קופידון בתפריט
קופידון בתפריט1
"נטיותיה של האשה," אמר ג'ף פיטרס, לאחר שהועלו דעות מגוונות בנושא, "מגיעות, באופן קבוע, להסחות. אשה רוצה את מה שאין לכם2. היא רוצה יותר ממשהו כשהוא נדיר. היא אוהבת לקבל מזכורות מדברים שמעולם לא קרו. היא אוהבת להיזכר בדברים שמעולם לא שמעה עליהם. מבט חד־צדדי על חפצים מתפרק ליצירה הנשית. זה3 מזלי הרע, שנולד מטבע ומסעות," המשיך ג'ף, משקיף מהורהר, מבין רגליו המוגבהות, על תנור המכולת4, "להביט עמוק יותר לתוך נושאים מסוימים מכפי שעושים שאר האנשים. נשמתי עשן בנזין כשדיברתי עם קהלי רחובות כמעט בכל עיר בארצות הברית. החזקתי 'ותם מכושפים עם מוזיקה, דברנות, זריזות ידיים וחצאי אמיתיות בזמן שמכרתי ל'ם תכשיטים, תרופות, סבון, טוניק לשיער וזבל של מועמדויות אחרות5. ובזמן מסעותיי, עניין של בילוי וכפרה, קיבלתי כמה ידיעות על נשים. לוקח לגבר חיים שלמים להבין אשה אחת מסוימת; אבל אם הוא משקיע, נניח, עשר שנים, חרוץ וסקרן, הוא יכול לרכוש את היסודות הבסיסיים של המגדר. שיעור אחד שלמדתי היה כשעבדתי במזרח עם קו של יהלומים ברזילאיים ומצת מוגן בפטנט מיד לאחר הטיול שלי מסוואנה דרך חגורת הכותנה עם אבקת מנורת השמן הבלתי מתפוצצת של דאלבי6. זה היה כשמדינת אוקלהומה הייתה בפריחה ראשונה. גאת'רי7 עלתה במרכזה כמו גוש בצק שמעלה את עצמו. זו הייתה עיר שנהנתה מתנופת עסקים ואוכלוסייה מהסוג הרגיל – עמדתם בתור כדי לקבל הזדמנות לשטוף את פניכם; אם אכלתם מעל עשר דקות הוסיפו לכם חשבון שהייה נוסף; אם ישנתם על לוח בלילה, הם חייבו אתכם על כך כקרש בבוקר המחרת8.
מטבע ומעיקרון אני מכור להרגל של גילוי מקומות נבחרים שבהם ניתן לאכול. אז הסתכלתי סביב ומצאתי הצעה שחתכה בדיוק את החרדל. מצאתי אוהל מסעדה שנפתח זה עתה ממערכת לבוש שנסחפה על זנב הפריחה. הם דפקו יחד בית קופסה9, שבו הם גרו ובישלו, והגישו את הארוחות באוהל שהועמד כנגד הצד. האוהל הזה היה מלא שמחה עם כרזות שסודרו כדי לגאול את הצליין השחוק בעולם מחטא בתי הארחה ומלונות אסוף־אותי10. "נסה את המרקועים הבייתים של אמא", "מה העניין עם כופתאות התפוחים ורוטב החמאה שלנו?"11, "עוגות חמות וסירופ מייפל שאכלת כילד", "העוף המטוגן שלנו מעולם לא נשמע צוהל ומתפאר" – זו הייתה ספרות שנדונה לרצות את עיכולי האדם! אמרתי לעצמי שהבן הנודד של אמא צריך לאכול12 שם באותו לילה. וכך זה קרה. ושם התקשרתי בהסכם רשמי ומחייב משפטית עם מיים דוגן13.
דוגן הזקן היה מטר שמונה וחמישה של בטלן מאינדיאנה והוא בילה את זמנו בישיבה על שכמותיו בכיסא נדנדה בצריף עלוב המנציח את כישלון יבול התירס הגדול של שנת 96. אימא בישלה ומיים הגישה לשולחן14.
ברגע שראיתי את מיים ידעתי שהייתה טעות בדו"חות מפקד האוכלוסין. לא הייתה אלא בחורה אחת בארצות הברית. כשאתם מגיעים למפרטים זה לא דבר קל. היא הייתה בערך בגודל של מלאך, והיו לה עיניים ודברים שהיו רק שלה15. כשתגיעו לסוג הבחורה שהיא הייתה, תמצאו חגורה של'ן שמגיעה מגשר ברוקלין מערב עד לבית המשפט בקאונסיל בלאפס, אייווה16. הן מרוויחות את לחמן בחנויות, מסעדות, מפעלים ומשרדים. הן לבביות וכנות וחופשיות ורכות וחצופות והן מסתכלות לחיים ישר בעיניים. הן פגשו את האדם פנים אל פנים וגילו שהוא יצור מסכן. הן הבינו שדיווחים בספריית חוף הים על היותו נסיך דמיוני היו משוללי אישור17.
מיים הייתה כזאת. היא הייתה מלאת חיים ועליזות וקלילות; היא חלפה על פני תשובותיהם השנונות של המתאכסנים מהירה כמו קריצה; הייתם נחנקים מצחוק. איני מוכן להפוך את החפירות לקרביים של חיבה אישית. אני דבוק לתורה שהסחות ואי־התאמות של המחלה הקלה הידועה כאהבה צריכות להיות רגש פרטי כמו מברשת שיניים. זו דעתי שהביוגרפיות של הלב צריכות להיות תחומות עם הרומנים ההיסטוריים של הכבד לדפי הפרסום של הירחונים. לכן, אתם תסלחו לי על העדר שטר מפורט של רגשותיי כלפי מיים.
