דלת אי־הרגיעה
דלת אי־הרגיעה1
ישבתי שעה בשמש, בחדר העורך של שבועון חצוצרת מונטופוליס2.
אני הייתי העורך.
קרני הזעפרן של השמש השוקעת הסתננו דרך קלחי התירס3 בחלקת הגן של מיכיהו ווידופ4 והטילו זוהר ענברי על סיר הדבק שלי5. ישבתי בשולחן העורך שלי על כיסאי המסתובב חסר התנועה, והכנתי את מאמר המערכת שלי נגד האוליגרכיות. החדר, עם חלונו האחד, כבר היה טרף לדמדומים.
בזה אחר זה, עם משפטיי השנונים, ערפתי את ראשי ההידרה6 הפוליטית בעודי מאזין, אפוף שלווה רכה, לדנדון פעמוני הפרות השבות הביתה7 ותוהה מה תגיש הגברת פלנגן8 לארוחת ערב.
אז נישא פנימה מהרחוב השקט והחשוך אחיו הצעיר של אב הזמן הישיש9 והושיב עצמו בפינת שולחני. פניו היה נטולות זקן ומחורצות כאגוז אנגלי10. מעולם לא ראיתי בגדים כדוגמת הבגדים שלבש. הם היו מרדדים את כותנתו של יוסף לכדי חד־גוניות11. אולם הצבעים לא היו פרי עמלו של הצַבָּע. כתמים וטלאים וחלודה ועבודתה של השמש הם שהיו האחראים לגיוון. על נעליו הגסות נערם אבק ממרחק של אלפי ליגות12. איני יכול לתארו עוד, אלא רק לומר שהיה קטן ומוזר וזקן – זקן במאות, כך התחלתי להעריך כאשר ראיתיו. כן, ואני זוכר שהיה ריח, ניחוח קל כאלווי13, או אולי כריח המור14 או עור, וחשבתי על מוזיאונים.
ואז שלחתי את ידי לבלוק נייר ועיפרון, שכן עסקים הם עסקים, וביקורי האזרחים המבוגרים ביותר הינם קדושים ומכובדים, ונדרשים לתיעוד.
"אני שמח לראותך, אדוני," אמרתי. "הייתי מציע לך כיסא, אבל… אתה רואה, אדוני," המשכתי, "אני מתגורר במונטופוליס רק שלושה שבועות, וטרם פגשתי רבים מתושביכם." הפניתי עין ספקנית אל נעליו מרובבות האבק והסקתי עם מונח מהעיתון: "אני מניח שאתה מתגורר בקרבנו?"
מבקרי גישש במלבושיו, משך החוצה כרטיס מלוכלך והושיטו לי. על גבו נכתב, באותיות פשוטות אך לא יציבות, השם "מיצוב אדר15".
"אני שמח שהתקשרת, מר אדר," אמרתי. "כאחד מאזרחינו המבוגרים, אתה וודאי משקיף בגאווה על יוזמתה וצמיחתה האחרונה של מונטופוליס. נוסף על השיפורים האחרים, אני חושב שביכולתי להבטיח שהעיר תקבל כעת עיתון תוסס ובעל יוזמה…"
" 'תה מכיר את השם על הכרטיס הזה?" שאל מבקרי, מפריע לדברי.
"הוא אינו שם המוכר לי," אמרתי.
