היצע וביקוש

Array
(
    [0] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 18
            [name] => סיפורים ותרגומים
            [slug] => stories-and-translations
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 18
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 0
            [count] => 132
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 18
            [category_count] => 132
            [category_description] => 
            [cat_name] => סיפורים ותרגומים
            [category_nicename] => stories-and-translations
            [category_parent] => 0
        )

)

היצע וביקוש¹

פינץ'² מחזיק מוסד ניקוי־כובעים־בחשמל־בזמן־שהינך־מחכה, תשעה רגל על שניים־עשר, בשדרה השלישית. מרגע שהפכת לקוח, אתה לעולם שלו. איני מכיר את תהליך עבודתו הסודי, אך מקץ כל ארבעה ימים כובעך נזקק שוב לניקוי. פינץ' הוא איש איטי בעל עור צהבהב³, בטווח הגילאים שבין עשרים לארבעים. היית אומר שהוא גדל כתופר⁴ ברחוב אסקס⁵. כאשר העסקים חלשים הוא אוהב לדבר, כך שניקיתי את כובעי בתכיפות גדולה אפילו יותר מכפי שנדרש, מקווה שפינץ' עשוי לגלות באוזני כמה מסודות סדנאות היזע⁶.

אחר־צהריים אחד קפצתי למקום ומצאתי את פינץ' לבדו. הוא התחיל למשוך בשמן את כובע⁷ הפנמה שלי עם הנוזל המסתורי שלו, שמשך אבק ולכלוך כמו אבן שואבת.

"הם אומרים שהאינדיאנים אורגים 'תם מתחת למים," אמרתי כדי לפתוח בשיחה⁸.

"אל תאמין לזה," אמר פינץ'. "שום אינדיאני או אדם לבן יכול להישאר מתחת למים זמן רב כל־כך. תגיד, אתה מקדיש הרבה תשומת לב לפוליטיקה? אני רואה בעיתון משהו בנוגע לחוק שהם העבירו שנקרא "חוק ההיצע והביקוש"."

הסברתי לו היטב ככל שיכולתי שההתייחסות הייתה לחוק פוליטי־כלכלי ולא למשפט חוקי⁹.

"לא ידעתי," אמר פינץ'. "שמעתי הרבה על זה לפני כשנה או יותר, אבל באופן חד־צדדי."

"כן," אמרתי, "נואמים פוליטיים משתמשים בזה הרבה מאוד. למעשה, הם לעולם לא נותנים לזה מנוחה. אני מניח ששמעתי משהו על אותם טיפוסים של זנבות־העגלות¹⁰ שמדברים על הנושא באריכות, כאן בצד המזרחי."

"שמעתי את זה ממלך," אמר פינץ', "המלך הלבן של שבט אינדיאנים בדרום אמריקה."

הייתי מעוניין אך לא מופתע. העיר הגדולה היא כמו בִּרְכָּהּ של אם לרבים שתעו הרחק ומצאו את הדרכים קשות מתחת לרגליהם הלא־בטוחות. בעת דמדומים הם שבים הביתה ומתיישבים על מפתן הדלת. אני מכיר פסנתרן בבית קפה זול שירה באריות באפריקה, נער מעלית שלחם בצבא הבריטי נגד שבטי הזולו, נהג מונית¹¹ שזרועו השמאלית נסדקה כמו צבת סרטן ממרחשת¹² של אוכלי־אדם מפטגוניה¹³ כאשר סירת מושיעיו ריחפה באופק. כך שמנקה כובעים שהיה חברו של מלך לא העיק עלי.

"סרט חדש?" שאל פינץ' בחיוכו היבש, העקר.

"כן," אמרתי, "וחצי אינץ' רחב יותר."

הוספתי סרט חדש חמישה ימים קודם לכן.

