ציד הראשים
ציד הראשים1
כשהמלחמה בין ספרד וג'ורג' דיואי נגמרה2, הלכתי לאיי הפיליפינים. שם נשארתי ככתב בושווקר3 עבור העיתון שלי עד שהעורך הראשי הודיע לי שמברק בן שמונה־מאות־מילה המתאר את צערה של חיית המחמד תאו־מים על מות עולל פיליפיני4 לא נחשב על ידי המשרד כחדשות מלחמה. אז התפטרתי וחזרתי הביתה.
על סיפון כלי השיט המסחרי שהחזיר אותי, הרהרתי רבות בדברים המוזרים שחשתי בארכיפלג המוזר של האנשים הצהובים־חומים. התמרונים וההתכתשויות של המלחמה הקטנונית לא עניינו אותי: כושפתי מארשת פניו הבלתי מוכרת והבלתי קריאה של אותו גזע שהפנה את מבטו חסר ההבעה אל עבר שלא ניתן להעלותו על הדעת.
במהלך שהותי במינדנאו5 הוקסמתי ונמשכתי לאותו שבט מקורי להפליא של עובדי אלילים הידועים כציידי ראשים. האנשים הקטנים הזועמים, העקשניים וחסרי הרחמים ההם לא נראו מעולם, אך הם קיררו את צוהרי היום החמים ביותר באמצעות האימה המעודנת של נוכחותם המוסתרת, מקבילים לשביל טרפם דרך יערות לא־ממופים, לרוחב פסגות הרים מסוכנות, במורד תהומות נטולי תחתית, בתוך יערות־עד לא־ראויים למגורים, קרובים תמיד עם יד בלתי נראית של מוות מונף, בוגדים במרדפם רק באמצעות סימנים שחיה או ציפור או נחש מחליק עשויים ליצור – זרד מתפצפץ בלילה האיום, ספוג הזיעה, מטח ספוג של טל ממטיר מהעלווה המסוככת של עץ ענק, לחישה אפילו משאוני מפלסי המים – רמז למוות עבור כל מייל וכל שעה – הם שעשעו אותי רבות, אותם עמיתים קטנים של רעיון אחד.
כשחושבים על זה, השיטה שלהם יעילה ופשוטה באופן יפיפה וכמעט משעשע.
יש לך את הבקתה שלך, שבה אתה מתגורר ומוציא לפועל את מה שהגורל הועיד עבורך. ממוסמר אל משקוף מסדרון החזרן שלך ישנה סלסלה העשויה מקלעת ענפים ירוקים, גמישים ודקים במיוחד. מפעם לפעם, עת הגאווה או הבטלה6 או האהבה או הקנאה או השאיפה עשויות להניע אותך, אתה מתגנב קדימה עם סכינך הגדול7 ועולה במסלול השקט. חזרה ממנו אתה שב, מנצח, נושא את הראש הכרות, המגואל בדם, של קורבנך, אותו אתה מפקיד בגאווה ברת־סליחה בסלסלה לצד דלתך. זה עשוי להיות ראשו של אויבך, ידידך או זר, כפי שנקבע על ידי תחרות, קנאה או ספורטיביות פשוטה, שהיו תמריצך לעשייה.
בכל מקרה, תגמולך בטוח. אנשי הכפר, בעוברם, עוצרים לברכך, כפי ששכנך במישורי החיים החלשים יותר עוצר כדי להעריץ ולשבח את הביגוניות שבחצרך הקדמית. נערתך החומה המסוימת משתהה, בחזה מתנפנף, מטילה עיני נמר רכות על הוכחת אהבתך אליה. אתה לועס אגוז־בטל8 ומקשיב, שבע רצון, לטפטוף הרך והלא־עקבי מקצוות עורקי הצוואר הגדועים. ואתה חושף את שיניך ורוטן כמו תאו־מים – שזה הדבר הקרוב ביותר לצחוק מצדך – למחשבה שהגוף הקר וכרות הראש על קישוט דלתך מתגלה על ידי נשרים חגים בשממות מינדנאו.
