מדינה בעיר

Array
(
    [0] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 18
            [name] => סיפורים ותרגומים
            [slug] => stories-and-translations
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 18
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 0
            [count] => 132
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 18
            [category_count] => 132
            [category_description] => 
            [cat_name] => סיפורים ותרגומים
            [category_nicename] => stories-and-translations
            [category_parent] => 0
        )

)

מדינה בעיר¹

בבחינת גברים ביחס לכסף, ישנם שלושה סוגים שאיני אוהב: גברים שיש להם יותר כסף ממה שהם יכולים לבזבז; גברים שיש להם יותר כסף ממה שהם אכן מבזבזים; וגברים שמבזבזים יותר כסף ממה שיש להם. מבין שלושת הזנים, אני מאמין שאני רוכש את החיבה הפחותה ביותר לראשון, אך כגבר, חיבבתי את ספנסר גרנוויל נורת'² די הרבה, למרות שהיה לו משהו כמו שניים או עשרה או שלושים מיליונים – שכחתי בדיוק כמה.

לא עזבתי את העיר באותו קיץ. בדרך כלל נסעתי לכפר בחוף הדרומי של לונג איילנד. המקום היה מוקף ברווזי חווה והברווזים והכלבים וציפורי הוויפפורייל³ וטחנות הרוח המחלידות השמיעו כל־כך הרבה רעש שיכולתי לישון בשלווה כאילו הייתי בדירתי במרחק שש דלתות מרכבת העלית בניו יורק, אבל באותו קיץ לא נסעתי. זכרו זאת. אחד מחבריי שאל אותי מדוע לא נסעתי. השבתי: "משום, קשישא, שניו יורק היא אתר הנופש הקיצי הטוב ביותר בעולם."

שמעתם את המימרה הזה קודם, אבל זה מה שאמרתי לו.

הייתי סוכן עיתונות באותה שנה עבור בינקלי את בינג⁴, מפיקי ומנהלי התיאטרון. כמובן שאתם יודעים מה זה סוכן עיתונות. ובכן, הוא אינו יודע. זה הסוד בלהיות אחד.

בינקלי היה בסיבוב הופעות בצרפת עם מכונית סי ואן וילימסון החדשה שלו⁵ ובינג נסע לסקוטלנד ללמוד סלסול, שנדמה שקישר בתודעתו עם מלקחיים חמים יותר מאשר עם קרח. לפני שעזבו הם נתנו לי את משכורות יוני ויולי, בעבור החופשה שלי, מעשה שעלה בקנה אחד עם רוח החירות הגדולה שלהם, אבל אני נותרתי בניו יורק, שהחלטתי שהייתה אתר הנופש הקיצי המשובח ביותר…

אבל אמרתי את זה קודם.

בעשרה ביולי, נורת' הגיע לעיר מהמחנה שלו באדירונדאק⁶. נסו לדמיין מחנה עם שישה־עשר חדרים, צנרת, שמיכות מנוצות ברווזה רכות, משרת, מוסך, צלחת כסף מוצקה וטלפון לטווח רחוק. כמובן שזה היה ביער – אם אדון פינצ'ו⁷ רוצה לשמר את היערות, הניחו לו לתת לכל אזרח שניים או עשרה או שלושים מיליוני דולרים, והעצים יתאספו כולם סביב מחנות הקיץ, כאשר יערות בירנם יגיעו לדונסינאן⁸ ויישמרו.

נורת' בא לראות אותי בדירתי בת שלושת החדרים והאמבטיה, בתוספת תשלום עבור אור בשימוש בזבזני או במשך כל הלילה. הוא טפח לי על הגב (אני מעדיף שיבעטו בשוקי בכל יום), ובירך אותי לשלום ברוח רעשנית מרדנית, מבחילה וטובה. הוא היה בריא למראה, חום בצורה מחוצפת ולבוש היטב בצורה פוגענית.