"פגשתי¹⁴ איש לילה אחד," אמר פינץ', מתחיל את סיפורו – "גבר חום כמו טבק הרחה, עם כסף בכל כיס, אוכל מפרקי חזיר¹⁵ אצל שלגל¹⁶. זה היה לפני שנתיים, כשהייתי נהג של עגלת־כיבוי¹⁷ בתחנה 98. הדיבור שלו גלש לתחום הזהב. הוא אומר שהרים מסוימים במדינה למטה בדרום שהוא קורא לה גאודלמה¹⁸ מלאים בהם. הוא אומר שהאינדיאנים שוטפים את זה מהנחלים בכמויות רבות."

"הו, ג'רונימו¹⁹!" אומר אני. "אינדיאנים! אין אינדיאנים בדרום," אני אומר לו, "מלבד דישונים²⁰, מכבים²¹ וקוני מוצרים יבשים של מסחר הסתיו. האינדיאנים כולם בשמורות."

"אני מספר לך את זה עם הסתייגויות," אומר הוא. "הם לא אינדיאנים של באפלו ביל²²; הם גוצים שמנים ויותר אצילים. הם קוראים ל'צמם דְּיוֹתָות ומקפאים²³ והם היו המתיישבים הקודמים²⁴ כשמזומה²⁵ היה מלך מקסיקו. 'הם שוטפים את הזהב מתוך נהרות ההרים', אומר האיש החום, 'וממלאים קולמוסים איתו; ואז הם מרוקנים 'תו לתוך צנצנות אדומות עד שהן מלאות; ואז הם אורזים את זה בשקי עור צבי של ארובה²⁶ כל אחד – וארובה היא עשרים וחמישה פאונד – ומאחסנים את זה בבתי אבן, עם גילוף של אליל בעל שיער מסולסל, המנגן בחליל, מעל הדלת.'"

"איך הם נפטרים מתוספת החפירה הזו?"²⁷ אני שואל²⁸.

"הם לא," אומר האיש. "זה מקרה של "אני אמלא את המדינה במהירות גדולה שבה ההון מצטבר ואין שום הדדיות.""²⁹

לאחר שהאיש הזה ואני סיימנו את שיחתנו, אשר הותירה אותו יבש למידע, לחצתי איתו ידיים ואמרתי לו שאני מצטער שלא הייתי יכול להאמין לו. וחודש לאחר מכן נחתי בחוף של הגאודלמה הזו עם $1,000 שחסכתי במשך חמש שנים. חשבתי שידעתי איך היו האינדיאנים וסידרתי את עצמי בהתאם. העמסתי ארבעה פרדי־משא עם שמיכות צמר אדומות, דליי ברזל מחושל, מסרקות־צד משובצות אבנים עבור הנשים, מחרוזות זכוכית ומספריים בטיחותיים. שכרתי משרת³⁰ שחור, שהיה אמור להיות נהג פרדות וגם מתרגם. התברר שהוא היה יכול לתרגם פרדות בסדר גמור, אבל הוא הנהיג את השפה האנגלית באופן קשה הרבה יותר. שמו נשמע כמו מפתח ייל³¹ כשדוחפים אותו פנימה עם הצד הלא נכון כלפי מעלה, אבל קראתי לו מקלינטק³², שהיה קרוב לרעש.

ובכן, כפר הזהב הזה היה מרוחק ארבעים מייל במעלה ההרים ולקח לנו תשעה ימים למצוא אותו. אבל אחר־צהריים אחד מקלינטק הוביל את הפרדות האחרות ואותי דרך גשר של עור גולמי שנמתח על פי תהום בעומק חמש מאות רגל, נראה לי. פרסות הבהמות תופפו עליו בדיוק כמו הרגע לפני שג'ורג' מ. קוהאן³³ מבצע את כניסתו הראשונה לבמה. הכפר הזה נבנה על בוץ ואבן ולא היו בו שום רחובות. כמה אנשים צהובים וחומים שרבבו את ראשם החוצה מדלתות, נראים כמו ארנבים וולשים³⁴ עם רוטב ווסטרשייר³⁵ עליהם. מתוך הבית הגדול ביותר, שהיה עם סוג של מרפסת סביבו, יוצא החוצה גבר לבן גדול, אדום כמו סלק בצבעיו, לבוש בבגדים מהודרים מעור צבי מעובד עם שרשרת זהב סביב צווארו, מעשן סיגר. ראיתי סנטורים אמריקנים בסגנון מאפייניו ומבנה גופו, כמו גם רבי־מלצרים ושוטרים. הוא יוצא ומסתכל עלינו בעוד מקלינטק יורד מעל הפרדות ומתחיל לתרגם לפרד המוביל בעודו מעשן סיגריה.