עד מהרה סיגלתי הרגל קבוע של קפיצה לאוהל לאכול בזמנים לא סדירים, כשלא היו רבים כל־כך בסביבה. מיים הייתה מפליגה פנימה עם חיוך, בשמלה שחורה וסינר לבן, ואומרת: "שלום ג'ף – למה לא באמת בזמן הארוחה? רוצה לראות כמה טרחה אתה יכול לגרום, כמובן. עוףמטוגןאומצתבקרצלעותחזירקותלחזירוביציםומאפה18" וכן הלאה. היא קראה לי ג'ף אך ללא כל משמעויות נלוות. מנויים19 היו כל מה שהתכוונה אליו. היא השתמשה בשמות הפרטיים של כל אחד מאיתנו כשהם הפכו זמינים. אכלתי בערך שתי ארוחות לפני שעזבתי, ומדביק 'תן כמו חברה מתפרשת שבה הם החליפו צלחות ונשים והקניטו זה את זה בחגיגות בין הנגיסות. מיים עמדה בכך, בנועם, שכן לא היה זה ממקומה להסיר שום בד מהאוהל על ידי דחיית דולרים רק משום שהם הוקצפו20 לאחר זמן הארוחות.
לא חלף זמן רב עד שהיה בחור אחר בשם אד קולייר21 שחטף את סבל בין־הארוחות, והוא ואני הקמנו גשרים בין ארוחת בוקר וארוחת צוהריים וארוחת צוהריים וארוחת ערב שהפכו את האוהל הזה לזירה בת שלוש טבעות ואת סיבובה של מיים כמלצרית להופעה מתמשכת22. קולייר הזה היה ספוג בתכסיסים ותחבולות. הוא היה בעסקי קידוח באר או ביטוח או תביעות על זכויות כרייה23 או משהו – שכחתי מה. הוא היה משומן היטב בנימוסים והופעה מעודנים ומילותיו כאילו המליצו לכם על נקודת המבט שלו. לכן, קולייר ואני פשטנו על אוהל האוכל בזהירות ובפעלתנות. מיים הייתה מפלס מלא בשוויונות. היא חילקה את חסדיה כמו יד בקזינו – אחד לקולייר ואחד לי ואחד לארוחות היומיות24 ושום קלף לא הוסתר בשרוולה.
קולייר ואני הכרנו באופן טבעי ונמשכו זה לזה מעט בקווים החיצוניים. משולל מתכסיסיו, הוא נראה כבחור נעים, מלא בסוג של עוינות ידידותית.
"אני שם לב שיש לך נטייה להתחפר בסעודה אחרי שהאורחים נמלטו," אני אומר לו יום אחד, כדי לעורר את מסקנותיו25.
"ובכן, כן," אומר קולייר, מהורהר; "נראה ששאון הארוחות היומיות הצפוף מטריד את עצביי הרגישים."
"הוא מרגיז גם את שלי," אני אומר. "בחורה נחמדה26, אתה לא חושב?"
"אני רואה," אומר קולייר, צוחק. "ובכן, עכשיו שציינת זאת, שמתי לב שהיא לא בלתי מוצאת חן לעצב הראייה."
"היא חדווה לשלי," אני אומר, "ואני הולך אחריה. ההודעה הוגשה בזאת."
"אהיה כן איתך," קולייר מודה, "ואם לחנויות הכולבו לא ייגמר הפפסין אני אתן לך סיבוב בשביל הכסף שלך שישאיר אותך בדיכאון עקב הפרעות עיכול בסוף העניין.27"
כך קולייר ואני מתחילים את המרוץ; מחלקת האוכל מניחה אספקה חדשה; מיים ממלצרת בעבורנו, עליזה וחביבה ומסבירת פנים, וזה נראה כמו הזדמנות שווה, עם קופידון והטבחית עובדים שעות נוספות במסעדה של דוגן.
זה היה לילה אחד בספטמבר כששכנעתי את מיים לצאת לטיול אחרי ארוחת הערב, משכל הדברים התפנו. טיילנו למרחק והתיישבנו על ערמת עצים בקצה העיר. הזדמנויות כאלה היו נדירות, לכן אמרתי את דברי, מסביר כיצד היהלומים הברזילאים והמצת הצטברו לכדי אוצר מספיק להבטיח את אושרם של שניים, וששניהם יחד לא יוכלו להשתוות לאור מעיניה של מישהי, ושיש לשנות את השם דוגן לפיטרס או למנות את הסיבות מדוע לא28.
מיים לא אמרה שום דבר מיד. מבלי לשנות כיוון או לעצור היא רעדה בסוג של רעד ואני התחלתי ללמוד משהו.
"ג'ף," היא אומרת, "אני מצטערת שדיברת. אני מחבבת אותך כפי שאני מחבבת כל אחד מכם, אבל אין גבר בעולם שאי־פעם אנשא לו, ולעולם לא יהיה. אתה יודע מהו גבר בעיניי? הוא קבר. הוא גְלוֹסקָמָה29 לקבורה של אומצתבקרצלעותחזירכבדובייקוןקותלחזירוביצים30. הוא זה ותו לא. במשך שנתיים צפיתי בגברים אוכלים, אוכלים, אוכלים, עד שהם לא מייצגים עבורי שום דבר עלי אדמות מלבד מעלי גרה הולכים על שתיים. הם לחלוטין שום דבר מלבד משהו שבא לפני סכין ומזלג וצלחת על השולחן. הם מקובעים באופן זה במוחי ובזיכרוני. ניסיתי להתגבר על כך אבל אני לא יכולה. שמעתי בנות מדברות בהתלהבות על האהובים שלהן, אבל מעולם לא יכולתי להבין את זה. גבר ומטחנת נקניקיות ומזווה מעוררים בי בדיוק את אותם הרגשות. הלכתי פעם להצגה יומית כדי לראות שחקן שהבנות השתגעו אחריו. התעניינתי מספיק כדי לתהות האם הוא אהב את בשר האומצה שלו נא, בדרגת עשייה בינונית או צלייה מלאה ואת הביצים שלו הפוכות או חביתת עין. זה הכול. לא, ג'ף; לא אינשא לאף גבר ואראה אותו יושב ליד שולחן ארוחת הבוקר ואוכל וחוזר לארוחת צוהריים ואוכל ומגיע שוב לארוחת ערב ואוכל, אוכל, אוכל."
"אבל מיים," אני אומר. "זה יתפוגג. היה לך יותר מדי מזה. את תתחתני מתי שהוא, כמובן. גברים לא אוכלים תמיד."