שוב ביקר במעמקי בגדיו העתיקים. הפעם הוציא דף קרוע מאיזה ספר או עיתון, חום ושביר מזוקן. כותרת הדף הייתה המרגל הטורקי16 בסגנון ישן; ההדפסה הייתה בזו הלשון: "השנה – 1643 – הגיע לפריז גבר המתיימר לטעון כאילו חי במשך 1,600 השנים האחרונות. הוא מעיד על עצמו שהיה סנדלר בירושלים בזמן הצליבה, ששמו הוא מיצוב אדר, ושכאשר ישו, המשיח הנוצרי17, הורשע על ידי הנציב הרומאי פונטיוס פילאטוס18, הוא עצר לנוח, בעודו נושא את צלבו אל מקום הצליבה, לפני דלתו של מיצוב אדר. הסנדלר הכה את ישו באגרופו באומרו: "לך, מדוע הינך מתמהמה?"19. המשיח השיב לו: "אני אכן הולך, אולם אתה תתמהמה עד שאבוא". בשל כך דן אותו לחיות עד יום הדין. הוא חי לנצח, אך בסופן של כל מאה שנים הוא נופל להתקף או לטרנס, שבהתעוררותו ממנו הוא מוצא עצמו באותו מצב נעורים שבו היה כאשר ישו סבל, בהיותו אז בן 30 שנה. כזהו סיפורו של היהודי הנודד20, כפי שסופר על ידי מיצוב אדר, אשר מתייחס… " כאן נפסקה ההדפסה.
וודאי מלמלתי לעצמי בקול משהו בנוגע ליהודי הנודד, שכן הזקן דיבר21 במרירות קולנית: " 'זה שקר22," אמר, "כמו תשע עשיריות ממה ש'תם קוראים היסטוריה. זה גוי אני, ולא יהודי23. אני אחרי שהלכתי החוצה מירושלים, בני; אבל אם זה הופך אותי ליהודי, אז כל מה שיוצא מבקבוק זה חלב תינוקות. יש'ך את השם שלי על הכרטיס ש'תה מחזיק; ו'תה קראת קצת מהעיתון שהם מכנים המרגל הטורקי שהדפיס חדשות כשצעדתי לתוך המשרד שלהם ב־12 ביוני בשנת 1643, בדיוק כפי שהגעתי 'ליך היום24."
הנחתי את עפרוני ופנקסי. ללא ספק, זה לא יספיק. כאן הייתה ידיעה בעבור הטור המקומי של החצוצרה ש… אבל זה לא יספיק. עדיין, רסיסי מקטעים מ"האישי" הבלתי אפשרי החלו לעופף דרך מוחי המקובע. "הדוד מיצוב קל תנועה על רגליו כגבר צעיר בן אלף לערך." "אורחנו הנכבד נזכר בגאווה שגורג' וושי…25 – לא, תלמי הגדול26 – נענע אותו פעם על ברכו בבית אביו." "הדוד מיצוב אומר שאין להשוות בין אביבינו הרטוב עם הלחות שהחריבה את היבולים סביב הר אררט27 כשהוא עצמו היה ילד…" אך לא, לא… זה לא יספיק.
ניסיתי לחשוב על איזה נושא מקובל שבו אוכל לעניין את מבקרי, והיססתי בין תחרויות הליכה28 לבין עידן הפליוקן29 כשהזקן החל פתאום לייבב בצער ובעצב.
"התעודד, מר אדר," אמרתי באופן מעט מגושם; "הסיפור הזה יחלוף מעצמו בעוד כמה מאות שנים. כבר הוכרעה ההחלטה לטובתם של יהודה איש קריות30 והקולנול בֶּר31 והכינוריסט המהולל, סיניור נירו32. זהו עידן הטיוח. אל נא תניח לרוחך ליפול."
מבלי לדעת, נגעתי בלב העניין.
האיש מצמץ באופן לוחמני מבעד לדמעותיו הקשישות.
" "הגיע הזמן33," אמר, "שהשקרנים יעשו צדק34 למישהו. ההיסטוריונים ש'ך35 הם לא יותר מחבורת נשים זקנות מקשקשות36 באשכבה. גבר טוב יותר מהקיסר נירון אפ'עם לא נעל סנדלים37. בן אדם, אני הייתי בשריפה38 של רומא39. הכרתי40 את הקיסר טוב, בגלל שבימים ההם הייתי דמות ידועה מאוד. בימים ההם היה להם כבוד לאדם שחי לנצח. אבל התכוונתי לספר 'ך על הקיסר נירון41. הגעתי לרומא במעלה דרך ויה אפיה42 בליל ה־16 ביולי, בשנת 4364. בדיוק צעדתי חזרה מדרך סיביר ואפגניסטן44; ואחת מרגלי קפאה קצת, ולשנייה הייתה שלפוחית שנצרבה מחול המדבר; והרגשתי קצת עצוב מזה שהייתי צריך לעשות משמרת סיור45 מהקוטב הצפוני עד הסיבוב האחרון בפטגוניה46, וזה שחושבים 'ותי בטעות ליהודי בכל העסק. טוב, אני מיספר 'ך שעברתי 'ת47 קירקוס מקסימוס48, וכל הדרך הייתה חשוכה כמו זפת ואז שמעתי מישהו שר בקול: 'האם זה אתה, מיצוב?'