"שלום מסתנן³⁶," אומר לי האיש ההדור. "איך נכנסת למשחק? לא ראיתי אותך קונה שום אסימונים. מי נתן לך את מפתחות העיר?"

"אני מטייל עני," אומר אני. "במיוחד על גב פרד. אתה תסלח לי. האם אתה מנהל קו מוניות³⁷ או רק תרמית?"

"תפריד את עצמך מהמהלך־על־ארבע־הסוסי־המזויף־שלך³⁸," אומר הוא, "ותיכנס פנימה."

הוא זוקף אצבע וכפרי רץ אליו.

"האיש הזה ידאג לתלבושת שלך," אומר הוא, "ואני אדאג לך."

הוא הוביל אותי אל הבית הגדול ביותר והוציא כיסאות וסוג של משקה בגוון חלב. זה היה החדר היפה ביותר שאי־פעם ראיתי. על קירות האבן נתלו מכל עבר רדידי משי ושטיחים אדומים וצהובים נפרשו על הרצפה, וצנצנות של חרס אדום ועורות של עז אנגורה³⁹ ומספיק רהיטי חזרן לרהט שלא כראוי חצי תריסר בתי חוף.

"בראש ובראשונה," אומר האיש, "אתה רוצה לדעת מי אני. אני החוכר והבעלים היחיד של שבט האינדיאנים הזה. הם קוראים לי יוקמה הגדול⁴⁰, שפירושו מלך או האצבע הראשית שבחבורה⁴¹. יש לי יותר כוח כאן מאשר ממונה על העניינים⁴², ממונה על המושבעים⁴³ ומממן חשבון פתוח בטיפני⁴⁴ גם יחד. למעשה, אני "המקל הגדול"⁴⁵, עם הרבה יותר קשרי־סיקוסים עליו בהשוואה לקשרי־המהירות של הלוסיטניה⁴⁶. הו, אני קורא את העיתונים פה ושם," אומר הוא. "עכשיו, בוא נשמע על הזכויות שלך," הוא ממשיך, "והפגישה תיפתח."

"ובכן," אומר אני. "אני ידוע כאחד וו. ד. פינץ'. עיסוק: בעל הון. כתובת: רחוב 54 מזרח, שלושים ושניים…"

"ניו יורק," תורם האציל הגדול, "אני יודע," אומר הוא, מגחך. "זו לא הפעם הראשונה שראיתי את זה מופיע על הנייר הסופג⁴⁷. אני יכול לדעת מהאופן שבו דיברת. טוב, הסבר "בעל הון"."

הסברתי למנהל בפשטות לשם מה באתי וכיצד הגעתי לכאן.

"אבק זהב?" אומר הוא, נראה מבולבל כמו תינוק עם נוצה תקועה על אצבע הדִּבְשָׁה שלו. "זה מצחיק. זו לא מדינה של כריית זהב. והשקעת את כל ההון שלך בגלל סיפורו של אדם זר? נו, נו! האינדיאנים האלה שלי – הם השבט האחרון של הפאייס⁴⁸ – פשוטים כמו ילדים. הם לא יודעים דבר על כוח הרכישה של זהב. אני חושש שעבדו עליך⁴⁹," אומר הוא.

"ייתכן," אומר אני, "אבל זה נשמע לי די הגיוני."

