שיטוט בשתקת
שיטוט בשַׁתֶּקֶת1
אשתי ואני נפרדנו באותו בוקר בדיוק באופן הרגיל שלנו. היא השאירה את ספל התה השני שלה כדי ללוות אותי לדלת הכניסה. שם תלשה מדש הבגד שלי חוט בלתי נראה של מוך (המעשה הכלל־עולמי של אשה להכרזת בעלות) והפצירה בי לטפל בצינון שלי. לא היה לי שום צינון. לאחר מכן הגיעה נשיקת הפרידה שלה – הנשיקה המאוזנת של משפחתיות מבושמת בתה ירוק2. לא היה כל חשש מאלתור, מגיוון שיתבל את מנהגה הנשי. עם מגע זריז של רשלנות מקצועית ממושכת, היא עיקמה את סיכת הצעיף הנעוצה למשעי שלי; ואז, כשסגרתי את הדלת, שמעתי את נעלי הבית שנעלה בבוקר מטפפות חזרה אל התה המתקרר שלה.
כשיצאתי החוצה לא הייתה לי מחשבה או ידיעה מוקדמת בנוגע למה שעתיד היה להתרחש. ההתקפה באה בפתאומיות.
במשך שבועות רבים עמלתי, כמעט לילה ויום, על משפט מסילת רכבת מפורסם שניצחתי בו בהישגיות מרובה אך ימים ספורים קודם. למעשה, חפרתי בחוק כמעט ללא הפסקה במשך שנים רבות. פעם או פעמיים דוקטור וולני3 הטוב, חברי ורופאי, הזהיר אותי.
"אם לא תרפה, בלפורד," אמר, "אתה תתפרק לפתע לחתיכות. העצבים או המוח שלך יקרסו. תאמר לי, האם חולף שבוע שבו אתה לא קורא בעיתונים על מקרה של שתקת – על איזה גבר שאבד, תוהה כה וכה חסר שם, עם עברו וזהותו מחוקים – והכל בגלל אותו קריש דם קטן במוח שנוצר מעבודה מאומצת או דאגה?"
"תמיד חשבתי," אמרתי, "שנדיר למצוא את קריש הדם הזה במוחותיהם של כתבי העיתונים."
דוקטור וולני נענע את ראשו.
"המחלה קיימת," אמר. "אתה צריך שינוי או מנוחה. אולם המשפט, משרד ובית – זה המסלול היחיד שבו אתה מטייל. לשם בילוי אתה קורא ספרי חוקים. כדאי שתתייחס לאזהרה מבעוד מועד."
"בלילות חמישי," אמרתי בהתגוננות, "אשתי ואני משחקים קלפים4. בימי ראשון היא מקריאה לי את המכתב השבועי מאמה. ההנחה שספרי החוקים אינם בילוי נדרשת עדיין להתבסס."
באותו בוקר בשעה שהלכתי חשבתי על מילותיו של דוקטור וולני. הרגשתי טוב כמו שהרגשתי תמיד – אולי אפילו ברוח טובה יותר מהרגיל.
התעוררתי עם שרירים נוקשים ומכווצים משינה ממושכת על המושב הלא־נוח של קרון יום. השענתי את ראשי כנגד המושב וניסיתי לחשוב. לאחר זמן רב אמרתי לעצמי: "חייב להיות לי שם מאיזה סוג". חיפשתי בכיסיי. לא יכולתי למצוא לא כרטיס, לא מכתב, לא דף או מִשׁלֶבֶת, אך מצאתי בכיס מעילי קרוב לשלושת אלפי דולרים בשטרות בעלי ערך רב. "אני חייב להיות מישהו, כמובן," חזרתי והתחלתי, שוב, לשקול. הקרון היה עמוס מאוד עם גברים, להם, אמרתי לעצמי, חייב להיות עניין משותף כל שהוא, שכן הם התערבבו בחופשיות ונראו במצב הרוח הטוב ביותר. אחד מהם – אדון ממושקף בעל גוף, עטוף בריח החלטי של קינמון ואלוורה – תפס את חצי מושבי הריק עם הנהנון ידידותי ופתח עיתון מקופל. בהפסקות בין פרקי הקריאה שלו ניהלנו שיחה, כפי שמטיילים עושים, על עניינים עכשוויים. מצאתי את עצמי מסוגל לנהל שיחה על נושאים כגון ריבית, לפחות לפי מיטב זכרוני. מפה לשם אמר בן הלוויה שלי: "אתה אחד מאיתנו, כמובן. חלק גדול של גברים במערב שולחים בזמן הזה5. אני שמח שהם קיימו את הוועידה בניו יורק; מעולם לא הייתי במזרח קודם. שמי הוא ר. פ. בודר – בודר ובניו, מהיקורי גרוב, מיזורי."6.