שם ליד הקיר49, מוסתר בין ערימת חביות וקופסאות של מוצרי סדקית ישנים, היה הקיסר נירו עם הטוגה שלו50 כרוכה סביב בהונותיו, מעשן סיגר ארוך ושחור51.
"רוצה אחת, מיצוב?" אומר הוא.
"אף לא אחד מהעשבים האלה בשבילי," אמרתי אני52 – "לא מקטרת ולא סיגר. מה הטעם," אמרתי אני, "לעשן, כשאין 'ך שמץ של סיכוי להרוג ת'צמך כש'תה עושה ת'זה?53"
"אמת דיברת54, מיצוב אדר, היהודי הנצחי שלי," אומר הקיסר; "אתה לא נודד תמיד. וודאי, הסכנה שבעניין מתבלת את הנאותינו – לצד העובדה שהן אסורות.55"
"ובשביל מה," אומר אני," אתה מעשן בלילה במקומות חשוכים מבלי איזה שַֹר בבגדים פשוטים שישרת אותך?56"
"שמעת פעם, מיצוב," אומר הקיסר, "על גורל?57"
"היה לי דודן של זה," אומר אני. "הייתי בדהירה עם הגורל למשך הרבה שנים, ועוד שנים רבות, כפי ש'תה יודע.58"
"המילה הארוכה יותר," אומר חברי59 נירון, "היא לימוד60 הכת החדשה של אנשים שהם מכנים נוצרים. זה הם שאחראים לזה שאני מעשן בלילה בחורים ובפינות בחשיכה.61"
ואז אני מתיישב ומסיר את הנעל ומשפשף את הרגל הקפואה שלי62 והקיסר מספר לי על זה. נראה שמאז שחלפתי בדרך הזו בעבר, הקיסר הוציא צו גירושין לקיסרית מבית המשפט העליון והעלמה פופיאה63, גברת מהוללת, הועסקה, בלי המלצות, כמנהלת משק הבית בארמון64.
"ביום אחד," אומר הקיסר, "היא תולה וילונות תחרה חדשים בארון ומצטרפת לאגודה נגד טבק, וכשאני65 מרגיש את הצורך לעשן אני חייב להתגנב66 החוצה לערימות הקרשים האלה בחשיכה."
ושם בחשיכה אני והקיסר ישבנו, וסיפרתי לו על מסעותיי. וכשהם אמרו שהקיסר הצית את האש בכוונה67, הם משקרים. זה היה באותו לילה שהאש התחילה ששרפה את העיר. זו דעתי שהיא התחילה עם בדל סיגר שהוא השליך למטה בין הקופסאות. וזה שקר שהוא ניגן בכינור. במשך שישה ימים הוא עשה כל מה שהוא היה יכול כדי לעצור את זה, אדוני."
וכעת הבחנתי בטעם חדש למר מיצוב אדר. לא היה זה מור או מליסה או אזוב שהרחתי. המקור היה ניחוח של ויסקי גרוע, וחמור מכך, של קומדיה נמוכה – הסוג שבדחנים קטנים מייצרים באמצעות תכריכי קבר68 והערצת דברי אגדה והיסטוריה בראוותנות מופרזת וצעקנית שנתפסת כסוג מסוים של שנינות. את מיצוב אדר כמתחזה נוכל, הטוען להיות בן 1,900 שנים וממלא את תפקידו עם הגינות של שיגעון מכובד יכולתי לשאת. אך כליצן מייגע, המוזיל את סיפורו השערורייתי עם קלות ראש של ספר תווים ושירים69, חשיבותו כבדרן פחתה להפליא.