"פשוט באתי לכמה ימים," אמר, "לחתום על מספר מסמכים ודברים כאלה. עורך הדין שלי שלח לי מברק, שאבוא. ובכן, קוקני עצל שכמוך⁹, מה אתה עושה בעיר? לקחתי סיכון והתקשרתי, והם אמרו שהיית כאן. מה העניין עם אותו עולם מושלם בלונג איילנד שאליו נהגת לקחת את מכונת הכתיבה שלך ואת המזג המרושע שלך כל קיץ? יש משהו לא בסדר עם ה… ברבורים, לא ככה, שנהגו לשיר בחוות בלילה?"

"ברווזים," אמרתי. "שירי הברבורים מיועדים לאוזניים ברות־מזל יותר. הם שוחים ומעקמים את צווארם באגמים מלאכותיים על אחוזותיהם של העשירים כדי לענג את עיניהם של חביבי ההון והמזל."

"גם בסנטרל פארק," אמר נורת', "לשמח את עיניהם של מהגרים ועצלנים. ראיתי 'תם שם הרבה פעמים, אבל למה אתה בעיר כל־כך מאוחר בקיץ?"

"ניו יורק," התחלתי לדקלם, "היא אתר הנופש הקיי…"

"לא, אתה לא," אמר נורת' בתקיפות. "אתה לא תזרוק את הדבר הישן הזה עלי. אני יודע שאתה יודע טוב יותר. בן אדם, אתה חייב לעלות איתנו הקיץ. הפרסטונס נמצאים שם, וטום וולני ומונרוז ולולו סטנפורד והעלמה קנדי והדודה שלה, שאהבת כל־כך¹⁰."

"מעולם לא אהבתי את הדודה של העלמה קנדי," אמרתי.

"לא אמרתי שאהבת," אמר נורת'. "אנחנו מבלים את הזמן הטוב ביותר שאי־פעם בילינו. זאב המים¹¹ והפורל כל־כך רעבתנים, שאני מאמין שהם יבלעו את וו החכה שלך עם עלון פרסומת של מכרה הנחושת של מונטנה מוצמד אליו. ויש לנו כמה השקות חשמליות, ואני אספר לך מה אנחנו עושים כל לילה או שני לילות: אנחנו גוררים סירת משוטים מאחורי כל אחד עם פונוגרף גדול וילד שיחליף את התקליטים ב'ם. במים, ועשרים יארד מאחוריך, הם לא כל־כך גרועים. ויש דרכים טובות מספיק דרך היער שבהן אנחנו נוסעים ברכבים. שיגרתי שתי מכוניות שם. ופונדק צוק האורן¹² במרחק של רק שלושה מייל. אתה מכיר את צוק האורן. כמה אנשים טובים נמצאים שם בעונה הזאת, ואנחנו הולכים לריקודים פעמיים בשבוע. אתה לא יכול לחזור איתי לשבוע, קשישא?"

צחקתי.

"נורת'י," אמרתי, "אם אני יכול להיות כה פתוח עם מיליונר, בגלל שאני שונא הן את השם ספנסר והן את השם גרנוויל, ההזמנה שלך נמסרה בכוונה חביבה אבל בשבילי – העיר בזמן הקיץ. כאן, בזמן שהבורגנים אינם, אני יכול לחיות כפי שנירון חי – נושא, תודה לאל, את הכינור¹³ – בזמן שהעיר בוערת בתשעים מעלות בצל. האזורים הטרופיים והטבע מחכים לי כמו משרתות. אני יושב מתחת לכפות דקלי פלורידה ואוכל רימונים בזמן שאל הרוח הצפונית¹⁴ בעצמו, מועלה באמצעות החשמל, נושף עלי את נשמתו הקוטבית. בנוגע לפורל, אתה יודע בעצמך שג'ון, במסעדת מוריס¹⁵, מבשלת אותם טוב יותר מאשר כל אחד אחר בעולם."

"לתשומת ליבך," אמר נורת', "הטבח שלי סחט את הסרט הכחול מהשלל. הוא מניח כמה פרוסות בייקון בתוך הפורל, עוטף הכול בקליפות תירס – קליפות של תירס ירוק, אתה יודע – קובר אותם בגחלים חמים ומכסה אותם עם פחמים חיים. אנחנו בונים מדורות על גדת האגם ואוכלים סעודות דגים."