באמת, חייו של צייד הראש העליז שבו אותי. הוא הפחית את האמנות והפילוסופיה לכדי כללי התנהגות פשוטים: ליטול את ראש יריבך, להכניס אותו לסלסלה בשער טירתך, לראותו שוכב שם, דבר מת, עם ערמומיותו, תכסיסיו וכוחו שהסתלקו – האם יש דרך טובה יותר לסכל את מזימותיו, להפריך את טיעוניו, לבסס את עליונותך על מיומנותו וחוכמתו?
הספינה שהביאה אותי הביתה הפליגה תחת שרביטו של רב־חובל שוודי בלתי יציב, ששינה את מסלולו והפקיד אותי, עם חמלה אמיתית, בעיר קטנה על חוף האוקיינוס השקט באחת הרפובליקות במרכז אמריקה, כמה מאות מיילים דרומית לנמל שאליו היה עסוק מכדי להעביר אותי. אולם הייתי לאה מתנועה ומדמיונות יוצאי דופן, לכן זינקתי, מרוצה, על החולות המוצקים של כפר מוג'אדה9, אומר לעצמי שוודאי אוכל למצוא שם את המנוחה שבה חשקתי. אחרי הכול, עדיף בהרבה להשתהות שם (חשבתי), נרפה על ידי רחש הגלים המרגיע10 ורשרוש ענפי הדקל, מאשר לשבת על ספה משיער סוס בבית הורי במזרח, ושם, מובס על ידי יין דומדמניות ועוגה ומוכה על ידי קרובים אוויליים, לשפוך שטויות של סיפורים עצובים על מותם של מושלים קולוניאליים באוזניהם של שכנים מפהקים.
כשראיתי לראשונה את קלואי גרין11 היא עמדה, כולה בלבן, בפתח בית הבוץ של אביה מחופה הרעפים12. היא ליטשה בבד כוס כסף ונראתה כמו פנינה המונחת כנגד קטיפה שחורה. היא הפנתה אלי מבט מחמיא מתמשך אך בה־בעת מסתייג באופן הססני ואז נכנסה פנימה, מזמזמת שיר קליל כדי לציין את הערך שהטילה על נוכחותי.
מה הפלא, שכן דוקטור סטמפורד (האדם בעל המוניטין המקצועי השפל ביותר בין ג'ונו לולפראיסו) ואני היינו מזגזגים לאורך הרחוב מלא העשבים, שרים ללא מנגינה את מילות לפני זמן רב לאוויר הפחם השחור הכפרי הקטן של מוזר13. הגענו ממפעל הקרח, שהיה ארמון הרשע של מוג'אדה, שם שיחקנו ביליארד ופתחנו בקבוקים שחורים, לבנים מכפור, שגררנו עם חוטים מתוך הבורות הקרים כקרח של סנובל14 הזקן.
פניתי בזעם פתאומי לדוקטור סטמפורד, פיכח כשַׁמָשׁ של קתדרלה. ברגע אחד הפכתי מודע לכך שהיינו חזירים שהושלכו לפני פנינה.
"חיה שכמוך," אמרתי, "זו חצי אשמתך. והחצי השני הוא אשמת המדינה המקוללת הזאת. היה עדיף שהייתי חוזר לעיר השינה ומת בפריצות פראית של יין דומדמניות ולחמניות מאשר לתת לזה לקרות."
סטמפורד מילא את הרחוב הריק עם צחוקו השואג.
"גם אתה!" קרא. "והוא מהיר כמו קפיצה של פקק. ובכן, ובכן, אכן נראה שהיא פוגעת ברשתית בצורה נעימה. אבל אל תשרוף את אצבעותיך. כל מוג'אדה תאמר לך שלואי דבו15 הוא האיש."
"אנחנו נראה לגבי זה," אמרתי. "ואולי גם האם הוא איש נוסף על האיש."
לא הפסדתי שום זמן בלפגוש את לואי דבו. הדבר הושג בקלות, שכן המושבה הזרה במוג'אדה מנתה בקושי תריסר, והם התכנסו מדי יום במלון המהוגן למחצה שנוהל על ידי טורקי, שם הצליחו להטליא יחדיו את סמרטוטי המדינה והתרבות המתנופפים שהושארו להם. חיפשתי את דבו לפני שעשיתי את פנינת הכניסה שלי, משום שלמדתי מעט על משחק המלחמה וידעתי שלא להכות בפרס לפני שבודקים את כוח האויב.