על אף שלא הייתי מוכן, נעניתי למקרה החירום, כפי שגברים יעשו כשהם נדרשים לכך7. כעת עלי לקיים טקס הטבלה ולהפוך באחת לתינוק, כומר והורה. חושי חשו להצלתו של מוחי האטי יותר. ריח התרופות העיקש מבן הלוויה שלי סיפק רעיון אחד; מבט חולף אל העיתון שלו, שם פגשה עיני מודעה בולטת, סייע לי עוד.
"שמי," אמרתי בשטף, "הוא אדוארד פינקהמר. אני רוקח וביתי הוא בקורנופוליס, קנזס8."
"ידעתי שאתה רוקח," אמר עמיתי המטייל בחביבות. "ראיתי את הכתם המוקדח של האצבע המורה הימנית שלך, במקום שבו משתפשף העלי. כמובן, אתה נציג בוועידה הלאומית שלנו."
"האם כל הגברים האלה רוקחים?" שאלתי בפליאה.
"הם הינם. קרון זה הגיע דרך המערב. והם גם רוקחים מימי עבר – שום דבר מהפטנטים של טבליות וגרגרים שמשתמשים במכונות מזל במקום בדלפקי מרשם. אנו מסננים את תרופות ההרגעה שלנו במו ידינו ומגלגלים את הכדורים שלנו בעצמנו, ואנחנו לא מעל התעסקות בכמה זרעי גינה באביב ועבודה צדדית של מגדניות ונעלים9.
אני אומר לך המפינקר, יש לי רעיון להנחית בוועידה הזאת – רעיונות חדשים זה מה שהם רוצים. עכשיו, אתה מכיר את מדף הבקבוקים של סם הקאה ומלח ראשל10. האחד רעל, אתה יודע, והשני לא מזיק. קל לבלבל תווית אחת בשנייה. היכן הרוקחים שומרים אותם לרוב? מה, רחוק זה מזה ככל האפשר, על מדפים נפרדים. זו טעות. אני אומר – שמרו אותם זה לצד זה, כך כשתרצו את האחד תוכלו תמיד להשוות אותו עם האחר ולהימנע מטעויות. אתה תופס את הרעיון?"
"זה נראה לי רעיון טוב מאוד," אמרתי.
"בסדר גמור! כשאנחית אותו על הוועידה, אתה תגבה אותו. אנחנו נגרום לכמה מהפרופסורים המזרחיים מזָרַחַת־כתומה־וקרם־עיסוי שחושבים שהם הגלולות היחידות בשוק להיראות כמו מעוינים תת־עוריים11."
"אם אני יכול להיות לעזר," אמרתי בחמימות, "שני הבקבוקים של…"
"אבנית סם הקאה ואשלג ואבנית סודה ואשלג12."
"ישבו מעתה ואילך זה לצד זה," סיימתי בנחישות.
"עכשיו, יש עניין נוסף," אמר אדון בודר. "למרכיב הבלתי פעיל שמכפיל את מסת הגלולה – מה אתה מעדיף: את המגנזיום הפחמתי או מספור של שוש קירח מרוסן13?"
"את ה… אה… מגנזיום," אמרתי. היה קל יותר להגיד את המילה הזאת מאשר את השנייה.
אדון בודר הביט בי בחוסר אמון מבעד למשקפיו.
"תן לי את השוש," אמר. "עוגות מגנזיום. יש עוד אחד מאותם מקרי שתקת מזויפים," אמר כעת, מושיט לי את עיתונו ומניח את אצבעו על מאמר. "אני לא מאמין ב'ם. אני מהמר שתשעה מתוך עשרה מהם הם הונאות. לאדם נמאס מהעסקים ומהאנשים שלו והוא רוצה זמן איכות. הוא בורח לאן שהוא וכשהם מוצאים אותו הוא מעמיד פנים שהוא איבד את זיכרונו – לא יודע את שמו שלו ואפילו לא מזהה את סימן התות על כתפה השמאלית של אשתו. שתקת! חה14! מדוע הם לא יכולים להישאר בבית ולשכוח?"