"מבחינת ההסתכלות שלי, הם כן. לא, אני אגיד לך מה אני מתכוונת לעשות." מיים פונה, בפתאומיות, להתעוררות ועיניים בורקות. "יש בחורה בשם סוזי פוסטר בטרה הוט, חברה שלי31. היא ממלצרת בבית האוכל של תחנת הרכבת שם. עבדתי שנתיים במסעדה בעיר. אצלי סוזי זה גרוע יותר ממני, בגלל שהגברים שאוכלים במסילת הרכבת זוללים בחיפזון וברעש. הם מנסים לפלרטט ולזלול באותו זמן. וואו! סוזי ואני תיכננו את הכול. אנחנו חוסכות את הכסף שלנו, וכשיהיה לנו מספיק אנחנו הולכות לקנות בית כפרי קטן וחמישה דונם שאנחנו מכירות ולחיות יחד ולגדל סיגליות לשוק המזרחי. עדיף שגבר לא יביא את התיאבון שלו במרחק של מייל מהחווה הזאת."
"האם בנות אף פעם…" התחלתי אבל מיים עצרה אותי בתקיפות.
"לא, הן לא. הן מכרסמות קצת לפעמים; זה הכול."
"חשבתי שהמגדנ…"
"למען השם, שנה את הנושא," מיים אומרת.
כפי שאמרתי מקודם, הניסיון הזה החכמים אותי בנוגע לטיעון הנשי שמתחבט תמיד בהונאות ואשליות. קחו את אנגליה – בשר בקר עשה אותה; נקניקיות הרימו את גרמניה; הדוד סאם חייב את גדולתו לעוף מטוגן ופשטידה, אבל הגבירות הצעירות של בתי הספר היאמדברתאליכם32 לעולם לא יאמינו לזה. שיקספיר הן תאפשרנה, ורובינשטיין והפרשים הקשוחים זה מה שעושה את העבודה33.
זה היה מצב מחושב להפריע. לא יכולתי לסבול לוותר על מיים; ובכל זאת כאב לי לחשוב על נטישת מנהג האכילה. רכשתי את ההרגל מוקדם מדי. במשך עשרים ושבע שנים מיהרתי בעיוורון אל גורלי, נכנע לפיתויים הערמומיים של המפלצת הקטלנית הזאת – מזון. זה היה מאוחר מדי. הייתי מעלה גרה הולך על שתיים לתמיד. זה היה סלט סרטן לסופגנייה שחיי היו עתידים להיפגע מכך.
המשכתי להתגורר באוהל של דוגן, מקווה שמיים תתרכך ותענה להפצרותיי. הייתה לי אמונה מספקת באהבת אמת כדי להאמין שמשום שלעתים קרובות היא האריכה ימים על היעדרה של ארוחה הגונה היא עשויה, עם הזמן, להתגבר על נוכחותה של אחת. המשכתי לשרת את מידתי הרעה, הגורלית, למרות שהרגשתי שבכל פעם שתחבתי תפוח אדמה אל תוך פי בנוכחותה של מיים, אני עשוי לקבור את תקוותיי האהובות ביותר.
אני חושב שקולייר וודאי דיבר עם מיים וקיבל את אותה התשובה, שכן יום אחד הוא מזמין ספל קפה ומציה ויושב, מכרסם את הפינה שלה כמו ילדה בסלון, שהתמלאה קודם במטבח בצלי קר וכרוב מטוגן. תפסתי את העניין ועשיתי את אותו הדבר, ואולי חשבנו שקלענו למטרה! ביום המחרת ניסינו זאת שוב, והחוצה יוצא דוגן הזקן מביא בידיו בשר נאה.
"אני יכול להציע לכם אוכל, לא ככה, בחורים?" הוא שואל באבהיות וקצת בלגלוג. "חשבתי שאחליף את מיים קצת, בגלל שראיתי שהעבודה הייתה קלה, והשיגרון שלי יכול לעמוד במאמץ."34
כך חזרה, אני וקולייר נאלצו ליפול שוב לאוכל הכבד. שמתי לב שבערך באותו זמן נתקפתי בתיאבון הרסני ובלתי שכיח. אכלתי עד שמיים בטח שנאה לראות אותי מחשיך את הדלת. לאחר מכך גיליתי שהפכתי קורבן של התרגיל האפל והלא־דתי הראשון שהפעיל עלי אד קולייר. הוא ואני היינו שותים יחד באופן קבוע בצפון העיר, מנסים להטביע את צימאוננו לאוכל. האיש הזה שיחד בסביבות עשרה מוזגים, לשפוך תמיד כמות של משקה חריף מתמצית אנקונדה של עץ התפוח35 בכל אחד מהמשקאות שלי, אבל התרגיל האחרון שהוא הפעיל עלי היה הקשה ביותר לשכוח.
יום אחד קולייר לא הופיע באוהל. גבר אמר לי שהוא עזב את העיר באותו בוקר. יריבי היחיד היה כעת התפריט36. כמה ימים קודם לעזיבתו קולייר הציג בפני שני גלונים של כד ויסקי משובח שלפי דבריו דודן שלח לו מקנטקי. יש לי כעת סיבה להאמין שהוא הכיל כמעט אך ורק את המשקה החריף מתמצית אנקונדה של עץ התפוח. המשכתי לבלוע טונות של אספקה. בעיני מיים נשארתי אך דו־רגלי, מעלה גרה יותר מתמיד.
כשבוע לאחר שקולייר משך את מטענו, הגיעה מעין הופעה צדדית לעיר והקימה אוהל סמוך לתחנת הרכבת. שפטתי שהיא הייתה סוג של מוזיאון מזויף ועסקי סקרנות. הלכתי לראות את מיים ערב אחד, ואימא דוגן אמרה שהיא ותומאס, אחיה הצעיר, נסעו למופע. אותו דבר קרה במשך שלושה לילות באותו שבוע. ביום ראשון בערב תפסתי אותה בדרך חזרה והצלחתי לשבת על המדרגות במשך זמן ולדבר איתה. הבחנתי שהיא נראתה שונה. עיניה היו רכות יותר וכמו מבריקות. במקום מיים דוגן שתימלט מרעבתנותו של הגבר ותגדל סיגליות, היא נראתה כמיים שעלתה יותר בקנה אחד עם מה שהאל הועיד לה, נגישה ומתאימה להתחמם באור הברזילאים והמצת.