סוג של בהלה קרה, משהו הדומה לפחד, מילא אותי כאשר הערכתי אותו. מצאתי איש כה שקול, כה מקסים, כה בקי בהליכות העולם, כה מלא בדרך ארץ, אדיבות והכנסת אורחים, כה מחונן בחן ובנינוחות ובסוג של כוח רשלני ויהיר, שכמעט חרגתי מעבר לגבולות חקירתו לעומק, על ידי הפיכתו על השיפוד כדי למצוא את נקודת החולשה שכה השתוקקתי שתהיה לו. אך השארתי אותו שלם – הייתי צריך להודות הודאה מרירה בפני עצמי שלואי דבו היה ג'נטלמן ראוי למהלומותיי הטובות ביותר, ונשבעתי לתת לו אותן. הוא היה סוחר גדול של המדינה, יבואן ויצואן עשיר. הוא ישב כל היום במשרד שהוקצה לו בקפידה, מוקף ביצירות אמנות וראיות לתרבותו הגבוהה, מנהל דרך חלונות ודלתות זכוכית את ענייני ביתו.
פנים מול פנים הוא היה רזה וגבוה בקושי. ראשו הקטן והמעוצב היטב היה מכוסה בשיער חום עבה, גזוז קצר ובעל זקן חום עבה, גם הוא גזור בקפידה ולנקודה מחודדת. נימוסיו היו מופת.
תוך זמן קצר הפכתי למבקר קבוע ומקובל בבית גרין. ניערתי מעלי את הרגלי הפראיים כמו גלימה בלויה. התאמנתי לעימות בגישה של לוחם מעוטר פרסים והתכחשות עצמית של ברהמין16.
לגבי קלואי גרין, אייגע אתכם ללא סונטות לגבתה. היא הייתה ילדה נשית להפליא, בריאה כמו תפוח נובמבר17 ולא מסתורית יותר מזגוגית. היו לה תיאוריות קטנות וגחמניות שהסיקה מהחיים, שהתאימו למקסימום של אפיקטטוס כמו שמלות נסיכות18. אני תוהה, אחרי הכול, אם אותו לא־יוצלח זקן היה בעצם חכם למדי!
לקלואי היה אב, הכומר הומר גריין19, ואם לסירוגין, שלעתים הייתה ממונה, באופן שנעדר עניין או חיוניות, על קומקום בין־הערביים. הכומר הומר היה גבר כמו מחוספס עם עבודת חיים. הוא חיבר קונקורדנציה של כתבי הקודש והגיע עד כה לספר מלכים. בהיותי, כנראה, מחזר אחר ידה של בתו, הייתי שלד העץ להשתפכותו הספרותית. אילן היוחסין של ישראל נקדח אל תוך ראשי עד שנהגתי לקרוא בשנתי: "ועמינדב הוליד את ג'יין עין רואה,"20 וכן הלאה, עד שהוא התמודד עם ספר אחר.
פעם עשיתי חישוב שהקונקורדנציה של הכומר הומר תגיע לשבע הקערות המוזכרות בהתגלויות בנוגע ליום השלישי לאחר שהן נפתחו21.
לואי דבו, כמוני, היה מבקר וחבר קרב של משפחת גרין. שם פגשתי אותו בתדירות הגבוהה ביותר, ואיש נעים יותר או מוכשר יותר מעולם לא שנאתי יותר בחיי.
למזלי או לצערי, התקבלתי כ"ילד". הופעתי הייתה צעירה, ואני מניח שהיו לי את התחינה ואת הנימה של חוסר בית שתמיד משכו את האימהות הטמונה בנשים ואת התיאוריות והתחביבים המקוללים של משפחות־אב.
קלואי קראה לי "טומי" והפכה לבידור של אחות את ניסיונותיי לחזר אחריה. עם דבו היא הייתה מאופקת בצורה ניכרת. הוא היה האיש לרומנטיקה, אחד שיעורר את דמיונה ורגשותיה העמוקים ביותר לו מאווייה נטו אליו. אני הייתי קרוב יותר אליה, אבל לא עמדתי בשום זוהר; המטלה שהייתה לפני הייתה לזכות בה במה שנראה לי דרך הלחימה האמריקנית – עם ניקיון ואומץ לב ומסירות יום־יומית לשבור את כבלי הידידים שהפרידו בינינו, ולקחת אותה, אם יכולתי, בין הזריחה לחשיכה, לא נתמך בביצוע מטרתי על ידי אור הלבנה או מוזיקה או תחבולות הונאה ערמומיות.