"אני יודע," אמרתי. "והמשרתים מביאים שולחנות וכיסאות ומפות דמשק, ואתם אוכלים עם מזלגות כסף. אני מכיר את סוג המחנות שיש לכם המיליונרים. ויש דליי שמפניה מסודרים, משמיצים את פרחי הבר, ואת, ללא ספק, גברת טטראזיני¹⁶, שתשיר בביתן הסירות אחרי הפורל."

"הו, לא," אמר נורת' בדאגה, "אנחנו לעולם איננו גרועים עד כדי כך. אמנם הייתה לנו להקה מגוונת מהעיר במשך שלושה או ארבעה לילות, אבל הם לא היו כוכבים ככל שהאור יכול לטייל באותו מרחק כמו הזמן. אני תמיד אוהב איזו נוחיות ביתית אפילו כשאני מחספס אותה, אבל אל תגיד לי שאתה מעדיף להישאר בעיר במהלך הקיץ. אני לא מאמין לזה. אם אתה מעדיף, למה בילית את קיציך שם במשך ארבע השנים האחרונות, אפילו התגנבת מהעיר ברכבת הלילה, וסירבת לספר לחבריך היכן היה הכפר הארקדי¹⁷ הזה?"

"בגלל," אמרתי, "שהם היו עלולים לעקוב אחרי ולגלות אותו. אבל מאז נודע לי שהאמריליס¹⁸ הגיע לעיר. הדברים השווים ביותר, הטריים ביותר, הבהירים ביותר, הנבחרים ביותר נמצאים בעיר. אם אין לי שום דבר מתוכנן הערב, אראה לך."

"אני פנוי," אמר נורת', "ויש לי את המכונית הקלה שלי בחוץ. אני מניח, משום שהוסבת לעיר, שהתפיסה שלך בנוגע לספורט כפרי היא לעשות סיבוב קטן בין שוטרי אופניים בסנטרל פארק ואז ספל של שכר דביק באיזה מרתף בירה מחניק, מתחת למאורר שלא יכול להסתובב בשבוע כמו שניקרגואה יכולה ביום¹⁹."

"נתחיל בסיבוב דרך הפארק, בכל מקרה," אמרתי. נחנקתי מהאוויר החם והעבש בדירתי הקטנה, ורציתי שנשימת הקור תחזק אותי במשימת ההוכחה לחברי שניו יורק הייתה הגדולה ביותר – וכן הלאה.

"איפה אתה יכול למצוא אוויר רענן או טהור יותר מזה?" שאלתי, כשהאצנו לעמק העצי ביותר בסנטרל.

"אוויר!" אמר נורת' בבוז. "אתה קורא לזה אוויר? זה אד לח וחם, מדיף ריח של אשפה ועשן בנזין. בן אדם, הייתי רוצה שתקבל רחרוח אחד של מצרך האדירונדק האמיתי ביער האורן באור יום."

שמעתי על זה," אמרתי, "אבל בשביל ניחוח וחריפות והנאה בנחיריים לא הייתי נותן נשיפה אחת של משב ים מעל המפרץ, למטה על רציף סירתי הקטן בלונג איילנד בעבור עשרה טורנדו מבושמים בריח שרף האלה שלך."

"אז למה," שאל נורת', מעט בסקרנות, "אתה לא הולך לשם במקום להישאר כלוא במאפייה הגדולה הזאת?"

"בגלל," אמרתי בעקשנות, "שגיליתי שניו יורק היא אתר הנופש ה…"

"אל תגיד את זה שוב," הפריע נורת', "אלא אם כן קיבלת באמת עבודה כסוכן הנוסעים הכללי של הרכבת התחתית. אתה לא יכול באמת להאמין בזה."