נטלתי את העיתון וקראתי, לאחר הכותרת החריפה, את הדברים הבאים:
"דנוור, 12 ביוני. אלווין ס. בלפורד15, עורך דין ידוע, נעדר באופן מסתורי מביתו לפני שלושה ימים, וכל המאמצים לאתרו עלו בתוהו. האדון בלפורד הוא אזרח מוכר מהמעמד החברתי הגבוה ביותר, ונהנה מעיסוק נרחב ומניב בעריכת דין. הוא נשוי ובעליהם של בית נאה והספרייה הפרטית הנרחבת ביותר במחוז. ביום היעלמותו, הוא משך סכום כסף גדול למדי מהבנק. לא נמצא איש שראה אותו לאחר שעזב את הבנק. אדון בלפורד היה אדם של טעם שקט ובייתי מיוחד, ונראה שמצא את אושרו בביתו ובעיסוקו. אם קיים כל רמז בנוגע להיעלמותו המסתורית, הוא עשוי להימצא בעובדה שבמשך כמה חודשים הוא היה שקוע עמוקות בתיק חוק חשוב בהקשר לחברת הרכבות קיו. וי וזד16. החשש הוא כי עומס העבודה השפיע על מוחו. נעשה כל מאמץ כדי לגלות את הימצאותו של האיש הנעדר."
"נראה לך שאינך לגמרי לא עוקצני, אדון בודר," אמרתי לאחר שקראתי את השדר. "לזה יש את הצליל, בעיני, של מקרה אמיתי. מדוע שהאיש הזה – עשיר, נשוי באושר ומכובד – יבחר לפתע לנטוש הכול? אני יודע שמעידות כאלה בזיכרון אכן מתרחשות, ושגברים אכן מוצאים עצמם נעים ונדים ללא שם, היסטוריה או בית."
"הו, שטויות וחומר חיטוי17!" אמר אדון בודר. "זה שעשוע שהם מחפשים. יש יותר מדי השכלה בימינו. גברים יודעים על שתקת והם משתמשים בה כתירוץ. גם הנשים חכמות. כשהכול נגמר הן מסתכלות לך בעיניים, מדעיות ככל שתרצה, ואומרות: "הוא הפנט אותי.""
לפיכך אדון בודר בידר אך לא עזר לי עם הערותיו ותפיסותיו. הגענו לניו יורק בסביבות עשר בלילה. נסעתי במונית למלון וכתבתי את שמי,"אדוארד פינקהמר", בספר האורחים. כשעשיתי זאת חשתי שמתפשטת בי ציפה נפלאה, פראית ומשכרת – תחושה של חופש בלתי מוגבל, של אפשרויות מושגות חדשות. זה עתה נולדתי אל העולם. הכבלים הישנים – יהיו מה שהיו – הוסרו מעל ידיי ורגליי. העתיד נפרש לפני כדרך ברורה אליה נכנס פעוט ויכולתי לצאת אליה מצויד בלימודיו וניסיונו של גבר.
חשבתי שפקיד המלון הסתכל בי חמש שניות יותר מדי. לא היה לי שום מטען.
"ועידת הרוקחים," אמרתי. "המזוודות שלי לא הצליחו להגיע, איך שהוא."
משכתי החוצה גליל של כסף.
"אה," אמר הוא, חושף שן מוזהבת, "יש לנו מספר לא מבוטל של נציגים מערביים שעוצרים כאן."
הוא הכה בפעמון בשביל הנער.
התאמצתי להוסיף צבע לדמות שגילמתי.
"יש תנועה חשובה בקרבנו המערביים," אמרתי, "בנוגע להמלצה לוועידה שהבקבוקים המכילים אבנית של סם הקאה ואשלג ואבנית של סודיום ואשלג יוחזקו במיקומים גובלים על המדף."
"אדון ל־314," אמר הפקיד בחיפזון.
טאטאתי משם לחדרי.
ביום המחרת קניתי מזוודה ובגדים והתחלתי לחיות את חייו של אדוארד פינקהמר. לא הטלתי על מוחי את מס המאמץ לפתרון בעיות עבר. היה זה ספל חריף ונוצץ שעיר האי הגדולה הגישה לשפתיי. שתיתי ממנו באסירות תודה. מפתחות מנהטן שייכים לזה המסוגל לשאת אותם. עליכם להיות אורחי העיר או קורבנותיה.