"נראה שרכשת חוכמה גדולה," אני אומר, "עם התערוכה שאין שניה לה על הסקרנות והפלאים החיים בעולם."37
"זה שינוי," מיים אמרה.
"את תצטרכי עוד אחד," אמרתי, "אם תמשיכי ללכת כל ערב."
"אל תהיה חצוף, ג'ף," היא אומרת; "זה מסיח את דעתי מהעסק."
"האם הסקרנים לא אוכלים?" אני שואל.
"לא כולם. כמה מהם עשויים משעווה."
"תיזהרי, אם כן, שלא תידבקי," אני אומר, סוג של נלהב וטיפש38.
מיים הסמיקה. לא ידעתי מה לחשוב עליה. תקוותיי עלו מעט, שאולי כוונותיי המתיקו את עונשו האיום של הגבר בדבר הצגת הזנה גלויה לתוך המערכת שלו. היא דיברה קצת על הכוכבים, מתייחסת אליהם בכבוד ונימוס, ואני ליהגתי כמות של שטויות על לבבות מאוחדים, בתים שהוארו על ידי חיבה אמיתית והמצת. מיים הקשיבה ללא לעג ואני אמרתי לעצמי: "ג'ף קשישא, אתה מסיר את המבשר הרע שנצמד לצרכן מוצרי המזון; אתה מניח את העקב שלך על הנחש שאורב בקערת הרוטב."
ביום שני אני מגיע לביקור מזדמן. מיים נמצאת בתערוכה שאין שניה לה עם תומאס.
"עכשיו, מי ייתן וקללתם של ארבעים ואחד טבחי הים עם שבעת הצדדים," אני אומר, "ומזלם הרע של תשעה חגבים חסרי בושה וחרטה ינוחו על המופע הצדדי הזהה אחת ולעולמי עולמים39. אמן. אני אלך לראות אותו בעצמי מחר בלילה ואחקור את קסמו הזדוני. האם האדם שנברא כדי לרשת את הארץ ישוכל מאהובתו, תחילה על ידי סכין ומזלג ולאחר מכן על ידי קרקס של עשרה סנט?"
בערב המחרת לפני שיצאתי לאוהל התצוגה ביררתי וגיליתי שמיים לא הייתה בבית. היא לא הייתה בקרקס עם תומאס זו הפעם, שכן תומאס ארב40 לי בדשא מחוץ לאוהל האוכל עם תוכנית משלו לפני שהספקתי לאכול ארוחת ערב.
"מה תיתן לי ג'ף," הוא אומר, "אם אגיד לך משהו?"
"את הערך שלו, בן," אני אומר.
"אחותי דלוקה על מוזר אחד," תומאס אומר, "אחד המוזרים מהמופע הצדדי. אני לא אוהב אותו. היא כן. שמעתי 'תם מדברים. חשבתי שאולי תרצה לדעת. תגיד, ג'ף, זה החכים אותך בשווי של שני דולר? יש רובה מטרה בצפון העיר ש…"41
חיפשתי בכיסיי והתחלתי להזרים זרם של חצאים ורבעים לתוך כובעו של תומאס. המידע היה מכונת כלונסאות של חדשות והוא חידד את התובנות שלי למשך זמן42. בזמן שהייתי חסר עודף של מטבעות קטנים ומחייך בטיפשיות כלפי חוץ וסובל הפרעות מבפנים, אמרתי, בטיפשות ובנועם: "תודה לך, תומאס. תודה לך… אה, מוזר, אתה אומר, תומאס. עכשיו, תוכל לבאר את הזכאויות המפלצתיות בצורה ברורה קצת יותר, אם תוכל, תומאס?"
"זה הבחור," תומאס אומר, שולף כרוז צהוב מכיסו ודוחף אותו מתחת לאפי. "הוא אלוף היקום המהיר ביותר. אני מניח שזו הסיבה שאחותי התרככה עליו. הוא לא אוכל שום דבר43. הוא מתכוון לצום ארבעים ותשעה יום. זה היום השישי. זה הוא."
הסתכלתי על השם שתומאס הצביע עליו – "פרופסור אדוארדו קוליירי".
"אה!" אני אומר בהערצה, "זה לא נורא כל־כך, אד קולייר. אני מלמד עליך זכות בגלל התרגיל, אבל אני לא אתן לך את הבחורה עד שהיא תהיה גברת מוזר."
פגשתי בברנש בכיוון המופע. הגעתי לחלק האחורי של האוהל ובזמן שעשיתי זאת גבר התפתל החוצה כמו נחש תחת תחתית הבד, התייצב בקושי על רגליו ורץ לתוכי כמו סוס בר מטורף44. אחזתי בו בצוואר וחקרתי אותו לאור הכוכבים. היה זה פרופסור אדוארדו קוליירי, ביכולות אנושיות, עם מבט נואש בעין אחת וחוסר סבלנות בשנייה.
"שלום, סקרנות," אני אומר. "תעמוד יציב לרגע ובוא נסתכל על ספינת המוזרות שלך. איך מוצא חן בעיניך להיות הוולופוס־וולופוס או הבים־באם מבורנאו או כל שם שבו אתה מוקע על ידי עסקי המופעים הצדדיים?"45
"ג'ף פיטרס," קולייר אומר בקול חלש. "שחרר אותי, או שאתקע לך אחד46. אני בסוג הקיצוני ביותר חיפזון גדול. תוריד ידיים!"
"שה, שה, אדי," אני עונה, מחזיק אותו חזק; "תן לחבר ותיק להביט בתערוכת הסקרנות שלך. זה תרגיל מעולה שנפלת לתוכו, בני, אבל אל תדבר על תקיפות ופגיעה, בגלל שאתה לא בכושר. הטוב ביותר שיש לך זה הרבה חוצפה וקיבה ריקה מאוד."47
וכך זה היה. האיש היה חלש כמו חתול צמחוני.