טרחתי מעט כדי לנסות להוכיח את התיאוריה שלי לחברי. לשכת מזג האוויר והעונה קשרו קשר להפך את הטיעון ראוי לסנגור מוכשר. נדמה שהעיר נמתחה מעל צלייה ישירות מעל תנורי אברנוס²⁰. הייתה סוג של עליצות נלהבת מעט ברגל וברכב בשדרות, מופגנת בעיקר על ידי גברים חסרי מרץ המטיילים בכובעי קש ובגדי ערב, ושורות של נהגי מונית מתבטלים עם דגליהם מורמים, נראים כמו תהלוכה מסוגרת של הארבעה ביולי. בתי המלון שמרו על חזות מזויפת של ברק והכנסת אורחים, אבל בפנים אפשר היה לראות חללים חשוכים עצומים ריקים ואת מסילות הרגליים ליד המסבאה מנצנצות בבהירות מחוסר מפגשים ממושכים עם סולית העור של לקוחות. ברחובות חוצי העיר, שרצו מדרגותיהם של בתים ישנים מאבן חומה ב"רוכנים", שהמרוץ הססגוני קרא להם מחדרי העלייה ומהמרתפים, לשאת החוצה את מחצלות הקש שלהם כדי לשבת ולמלא את האוויר בדעות ורעשים מוזרים.

נורת' ואני סעדנו בראש מלון, והנה, למשך מספר דקות, חשבתי שנחלתי הצלחה. רוח המזרח, קרירה כמעט, נשבה לאורך הגג נטול הגג. תזמורת מוכשרת, מוסתרת בסוכת ירק של ויסטריה, ניגנה עם שיקול דעת מספק כדי להפוך את אמנות המוזיקה למעשית ואת אמנות השיחה לאפשרית.

כמה גבירות עם שמלות קיץ נטולת נזיפה בשולחנות אחרים עוררו וצבעו את התמונה, ונראה כי ארוחת ערב מצוינת, בעיקר מהמקרר, גיבתה את שיקול דעתי בנוגע לאתרי הקיץ, אך נורת' רטן במשך כל הארוחה, וקילל את עורכי דינו והעריך כל־כך את מחנהו הארור ביערות שהתחלתי לייחל שיחזור לשם וישאיר אותי במפלטי העירוני השלו.

לאחר הסעודה הלכנו למופע בידורי בגינת גג שזכה לשבחים רבים. שם מצאנו חשבון טוב, אווירה מקוררת באופן מלאכותי, שתיה קרה, שירות מהיר וקהל עליז ולבוש בקפידה. נורת' היה משועמם.

"אם זה לא נוח מספיק עבורך בלילה החם ביותר באוגוסט במשך חמש שנים," אמרתי, מעט בעוקצנות, "אתה עשוי לחשוב על הילדים ברחובות דלנסי והסטר²¹, ששוכבים על יציאות החירום עם לשונותיהם משתלשלות החוצה, מנסים להשיג נשימת אוויר שלא טוגן משני הצדדים. הניגוד עשוי להגביר את הנאתך."

"אל תדבר על סוציאליזם," אמר נורת'. "תרמתי חמש מאות דולר לקרן הקרן החינמית בראשון במאי. אני מעמיד את "השעשועים" הנדושים, המלאכותיים, החלולים והמייגעים האלה עם ההנאה שאיש יוכל להשיג ביער. אתה צריך לראות את האשוחים והאורנים רוקדים ריקוד חצאית²² במהלך סופה, ולשכב פרקדן ולשתות מתוך ענף הרים²³ בסיומו של יום צייד אחר צבי. זו הדרך היחידה לבלות את הקיץ. צא החוצה ותחיה עם הטבע."

"אני מסכים איתך לחלוטין," אמרתי בהדגשה.

לרגע אחד השתקתי את ערנותי ודיברתי את רגשותיי האמיתיים. נורת' הסתכל בי ארוכות ובסקרנות.

"אם כן מדוע, בשם פן ואפולו," שאל, "שרת את שיר התהילה המתעה הזה לקיץ בעיר?"

אני מניח שגיליתי את אשמתי.

"אה," אמר נורת', "אני מבין. האם אוכל לשאול לשמה?"

"אנני אשטון²⁴," אמרתי בפשטות. "היא מגלמת את נאנט²⁵ בהפקה של בינג וקינג פתיל הכסף. היא עתידה לקבל תפקיד טוב יותר בעונה הבאה."

"קח אותי לראות אותה," אמר נורת'.