הימים הבאים היו כזהב וכסף. אדוארד פינקהמר, עדיין סופר לאחור ללידתו בשעות בלבד, ידע את האושר הנדיר של מפגש עם עולם מלא וחסר גבולות. ישבתי, מלא פליאה ועונג, על שטחי קסמים שסופקו בתיאטראות ובגני גג, שהעבירו אדם לארצות מוזרות ומענגות, מלאות במוזיקה עליזה, נערות יפות ופרודיות מגוחכות מופרזות על המין האנושי. הלכתי לפה ולשם על פי רצוני היקר, מוגבל על ידי שום גבולות של חלל, זמן או התנהגות. סעדתי בקברטים מוזרים ובמסעדות מוזרות עם תפריט קבוע18 לצלילי מוזיקה הונגרית והצעקות הרמות של אמנים ופסלים הפכפכים. או, שוב, במקום שבו חיי הלילה נרעדים בזוהר החשמלי כמו תמונה קינטוסקופית19, ועשירי העולם ותכשיטיהם ואלה שהם מעריצים והגברים שהופכים את כל השלושה לאפשריים נפגשים להרמת כוסית טובה וההשפעה המרהיבה. ובקרב כל התמונות האלה שהזכרתי למדתי דבר אחד שלא ידעתי בעבר, והוא שהמפתח לחירות אינו בידי הרישיון אלא המוסכמה אוחזת בו.
לאווירה חברתית ידידותית20 יש שער אגרה שבו עליכם לשלם אחרת לא תיכנסו לארץ החופש. בכל הזוהר, חוסר הסדר הנראה לעין, המצעד, ההפקרות, ראיתי את החוק הזה, לא מתפרץ אך משתרר, כמו ברזל. לפיכך, במנהטן עליכם לציית לחוקים בלתי כתובים אלה ואז תהיו החופשיים ביותר מבין כל החופשיים. אם תסרבו להיות מחויבים אליהם, תאסרו באזיקים.
לפעמים, כשמצב הרוח שלי דחק בי, היית מחפש את חדרי הדקלים המפוארים, הממלמלים בלחש, אפופים בחיים שנולדו לגדולה ואיפוק עדין, שבהם יש לסעוד. שוב הייתי יורד לנתיבי המים באוניות קיטור עמוסות בפקידים וזבניות מאוהבים, צעקניים, מקושטים ולא מרוסנים, בהנאותיהם הגסות על חופי האי. ותמיד הייתה ברודווי – נוצצת, שופעת, משתנה ונחשקת – נדבקת לאדם כמו הרגל אופיום.
אחר צוהריים אחד, כשנכנסתי לבית המלון שלי, גבר בעל גוף עם אף גדול ושפם שחור חסם את דרכי בפרוזדור. כשהתכוונתי לעקוף אותו הוא בירך אותי עם היכרות פוגענית.
"הלו, בלפורד!" קרא בקולניות. "מה לעזאזל21 אתה עושה בניו יורק? לא ידעתי שהיה משהו שהיה מסוגל לגרור אותך ממאורת הספר הישנה שלך. האם הגברת ב. נמצאת או שהעניין הזה מתנהל לבד, אה?"
"טעית, אדוני," אמרתי בקרירות, משחרר את ידי מאחיזתו. "שמי הוא פינקמהר. סלח לי."
הגבר צנח לצד אחד, המום ככל הנראה. כשהלכתי לדלפק הפקיד שמעתי אותו קורא לנער המעלית ואומר משהו בנוגע לטפסי מברקים.
"אתה תיתן לי את חשבוני," אמרתי לפקיד, "ותדאג שמטעני יובא לכאן בעוד חצי שעה. איני מעוניין להישאר במקום שבו אני מוטרד על ידי רמאים22."
באותו אחר צוהריים עברתי למלון אחר, רגוע ומיושן, בשולי השדרה החמישית.
הייתה מסעדה מעט הרחק מברודווי שבה ניתן היה לאכול באוויר הפתוח כמעט, במערך תצוגה של נוף צמחייתי. שקט ויוקרה ושירות מושלם הפכו אותה למקום האידיאלי לסעודות צוהריים או התרעננות.
אחד צוהריים אחד הייתי שם, מפלס את דרכי דרך השרכים, כשהרגשתי את שרוולי נתפס.