"הייתי מתווכח איתך על המקרה הזה, ג'ף," הוא אומר בסגנון מתחרט, "למספר בלתי מוגבל של סיבובים לו הייתה לי חצי שעה להתאמן בה ומנה הגונה של אומצת בקר שני מטר מרובעים להתאמן איתה. קלל את הגבר, אני אומר, שהמציא את אמנות ההליכה ללא מזון. מי ייתן ונשמתו תהיה כבולה לנצח במרחק של שני רגל מבור חסר תחתית של בשר ותפוחי אדמה מבושלים, אדומים לוהטים48. אני נוטש את העימות, ג'ף; אני עורק לאויב. תמצא את העלמה דוגן בפנים, הוגה במומיה החיה היחידה והחזיר המלומד49. היא בחורה טובה, ג'ף. הייתי מביס אותך אם הייתי יכול לשמור על הרגל חוסר האכילה עוד קצת. תהיה חייב להודות שתכסיס ההתענות היה קלף מנצח50 לזמן־מה. הבנתי את זה כך. אבל שמע, ג'ף, אומרים שהאהבה גורמת לעולם להסתובב. תן לי להגיד לך, ההכרזה חסרה אימות. זאת הרוח מצופר ארוחת הערב שעושה את זה. אני אוהב את מיים דוגן הזאת. העברתי שישה ימים מבלי לאכול כדי לעלות בקנה אחד עם הרגשות שלה. רק ביס אחד היה לי. זה היה כשהפלתי את האיש המקועקע עם אלת מלחמה וקיבלתי כריך שהוא זלל. המנהל קנס אותי בכל המשכורת שלי, אבל המשכורת לא הייתה העניין. ז' היה הבחורה. הייתי נותן את חיי בעבורה, אבל הייתי מסכן את נשמתי האל־מותית בשביל נזיד בקר51. רעב הוא דבר נורא, ג'ף. אהבה ועסקים ומשפחה ודת ואמנות ומוֹלַדְתָּנוּת אינם אלא צללי מילים של אדם גווע ברעב!"
בשפה כזו אד קולייר הרצה לי, מעורר רחמים. הסקתי את האבחנה שרגשותיו ועיכוליו ,שהיו מעורבים בטיפוס קשה וחנות לאספקת ציוד, הובסו52. מעולם לא סלדתי מאד קולייר. סרקתי את האזהרות הפנימיות שלי בנוגע לנימוסים והליכות מתאימים כדי לראות האם אוכל למצוא הערכה בעלת אופי מנחם, אבל לא היה דבר מתאים.
"אשמח," אד אומר, "אם תיתן לי ללכת. נפגעתי קשה אבל אפגע בקצבת האספקה קשה יותר. אני הולך לנקות כל מסעדה בעיר. אני הולך להשתכשך בגובה מותניים בבשר אחורי ולשחות בחזיר וביצים53. זה דבר נורא, ג'ף פיטרס, לגבר להגיע למעבר הזה – לוותר על הבחורה שלו בשביל משהו לאכול – זה גרוע יותר מהאיש הזה עשו, שהחליף את זכויות היוצרים שלו בעבור חָגלָה – אבל, אם כן, רעב הוא דבר עז. אתה תסלח לי עכשיו, ג'ף, שכן אני מריח ריח מתפשט של בשר חזיר מטגן במרחק, והרגליים שלי זועקות לשעוט בכיוון הזה."
"ארוחה לבבית לך, אד קולייר," אני אומר לו, "וללא טינה. בעבורי, אני מתכנן להיות אדם שאוכל לעתים רחוקות ומשתתף בצערך על מצוקותייך."
היה ריח פתאומי חזק של חזיר מטוגן על משב הרוח הקלה; והאלוף המהיר מחרחר ודוהר הלאה בחושך אל עבר המספוא.
הייתי רוצה שחלק מהתלבושת התרבותית שתמיד מפרסמת את הנסיבות המקלות של אהבה ורומנטיקה הייתה שם כדי להיראות. היה את אד קולייר, גבר משובח מלא המצאות ופלירטוטים, זונח את בחורת לבו, שרץ בעוז לתְּחוּמָה גובלת במרדף אחרי אוכל מושחת. הייתה זו תוכחה למשוררים וסטירת לחי ליסוד המשתלם ביותר של הספרות. קיבה ריקה היא תרופת נגד בטוחה ללב מלא מדי.
באופן טבעי הייתי חרד לדעת עד כמה מאוהבת הייתה מיים בקולייר ובתחבולותיו. נכנסתי לתערוכה שאין שנייה לה ושם היא הייתה. היא נראתה מופתעת לראות אותי, לא בלתי אשמה.
"זה ערב מהודר בחוץ," אני אומר, "הקרירות די נחמדה ומספקת, והכוכבים מסודרים, מחלקה ראשונה, למעלה במקום שאליו הם שייכים. האם לא תנערי את תוצרי הלוואי האלה של ממלכת החיות מספיק זמן כדי לצאת לטיול עם אדם פשוט שמעולם לא היה בתוכנייה בחייו?"
מיים נתנה סוג של מבט ערמומי מסביב וידעתי מה הייתה כוונתו.
"הו," אני אומר, "אני מצטער לבשר לך, אבל הסקרנות שחיה על הרוח העיפה את הלול הקטן. הוא בדיוק זחל החוצה מתחת לאוהל. בזמן הזה הוא כבר איחד את עצמו עם מחצית משאית המעדנייה בעיר."
"אתה מתכוון לאד קולייר," מיים אומרת.
"כן," אני משיב, "וחבל שהוא חזר לפשע שוב. פגשתי אותו מחוץ לאוהל והוא חשף את כוונותיו להרוס את יבול המזון של העולם. זה עצוב עד בלי די כשמשאת הנפש של האדם יורדת מעל כנה כדי להפוך את עצמה לארבה של שבע־עשרה שנה."
מיים הסתכלה בי ישר בעיניים עד שהיא חילצה54 את השתקפויותיי.
"ג'ף," היא אומרת, "זה לא מתאים לך לדבר באופן הזה. לא אכפת לי לשמוע כיצד אד קולייר נלעג. גבר יכול לעשות דברים מגוחכים אבל הם לא נראים מגוחכים לבחורה שהוא עושה 'תם עבורה. זה היה גבר אחד ממאה. הוא הפסיק לאכול רק כדי לרצות אותי. אהיה קשוחת לב וכפוית תודה אם לא הייתי מרגישה חביבות כלפיו. האם היית יכול לעשות את מה שהוא עשה?"