ואז, כאילו חשד במחשבותיי, הוא החליף את המְנַעֲנֵעַים.
"אתה תסלח לי, אדוני," ייבב, "אבל לפעמים אני קצת מתבלבל בראש. אני אדם זקן מאוד, וקשה לי לזכור כל דבר."
ידעתי שהוא צדק, ושאסור לי לנסות ליישב בינו לבין ההיסטוריה הרומית. לכן ביקשתי חדשות הנוגעות לעתיקות אחרות אותן הכיר. מעל שולחני הייתה תלויה חריטה של מלאכי רפאל70. לא יכולת לזהות היטב את צורתם, שכן האבק טשטש את מתאריהם באופן מוזר.
"אתה קורא להם כרו־ברים71" צחקק הזקן. "תינוקות, אתה מדמיין שהם, עם כנפיים. ויש אחד עם רגלים וקשת וחץ שאתה קורא לו קופידון – אתה יודע איפה הם נמצאים. הסבא רבא־רבא־רבא שלהם היה ביילי התיש72. בהיותך עורך, אדוני, אתה יודע במקרה איפה עמד מקדש שלמה?73"
אני משער שזה היה ב… פרס? טוב, איני יודע.
"זה לא בהיסטוריה או בתנ"ך איפה שזה היה. אבל ראיתי את זה, בעצמי74. התמונות הראשונות של כרו־ברים וקופידונים היו מפוסלות על הקירות והעמודים ההם75. שניים מהגדולים ביותר, אדוני, עמדו בקודש הקודשים כדי ליצור חופה מעל הארון76. אבל הכנפיים של הפסלים האלה היו מיועדות לקרניים. והפנים היו פני תיש77. עשרת אלפי עיזים היו בתוך ומסביב למקדש78. והכרוב־ברים שלך היו ביילי התיש בימי המלך שלמה, אבל הציירים פירשו לא נכון את הקרניים וחשבו שהן כנפיים. והכרתי את טימור לנג, טימור הצולע79, טוב מאוד, אדוני. ראיתי אותו בקגהט80 ובז'ארנג'81. הוא היה איש קטן – לא גדול יותר ממך82, עם שיער בצבע הענבר של זרוע מקטורת. הם קברו אותו בסמרקנד83. אני הייתי באשכבה, אדוני84. הו, הוא היה גבר בנוי לתלפיות בארון הקבורה שלו, באורך שש רגל85, עם צדעים שחורים על פניו. וראיתי 'ותם86 משליכים לפָתות על הקיסר אספסיאנוס באפריקה87. שוטטתי בכל רחבי העולם, אדוני, מבלי שהגוף שלי ימצא בכלל מנוחה. כך נגזר88. ראיתי את ירושלים נהרסת89, ופומפיי עולה בזיקוקים90; והייתי בהכתרתו של קרל הגדול91 ובלינץ' של ז'אן דארק92. ולכל מקום שאני הולך באות סופות ומהפכות ומגיפות ושריפות. כך נגזר. שמעת על היהודי הנודד. הכול כך, חוץ מהפרט על זה שאני יהודי93. אבל ההיסטוריה משקרת, כמו שאמרתי 'ך. אתה לגמרי בטוח, אדוני, שאין 'ך טיפה של ויסקי טוב? אתה יודע שיש לי מיילים רבים של הליכה לפני."
"אין לי כלום," אמרתי, "ואם לא אכפת לך, אני עומד לצאת לארוחת ערב."
דחפתי את כיסאי בחריקה לאחור. חובב היבשה94 העתיק הזה הפך לעינוי גדול כמו כל ימאי יורה ברובה קשת95. הוא טלטל פסולת עבשה ומצחינה מבגדיו המנומרים בכתמים, הפך את קסת הדיו שלי והמשיך עם שטויותיו הבלתי נסבלות.