"אדון בלפורד!" קרא קול מתוק להפליא.
פניתי במהירות וראיתי גברת יושבת לבד – גברת בסביבות שלושים, עם עיניים יוצאות דופן ביופיין, שהביטה בי כמו הייתי חברהּ הקרוב מאוד.
"עמדת לחלוף על פני," אמרה בהאשמה. "אל תאמר לי שאינך מכיר אותי. מדוע שלא נלחץ ידיים – לפחות פעם אחת בחמש־עשרה שנים?"
לחצתי איתה ידיים בו־במקום. התיישבתי על כיסא ממולה סמוך לשולחן. זימנתי בגבותיי מלצר מרחף. הגברת פלרטטה עם קרח תפוזי. אני הזמנתי ליקר מתוק בטעם מנטה23. שיערה היה אדמדם־נחושתי. לא הייתם יכולים להביט בו משום שלא הייתם יכולים להתיק את מבטכם מעיניה, אך הייתם מודעים לכך כפי שהייתם מודעים לשקיעת השמש שעה שהבטתם לתוככי עץ בעת דמדומים.
"האם את בטוחה שאת מכירה אותי?" שאלתי.
"לא," אמרה בחיוך. "מעולם לא הייתי בטוחה בכך."
"מה היית חושבת," אמרתי, מעט בחרדה, "אם הייתי מספר לך ששמי הוא אדוארד פינקמהר מקורנופולס, קנזס?"
"מה הייתי חושבת?" היא חזרה עם מבט עליז. "מה, שלא הבאת את הגברת בלפורד לניו יורק איתך, כמובן. הייתי שמחה לו היית מביא. היית רוצה לראות את מריאן." קולה הונמך קלות. "לא השתנית הרבה, אלווין."
חשתי את עיניה הנפלאות סוקרות את עיני ופני ביתר תשומת לב.
"כן, השתנית," היא תיקנה, והייתה נימה רכה, צוהלת, בצליל קולה האחרון; "אני רואה את זה עכשיו. לא שכחת. לא שכחת לשנה או ליום או לשעה. אמרתי לך שלעולם לא תוכל."
נעצתי את קשי בחשש בליקר המנטה.
"אני בטוח שעלי לבקש את סליחתך," אמרתי, חש מעט שלא בנוח תחת מבטה. "אך זו בדיוק הבעיה. שכחתי. שכחתי הכול."
היא בזה להכחשתי. היא צחקה באופן נפלא נוכח משהו שנדמה שראתה בפני.
"שמעתי על אודותיך לפרקים," המשיכה. "אתה עורך דין גדול למדי במערב – האם זה דנוור או לוס אנג'לס? מריאן וודאי גאה בך מאוד. ידעת, אני מניחה, שהתחתנתי שישה חודשים אחריך. אולי ראית את זה בעיתונים. הפרחים לבדם עלו אלפיים דולר."
היא ציינה חמש־עשרה שנה. חמש־עשרה שנה הם זמן רב.
"האם יהיה זה מאוחר מדי," שאלתי, בצורה פחדנית למדי, "לאחל לך מזל טוב?"
"לא אם תעז לעשות זאת," היא השיבה עם עוז מעודן כזה שהשתתקתי והתחלתי לקמט דגמים על המפה עם ציפורן אגודלי.
"אמור לי דבר אחד," אמרה, נשענת לעברי בשקיקה – "דבר שרציתי לדעת במשך שנים רבות – רק מסקרנות נשית, כמובן – האם העזת אי־פעם מאז אותו לילה לגעת, להריח או להתבונן בוורדים לבנים – בוורדים לבנים רטובים מגשם וטל?"
לגמתי לגימה מליקר המנטה.
"זה יהיה חסר טעם עבורי, אני מניח," אמרתי באנחה, "לחזור על כך שאין לי כל זיכרון על אותם הדברים. זיכרוני פגום לחלוטין. מיותר מצידי לומר עד כמה אני מצר על כך."
הגברת הניחה את זרועותיה על השולחן, ושוב עיניה בזו למילותיי ויצאו לטייל במסלול משלהן הישר אל נשמתי. היא צחקה ברכות, עם איכות מוזרה בצליל – היה זה צחוק של אושר – כן, ושל סיפוק – ושל אומללות. ניסיתי להביט הלאה ממנה.
"אתה משקר, אלווין בלפורד," היא נשמה ברוך. "הו, אני יודעת שאתה משקר!"
