הלוטוס והבקבוק
הלוטוס והבקבוק1
ווילארד גטי2, ציר ארצות הברית בקורליו, עבד בנינוחות על דיווחו היומי. גודויין3, אשר טייל כפי שעשה מדי יום כדי לעשן על המרפסת הנחשקת, מצא אותו שקוע בעבודתו באופן כזה, שהוא עזב לאחר שגידף את השגריר שוב ושוב בגין היעדר הכנסת האורחים שלו.
"אתלונן למחלקת השירות האזרחי," אמר גודויין, "או האם זו מחלקה? אולי זו רק השערה. אדם לא מקבל ממך אדיבות או שירות. אתה לא מדבר ולא מציע שום דבר לשתות. איזו דרך היא זו לייצוג הממשלה שלך?"
גודויין טייל החוצה ומשם אל המלון כדי לראות אם יהיה ביכולתו לכפות על רופא ההסגר4 משחק על שולחן הביליארד היחיד בקורליו. תוכניתו ביחס לבלימת הפליטים מהבירה הושלמו5 וכעת היה זה רק משחק המתנה שהיה עליו לשחק.
השגריר היה מעוניין בדו"ח שלו. הוא היה רק בן עשרים וארבע ולא שהה בקורליו זמן רב מספיק כדי לאפשר להתלהבותו להצטנן בחום האזור הטרופי – סתירה פנימית שרשאית להתקיים בין מזל סרטן למזל גדי6. אלפים רבים כל־כך של אשכולות בננות, תפוזים ואגוזי קוקוס, אונקיות רבות כל־כך של אבק זהב, לִיטְרָאות של גומי, קפה, צמחי נִיל7 וקיסוס8 – למעשה, הייצוא גָדַל בעשרים אחוז בהשוואה לשנה הקודמת!
ריגוש קטן של סיפוק חלף בשגריר. אולי, חשב, תבחין מחלקת המדינה, כאשר תקרא את הקדמתו… ואז נשען לאחור בכיסאו וצחק. הוא נהיה גרוע כמו האחרים. לרגע שכח שקורליו הייתה עיר לא משמעותית במדינה לא משמעותית ששכנה לאורך דרכיו הצדדיות של ים מדרגה שנייה. הוא חשב על גרג, רופא ההסגר, אשר הזמין מינוי לירחון אִזְמֵל הנִתּוּחִים9 הלונדוני, מצפה למצוא אותו מצטט את דיווחו למועצת הבריאות בבית בנוגע לחיידק הקדחת הצהובה10.
השגריר ידע שאף אחד מחמישים מכריו בארצות הברית לא שמע מעולם על קורליו. הוא ידע ששני אנשים, בכל מקרה, ייקראו את דיווחו: איזה פקיד במחלקת המדינה ומלחין במשרד ההדפסה הציבורי. ייתכן שגם מדביק המדבקות יבחין בעליית המסחר בקורליו וידבר על כך, מעל גבינה ובירה, עם חבר. הוא בדיוק כתב: "מה שהינו נטול הסבר יותר מכל הוא האדישות של חלקים גדולים בארצות הברית, בהרשאת הבתים הצרפתיים והגרמניים, לשלוט הלכה למעשה בענייני המסחר של מדינה עשירה ויצרנית זו…" – כששמע את התו הצרוד של צופר11 אוניית קיטור. גטי הניח את עטו ואסף את כובע פנמה12 שלו והמטריה. על פי הצליל ידע שהייתה זו הוָאלְהַלַה13, אחת מספינות־פירות במסלול תובלה קבוע, שהופעלה בשירות חברת וזוב14. כל אחד בקורליו, אפילו ילדים בני חמש, יכול היה לנקוב בשמה של אוניית קיטור קרֵבה על פי צליל הצופר שלה.
השגריר התהלך להנאתו בדרך העקיפה והמוצלת אל החוף. בגין תרגול ממושך הוא אמד את טיולו בצורה כה מדויקת שעד הזמן שהגיע לחוף החולי, ספינתם של פקידי המכס חתרה חזרה מאוניית הקיטור, שהועמסה ונבדקה על פי חוקי אנצ'וריה15.