העלמה אשטון גרה עם אמה במלון קטן. הן היו מהמערב והיה להן מעט כסף שגישר על העונות. כסוכן העיתונות של בינקלי ובינג ניסיתי להשאיר אותה בעיני הציבור. כרוברט ג'יימס ונדיבר²⁶ קיוויתי למשוך אותה, שכן אם אדם נועד אי־פעם לבלות זמן עם ונדיבר האמור ולהריח את ריח רוח המלח על החוף הדרומי של לונג איילנד ולהקשיב לברווזים מגעגעים בשעוני הלילה, הייתה זאת האשטון המפורטת לעיל. אולם לה הייתה נשמה מעל לברווזים – מעל לזמירים; כן, אפילו מעל לציפורי גן עדן. היא הייתה יפה מאוד, עם דרכים שקטות, ונראתה אמיתית. היה לה גם טעם וגם כישרון לבמה, והיא אהבה להישאר בבית ולקרוא ולהכין כובעים לאמה. היא הייתה תמיד אדיבה וחברותית עם סוכן העיתונות של בינקלי את בינג. מאז שהתיאטרון נסגר היא הרשתה לאדון ונדיבר להתקשר בתפקיד לא רשמי. לעתים קרובות דיברתי איתה על חברי, ספנסר גרנוויל נורת', וכך, משום שהיה מוקדם והסבב הראשון של מופע הבידור עדיין לא הסתיים, עזבנו כדי למצוא טלפון.

העלמה אשטון תהיה שמחה מאוד לראות את האדון ונדיבר ואת האדון נורת'.

מצאנו אותה מודדת כובע חדש על אמה. מעולם לא ראיתיה מקסימה יותר.

נורת' עשה עצמו מבדר בצורה לא נעימה. הוא היה דברן טוב והייתה לו דרך מסוימת. מלבד זאת, היו לו שניים, עשרה או שלושים מיליונים, שכחתי כמה. הערצתי בחוסר זהירות את כובע האם, שעליו היא הוציאה מלאי של תריסר או שניים, ועברתי שיעור ביצירת קצוות וסלסולים. על אף שאצבעותיה של אנני זגזגו קצה מסולסל או הידקו או תפרו מכפלת או עשו מה את שעושים לו, הן התעניינו בי פחות, ויכולתי לשמוע את נורת' מגבב שטויות לאנני על מחנה אדירונדק הנתעב שלו.

יומיים לאחר מכן ראיתי את נורת' במכוניתו עם העלמה אשטון ואמה. באחר הצוהריים שלאחר מכן הוא קפץ אלי.

"בובי," אמר, "העיר המבוצרת הזו היא לא הצעה גרועה כל־כך בזמן הקיץ, אחרי הכול. מאז שהסתובבתי היא נראית טוב יותר בעיני. יש כמה קומדיות מוזיקליות מהשורה הראשונה ואופרות קלות בגני הגג והחוץ. ואם אתה צד את המקומות הנכונים ודבק במשקאות קלים, אתה יכול לשמור על קרירות כאן כפי שתוכל בכפר. לעזאזל! כשאתה חושב על זה, אין הרבה לכפר, בכל מקרה. אתה מתעייף ונכווה ומרגיש גלמוד, ואתה חייב לאכול כל דבר ישן שהטבח מכין לך."

"זה עושה את ההבדל, נכון?" אמרתי.

"זה בהחלט עושה. עכשיו, מצאתי קצת מליח²⁷ אתמול, אצל מוריס, עם רוטב חדש שמביס כל דבר בקו הפורל שאי־פעם טעמתי."

"זה עושה את ההבדל, נכון?" אמרתי.

"עצום. הרוטב הוא הדבר העיקרי עם מליח."

"זה עושה את ההבדל, נכון?" שאלתי והסתכלתי לו ישר בעיניים.

הוא הבין.

"תראה, בוב," אמר, "התכוונתי לספר לך. לא יכולתי שלא. אני אהיה הגון איתך, אבל אני הולך לנצח. היא ה"אחת המיוחדת" עבורי."

"בסדר גמור," אמרתי. "זה תחום הוגן. אין לך שום זכויות להפר."

ביום חמישי אחר הצוהריים העלמה אשטון הזמינה את נורת' ואותי לשתות תה בדירתה. הוא היה מסור והיא הייתה מקסימה יותר מהרגיל. על ידי התחמקות מנושא הכובעים הצלחתי להכניס מילה או שתיים אל ומחוץ לדיבור. העלמה אשטון שאלה אותי, בנימה של יצירת שיחה, משהו בנוגע לסיבוב ההופעות של העונה הבאה.