"וו. ד.," אומר המלך לפתע פתאום, "אתן לך עסקה הוגנת. לא לעתים קרובות יוצא לי לדבר עם אדם לבן ואתן לך מופע בעבור הכסף שלך. יכול להיות שלבוחרים שלי יש כמה גרגרי אבק־זהב מוחבאים בבגדיהם. מחר תוכל להוציא את הסחורות שהבאת ולראות אם תוכל לבצע מכירות מכל סוג שהוא. עכשיו, אני הולך להציג את עצמי באופן לא רשמי. שמי הוא שיין – פטריק שיין⁵⁰. אני מחזיק בבעלות על שבט הפטש האינדיאני⁵¹ בזכות ההשתלטות – בכוחות עצמי וללא פחד. נסחפתי לכאן לפני ארבע שנים וכבשתי 'תם בגודלי וצבעיי ועצביי. למדתי את שפתם בששה שבועות – זה קל: אתה פשוט מפיק מחרוזת ארוכה של עיצורים ככל שהנשימה שלך מאפשרת ואז מצביע על מה שאתה מבקש. כבשתי 'תם באופן מרהיב," ממשיך המלך שיין, "ואז באתי 'ליהם עם פוליטיקה כלכלית, חוק, זריזות ידיים וסוג של מוסר ניו אינגלנד וקמצנות. כל יום ראשון, או מוקדם ככל שאוכל למצוא, אני מטיף ל'ם בבית המועצה (אני ראש המועצה) על חוק ההיצע והביקוש. אני מהלל את ההיצע ושולל את הביקוש. אני משתמש באותו טקסט בכל פעם. לא היית חושב, וו. ד.," אומר שיין, "שיש בי שירה, נכון?"

"טוב," אומר אני, "אני לא יודע אם הייתי קורא לזה שירה או לא."

"טניסון⁵²," אומר שיין, "מרהט את בית התפילה הפיוטי שאני מטיף בו. תמיד החשבתי אותו למשורר המנהל⁵³. הנה האופן שבו הטקסט הולך:

"שכן לא לרצות או להעריץ, אם יוכל אדם ללמוד זאת, היו יותר
מאשר ללכת כל היום כמו הסולטן של ימי עבר בגן התבלינים."⁵⁴

בדיוק אז מטייל המלך פטריק, גדול ואדום ומלכותי כתמיד, עם שרשרת זהב על חזהו והסיגר שלו לפניו.

"איך העסקים, וו. ד.?" הוא שואל.

"בסדר," אומר אני. "זו בהלת יום המציאות. יש לי עוד קו אחד של סחורות להציע לפני שאני סוגר את החנות. אנסה 'תם עם מספריים בטיחותיים. יש לי שני זוגות כרסתניים שקניתי במכירת־אש⁵⁸."

שיין צחק עד שהסוג של הממלוכי⁵⁹ או מזכיר פרטי שהוא נשא איתו⁶⁰ היה צריך להחזיק אותו.

"הו, דודתי הקדושה יְרוּשָׁא⁶¹!" אומר הוא, "אתה לא 'חד מהמוכרות הזבניות האלה⁶², וו. ד.? אתה לא יודע שאינדיאנים אף פעם לא מתגלחים? הם מושכים את השפמים שלהם במקום זאת."

"טוב," אומר אני, "זה בדיוק מה שהמספרים האלה יעשו ל'ם – לא תתקרב אליהם שום בעיטה אם הם ישתמשו ב'ם פעם אחת.⁶³"

שין הלך הלאה והייתי יכול לשמוע אותו צוחק למרחק של גוש בניינים, לו היה שם גוש בניינים.

"תגיד ל'ם," אומר אני למקלינטק, "שזה לא כסף שאני רוצה – תגיד להם שאקח אבק זהב. תגיד ל'ם שאתן ל'ם שישה־עשר דולר לאונקיה במסחר עבור זה. זה מה שאני רוצה – האבק."

מק מתרגם והיית חושב שיחידת שוטרים הסתערה על הקהל במטרה לפזר אותו. כל אחיין או אחיינית ש'הם התפוגגו בתוך שתי דקות.

בארמון המלכותי באותו לילה אני והמלך דיברנו על העניין.

"הם הסתירו את האבק במקום כל שהוא," אומר אני, "או שהם לא היו כל־כך רגישים בנוגע לזה."