אין נמל בקורליו. כלי שייט של שלל הדיג בוָאלְהַלַה חייבים להטיל עוגן מייל מהחוף. כשהם מעמיסים פירות, הם נמסרים על ידי רפסודות וספינות משא בעלות תורן אחד.
בסוליטס, שם היה נמל מצוין, נראו ספינות מסוגים רבים אך במעגן המסוכך למחצה בקורליו בקושי עצרה ספינת פירות. מדי פעם בפעם ספינת חופים משוטטת או ספינה דו תורנית מסתורית מספרד או דוברה צרפתית שובבה היו נתלות בתום לב באופק הים למשך מספר ימים.
במצבים כאלה צוות בית המכס היה ערני וזהיר כפליים. בלילה ספינה או שתיים בעלות תורן אחד היו מבצעות טיולים מוזרים אל ומהחוף ובבוקר גדל בקורליו בצורה ניכרת מלאי הקוניאק16, היינות וסחורות יבשות. גם נאמר שבגדי המכס צלצלו עם יותר כסף בכיסי מכנסיהם המפוספסים באדום ושספרי החשבונות לא הראו שום גידול בתקבול מסי ייבוא. ספינת המכס וסירתה הקטנה של הוָאלְהַלַה הגיעו לחוף באותו זמן. כשהן עגנו במים הרדודים עדיין היו חמישה יארד של קצף גלים מתגלגל בינן לבין החול היבש. או אז קריביים לבושים למחצה זינקו אל תוך המים ונשאו על גבם את כלכלן הוָאלְהַלַה ואת הנציגים המקומיים הקטנים בגופיות הכותנה שלהם, מכנסים כחולים עם פסים אדומים וכובעי קש מתנופפים.
בקולג' זכה גטי להוקרה כשחקן הבסיס הראשון17. הוא סגר כעת את המטריה שלו, נעץ אותה בחול כשראשה כלפי מעלה ועצר, ידיו נחות על ברכיו. הכלכלן, בחיקוי משעשע על התפתלות מגיש בבייסבול, השליך אל השגריר את גליל העיתונים העבה, קשור בגומייה, שספינת הקיטור תמיד הביאה עבורו. גטי זינק גבוה ותפס את הגליל עם צליל "טוויק". הולכי הבטל על החוף – בערך שליש מאוכלוסיית העיר – צחקו והריעו בהנאה. כל שבוע ציפו לראות את גליל הניירת נמסר ומתקבל באותו האופן ומעולם לא התאכזבו. חידושים לא שגשגו בקורליו.
השגריר הרים את מטרייתו ופסע חזרה אל השגרירות. בית זה של נציג האומה הגדולה היה מבנה עץ של שני חדרים, עם מרפסת עליונה, בנויה בסגנון מקומי של עמודים, חִזְרָן ועץ דקל הגדלים משלושת צידיה. חדר אחד היה הדירה הרשמית, מרוהטת בצניעות עם שולחן נפתח, ערסל ושלושה כיסאות לא נוחים מקנה אגמון.
גילופים של הנשיא הראשון והנשיא העכשווי של המדינה המיוצגת נתלו על הקיר. החדר האחר היה דירת המגורים של השגריר.
השעה הייתה אחת־עשרה בבוקר כאשר חזר מהחוף ולפיכך זמן ארוחת הבוקר. צ'נקה18, האישה הקריבית שבישלה עבורו, בדיוק הגישה את הסעודה בצד המרפסת הפונה אל הים – מקום הידוע כקריר ביותר בקורליו. ארוחת הבוקר הייתה מורכבת ממרק סנפיר כריש, נזיד בשר קריבי, פרי לחם העץ, אומצת איגונה מבושלת, אבוקדו, אננס טרי חתוך, יין אדום וקפה.