"אה," אמרתי, "אני לא יודעת בנוגע לזה. אני לא מתכוון להיות עם בינקלי ובינג בעונה הבאה."

"מה, חשבתי," אמרה, "שהם הולכים להקים את חברת הדרכים מספר אחת תחת ניהולך. חשבתי שאמרת לי כך."

"הם היו אמורים," אמרתי, "אבל הם לא… אגיד לך מה אני הולך לעשות. אני אלך לחוף הדרומי של לונג איילנד ואקנה בית קטן שאני מכיר שם על קצה המפרץ ואקנה סירת מפרש עם מפרש יחיד בחרטום וסירת משוטים ורובה ציד וכלב צהוב, יש לי מספיק כסף לעשות את זה, ואריח את רוח המלח כל היום כאשר היא תנשוב מהים ואת ניחוח האורן כשהיא נושבת מהאדמה וכמובן, אכתוב מחזות עד שתהיה לי מזוודה מלאה מ'ם ביד. והדבר הבא והגדול ביותר שאעשה יהיה לקנות את חוות הברווזים הסמוכה. מעט אנשים מבינים ברווזים. אני יכול לצפות ב'ם שעות. הם יכולים לצעוד טוב יותר מכל פלוגה במשמר הלאומי, והם יכולים לשחק "עקוב אחרי המנהיג שלי" טוב יותר מאשר המפלגה הדמוקרטית כולה. הקולות שלהם לא מסתכמים בהרבה, אבל אני אוהב לשמוע א'תם. הם מעירים אותך תריסר פעמים בלילה, אבל יש צליל בייתי בנוגע לגעגועים שלהם שהוא יותר מוזיקלי עבורי מאשר קריאת "תותים טריייים!" תחת חלונך בבוקר כשאת רוצה לישון. וגם," המשכתי בהתלהבות, "האם את יודעת מה ערך הברווזים מלבד יופיים והאינטליגנציה והסדר ומתיקות הקול? תלישת נוצותיהם תעניק לך הכנסה תמידית ובלתי פוסקת. בחווה שאני מכיר, הנוצות נמכרו בעבור $400 בשנה אחת. חשבי על כך! ואלה שנשלחים לשוק יכניסו יותר כסף מכך. כן, אני בעד הברווזים ורוח המלח העולה מהמפרץ. אני חושב שאשיג טבח סיני ואיתו ועם הכלב והשקיעות שיארחו לי חברה אסתדר היטב. לא עוד מהעיר המשעממת, האפויה, חסרת הטעם והשואגת עבורי."

העלמה אשטון נראתה מופתעת. נורת' צחק.

"אני הולך להתחיל באחד ממחזותיי הלילה," אמרתי, "כך שאני חייב ללכת," ועם הדברים האלה נפרדתי לשלום.

כמה ימים מאוחר יותר העלמה אשטון התקשרה אלי וביקשה ממני לבקר אותה בארבע אחר הצוהריים.

ביקרתי.

"היית מאוד טוב אלי," אמרה בהיסוס, "וחשבתי שעלי לספר לך. אני הולכת לעזוב את הבמה."

"כן," אמרתי, "אני מניח שתעשי זאת. הם בדרך כלל נוהגים כך כאשר יש כל־כך הרבה כסף."

"אין שום כסף," אמרה, "או מעט מאוד. הכסף שלנו כמעט נעלם."

"אבל נאמר לי," אמרתי, "שיש לו משהו כמו שניים או עשרה או שלושים מיליונים – שכחתי כמה."

"אני יודעת למה אתה מתכוון," אמרה. "לא אעמיד פנים שאיני יודעת. אני לא מתכוונת להתחתן עם אדון נורת'."

"אז מדוע את עוזבת את הבמה?" שאלתי בחומרה. "מה עוד תוכלי לעשות כדי להתפרנס?"

היא התקרבה אלי ואני עדיין יכול לראות את המבט בעיניה בשעה שדיברה.

"אני יכולה לבחור ברווזים," היא אמרה.

מכרנו את הנוצות של השנה הראשונה בעבור $350.