"הם לא," אומר שיין. "מה הבדיחה הזו שיש לך על זהב? קראת את אדוארד אלן פו⁶⁴? אין ל'ם שום זהב."

"הם שמים אותו בקולמוסים," אומר אני, "ואז הם מרוקנים אותו לצנצנות ואז לתוך שקים של עשרים וחמישה פאונד כל אחד. הבנתי את זה טוב."

"וו. ד.," אומר שיין, צוחק ולועס את הסיגר שלו, "אני לא רואה אדם לבן לעתים קרובות, ואני מרגיש שאני רוצה למתוח אותך בשביל השעשוע. אני לא חושב שתצא מכאן בחיים, בכל מקרה, ולכן אני הולך לספר לך. גש לכאן."

הוא מסיט וילון משי בפינת החדר ומראה לי ערמת שקים מעור צבי.

"ארבעים מ'ם," אומר שיין. "ארובה אחת בכל אחד. במספרים עגולים, אתה רואה שם אבק זהב בשווי של $200,000. זה הכול שלי. זה שייך ליוקמה הגדול. הם מביאים הכול אלי. עשרים ושניים אלף דולר – תחשוב על זה, רוכל של חרוזי זכוכית שכמוך," אומר שיין – "והכול שלי."

"תועלת קטנה זה מביא לך," אומר אני בשנאה ובבוז. "וכך אתה המחסן הממשלתי של חבורת יצרני הכסף נטולי הכסף האלה? אתה לא מרוויח מספיק ריבית על זה כדי לאפשר לאחד מהמפקידים שלך לקנות יהלום פחמני אוגוסטה (מיין) פולמן⁶⁵ בשווי $200 בעבור $4.85?"

"תקשיב," אומר פטריק שיין עם זיעה מבצבצת על גבתו. "אני בוטח בך, שכן, בדרך כל שהיא, הרווחת את הערכתי. האם אי־פעם," הוא אומר, "הרגשת את כוח האווארדופואה⁶⁶ של הזהב – לא המשקל הטרוי⁶⁷ של זה אבל כוח שש־עשרה אונקיות לפאונד של זה?⁶⁸"

"מעולם לא," אומר אני. "אף פעם לקחתי אף כסף רע."

שיין נופל לרצפה ומשליך את זרועותיו על שקי אבק הזהב. "אני אוהב את זה," אומר הוא. "אני רוצה להרגיש את המגע של זה יום ולילה. זו ההנאה שלי בחיים. אני נכנס לחדר הזה ואני מלך ואיש עשיר. בעוד שנה נוספת אהיה מיליונר. הערימה גדלה יותר בכל חודש. יש לי את כל השבט שוטף את החול בנחלים. אני האיש המאושר ביותר בעולם, וו. ד.. אני רק רוצה להיות קרוב לזהב הזה ולדעת שהוא שלי ושהוא גדל כל יום⁶⁹. עכשיו, אתה יודע," אומר הוא, "מדוע האינדיאנים שלי לא יקנו את הסחורות שלך. הם לא יכולים. הם מביאים את כל האבק אלי. אני המלך שלהם. לימדתם 'תם לא להשתוקק או להעריץ. עדיף שתסגור כבר את החנות.⁷⁰"

"אני אגיד לך מה אתה," אומר אני. "אתה פשוט קמצן נבזה. אתה מטיף להיצע ואתה שוכח את הביקוש. עכשיו, היצע," אני ממשיך, "הוא לעולם שום דבר מלבד היצע. להיפך," אומר אני, "ביקוש הוא טענה והיקש רחבים הרבה יותר. ביקוש כולל את הזכויות של הנשים והילדים שלנו וצדקה וידידות ואפילו את הקבצניות הקטנות בפינות הרחובות. הם שניהם צריכים להימצא בתואם באופן שווה. ויש לי עדיין כמה דברים במעלה השרוול המסחרי שלי," אומר אני, "שעשויים להתנגש עם הרעיונות המוקדמים שלך על פוליטיקה וכלכלה."