גטי התיישב ופתח בעצלנות מפוארת את צרור העיתונים. כאן בקורליו, למשך יומיים או יותר, הוא היה קורא על המתרחש בעולם בדיוק כפי שאנו בעולם קוראים על התרומות הגחמניות למדע מדויק שמתיימרות להנציח את עלילותיהם של תושבי כוכב חמה. לאחר שסיים עם העיתונים, הם היו נשלחים לסבב ביקורים אצל תושבים דוברי אנגלית בעיר. העיתון שהגיע ראשון לידיו היה אחד מאותם מזרנים מנופחים של חומר מודפס, עליו עתידים קוראי ירחוני ניו יורק מסוימים ליטול את תנומת השבת הספרותית שלהם. השגריר פתח את הנ"ל והניחו על השולחן, מאזן את משקלו בעזרת גב כיסא. לאחר מכן התכבד בארוחתו בתשומת לב, מעלעל בדפים מפעם לפעם ומעיף מבט עצל למחצה בתכנים.
לעת עתה הוא נתקל בתמונה עם משהו מוכר לו – חצי עמוד, שעתוק בהדפסה גרועה של צילום כלי שיט. בחוסר עניין אדיש הוא נשען לבדיקה קרובה יותר וסקירת כותרותיו הנמלצות של הטור הסמוך לתצלום. כן, הוא לא טעה. החריטה הייתה של יכטה במשקל 800 טון – האידליה19 – השייכת ל"נסיך הבחורים הטובים, מדיאס של שוק הכספים, פסגת השלמות החברתית, ג'. וורד טוליבר20."
לוגם באיטיות מהקפה השחור שלו, קרא גטי את הטור המודפס. לאחר תצהיר רשום של נכסי הנדל"ן והמניות של מר טוליבר, הגיע תיאור ריהוט היכטה ואז גרגר ידיעות לא גדול יותר מזרע חרדל. מר טוליבר, עם חבורת אורחים מובחרים, היה עתיד להפליג ביום המחרת לשיט תענוגות של שישה שבועות לאורך החוף של מרכז ודרום אמריקה ובקרב איי בהאמה. בקרב האורחים נמנו הגברת קמברלנד פיין21 והעלמה אידה פיין22, מנורפולק23.
הכותב, עם הנחה מטופשת שנדרשה ממנו מצד קוראיו, רקח פרשיית אהבה ההולמת את חיכם. הוא כלל בקבוצה אחת את העלמה פיין ואת מר טוליבר עד שכמעט הקריא מעליהם את טקס הנישואין. הוא שיחק ברמז ביישני על מחרוזת "מישהו אחר" ו"רב סרן שמועתי" ו"ציפור קטנה" ו"איש לא יהיה מופתע" וסיים באיחולים.
גטי, משסיים את ארוחת הבוקר שלו, לקח את עיתוניו לקצה המרפסת והתיישב שם על כיסא הנוח האהוב עליו ביותר, עם רגליו על מסילת החזרן. הוא הצית סיגר והשקיף על הים. הוא חש זוהר של סיפוק בכך שמצא עצמו מוטרד כה מעט ממה שזה עתה קרא. הוא אמר לעצמו שהוא כבש את המצוקה ששלחה אותו, גלות מרצון, לארץ לוטוס24 רחוקה זו. הוא לעולם לא יוכל לשכוח את אידה, כמובן; אבל לא היה עוד כל כאב במחשבה על אודותיה. כשאירעה אי־ההבנה והמריבה ביניהם, הוא חיפש את כהונת השגריר הזו בדחף מתפרץ, עם תשוקה לנקום בה על ידי ניתוק עצמו מעולמה ונוכחותה. הוא הצליח בכך באופן מושלם. במהלך שניים־עשר החודשים של חייו בקורליו לא הוחלפה שום מילה ביניהם, למרות ששמע על אודותיה לפעמים דרך ההתכתבות האיטית עם מעט החברים שאליהם עדיין כתב.
בכל זאת לא יכול היה להדחיק ריגוש קטן של סיפוק בידיעה שהיא טרם נישאה לטוליבר או למישהו אחר. אולם טוליבר, כפי הנראה, טרם זנח את התקווה.