הבטתי בטמטום אל תוך השרכים.
"שמי הוא אדוארד פינקהמר," אמרתי. "הגעתי עם הנציגים לוועידת הרוקחים הלאומית. יש תנועה לארגן מיקום חדש לבקבוקי אבנית של סם הקאה ואבנית של אשלג, שבה, סביר מאוד להניח, תגלי עניין קטן מאוד."
כרכרת לנדאו זוהרת24 עצרה לפני הכניסה. הגברת התרוממה. נטלתי את ידה וקדתי.
"אני מצטער עמוקות," אמרתי לה, "שאיני יכול לזכור. הייתי יכול להסביר אך אני חושש שלא היית מבינה. את לא תוכלי להודות בפינקהמר ואני איני יכול באמת להודות ב… בוורדים ובשאר הדברים."
"להתראות אדון בלפורד," היא אמרה עם חיוכה השמח, מלא הצער, שעה שנכנסה אל תוך כרכרתה.
פקדתי את התיאטרון באותו לילה. כששבתי למלוני, איש שקט בבגדים שחורים, שנראה מעוניין מאוד בשפשוף ציפורניו במטפחת משי, הופיע כבמטה קסם לצידי.
"אדון פינקהמר," אמר, מעניק את החלק הארי של תשומת לבו לאצבע המורה שלו, "האם אוכל לבקשך לסור עמי הצידה לשיחה קטנה? יש כאן חדר."
"כמובן," השבתי.
הוא הוביל אותי לסלון פרטי קטן. גברת ואדון היו שם. הגברת, שיערתי, הייתה עשויה להיות יפת תואר באופן יוצא דופן אלמלא עוננו פניה בהבעה של עייפות ודאגה כנה. היא הייתה בסגנון של גזרה ובעלת צבעים ומאפיינים שהלמו את טעמי. היא הייתה בשמלת טיולים. היא מיקדה בי מבט כן של חרדה עצומה ולחצה יד לא יציבה לחזהּ. אני חושב שהיא הייתה מתחילה לנוע קדימה, אך האדון עצר את תזוזתה עם תנועה סמכותית של ידו. אז הוא הגיע בעצמו לפגוש אותי. הוא היה גבר כבן ארבעים, מעט אפור בצדעיים ובעל פנים חזקים ומתחשבים.
"בלפורד, קשישא," הוא אמר בלבביות, "אני שמח לראותך שוב. כמובן שאנו יודעים שהכול בסדר. הזהרתי אותך, אתה יודע, שהגזמת. עכשיו אתה תחזור איתנו ותשוב לעצמך במהירות."
חייכתי בעוקצנות.
"הפכתי לבלפורד פעמים כה רבות," אמרתי, "שהעניין איבד מעוקצו. עדיין, בסופו של דבר, זה עשוי לייגע. האם תהיה מוכן לשעשע את ההנחה ששמי הוא אדוארד פינקהמר ושמעולם לא ראיתיך קודם בחיי?"
לפני שהגבר היה יכול להשיב, זעקת קינה בקעה מהאשה. היא זינקה מעבר לידו המעכבת.
"אלווין!" התייפחה והשליכה עצמה עלי ונאחזה היטב. "אלווין!" קראה שוב, "אל תשבור את ליבי. אני אשתך – קרא בשמי פעם אחת – רק פעם אחת. הייתי מעדיפה לראות אותך מת מאשר כך."
שחררתי את זרועותיה בכבוד אך בתקיפות.
"גברת," אמרתי בחומרה, "סלחי לי אם אני טוען שאת מקבלת את הדמיון בחיפזון יתר על המידה. זה חבל," המשכתי, עם חיוך משועשע שעה שהמחשבה עלתה במוחי, "שהבלפורד הזה ואנוכי לא היינו יכולים להימצא זה לצד זה על אותו מדף כמו אבנית של סודיום וסם הקאה למטרות של זיהוי. כדי להבין את האזכור," סיכמתי בקלילות, "יהיה זה הכרחי מצידך לפקוח עין על התרחשות ועידת הרוקחים הלאומית."
הגברת פנתה אל בן לווייתה ואחזה בזרועו.
"מה זה, דוקטור וולני? הו, מה זה?" נאנחה.
הוא הוביל אותה לדלת.