בבוקר המחרת אמרתי למקלינטק להביא עוד סחורות מלוא גב הפרד לכיכר ולפתוח אותן. האנשים התאספו סביב כמקודם. הוצאתי את הקו היפה ביותר של שרשרות, צמידים, מסרקות שיער ועגילים שנשאתי ועודדתי את הנשים לענוד 'תם. ואז שיחקתי עם קלף הניצחון שלי. מתוך השק האחרון שלי פתחתי חצי תריסר תריסרים של מראות יד עם נייר כסף בגבן, והעברתי אותן סביב בקרב הנשים. זו הייתה ההיכרות הראשונה של מראה בקרב האינדיאנים משבט פטש.

שיין חלף עם צחוקו הגדול.

"העסקים נראים מבטיחים?" הוא שואל.

"הם מסתכלים על עצמם בדיוק עכשיו," אומר אני.

מפה לשם עובר סוג של מלמול דרך הקהל. הנשים הסתכלו אל תוך הבדולח הקסום וראו שהן היו יפות וגילו את הסוד לגברים. נראה שהגברים חסרו את העדר הכסף והזמנים הקשים בדיוק לפני הבחירות אבל תירוציהם לא נעלמו. ואז הגיע הזמן שלי. קראתי למקלינטק הצידה משיחה נלהבת עם פרדותיו ואמרתי לו לעשות קצת תרגום.

"תגיד ל'ם," אומר אני, "שאבק הזהב יקנה להם את הקישוטים האלה המתאימים למלכים ולמלכות של הארץ. תגיד ל'ם שהחול הצהוב שהם שוטפים החוצה מהמים עבור יקומנו הקדוש וצ'ופ סואי של השבט יקנה את התכשיטים והשרשרות היקרים שיעשו אותם יפים ויישמרו וישמרו אותם מרוחות רעות. תגיד ל'ם שבנק פיטסבורג משלם ארבעה לסנט ריבית על הפקדות בדואר בעוד הממונה המתעשר־במהירות הזה של כספי הציבור אפילו לא שם לב. תמשיך להגיד ל'ם, מק," אומר אני, "לתת למשפחת אבק הזהב לעשות את העבודה שלה. דבר 'תם כמו מתנגד לבריאנט מלידה⁷¹ ," אומר אני. "תזכיר ל'ם שטום ווטסון⁷² חזר לג'ורג'יה," אומר אני.

מקלינטק מנופף בידיו בחיבה כלפי אחד מפרדיו ואז משליך כמה זרדים מהסוג המתרפס אל המון הקונים.

איש אינדיאני משרף גומי קרוש⁷³, עם גברת תלויה על זרועו, שלושה חוטים של תכשיטי קשקשי־הדגים⁷⁴ שלי וחיקוי של חרוזי שיש סביב צווארה, נעמד על גוש אבן ומשמיע דיבור שנשמע כמו גבר שמשקשק קובייה בקופסה כדי למלא אסים ושישיות.

"הוא אומר," אומר מקלינטק, "שהאנשים לא לדעת שאבק זהב יקנה את הדברים שלהם. הנשים מאוד כועס. יוקמה הגדול אמר להם זה לא טוב אבל לשמור כדי לעשות רוחות רעות להתרחק."

"לא תוכל להרחיק רוחות רעות מכסף," אמרתי אני.

"הם אומרים," ממשיך עוד מקלינטק, "היוקמה רימה אותם. הם אוספים הרבה מריבות."

"הולכים! הולכים!" אומר אני. "אבק זהב או מזומן לוקחים את כל המלאי. הזהב נשקל לפניך ונלקח בשישה־עשר דולר לאונקיה – המחיר הגבוה ביותר בחוף גאודלמה."

אז הקהל התפזר לפתע פתאום ואני לא יודע מה קורה. מק ואני אורזים⁷⁵ את מראות היד והתכשיטים שהם הושיטו חזרה אלינו ואנחנו מכוונים את הפרדים חזרה למכלאה שהם הקימו בנפרד עבור המוסך שלנו. בזמן שהיינו שם⁷⁶ שמענו רעשים עצומים של צעקות ולאורך הכיכר רץ פטריק שיין, מהיר, עם בגדיו קרועים למחצה ושריטות על פניו כאילו חתול נלחם איתו בפראות עבור כל אחת מנשמותיו.