"אני יודע," אני אומר, מבין את העניין, "אני מגונה. איני יכול אחרת. מותג הצרכן נמצא על הגבה שלי. גברת חווה הסדירה את העסק הזה עבורי כשהיא עשתה את ההתמקחות עם הנחש. נפלתי מהאש אל תוך המחבת. אני מניח שאני האלוף המהיר ביקום55."
דיברתי בענווה ומיים ריככה עצמה מעט.
"אד קולייר ואני חברים טובים," אמרה, "אותו הדבר לגבי ולגביך. נתתי לו את אותה התשובה שנתתי לך – שום נישואין בעבורי. אהבתי להיות עם אד ולדבר איתו. היה משהו נעים מאוד בשבילי במחשבה שכאן היה גבר שמעולם לא השתמש בסכין ובמזלג, והכול למעני."
"האם לא היית מאוהבת בו?" אני שואל, מטופש כולי56. "לא היה עסקה עבורך להפוך לגברת סקרנות?"
כולנו עושים את זה לפעמים. כולנו נדחקים מחוץ לקו הדיבור הרווחי מדי פעם בפעם. מיים לבשה את חיוך הלימון המזוגג הקטן הזה, שעובר בין מלח לסוכר, ואומרת, בהנאה גדולה מדי: "חסרים לך מכתבי המלצה כדי לשאול את השאלה הזאת, אדון פיטרס. נניח שתעשה צום של ארבעים ותשע יום, ותמשיך להחזיק באמונות שלך57, ואז אולי אשיב על כך."
לכן, גם אחרי שקולייר נחטף מהדרך על ידי מרד התיאבון שלו, לא נראה כי סיכויי שלי עם מיים השתפרו. ואז העסק מוצה בגאת'רי.
נשארתי שם יותר מדי זמן. הברזילאים שמכרתי התחילו להראות סימני שחיקה והמצת סירב להאיר תדיר בבקרים רטובים. תמיד יש זמן, בעסק שלי, שבו כוכב ההצלחה אומר "עבור הלאה לעיר הבאה". טיילתי בעגלה באותה תקופה כדי שלא לפספס אף אחת מהערים הקטנות; לכן תפסתי טרמפ כמה ימים מאוחר יותר והלכתי להגיד למיים להתראות. לא נטשתי את המשחק; התכוונתי לעבור לאוקלהומה סיטי ולעבוד שבוע או שבועיים. ואז התכוונתי לחזור וליזום הליכים חדשים נגד מיים.
מה אני מוצא אצל משפחת דוגן מלבד מיים, כולה בולטת לעין בשמלת נוסעים כחולה, עם מזוודתה הקטנה ליד הדלת. נראה שהאחות לוטי בל, קלדנית בטרה הוט58, עתידה להינשא ביום חמישי הבא, ומיים יוצאת לביקור של שבוע כדי להיות שותפה לטקס. מיים מחכה לעגלת משא שמתכוונת לקחת אותה לאוקלהומה, אבל אני מגנה את עגלת המשא בזריזות ובבוז ומציע לספק את הסחורה בעצמי. אמא דוגן לא רואה שום סיבה מדוע לא, שכן אדון פרייטר59 רוצה שכר עבור העבודה; כך, שלושים דקות לאחר מכן, מיים ואני עוזבים בעגלה הקפיצית הקלה שלי60 עם כיסוי בד אברזין לבן, ופונים כמתוכנן דרומה.
הבוקר ההוא היה מהסוג הראוי לשבח. הרוח הקלה הייתה מלאת חיים והדיפה ריח נפלא מפרחים ועשב, וארנבוני היער הקטנים שעשעו את עצמם עם עפרונים61 לאורך הדרך. שני סוסי קנטקי האדומים שלי62 דהרו אל האופק עד שהוא התחיל להפליג מהר כל־כך שרציתם להתחמק ממנו כמו חבל כביסה. מיים הייתה מלאת דיבורים וקשקשה כמו ילדה על הבית הישן שלה ותעלולי בית הספר שלה והדברים שהיא אהבה והדרכים השנואות של אותן בנות ג'ונסון ממש מעבר לרחוב, במעלה אינדיאנה. אף מילה לא נאמרה על אד קולייר או מצרכי מזון או נושאים חגיגיים כאלה. בסביבות אמצע היום מיים מסתכלת ומגלה שארוחת הצוהריים שהיא ארזה בסל הושארה מאחור. הייתי יכול בהחלט להסתדר עם ארוחה קלה ולא רשמית אבל נראה שמיים לא התאבלה על כך שלא היה דבר לאכול כך שלא קוננתי שום קינות. זה היה נושא כאוב אצלי ושללתי מזון על כל ענפיו מתוך שיחתי63.
אני מתכוון להתייחס קלות להסברים כיצד איבדתי את הכיוון. הדרך הייתה מעורפלת ועמוסה בעשב גבוה; ומיים הייתה שם לצדי, מפקיעה את בינתי ותשומת ליבי. התירוצים טובים או לא, כפי שהם עשויים להיראות לכם, אבל איבדתי אותו ועם רדת החשכה באותו אחר צוהריים, כשהיינו צריכים להיות באוקלהומה סיטי, עלינו וירדנו לאורך שפה של שום מקום באיזו תחתית נהר שלא התגלתה, והגשם ירד בצרורות גדולות, רטובות. למטה בביצות ראינו בית עץ קטן על גבעונת של אדמה גבוהה. העשב התחתון והחורשה העבותה והעץ הגלמוד הצטופפו כולם סביבה. הוא נראה כמו בית קטן ועגמומי וריחמתי עליו. זה היה הבית ללילה, באופן שתירצתי זאת. הסברתי למיים והיא השאירה את ההחלטה בידי. היא לא הופכת מאשימה ותיאטרלית64, כמו שרוב הנשים עשויות להיות אלא היא אומרת שזה בסדר גמור; היא יודעת שלא התכוונתי לעשות את זה.