"לא היה לי אכפת כל־כך," התלונן, "אלמלא העבודה שעלי לבצע בימי שישי הקדושים96. אתה יודע כמובן על פונטיוס פילאטוס, אדוני. גופו, כשהוא97 הרג את עצמו, הושלך לאגם בהרי האלפים98. עכשיו, הקשב לעבודה שעלי לבצע בכל ערב של יום שישי99. השטן הזקן100 נכנס לבריכה101 וגורר משם את פונטיוס, והמים עולים ונפלטים102 כמו בסיר שטיפה103. והשטן הזקן מושיב את הגופה בראש הכֵּס על הסלעים, ואז מגיע התפקיד שלי בעבודה104. הו, אדוני, אתה תרחם עלי אז – אתה תתפלל בעבור היהודי הנודד שאף פעם לא היה יהודי105 אילו יכולת לראות את הזוועה של הדבר שעלי לעשות. עלי להביא קערת מים ולכרוע לפני הדבר הזה עד שהוא ישטוף את ידיו. אני מכריז בפניך שפונטיוס פילטוס, איש מת כבר מאתיים שנים, גורר החוצה מהאגם רפש שכיסה אותו ודגים ששחו בתוכו בלי עיניים ובריקבון הגוף106, יושב שם, אדוני, ורוחץ את ידיו בקערה שאני מחזיק עבורו בימי שישי הקדושים. כך נגזר."
ללא ספק, העניין התפתח הרבה מעבר לטווח טור מקומי בחצוצרה. אפשר והייתה כאן תעסוקה לפסיכיאטר או למפיצי הבשורה107, אך לי היה די והותר מכל העניין. קמתי וחזרתי על כך שעלי ללכת. בכך הוא אחז במעילי, התרפס על שולחני ופרץ שוב ביבבות מלאות צער.
יהיה מה שיהיה הדבר שהטריד אותו, אמרתי לעצמי שכאבו היה אמיתי.
"הירגע, מר אדר," אמרתי בנימה מרגיעה. "מה העניין?"
התשובה הגיעה מקוטעת דרך יפחותיו המיוסרות: "בגלל שלא… נתתי לישו האומלל… לנוח… על המפתן."
הזיותיו נדמו להיות מעבר לכל מענה הגיוני ועדיין השפעותיהן עליו היו ראויות בקושי לחוסר כבוד. עם זאת לא ידעתי מה עשוי לשכך אותן ואמרתי לו שוב ששנינו צריכים לעזוב את המשרד באחת. צייתן לבסוף, הוא הקים עצמו משולחני הסתור והרשה לי להריצו למחצה אל הרצפה. סערת יגונו סילקה את מילותיו; הצפת דמעותיו שיקעה את קרום צערו. הזיכרונות מתו בו – לפחות, חלקם הנהיר וההגיוני.
"זה היה אני שעשה את זה," מלמל כשהובלתיו אל הדלת – "אני, הסנדלר מירושלים."
הבאתיו אל המדרכה, ובאור המוגדל ראיתי שפניו היו צרובות ומעוותות וחרושות קמטים מפני עצב עמוק ומהדהד כל־כך, שכמעט לא ניתן לייצר בתקופת חיים אחת. ואז גבוה למעלה בחשיכה השמימית שמענו את קריאותיהן הצעקניות של כמה ציפורים גדולות חולפות.
היהודי הנודד שלי הרים את ידו עם ראש מוטה הצידה.
"שבעת השורקים!"108
הוא אמר זאת, כמי שמציג חברים משכבר הימים.
"אווזי בר," אמרתי, "אך אני מודה שמספרם נעלם ממני."
"הם עוקבים אחרי לכל מקום," אמר. "כך נגזר. מה שאתה שומע זה נשמותיהם של שבעה יהודים שעזרו עם הצליבה. לפעמים הם חופמים ולפעמים הם אווזים, אבל אתה תמצא אותם תמיד עפים במקום שאני הולך."