"הם בוזזים את משרד האוצר, וו. ד.," הוא צעק⁷⁷. "הם הולכים להרוג אותי ואותך, גם. שחרר⁷⁸ מיד צמד פרדות. נצטרך להימלט בעוד מספר דקות."

"הם גילו," אומר אני, "את האמת על חוק ההיצע והביקוש."

"אלו הנשים בעיקר," אומר המלך. "והם נהגו כל־כך להעריץ אותי!"

"הן לא ראו מראות אז," אומר אני.

"יש להם סכינים וגרזנים," אומר שיין; "מהר!"

"קח את פרד הרואן⁷⁹ הזה," אומר אני. "אתה וחוק ההיצע שלך! אני ארכב על החום־אפור, שכן הוא מהיר יותר בשני קשרים לשעה⁸⁰. לרואן יש ברך נוקשה אבל הוא עשוי להצליח," אומר אני. "אם תכלול יחסי גומלין במצע הפוליטי שלך, אני עשוי לתת לך את החום־אפור," אומר אני.

שיין ומקלינטק ואני עלינו על הפרדים שלנו ורכבנו לאורך הגשר מהעור הגולמי בדיוק כאשר הפטשים הגיעו לצד השני והתחילו ליידות אבנים וסכינים ארוכות לעברנו. חתכנו את רצועות העור שהחזיקו את צד הגשר שלנו ופנינו אל החוף.

שוטר גדול וגבוה הגיע לחנותו של פינץ' באותו רגע והשעין מרפק על תיבת הנעלים.

פינץ' הנהן לעברו בידידות.

"שמעתי אצל קייסי⁸¹," אמר השוטר בקול עמוק־רועם־מהדהד, "שהולך להיות פיקניק באיחוד מנקי הכובעים בחוף ברגן⁸² ביום ראשון. האם זה נכון?"

"בוודאי," אומר פינץ'. "יהיה לנו בילוי נהדר."

"תן לי חמישה כרטיסים," אומר השוטר, משליך שטר של חמישה דולרים על תיבת הנעליים.

"מה," אומר פינץ', "אתה לא חושב ש'ת קצת…"

"לך לעזאזל!" אמר השוטר. "יש'ך אותם למכור, לא ככה? מישהו צריך לקנות 'תם. הלוואי ויכולתי ללכת."

שמחתי לראות את פינץ' מוערך כל־כך בשכונתו. ואז נכנסה נערה קטנה בת שבע, עם פנים מלוכלכים ועיניים כחולות צלולות ושמלה מוכתמת ולא מספקת.

"אמא אומרת," היא דקלמה בצווחנות, "שאתה חייב לתת לי שמונים סנט לחנווני ותשעה־עשר לחלבן וחמישה סנט לי לקנות הוקי־פוקי⁸³… אבל היא לא אמרה את זה," השדונית סיכמה, עם גיחוך כן אך מלא תקווה. פינץ' הוציא את הכסף, ספר אותו פעמיים אבל הבחנתי שהסכום המלא שהילדה הקטנה קיבלה היה דולר אחד וארבעה סנט.

"זה הסוג הנכון של חוק," העיר פינץ' כששבר בזהירות כמה מהתפרים בסרט הכובע שלי כך שללא ספק ייפול בתוך כמה ימים – "חוק ההיצע והביקוש. אבל שניהם צריכים לעבוד ביחד. אני בטוח," הוא המשיך עם חיוכו היבש, "שהיא תשיג סוכריות ג'לי עם המטבע הזה של חמישה סנט. היא אוהבת 'תן. מהו ההיצע אם אין שום ביקוש עבורו?"

"מה עלה בגורלו של המלך?" שאלתי בסקרנות.

"הו, הייתי צריך להגיד לך," אמר פינץ'. "זה היה שיין שנכנס פנימה וקנה את הכרטיסים. הוא חזר איתי והוא בכוח המשטרתי עכשיו."