קלואי לא נתנה שום סימן שבכוונה להעניק את אהבתה העליזה למישהו מאיתנו. אולם יום אחד היא פרשה בפני שמץ של מידע בנוגע למה שהעדיפה בגבר. זה היה מעניין עד מאוד בעיני, אך לא מסייע בהסבר בנוגע ליישומו. הצקתי לה בפעם השתיים־עשרה עם הצהרת ורשימת רגשותיי כלפיה.
"טומי," אמרה, "איני רוצה גבר שיראה את אהבתו אלי בכך שינהיג צבא נגד מדינה אחרת ויפוצץ אנשים מעל פני האדמה עם תותחים."
"אם את מתכוונת למשמעות ההפוכה," עניתי, "כפי שהם אומרים שנשים עושות, אראה מה אוכל לעשות. העיתונים מלאים במערכה הדיפלומטית הזו ברוסיה. האנשים שלי מכירים כמה אנשים גדולים בוושינגטון שנמצאים ממש ליד אנשי הצבא, ואני יכול להשיג נציבות תותחים ו…"
"אני לא כזאת," הפריעה קלואי. "אני מתכוונת למה שאני אומרת. אלה לא הדברים הגדולים שנעשים בעולם, טומי, שנחשבים אצל אשה. כשהאבירים רכבו בשריון אל ארצות אחרות כדי לטבוח דרקונים, רבים מהמשרתים הצעירים שנשארו בבית22 זכו בידה של גבירה בודדה משום שהיו במקום כדי להרים את הכפפה שלה והיו מהירים עם גלימתה כשהרוח נשבה. הגבר שאוהב יותר מכל, יהיה מי שיהיה, חייב להראות את אהבתו בדרכים קטנים. אסור לו לעולם לשכוח, לאחר ששמע זאת פעם אחת, שאיני אוהבת שמישהו ילך בצדי השמאלי; שאני מתעבת עניבות בצבעים בהירים; שאני מעדיפה לשבת עם גבי אל האור; שאני אוהבת סיגליות מסוכרות23; שאסור לדבר איתי כשאני מסתכלת על אור הירח הזורח על המים ושאני לעתים קרובות משתוקקת מאוד־מאוד לתמרים ממולאים באגוזי מלך24."
"קלות דעת," אמרתי בזעף. "כל משרת מאומן היטב יהיה כשיר לפרטים כאלה."
"והוא חייב לזכור," המשיכה קלואי, "להזכיר לי מה אני רוצה שכשאיני יודעת, בעצמי, מה אני רוצה."
"את עולה בדרגה," אמרתי. "נראה שמה שאת זקוקה לו הוא מגידת עתידות מהמעלה הראשונה."
"ואם אומר שאני משתוקקת לשמוע סונטה של בטהובן, ורוקעת ברגלי כשאני אומרת זאת, הוא חייב לדעת מכך שנפשי מתאווה לשקדים מלוחים, והוא יחזיק אותם מוכנים בכיסו."
"עכשיו," אמרתי, "אני אובד עצות. איני יודע באם כמיהת נפשך היא להיות אמרגנית או חנוונית מפולפלת."
קלואי הפנתה אלי את חיוכה הפניני.
"התייחס לפחות ממחצית ממה שאמרתי כבדיחה," המשיכה. "ואל תחשוב בקלות מדי על הדברים הקטנים, ילד. תהיה אביר קדוש25 אם אתה חייב, אבל אל תראה את זה. מרבית הנשים הן רק ילדים גדולים מאוד ומרבית הגברים הם רק ילדים קטנים מאוד. שעשע אותנו; אל תנסה להכניע אותנו. כשאנו רוצות גיבור אנחנו יכולות ליצור אחד אפילו מחנווני פשוט שתופס את הממחטה שלנו בפעם השלישית לפני שהיא נופלת לאדמה."