ובכן, זה לא שינה לו כהוא זה. הוא אכל מהלוטוס. הוא היה מאושר ומרוצה במדינה זו של אחר־צהרים נצחי. הימים הישנים ההם של חיים בארצות הברית נראו כמו חלום מטריד. הוא קיווה שאידה תהיה מאושרת כפי שהיה הוא. האקלים כתרופה מרגיעה כמו זו של אבלון25 הרחוקה; הסבב השָלֵו והפשוט של שרשרת הימים המכושפים; החיים בקרב אנשים נינוחים ורומנטיקנים – חיים מלאים במוזיקה, פרחים וצחוק26; השפעת הים הקרוב וההרים וצורותיהם הרבות של אהבה וקסם ויופי שלבלבו בלילות הטרופיים הלבנים – מכולם היה יותר ממרוצה. כמו כן, הייתה גם פאולה ברניגן27.
גטי התכוון להתחתן עם פאולה – אם, כמובן, תסכים; אבל הוא חש בטוח למדי שהיא תעשה כן. מסיבה כלשהי, הוא המשיך לדחות את הצעתו. מספר פעמים היה קרוב למדי לעשות זאת אבל משהו מסתורי תמיד עצר בעדו. ייתכן שהייתה זו רק אמונה פנימית, לא מודעת שהמעשה יגדע את הקשר האחרון שכבל אותו לעולם הישן.
הוא היה יכול להיות מאושר מאוד עם פאולה. מעט מהבנות הילידיות היו יכולות להשתוות לה. היא למדה בבית ספר של המנזר בניו אורלינס למשך שנתיים וכשבחרה להצניע את מוצאה, איש לא יכול היה להבחין בכל הבדל בינה לבין נערות מנורפולק או מנהטן. אך היה זה תענוג לראותה בסביבתה הטבעית, לבושה – כפי שעשתה לפעמים – בבגדים המסורתיים עם כתפיים חשופות ושרוולים שופעים. ברנרד ברניגן היה הסוחר הגדול של קורליו. מלבד חנותו החזיק בעדר פרדים מאוכפים וניהל מסחר ערני עם הערים והכפרים המקומיים. הוא נשא גברת מקומית ממוצא קסטיליאני רם אך עם גוון חום־אינדיאני שצבע את לחייה כסומק בצבע זית. איחוד האירי עם הספרדייה הניב, כפי שעשה לעתים, צאצא של יופי ורב־גוניות נדירה. הם אכן היו אנשים מצוינים, והקומה העליונה של הבית הייתה מוכנה לעבור לשירותם של גטי ופאולה ברגע שבו יחליט לדבר על כך.
בחלוף שעתיים מאס השגריר בקריאה. העיתונים נחו מפוזרים סביב על המרפסת. בשיבתו שם הוא הביט בחולמניות על גן העדן. סבך שיחים של צמחי בננה שרבבו את מגניהם הרחבים בינו ובין השמש. המדרון העדין מהשגרירות לים היה מכוסה עלווה ירוקה־כהה של עצי לימון ותפוז שבדיוק החלו לפרוח.
לשון ים חוררה את הארץ כמו בדולח כהה ומשונן ומעליה התנשא, עד לעננים כמעט, עץ קריבי חיוור. כפותיהם הנעות של עצי הקוקוס על החוף הבעירו את עליהם הקישוטיים הירוקים כנגד לוּחַ צִפְחָה של ים שלו ורגוע, כמעט חסר תנועה. חושיו היו מודעים לאדום ולאוכרה ולירוק הנהדרים של מעבה החורשה, לנינוחות הפירות ולפריחה ולעשן מתנור החֵמָר של צ'נקה מתחת לעץ הדלעת28; לצחוק המועצם פי שלושה של הנשים הילידיות בבקתותיהן, לשירת אֲדֹם הֶחָזֶה, לטעמה המלוח של הרוח הקלה, להיחלשותה ההדרגתית של מוזיקת הגלים לאורך החורף – ו, בהדרגה – לנקודה הלבנה הקטנה, הגדֵלה לכדי כתם, שהציגה עצמה בנוף החד־גוני של הים.