"לכי לחדרך לזמן מה," שמעתי אותו אומר. "אני אשאר ואדבר איתו. מוחו? לא, אני חושב שלא – רק חלק מהמוח. כן, אני בטוח שהוא יתאושש. לכי לחדרך והשאירי אותי איתו."
הגברת נעלמה. הגבר בבגדים כהים יצא גם הוא החוצה, עדיין משייף את ציפורניו באופן מהורהר. אני חושב שהוא המתין במבואה.
"הייתי רוצה לדבר איתך קצת, אדון פינקהמר, אם יורשה לי," אמר האדון שנשאר.
"טוב ויפה, אם תרצה," השבתי, "וסלח לי אם אעשה זאת בנוחיות; אני עייף למדי."
מתחתי את עצמי על ספה ליד החלון והצתי סיגר. הוא משך כיסא קרוב.
"הבה נדבר לעניין," הוא אמר באופן מרגיע. "שמך אינו פינקהמר."
"אני יודע זאת טוב כמוך," אמרתי ביישוב הדעת. "אך לאדם צריך להיות שם מסוג כל שהוא. אני יכול להבטיח לך שלא הערצתי ברהבתנות את השם פינקהמר, אך כשאדם מטביל את עצמו לפתע, לא נראה שהשמות המכובדים מציעים את עצמם. ברם, נניח שהיה זה שוורינגהאוזן או סקרוגינס25! אני חושב שהצלחתי מאוד עם פינקהמר."
"שמך," אמר הגבר השני, ברצינות, "הוא אלווין סי. בלפורד. אתה אחד מעורכי הדין הראשונים בדנוור. אתה סובל מהתקפה של שתקת, שגרמה לך לשכוח את זהותך. הגורם לכך היה יישום יתר של מקצועך ואולי של חיים ריקים מדי מהנאות ובילויים. הגברת שבדיוק עזבה את החדר היא רעייתך."
"היא מה שהייתי מכנה אשה יפת תואר," אמרתי לאחר הפסקה שיפוטית. "אני מעריץ במיוחד את גוון החום בשערה."
"היא רעייה להתגאות בה. מאז היעלמותך, לפני שבועיים כמעט, היא בקושי עצמה את עיניה. גילינו שהיית בניו יורק הודות למברק שנשלח על ידי איזודור ניומן26, מטייל מדנוור. הוא אמר שהוא פגש אותך במלון כאן ושלא זיהית אותו."
"אני חושב שאני זוכר את האירוע," אמרתי. "הבחור כינה אותי "בלפורד", אם איני טועה. אבל אתה לא חושב שהגיע כבר הזמן שתציג את עצמך?"
"אני רוברט וולני – דוקטור וולני. הייתי חברך הקרוב במשך עשרים שנה, ורופאך במשך חמש־עשרה שנים. באתי עם הגברת בלפורד לאתר אותך מיד לאחר שקיבלנו את המברק. נסה, אלווין, קשישא – נסה להיזכר!"
"מה הטעם לנסות?" שאלתי עם זעף קטן. "אתה אומר שאתה רופא. האם שתקת ברת־ריפוי? כשגבר מאבד את זיכרונו, האם הוא חוזר לאט או בפתאומיות?"
"לפעמים בהדרגה ובצורה לא מושלמת; לפעמים באותה הפתאומיות שבה הוא נעלם."
"האם תיקח על עצמך את הטיפול במקרה שלי, דוקטור וולני?" שאלתי.
"חבר וותיק," אמר הוא, "אעשה כל מה שבכוחי והייתי עושה כל מה שהמדע יכול לעשות כדי לרפא אותך."
"טוב ויפה," אמרתי. "אם כך תתייחס אלי כמטופל שלך. הכול בסודיות עכשיו – סודיות מקצועית."
"כמובן," אמר דוקטור וולני.
התרוממתי מהספה. מישהו הציב אגרטל עם ורדים לבנים על השולחן המרכזי – צרור של ורדים לבנים, רעננים ומבושמים27. השלכתי אותם הרחק דרך החלון ואז השכבתי את עצמי שוב על הספה.
"הדבר הטוב ביותר, בובי," אמרתי, "יהיה לרפא את הדבר הזה בפתאומיות. אני עייף למדי מכל העניין, בכל מקרה. אתה יכול ללכת עכשיו ולהביא את מריאן. אבל, הו דוק," אמרתי, באנחה, שעה שבעטתי בו בשוק, "דוק הטוב קשישא – זה היה נהדר!"