גילינו שהבית היה נטוש. היו בו שני חדרים ריקים. הייתה בקתה קטנה בחצר שבה הוחזקו פעם בהמות. בעליית הגג שלה היה הרבה חציר ישן. הכנסתי את הסוסים שלי לשם ונתתי להם חלק ממנו, ועל כך הם הביטו בי בצער, מצפים להתנצלויות. את שאר החציר נשאתי לתוך הבית בשתי הידיים, עם נוף על מקומות שינה. הבאתי גם את המצת ואת הברזילאים, שאף לא אחד מהם מוגן מפני פעולת מים.
מיים ואני ישבנו על מושבי העגלה על הרצפה והדלקתי הרבה מהמצת על האח, שכן הערב היה קריר. אם הייתי יכול לשפוט, הבחורה נהנתה מזה. זה היה שינוי עבורה. זה נתן לה נקודת מבט שונה. היא צחקה ודיברה והמצת האיר אור מעומעם בהשוואה לעיניה. היו לי כיס מלא סיגרים ומבחינתי אדם מעולם לא חטא וגורש. היינו באותה עמדה ישנה בגן עדן. שם בחוץ במקום כל שהוא בגשם ובחושך היה נהר ציון והמלאך עם החרב הלוהטת עדיין לא הציב את השלט לא־לדרוך־על־הדשא. פתחתי תריסר או שניים של הברזילאיים ואמרתי למיים לענוד אותם – טבעות, סיכות, שרשראות, עגילים, צמידים, חגורות ותליונים. היא בהקה ונצנצנה כמו נסיכה של מיליון דולר עד שהיו לה כתמים וורודים בלחייה והיא כמעט בכתה בשביל מראה.
כשהשעה הייתה מאוחרת הכנתי דרגש נאה על הרצפה בשביל מיים עם חציר ושמיכות65 מהעגלה, ושכנעתי אותה לשכב. ישבתי בחדר השני, מבעיר טבק ומקשיב לגשם היורד ומהרהר על התהפוכות הרבות שהגיעו לאדם במהלך שבעים השנים לערך שקדמו להלווייתו. בטח נמנמתי מעט לפני הבוקר שכן עיני היו סגורות וכשפקחתי אותן היה אור יום ושם עמדה מיים עם שיערה מסורק באופן מסודר ונכון ועיניה מאירות בהערצה לקיום.
"בחיי66, ג'ף!" היא קוראת, "אבל אני רעבה. הייתי יכולה לאכול א…"
הסתכלתי למעלה ותפסתי את מבטה. חיוכה נסוג חזרה והיא נתנה בי מבט קר של חשד. אז צחקתי ונשכבתי על הרצפה לצחוק בקלות רבה יותר. זה נראה לי מצחיק. מטבעי ומלבביותי אני צוחק מכל הלב ועברתי את הגבול. כשהתעשתי, מיים ישבה בגבה אלי, נגועה כולה בכבוד67.
"אל תכעסי, מיים," אני אומר, "בגלל שלא יכולתי להתאפק. זו הדרך המצחיקה שבה סידרת את השיער שלך. אילו רק היית יכולה לראות את זה!"
"אתה לא צריך לספר סיפורים, אדוני," מיים אמרה, קרירה ומחושבת. "השיער שלי בסדר גמור. אני יודעת על מה צחקת. מה, ג'ף, תסתכל החוצה," היא מתפתלת, מציצה דרך סדק בין בולי העץ. פתחתי את חלון העץ הקטן והסתכלתי החוצה. כל קרקעית הנהר הוצפה ובליטת האדמה עליה עמד הבית הייתה אי באמצע זרם שוצף של מים צהובים ברוחב מאה יארד. ועדיין ירד גשם חזק. כל מה שהיינו יכולים לעשות היה להישאר שם עד שהיונים יביאו את ענף הזית68.
אני מוכרח להודות שהשיחות והשעשועים איבדו ממרצם במהלך אותו יום. הייתי בטוח שמיים שוב מקבלת מבט חד־צדדי ממושך מדי על הדברים אבל לא הייתה לי שום דרך לשנות את זה. באופן אישי, הייתי עטוף בתשוקה לאוכל. היו לי הזיות על בשר מבושל עם תפוחי אדמה וחזיונות על חזיר, והמשכתי להגיד לעצמי כל הזמן "מה תרצה לאכול, ג'ף? מה תזמין עכשיו, קשישא, כשהמלצר יגיע?"
בחרתי לעצמי כל מיני סוגים של מועדפים מתוך התפריט ודמיינתי אותם באים. אני מניח שזו היה ככה אצל כל הגברים הרעבים. הם לא יכולים ליישם את ההגות שלהם על שום דבר מלבד משהו לאכול. זה מוכיח שהשולחן הקטן עם המַבזֶקֶת שבורת הרגליים והחיקוי של רוטב וורצ'סטר והמפית המכסה את כתמי הקפה היא הנושא החשוב ביותר, אחרי הכול, במקום שאלת האל־מוות או שלום בין העמים.
ישבתי שם, מהרהר הלאה, מתווכח עם עצמי, מחומם למדי, בנוגע לאופן שבו הייתי אוכל את האומצה שלי – עם פטריות או בסגנון קראולי69. מיים הייתה על המושב השני, מהורהרת, ראשה נשען על ידה. "תנו לתפוחי האדמה לבוא הביתה מטוגנים," אני טוען בראשי, "והשחימו את הבשר המבושל במחבת, עם תשע ביצים עלומות בצד." פשפשתי, בזהירות, בכיסיי כדי לבדוק האם הייתי יכול למצוא בוטן או גרגר או שניים של פופקורן.
הלילה ירד שוב עם הנהר עדיין עולה והגשם עדיין יורד. הסתכלתי על מיים והבחנתי באותו מבט נואש על פניה שילדה תמיד עטתה כאשר היא עוברת על פני מאורת גלידה. ידעתי שהילדה המסכנה רעבה – אולי בפעם הראשונה בחייה. היה את המבט החרד בעיניה שיש לאשה רק כאשר היא החמיצה ארוחה או מרגישה שהחצאית שלה מתחילה להשתחרר מאחור.