בעניין עצל הביט בכתם זה גָּדֵל עד שהפך לאידליה המשייטת במלוא העוצמה, יורדת אל החוף. מבלי לשנות את תנוחתו קיבע את עיניו על היכטה הלבנה היפיפייה עת התקרבה במהירות וניצבה מנגד לקורליו. אז, כשהזדקף, ראה אותה שטה ביציבות הלוך ושוב. הוא ראה את ההתזות התדירות של עבודת הפליז הממורקת שלה ואת הפסים של סוכך הסיפון שלה – קרוב כל־כך ואז לא עוד. כמו ספינה בגלישת אור מכושפת חצתה האידליה את המעגל המואר של עולמו הקטן של השגריר ונעלמה. למעט ענן העשן הקטן שנותר תלוי מעל שולי הים, היא עשויה הייתה להיות דבר לא גשמי, חזון תעתועים29 של מוחו המושבת מפעילות.
גטי חזר למשרדו והתיישב כדי להתבטל על דוחו. אם קריאת הכתבה בעיתון הותירה אותו בלתי מעורער, מעברה השקט של האידליה עשה עבורו מעט יותר. היא הביאה את השלווה והרוגע של מצב שמתוכו התעוררה אי־וודאות. הוא ידע שגברים קיוו לפעמים מבלי להיות מודעים לכך. כעת, מאחר שבאה מאתיים מיילים וחלפה ללא סימן, אפילו האני הבלתי מודע שלו לא צריך להיצמד יותר לעבר.
לאחר הארוחה, כאשר השמש התנמכה מאחורי ההרים, הלך גטי על רצועת החוף הקטנה מתחת לעצי הקוקוס. הרוח נשבה במתינות בכיוון היבשה ופני השטח של הים העלו גלים הודות לאדוות קטנות.
נחשול זעיר, מתפרש על החול עם "סוויש" רך, נשא איתו משהו עגול ומבריק שהתגלגל חזרה כאשר הגל נסוג. השפך הבא העלה אותו קרוב יותר אל החוף וגטי הרים אותו. הדבר היה בקבוק יין ארוך צוואר מזכוכית חסרת צבע. הפקק נדחס בהידוק רב לפתח וחלקו האחורי כוסה שעווה אדומה כהה. הבקבוק הכיל רק מה שנדמה להיות פיסת נייר, מגולגלת פעמים רבות בגין המאמץ שהופעל עליה בעודה מוחדרת פנימה. בשעוות החותמת הייתה הטבעת חותם – כפי הנראה של טבעת חותם, הנושאת ראשי התיבות של מִשְׁלֶבֶת30; אבל ההטבעה נעשתה בחופזה ותצורת האותיות התחיליות לא הייתה יותר מניחוש פרוע.
אידה פיין העדיפה תמיד לענוד טבעת חותם על פני כל עיטור אצבע אחר.
גטי חשב שהיה ביכולתו לפענח את אותיות "א. פ." המוכרות ותחושת דאגה מוזרה השתלטה עליו. תזכורת זו שלה הייתה אישית וקרובה יותר ממראה כלי השיט, עליו הייתה ללא ספק. הוא פסע חזרה אל ביתו והניח את הבקבוק על שולחנו. לאחר שהשליך את כובעו ומעילו והדליק מנורה – שכן הלילה התנגב בחיפזון על הדמדומים הקצרים – הוא החל לבחון את פיסת הרכוש שהציל מן הים.
בהחזקתו קרוב לאור והפיכתו בשיקול דעת, עלה בידו לגלות כי הבקבוק הכיל גיליון פתקית כפול, מלא בכתיבה צפופה; יתר על כן, שהנייר היה באותו הגודל ובאותה הצורה שנמצאו תמיד בשימושה של אידה; ושלפי מיטב אמונתו, כתב היד היה שלה. זכוכיתו הפגומה של הבקבוק כה עוותה על ידי קרני האור עד שלא עלה בידו לקרוא מילה אחת מהכתוב, אך כמה אותיות ראשיות, אותן תפס בהצצה חטופה ומקיפה, היו של אידה – הוא חש לבטח. חיוך קטן, הן של מבוכה והן של שעשוע, היה בעיניו של גטי כשהניח את הבקבוק ושלושה סיגרים זה לצד זה על שולחן עבודתו. הוא הביא מהמרפסת את כיסא הנוח שלו והתמתח עליו בנוחיות. הוא יעשן את אותם שלושה סיגרים בעודו שוקל את הבעיה. שכן זה הצטבר לכדי בעיה. הוא ייחל לכך שלא היה מוצא את הבקבוק, אבל הבקבוק היה שם. מדוע נסחף מהים, מהיכן שהגיעו דברים מדאיגים כל־כך, כדי להפריע את שלוותו? בארץ חלומית זו, שבה הזמן ניתן כה בשפע, הוא נפל לתוך ההרגל של הענקת מחשבה רבה אפילו לדברים שוליים.