באותו ערב הותקפתי על ידי קדחת קשה26. זה היה סוג של קדחת חוף עם שיפורים ותוספות בהילוך גבוה. הטמפרטורה שלכם עולה בין השלשות והרביעיות ונשארת שם, צוחקת בבוז ובקדחתנות על עצי הסינצ'ונה27 ונגזרות פחם־זפת. קדחת מזיקה היא מקרה של מתמטיקאי פשוט במקום רופא. זו רק הנוסחה הזאת: חיוניות + הרצון לחיות – משך תקופת החום = התוצאה.
פרשתי למיטתה בבקתה המסוככת בעלת שני החדרים שבה התבססתי בנוחות, ושלחתי שיביאו לי גלון של רום. זה לא היה עבורי. שיכור, סטמפורד היה תמיד הרופא הטוב ביותר בין האנדים לפסיפיק. הוא בא, ישב לצד מיטתי, ושתה את עצמו לתוך המצב.
"ילדי," אמר, "חבצלת לבנה ורומיאו משופר שלי, הרפואה לא תועיל לך. אבל אתן לך כינין, שבהיותו מר, יעורר בך שנאה וכעס – שני ממריצים שיוסיפו עשרה אחוזים לסיכוייך. אתה חזק כמו עופר קריבי28, ואתה תבריא אם החום לא יכנס במכת מחץ כשלא תעמוד על המשמר."
במשך שבועיים שכבתי על גבי והרגשתי כמו אלמנת הינדו על גהט בוער29. אטסקה30 הזקנה, אחות הודית לא מיומנת, ישבה ליד הדלת כמו פסל מאובן מרוב פחד־מה־הטעם, פונה לחובותיה, שהיו, בעיקר, לוודא שהזמן חולף מבלי להפוך למוטרדת, מבולבלת ובלתי מאוזנת נפשית. לפעמים דמיינתי את עצמי חזרה בפיליפינים, או, בזמנים קשים יותר, מחליק מספת עור הסוס בעיר השינה.
אחר צוהריים אחד הורתי לאטסקה ללכת וקמתי והתלבשתי בזהירות. מדדתי חום ושמחתי לגלות שהטמפרטורה הייתה 31104.
הקדשתי תשומת לב כמעט מעודנת לתלבושתי, בוחר בקפידה עניבה בעלת גוון עמום ומאופק. המראה הראתה שנראיתי מעט יותר גרוע ממחלתי. החום העניק בהירות לעיני וצבע לפניי. ובזמן שהסתכלתי על בבואתי צבעי הלך וחזר שוב כשחשבתי על קלואי גרין ומיליוני העידנים שחלפו מאז שראיתי אותה, ועל לואי דבו והזמן שצבר עלי.
הלכתי הישר לביתה. נראה שצפתי יותר מאשר הלכתי; כמעט ולא הרגשתי את האדמה תחת רגלי; חשבתי שקדחת קשה חייבת להיות ברכה נהדרת אם היא גורמת לאדם להרגיש כה חזק.
מצאתי את קלואי ולואי דבו יושבים תחת הסככה בחזית הבית. היא קפצה ופגשה אותי בלחיצת יד כפולה.
"אני שמחה, שמחה, שמחה לראות אותך שוב!" קראה, כל מילה פנינה שנמתחת על חוט משפטה. "מצבך טוב, או טוב יותר, כמובן. רציתי לבוא לראות אותך, אבל הם לא הרשו לי."
"הו כן," אמרתי כלאחד יד, "זה היה שום דבר. רק קצת חום. אני שוב בחוץ, כפי שאת רואה."
ישבנו שם שלושתנו ודיברנו במשך מחצית השעה בערך, ואז קלואי הביטה בערגה וכמעט בתחנונים אל עבר האוקיינוס. יכולתי לראות בעיניה הכחולות כים איזו תשוקה עמוקה ועזה.
דבו, לעזאזל איתו!, ראה אותה גם.
"מה זה?" שאלנו יחד.
"רפרפרת קוקוס," אמרה קלואי בתחנונים. "רציתי קצת, הו כל־כך רציתי, במשך יומיים. זה כבר מעבר למשאלה; זה שיגעון."
"עונת הקוקוס נגמרה," אמר דבו, עם הקול הזה שלו שמעניק עניין מרגש למילותיו הרגילות ביותר. "אני בספק רב אם אפשר למצוא אחד במוג'אדה. המקומיים לעולם לא משתמשים בהם אלא כשהם ירוקים והחלב טרי. הם מוכרים את כל הבשלים למוכרי הפירות."