השעה הייתה בערך אחת עשרה בלילה השני כשישבנו, קודרים, בתא הספינה הטרופה שלנו. המשכתי לטלטל את מוחי הרחק מנושא האוכל אבל הוא המשיך ליפול חזרה לפני שהספקתי להדק אותו70. חשבתי על כל דבר טוב לאכול שאי־פעם שמעתי עליו. חזרתי לילדות שלי ונזכרתי במרקוע החם שהושרה בדורה ורוטב בשר חזיר במשוא פנים וכבוד. לאחר מכן נגררתי במעלה השנים, משתהה על תפוחים ירוקים ומלח, חמיטות ומייפל, הומוני, עוף מטוגן בסגנון וירג'יניה הישן, קלחי תירס, צלעות ופשטידת תפוחי אדמה מתוקה ומסיים עם תבשיל ג'ורג'יה ברונסוויק, שהוא הדבר הטוב ביותר מכל הדברים הטובים לאכול, בגלל שהוא מכיל את 'ולם71.
אומרים שאדם טובע רואה את המראה הכללי של כל חייו עוברים לפניו. ובכן, כשגבר גווע ברעב הוא רואה את רוח הרפאים של כל ארוחה שאכל אי־פעם מונחת לפניו, והוא ממציא מנות חדשות שהיו מכניסות הון לטבח. אם מישהו היה אוסף את מילותיהם האחרונות של גברים שרעבו למוות, הוא היה צריך לנפות אותן טוב־טוב כדי לגלות את הרגש, אבל הן היו מתחברות לכדי ספר בישול שהיה יכול להימכר במיליונים.
כנראה שהמצפון שלי סבל רבות מהרהורי אמנות הבישול שכן, מבלי שהתכוונתי לעשות זאת, אני אומר בקול למלצר הדמיוני: "חתוך אותו עבה וצלה אותו נא, עם טוגנים ושש ביצים מקושקשות קלות על צנים."
מיים הפנתה את ראשה במהירות כמו כנף. עיניה נצצו והיא חייכה לפתע.
"עשוי בינוני בשבילי," היא מקשקשת, "עם רצועות ירקות ושלושה, מיד. משוך אחד והשחם את הלחמים, הזמנה כפולה מגיעה. הו, ג'ף, האם זה לא יהיה אדיר! ואז ארצה חצי מטוגן וקצת עוף בקארי עם אורז וכוס רפרפת עם גלידה ו…"72
"אל תגזימי," אני קוטע את דבריה, "איפה פשטידת כבד העוף, והכליה המוקפצת על צנים, והכבש הצלוי ו…"
"הו," מיים מתפרצת, נרגשת כולה, "עם רוטב מנטה, וסלט הודו, וזיתים ממולאים, וקלתית פטל73 ו…"
"תמשיכי עם זה," אני אומר. "תזדרזי עם הדלעת המטוגנת, ועם לחם התירס עם החלב המתוק, ואל תשכחי את כיסון התפוח עם הרוטב ואת עוגת האוכמניות הקלועה74."
כך, במשך עשר דקות המשכנו בסוג הזה של שנינות מסעדתית. אנחנו נעים למעלה ומטה ואחורה וקדימה מעל קווי המטען הראשי והענפים של נושאי המזון, ומיים מובילה את המשחק, שכן היא בקיאה בהסתעפויות האוכל והמנות שהיא מציינת מחריפות את כמיהותיי. נראה שיש הרגשה שמיים תסתדר בידידות שוב עם אוכל. נראה שהיא מסתכלת על המדע המגונה של אכילה עם פחות בוז מבעבר.
בבוקר המחרת אנחנו מגלים שהשיטפון שכך. הכנתי את הסוסים והתזנו את דרכנו דרך הבוץ, מעט לא יציבים, עד שמצאנו שוב את הדרך. טעינו רק בכמה קילומטרים ובתוך שעתיים היינו באוקלהומה סיטי. הדבר הראשון שראינו היה שלט מסעדה גדול ונדחקנו לשם במהירות. כאן מצאתי את עצמי יושב עם מיים ליד שולחן, עם סכינים ומזלגות וצלחות בינינו, והיא לא מלאת בוז אלא מחייכת ברעבתנות ומתיקות.
זו מסעדה חדשה ומצוידת היטב. יעדתי רשימה של הצעות מחיר מהתפריט שגרמו למלצר להסתכל החוצה לכיוון העגלה כדי לראות כמה עוד עתידיים להגיע.
שם היינו ושם ההזמנה הוגשה. זה היה משתה לתריסר אבל הרגשנו כמו תריסר. הסתכלתי מעבר לשולחן אל מיים וחייכתי, שכן היו לי זיכרונות. מיים הסתכלה על השולחן כמו ילד שמסתכל על שעון75 בפעם הראשונה. לאחר מכן היא הסתכלה עלי, הישר בפרצוף, ושתי דמעות גדולות הופיעו בעיניה. המלצר נעלם להביא מזון נוסף.
"ג'ף," היא אומרת ברכות, "הייתי בחורה טיפשה. הסתכלתי על דברים מהצד הלא־נכון. מעולם לא הרגשתי כך בעבר. גברים נעשים רעבים כל יום באופן הזה, נכון? הם גדולים וחזקים, והם עושים את העבודה הקשה של העולם, והם לא אוכלים רק כדי להרגיז מלצריות מטופשות במסעדות, נכון ג'ף? אתה אמרת פעם – כלומר, שאלת אותי – רציתי שאני… ובכן, ג'ף, אם עדיין אכפת לך, אהיה שמחה ומוכנה שתמיד תשב מעבר לשולחן מולי. עכשיו תן לי משהו לאכול, מהר בבקשה."
אז, כמו שאמרתי, אשה צריכה לשנות את נקודת המבט שלה מדי פעם בפעם. נמאס להן מאותם מראות ישנים – אותו שולחן אוכל ישן, גיגית כביסה ומכונת תפירה. תנו ל'ן מגע של השׁוֹנִים – טיול קטן ומנוחה קטנה, טיפשות קטנה יחד עם הטרגדיות של תחזוקת הבית, ליטוף קטן אחרי הפיצוץ, ערעור קטן ודחיפה קטנה76 – ולכל המשתתפים במשחק יתווסף אסימון לערמת המשחק שלהם.