עמדתי, לא בטוח כיצד אוכל ליטול את עזיבתי. הסתכלתי אל הרחוב, דשדשתי ברגליי, הסתכלתי לאחור שוב – והרגשתי את שערי סומר. הזקן נעלם. ואז נרגעו נימי, שכן ראיתיו במעומעם צועד לדרכו דרך החשיכה. אולם הוא הלך בזריזות ובדממה ובניגוד כה רב להילוך המתחייב מפאת גילו שקור רוחי לא הושב לגמרי על כנו, על אף שלא ידעתי מדוע.
באותו לילה הייתי טיפש דיו ליטול כמה כרכים מאובקים ממדפי הצנועים. חיפשתי לשווא את התעוררות ההורמיפס109 ושְׁאַלְתִּיאֵל110 ואוסף פִּיפְּס111. ואז בספר ששמו אזרח העולם112 ובספר בן מאתיים שנה מצאתי את אשר חיפשתי. מיצוב אדר אכן הגיע לפריז בשנת 1643 וסיפר למרגל הטורקי סיפור יוצא דופן. הוא טען שהינו היהודי הנודד, וש… אולם כאן נרדמתי, שכן חובותיי כעורך לא היו קלים אותו היום.
השופט הובר113 היה מועמד החצוצרה לקונגרס. משום שהייתי צריך להיוועץ עמו, חיפשתי את ביתו מוקדם בבוקר המחרת; וטיילנו יחדיו במרכז העיר דרך רחוב קטן אותו לא הכרתי.
"האם שמעת על מיצוב אדר?" שאלתיו בחיוך.
"ובכן, כן," אמר השופט. "וזה מזכיר לי את נעליי שמסרתי לו לתיקון. הנה חנותו עכשיו."
השופט הובר נכנס אל תוך חנות קטנה ואפלולית. הבטתי מעלה אל השלט, וראיתי עליו "מייק או'בדר114, יַצְרָן מגף ונעל". כמה אווזי בר חלפו מעלי, צווחים בבירור. גירדתי את אוזני והזעפתי את פני ואז נגררתי אל תוך החנות.
שם ישב היהודי הנודד שלי על ספסל הסנדלרים שלו, מסדר חצי סוליה. הוא היה מלוכלך מטל וכתמי דשא, פרוע ואומלל, ועל פניו היה עדיין נסוך אותו צער נטול ההסבר, יגון בעייתי, תוגה סתומה שנכתבה שם על ידי שום דבר אחר, כך נדמה, מלבד מָקוֹל המחט של המאות.
השופט הובר חקר באדיבות בעניין נעליו. הסנדלר הזקן הסתכל מעלה ודיבר בשפיות מספקת. הוא היה חולה, אמר, במשך מספר ימים. הנעלים תהיינה מוכנות ביום המחרת. הוא הביט בי, ויכולתי לראות שלא היה לי כל מקום בזיכרונו. כך יצאנו החוצה והמשכנו בדרכנו.
"מייק קשישא," העיר המועמד, "היה שוב באחד מהתקפי השתייה שלו. הוא משתכר עד טירוף באופן קבוע, אחת לחודש. אך הוא סנדלר טוב."
"מה ההיסטוריה שלו?" חקרתי.
"ויסקי," תמצת השופט הובר. "זה מסביר אותו."
שתקתי אולם לא קיבלתי את ההסבר. וכך, כשנפלה בידי ההזדמנות, שאלתי את הזקן סלרס115, שעלעל באופן קבוע בשערי החליפין שלי116.
"מייק או'בדר," אמר, "היה מכין נעלים במונטופליס כשבאתי הנה לפני חמישים שנה117. אני מניח שוויסקי הוא הבעיה שלו. פעם בחודש הוא יורד מהפסים ותועה כך למשך שבוע. יש לו איזה סיפור מבולבל על זה שהוא היה רוכל יהודי שהוא מספר לכולם. אף אחד לא רוצה לשמוע אותו יותר118. כשהוא פיכח הוא לא כל כך טיפש119 – יש לו ערימה של ספרים בחדר האחורי של החנות שלו שהוא קורא. אני משער שאתה יכול לקשור את כל הצרות שלו לוויסקי."