"האם סרטן מבושל או ארנב וולש32 יתאימו גם הם?" הערתי, בטיפשות המקסימה של מחלים מקדחת קשה.
קלואי שרבבה את שפתיה בכעס – ככל שהותירו לה מזגה המתוק וצדודיתה המושלמת.
הכומר הומר תחב את פניו דמויי הסמור מבעד לדלת והוסיף קונקורדנציה לשיחה.
"לפעמים," אמר, "קמפוס33 הזקן שומר את האגוזים המיובשים בחנות הקטנה שלו על הגבעה. אולם עדיף, בתי, לרסן תשוקות יוצאות דופן ולאכול בהכרת תודה את המנות היום־יומיות שהאל הניח לפנינו."
"נפוח!" אמרתי.
"מה זה היה?" הכומר הומס שאל בחדות.
"אמרתי שזה קשוח," אמרתי, "אם ליפול ללשון הדיבור, שנשלל מהעלמה גרין האוכל שבו היא חפצה – דבר פשוט כמו רפרפת קלסומין34. אולי," המשכתי בדאגה רבה, "כמה אגוזי מלך כבושים או פריקסה של חמאת אגוז לבן הונגרית35 יתאימו גם."
כולם הסתכלו עלי בהפגנת סקרנות קלה.
לואי דבו התרומם ונפרד לשלום. הסתכלתי עליו עד שטייל להנאתו באיטיות ובצורה מרשימה אל הפינה, סביבה פנה כדי להגיע לחנותו ומחסנו הגדול. קלואי נפרדה ונכנסה פנימה למשך מספר דקות כדי לטפל בפרטים מסוימים הנוגעים לארוחת הערב בשעה שבע. היא הייתה מנהלת משק בית מוכשרת36. טעמתי את הרפרפת והלחם שלה באושר.
כשהכול נגמר, פניתי כלאחר יד וראיתי סלסלה העשויה מקלעת ענפים ירוקים תלויה על מסמר מחוץ למשקוף הדלת. בהסתערות שגרמה לרקות החמות שלי לפעום עלו במוחי זיכרונות על ציידי הראשים – אותם אנשים קטנים זועמים, עקשניים וחסרי רחמים שלא נראו מעולם אך שקיררו את צוהרי היום החמים ביותר באמצעות האימה המעודנת של נוכחותם המוסתרת… מפעם לפעם, עת הגאווה או הבטלה או האהבה או הקנאה או השאיפה עשויות להניע אותו, אדם מתגנב קדימה עם סכינו הגדול ועולה במסלול השקט… חזרה ממנו הוא שב, מנצח, נושא את הראש הכרות, המגואל בדם, של קורבנו… נערתו החומה או הלבנה המסוימת משתהה, בחזה מתנפנף, מטילה עיני נמר רכות על הוכחת אהבתו אליה.
התגנבתי חרישית מהבית וחזרתי לבקתתי. ממסמריה התומכים בקיר לקחתי סכין דמוית חרב37 כבדה כמו סכין קצבים וחדרה יותר מתער גילוח. ואז צחקקתי חרישית לעצמי ויצאתי בהקפדה יתרה אל משרדו הפרטי המוקצה של מסייה לואי דבו, מנשל יד הפנינה של האוקיינוס השקט38.
הוא מעולם לא היה בעל חשיבה איטית; הוא העיף מבט אחד בפניי ושני בכלי הנשק שבידי כאשר נכנסתי בדלתו ואז נראה שהתפוגג מעיני. רצתי אל הדלת האחורית, בעטתי בה לרווחה וראיתי אותו רץ כמו צבי בהמשך הדרך אל היער שהתחיל מאתיים יארד משם. דלקתי בעקבותיו בצעקה. אני זוכר ששמעתי ילדים ונשים צורחים וראיתי אותם נמלטים מהדרך.