הוא החל להרהר בהשערות מוזרות רבות בנוגע לסיפור הבקבוק, דוחה כל אחת בתורה. ספינות בסכנת הריסה או פגיעה מטילות לעתים שליחים מסוכנים כאלה בבקשת עזרה. אך הוא ראה את האידליה שלוש שעות קודם לכן, מהירה ובטוחה. נניח שהצוות מרד וכלא את הנוסעים למטה, והמסר היה תחינה אחת לסיוע! אך, תחת הנחת שערורייה בלתי סבירה שכזו, האם היו השבויים הנסערים מתאמצים בכאב למלא ארבעה פתקיות עם טיעונים כתובים בהקפדה לשם הצלתם?
כך, על דרך השלילה, הוא נפטר עד מהרה מהאפשרויות הבלתי סבירות והצטמצם – על אף התנגדותו – לכדי אפשרויות נוחות פחות להתקפה, לפיהן הבקבוק הכיל מסר שיועד עבורו. אידה ידעה שהיה בקורליו; היא בוודאי שיגרה את הבקבוק בעוד היכטה חלפה והרוח נשבה כלפי החוף. ברגע שבו הגיע גטי למסקנתו הגיח קמט קטן בין גבותיו והבעה עיקשת התיישבה סביב פיו. הוא ישב והביט החוצה דרך דלת הכניסה אל הגחליליות הענקיות שחצו את הרחובות השקטים.
אם היה זה מסר עבורו מאידה, מה יכול היה המסר להיות מלבד ניסיון לפיוס? ואם כן, מדוע לא השתמשה בשיטות הדואר במקום באמצעי תקשורת לא בטוחים ואפילו מזלזלים שכאלה? פתק בבקבוק ריק, המושלך אל הים! היה משהו טיפשי וקל דעת בנוגע לכך – אם לא מלא בוז, הלכה למעשה. המחשבה הסעירה את גאוותו והחלישה אי אלו רגשות שקמו לתחייה על ידי מציאת הבקבוק.
גטי לבש את מעילו, חבש את כובעו ויצא החוצה. הוא המשיך במורד רחוב שהובילו לאורך גבול הכיכר הקטנה, שם ניגנה להקה ואנשים שוטטו בנינוחות בטלה וחסרת דאגות. כמה סניוריטות נרגשות שחלפו במהירות סמוך לו, עם גחליליות שהסתבכו בצמות שערן, הביטו בו בעיניים ביישנות, חנפניות. האוויר היה רָפֶה וחסר מרץ מריח יסמין ופריחת התפוזים.
השגריר הפנה את צעדיו לביתו של ברנרד ברניגן. פאולה התנדנדה בערסל על המרפסת. היא התרוממה ממנו כמו ציפור מקִנָּהּ. הצבע בא ללחייה למשמע קולו של גטי. הוא היה מוקסם למראה תלבושתה – שמלת מַלְמָלָה31 בעלת אִמְרָה עם מקטורן קטן מפְלָנֶל לבן, כולם עשויים באופן מסוגנן ונקי. הוא הציע טיול והם הלכו לבאר האינדיאנית העתיקה על כביש הגבעה. הם ישבו על אבן השפה ושם גטי נשא את הנאום המצופה אך המעוכב כל־כך. אף על שהיה בטוח שלא תסרב לו, עדיין היה נרגש משלמותה ומתיקותה של כניעתה. כאן היה לבטח לב שנועד לאהבה ויציבות. כאן לא הייתה כל גחמה או פקפוקים או אמות מידה חטטניות של מוסכמות קטנוניות.