אך שוב לא יכולתי. היהודי הנודד שלי טרם הובן לי כהלכה. אני בטוח שנשים אינן זכאיות לבלעדיות היחידה על כל הסקרנות שבעולם. כך שכאשר התושב המבוגר ביותר במונטופליס (בניקוד של 90 שנים צעיר יותר ממיצוב אדר) קפץ לרכוש פרסום רשמי בדפוס, שאבתי בסיפון את טפטוף זיכרונותיו הנצחי בכיוונו של יוצר הנעלים הבלתי מפוענח.
הדוד אבנר120 היה ההיסטוריה המלאה של מונטופוליס, כרוך בדלורית121.
"או'בדר," אמר בקול רועד, "הגיע לכאן בשנת 69. הוא היה הסנדלר הראשון במקום. עכשיו האנשים בדרך כלל חושבים אותו למשוגע לעתים. אבל הוא לא מזיק לאיש. אני מניח שהשתייה משבשת את דעתו – כן, שתייה קרוב לוודאי עושה זאת122. זה דבר רע מאוד, שתייה. אני אדם זקן, אדוני, זקן, ומעולם לא ראיתי שום טובה שיוצאת משתייה."
חשתי מאוכזב. הייתי מוכן להודות בשתייה במקרה של הסנדלר שלי, אך העדפתי אותה כמוצא אחרון על פני סיבה. מדוע נדבק אל הציון הנצחי, המוזר של היהודי הנודד? מה פשר צערו שמעבר להבעה, במהלך ליקויו הנפשי? לא יכולתי עדיין לקבל את הוויסקי כתירוץ.
"האם מייק או'בדר סבל אי־פעם מאובדן גדול או בעיה מסוג כל שהוא?" שאלתי.
"תן לי לחשוב!123 לפני שלושים שנה בערך היה משהו מהסוג הזה, אני נזכר. מונטופוליס, אדוני, בימים ההם, הייתה מקום מחמיר מאוד. ובכן, למייק א'ובדר הייתה אז בת – בחורה נאה בהחלט. היא הייתה טיפוס עליז מדי למונטופוליס, כך שיום אחד היא התחמקה לעיר אחרת וברחה עם קרקס. שנתיים עברו לפני שהיא חזרה, כולה מגונדרת עם בגדים יפים וטבעות ותכשיטים, לראות את מייק. הוא לא רוצה שום עסק124 איתה, אז היא נשארה בסביבת העיר למשך זמן, בכל מקרה. אני חושב שהגברים לא היו מקימים התנגדות, אבל הנשים דחפו 'ותם125 כדי לצוות עליה לעזוב את העיר. אבל הייתה לה הרבה תעוזה ואומץ, והיא אמרה ל'ם להתעסק בעניינים שלהם. אז לילה אחד הם החליטו לסלק אותה. קבוצה של גברים ונשים הבריחו אותה מהבית שלה, ורדפו אחריה עם מקלות ואבנים. היא רצה לדלת של אבא שלה, קוראת126 לעזרה. מייק פותח את הדלת, וכשהוא רואה מי זו הוא מכה אותה עם האגרוף שלו ומפיל אותה ארצה וטורק את הדלת. ואז ההמון המשיך לרדוף אחריה127 עד שהיא ברחה לגמרי החוצה מהעיר. וביום המחרת הם מצאו128 אותה, אחרי שהיא טבעה למוות, בבריכת הטחנה של האנטר129. אני זוכר את הכול עכשיו. זה היה לפני שלושים שנה."
נשענתי לאחור בכיסאי המסתובב חסר התנועה והנהנתי בעדינות, כמו פקיד רם דרג, אל סיר הדבק שלי.
"כשלמייק הזקן יש התקף," המשיך הדוד אבנר בפטפוט פושר, "הוא חושב שהוא היהודי הנודד."
"הוא צודק," אמרתי, נד בראשי130.
והדוד אבנר צחקק בערמומיות על הערת העורך, שכן הוא ציפה לכל הפחות ל"זרד" ב"מודעות האישיות" של החצוצרה.