הוא היה מהיר אבל אני הייתי חזק יותר. מייל אחד וכמעט השגתי אותו. הוא הכפיל מהירות בערמומיות וזינק לתוך מעצור שהתרחב לתוך עמק קטן וצר39. התרסקתי דרכו אחריו ובתוך חמש דקות כיתרתי אותו בין זווית של צוקים בלתי עבירים. שם יצר השמירה העצמית שלו ייצב אותו, כפי שהיה מייצב אפילו חיות בלשון ים. הוא פנה אלי, רגוע למדי, עם חיוך מחריד.
"הו, רייבורן40!" אמר, במאמץ כה נורא לנינוחות שהייתי מנומס מספיק לצחוק בגסות בפניו. "הו, רייבורן!" אמר, "בוא, הבה נסיים עם השטות הזאת. כמובן, אני יודע שזו הקדחת שבך ושאתה אינך כתמול שלשום; אבל אסוף את עצמך, בן אדם – תן לי את כלי הנשק המגוחך הזה, עכשיו, ובוא נחזור ונדבר על זה."
"אני אחזור," אמרתי, "נושא את ראשך איתי. אנחנו נראה כמה מקסים יהיה לשוחח כשהוא יהיה מונח בסלסלה ליד הדלת שלה."
"בוא," אמר בניסיון לשכנע, "אני חושב עליך טובות מאשר להניח שאתה מנסה דבר מסוג זה כבדיחה. אבל אפילו הגחמות של משוגע מוטרף מקדחת מגיעות בשלב מסוים לגבול. מה הדיבור הזה על ראשים בסלסלות? קח את עצמך בידיים וזרוק את קוצץ המקלות המגוחך הזה. מה העלמה גרין תחשוב עליך?" סיכם, עם שידול משיי שמשתמשים בו כלפי ילד עצבני.
"שמעתי," אמרתי. "לבסוף פגעת בתו הנכון. מה היא תחשוב עלי? שמע," חזרתי. "ישנן נשים," אמרתי, "שמסתכלות על ספות מעור סוס ויין דומדמניות כמו זבל. עבורן אפילו הוויסות המחושב של דיבורי המיומן היטב נשמע כמו נפילת שזיפים רקובים מעץ בלילה. הן העלמות שהולכות הלוך ושוב בכפרים, מבזות את ריקנות הסלסלות בדלתותיהם של גברים צעירים שהיו יכולים לזכות בהן. אחד מהם," אמרתי, "מחכה. רק טיפש ינסה לזכות באשה על ידי כך שיזיל ריר כמו רברבן בפתח הדלת שלה או על ידי כך שיחכה לגחמותיה כמו משרת. הן כולן בנותיה של הרודיה41, וכדי להרוויח את ליבן אדם חייב להניח את ראשי אויביו לפניהן במו ידיו. כעת, כופף את צווארך, לואי דבו. אל תהיה פחדן כמו גם פטפטן ליד שולחן התה של הגברת."
"די, די!" אמר דבו בחשש. "אתה מכיר אותי, לא כך, רייבורן?"
"הו כן," אמרתי, "אני מכיר אותך. אני מכיר אותך. אני מכיר אותך. אבל הסלסלה ריקה. זקני וצעירי הכפר, כמו גם העלמות הכהות ואלה שבהירות כמו פנינים, הולכים הלוך ושוב ורואים את הריקנות שלהן. האם תכרע עכשיו או שמא עלינו ללכת מכות? זה לא מתאים לך לעשות דברים בצורה כה גסה ורעה, אבל הסלסלה ממתינה לראשך."
עם הדברים האלה הוא התרסק לרסיסים. היה עלי לתפוס אותו בזמן שהוא ניסה לברוח ממני כמו ארנב מבוהל. משכתי אותו והנחתי יד על חזהו, אבל הוא התפתל כמו תולעת, למרות שפניתי שוב ושוב לחוש הנאותות שלו ולחובה שהוא חב לעצמו כג'נטלמן לא לעורר מהומה.
אולם לבסוף הוא נתן לי את ההזדמנות והנפתי את הסכין.
זו לא הייתה עבודה קשה. הוא צנח כמו תרנגולת במהלך שש או שבע המכות שנדרשו כדי לנתק את ראשו; ולבסוף הוא שכב דומם וקשרתי את ראשו במטפחתי. העיניים נפקחו ונסגרו שלוש פעמים בזמן שהלכתי מאה יארד. היית אדום עד רגלי מהטפטוף, אבל מה זה משנה? עם עונג הרגשתי תחת ידי את המגע הנוקשה־קוצני של שיערו הקצר, העבה והחום וזקנו הגזור בקפידה.