כשנישק גטי את פאולה בדלת ביתה באותו לילה הוא היה מאושר יותר מכפי שהיה אי־פעם. "כאן בארץ הלוטוס הריקנית לחיות ולהישען, לנוח לעולם"32 נראה לו, כפי שזה נראה לימאים רבים, הטוב ביותר כמו גם הקל מכולם. עתידו יהיה מושלם. הוא הגיע לגן עדן נטול נחש. חווה שלו אכן תהיה חלק ממנו, לא מולכת שולל33 ולפיכך מקסימה יותר. הוא החליט את החלטתו הערב וליבו היה מלא בסיפוק שלו ובטוח.
גטי חזר לביתו שורק את שיר האהבה היפה והעצוב ביותר, הסנונית34. בדלת זינק קופו המאולף ממדפו, מקשקש בערנות. השגריר פנה לשולחן עבודתו כדי לתת לו כמה אגוזים ששמר שם בדרך כלל. כשגישש באפלה החלקית, נתקלה ידו בבקבוק. הוא זינק כאילו נגע בעגלגלותו הקרה של נחש. הוא שכח שהבקבוק היה שם. הוא הדליק את המנורה והאכיל את הקוף. אז, בכוונה רבה, הדליק סיגר ולקח את הבקבוק בידו וירד בדרך אל החוף. היה ירח והים זרח. הרוח הקלה השתנתה, כפי שעשתה בכל ערב, והייתה כעת נחפזת ביציבות כלפי הים.
צועד אל גבול המים, השליך גטי את הבקבוק הלא פתוח הרחק אל תוך הים. הוא נעלם לרגע ואז נורה למעלה פי שניים מגובהו. גטי עמד יציב, צופה בו. אור הירח היה כה בהיר שהיה ביכולתו לראות את הבקבוק מטלטל מעלה ומטה עם הגלים הקטנים. לאט נסוג מהחוף, מבזיק ופונה בהתרחקותו. הרוח נשאה אותו אל הים. עד מהרה הפך אך לכתם, ניתן לזיהוי מפוקפק במרווחים לא קבועים; לאחר מכן נבלע המסתורין שלו על ידי המסתורין הגדול יותר של האוקיינוס. גטי עמד דומם על החוף, מעשן וצופה על המים.
"סיימון! הו, סיימון! תתעורר שם, סיימון!" צעק קול מצלצל בקצה המים. סימון קרוז35 הזקן היה הכלאה למחצה של דייג ומבריח שחי בבקתה על החוף.
סימן התעורר אפוא מתנומתו המוקדמת, נעל את נעליו ויצא החוצה. על כלי השיט, שבדיוק חזר מאחת מספינות הוָאלְהַלַה, היה החובל השלישי, מכר של סימון, ושלושה מלחים מספינת המשא של נושאת הפירות.
"קום, סיימון," קרא החבר, "ותמצא את דוקטור גרג36 או מר גודווין או מישהו שהוא חבר של מר גטי ותביא 'תם הנה מיד."
"הקדושים בשמים!" אמר סיימון בישנוניות, "שום דבר לא קרה למר גטי?"
"הוא מתחת לאַבַּרְזִין37," אמר החבר, מצביע על הספינה, "והוא יותר מחצי טבוע. ראינו אותו מאוניית המשא קרוב למייל מהחוף, שוחה כמו משוגע אחרי בקבוק שצף במים, פונה החוצה. הורדנו את הדּוּגִית ויצאנו אליו. הוא כמעט שם את ידו על הבקבוק ואז התייאש וצלל מטה. משכנו אותו החוצה בזמן כדי להציל אותו, אולי; אבל הרופא הוא זה שצריך להחליט על כך."
"בקבוק?" אמר האיש הזקן, משפשף את עיניו. הוא עדיין לא היה ער לגמרי. "היכן הבקבוק?"
"נסחף שם איפ'שו," אמר החבר, מנענע את אגודלו כלפי הים.
"תתחיל לזוז, סיימון."