הגעתי לבית משפחת גרין וקלעתי את ראשו של לואי דבו לסלסלה שעדיין הייתה תלויה על מסמר במשקוף הדלת. התיישבתי בכיסא מתחת לסככה וחיכיתי. השמש הייתה במרחק שעתיים לפני שקיעה. קלואי הגיעה ונראתה מופתעת.
"איפה היית, טומי?" שאלה. "נעלמת כשיצאתי."
"הסתכלי בסלסלה," אמרתי, מתרומם על רגלי. היא הסתכלה וצעקה צעקה קטנה – של חדווה, שמחתי לציין.
"הו, טומי!" אמרה. "זה היה בדיוק מה שרציתי שתעשה. זה דולף מעט, אבל זה לא משנה. לא אמרתי לך? אלה הדברים הקטנים שנחשבים. ואתה זכרת."
דברים קטנים! היא החזיקה את ראשו המדמם של לואי דבו בסינרה הלבן. זרמים אדומים זעירים התרחבו על סינרה וטפטפו על הרצפה. פניה היו בהירים ועדינים.
"דברים קטנים, אכן!" חשבתי שוב. "ציידי הראשים צודקים. אלה הדברים שנשים אוהבות שאתה עושה למענן."
קלואי התקרבה אלי. אף אחד לא נראה באופק. היא הביטה בי במבט בוחן בעיניה הכחולות כים שאמרו דברים שמעולם לא אמרו קודם.
"אתה חושב עלי," אמרה. "אתה הגבר שתיארתי. אתה חושב על הדברים הקטנים, והם אלה שהופכים את העולם למקום שראוי לחיות בו. הגבר שלי חייב להתחשב ברצונותיי הקטנים, ולשמח אותי בדרכים קטנות. הוא חייב להביא לי אפרסקים אדומים קטנים בדצמבר אם ארצה בהם, ואז אוהב אותו עד יוני. לא יהיה לי שום אביר בשריון שיטבח את יריבו או יהרוג דרקונים עבורי. אתה משביע את רצוני היטב, טומי."
התכופפתי ונישקתי אותה. אז הזיעה פרצה ממצחי והתחלתי להרגיש חלש. ראיתי את הכתמים האדומים נעלמים מסינרה של קלואי ואת ראשו של לואי דבו הופך לקוקוס חום ומיובש.
"תהיה רפרפת קוקוס לארוחת ערב, טומי נערי," אמרה קלואי בעליזות, "ואתה חייב לבוא. אני חייבת להיכנס פנימה לזמן־מה."
היא נעלמה ברפרוף מענה.
דוקטור סטמפורד התקרב במהירות. הוא אחז בדופק שלי כמו היה רכושו הפרטי שנמלטתי איתו.
"אתה הטיפש הגודל ביותר מחוץ לכל בית משוגעים!" אמר בכעס. "למה עזבת את מיטתך? והדברים המטומטמים שעשית – ולא פלא, עם הדופק שלך משתולל כמו פטיש הַלְמוּת42."
"נקוב בכמה מהם," אמרתי.
"דבו שלח לקרוא לי," אמר סטמפורד. "הוא ראה אותך מחלונו הולך לחנות של קמפוס הזקן, מבריח אותו במעלה הגבעה עם מד המדידה שלו43 ואז חוזר ובורח עם הקוקוס הגדול ביותר שלו."
"אלה הדברים הקטנים שנחשבים, אחרי הכול," אמרתי.
"זו המיטה שלך שנחשבת עבורך בדיוק עכשיו," אמר הרופא. "אתה בא איתי בזה הרגע או שאוותר על התיק. אתה משוגע כמו שגעון44."
אז לא קיבלתי שום רפרפת קוקוס באותו ערב, אבל העליתי בדעתי מחשבות של אי־אמון בנוגע לערך שיטתם של ציידי הראשים. ייתכן שבמשך מאות רבות של שנים עלמות הכפרים הסתכלו אולי בצער או בגעגועים על הראשים בסלסלות בפתחי הדלתות, עורגות לגביעים אחרים, פחותי ערך יותר.