כלל אומלל
כלל אומלל1
תמיד טענתי, והצהרתי מפעם לפעם, שאשה אינה תעלומה; שגבר יכול לחזות, לפרש, להכניע, לקלוט ולפרש אותה. שעובדת היותה מסתורית הוטלה שלא בצדק מצידה על האנושות המאמינה לכל דבר. עוד נראה אם אני צודק או טועה. כפי שמגירת הארפר2 נהג לומר בשנים שעברו: "הסיפור הטוב הבא מסופר על העלמה ____, אדון _____, אדון ____ ואדון ____." ניאלץ להשמיט את "ההגמון X" ואת "הכומר ____", שכן הם אינם מתחום העניין.
באותם ימים פאלומה3 הייתה עיירה חדשה על קו סאות'רן פסיפיק4. כתב היה קורא לה עיירת פטריה, אך כזאת לא הייתה. פאלומה הייתה, תמיד, מזן פטרת רעילה5. הרכבת עצרה שם בצוהריים כדי שהמנוע ישתה והנוסעים ישתו ויסעדו. היה מלון אורן צהוב חדש, גם מחסן צמר ואולי שלושה תריסרי בתי מגורים6. השאר הורכב מאוהלים, סוסי בקר7, בוץ "שעווה שחור" ועצי מסקיט8, כרוכים כולם יחדיו על ידי האופק. פאלומה עמדה להיות עיר. הבתים ייצגו אמונה; האוהלים תקווה; הרכבת פעמיים־ביום, שבה תוכלו לעזוב, מילאה בכבוד את תפקיד הצדקה. המסעדה הפריזאית תפסה את המקום הבוצי ביותר בעיירה בזמן שירד גשם והחם ביותר כשהשמש זרחה. היא הופעלה, נוהלה ותופעלה על ידי אזרח המכונה הינקל הזקן9, שיצא מאינדיאנה כדי להרוויח את הונו בארץ זו של חלב מרוכז ודורה10.
היה בית דירות בן ארבעה חדרים, לא צבוע, מחופה רעפים11 שבו המשפחה חיה. מהמטבח התפרש "מקלט" עשוי עמודים מכוסים שיחי סבך עבותים12. תחתיו היה שולחן ושני ספסלים, כל אחד באורך 20 רגל, תוצר הנגרות הביתית של פאלומה. כאן הונחו בשר הכבש הצלוי, התפוחים בנזיד, השעועית המבושלת, מרקועי הסודה, רפרפת־או־פשטידה13 וקפה חם מהתפריט הפריזאי. אימא הינקל ועוזרת14, המוכרת לאוזניים בשם "בטי" אך מתכחשת למראה עין, ניהלה את המתחם. אבא הינקל עצמו, עם אגודלי סלמנדרה15, הגיש את המעדנים הרותחים. בשעות העומס צעיר מקסיקני, שגלגל ועישן סיגריות בין המנות, עזר לו בשירות האורחים.
כפי שנהוג בסעודות פריזאיות, מיקמתי את המתוקים בסוף התפריט מרובה המילים שלי.
אילין הינקל! האיות נכון, שכן ראיתי אותה כותבת אותו. אין ספק שהיא נקראה על פי שמיעה, אך היא נשאה את הכתיב הנכון בצורה נהדרת כל־כך, שטום מור בעצמו (לו היה רואה אותה) היה מאשר את האיות16. אילין הייתה בתו של הבית והגברת הקופאית הראשונה לפלוש לשטח מדרום לקו מזרח־מערב המשורטט דרך גלווסטון ודל ריו17. היא ישבה על שרפרף גבוה בדוכן גדול מעץ אורן מחוספס – או שמא היה זה מקדש? – תחת המקלט של דלת המטבח. היה מיגון תיל לפניה, עם קשת קטנה תחתיה העברתם את כספיכם. האל יודע מדוע מיגון התיל, שכן כל גבר שסעד שם בפריזאיות היה מת בשירותיה. מטלותיה היו קלות; כל ארוחה עלתה דולר: הכנסתם אותו מתחת לקשת והיא לקחה אותו.
הצגתי את הדברים מתוך כוונה לתאר לכם את אילין הינקל. במקום זאת, אני מוכרח להפנותכם לכרך מאת אדמונד ברק שכותרתו: חקירה פילוסופית אל תוך מקורות רעיונותינו על אודות הנשגב והיפה18. זהו מחקר ממצה העוסק תחילה בהנחות קדמוניות על יופי – עגלגלות וחלקות, אני חושב שהן היו לפי ברק. הדברים נאמרו היטב. עגלגלות היא קסם ברור; באשר לחלקות – ככל שאשה רוכשת קמטים חדשים רבים יותר, כך היא נעשית חלקה יותר.
אילין הייתה תשלובת צמחית מוקפדת היטב, תחת אחריות הנקטר הטהור ומזור הגלעד בשנת נפילת אדם19. היא הייתה דוכן פירות בלונדיני – תותים, אפרסקים, דובדבנים וכן הלאה. עיניה היו רחוקות זו מזו והיה בה את הרוגע שמקדים את הסערה שלעולם אינה באה. ברם נראה לי שמילים (בכל תעריף) מתבזבזות במאמץ לתאר את היפה. כמו הזיה, "זה נוצר בעיניים". ישנם שלושה סוגים של יופי – נגזר עלי מראש להיות הכומר שנושא דרשה קצרה; לעולם איני יכול לדבוק בסיפור. הראשון הוא הנערה בעלת הפנים המנומשות והאף הסולד שאותה אתם מחבבים. השני הוא מוד אדמס20. השלישי הוא, או הן, הגבירות בציוריו של בוגרו21. אילין הינקל הייתה הרביעי. היא הייתה ראשת עיר הטוהר22. אלף תפוחי זהב היו מגיעים אליה כמו הלנה ממכבסות טרויה.
המסעדה הפריזאית הייתה בחצי קוטר. אפילו מאחורי היקפה גברים רכבו לפאלומה כדי לזכות בחיוכיה. הם קיבלו אותם. ארוחה אחת – חיוך אחד – דולר אחד. אולם, עם כל הגינותה, אילין נראתה כמעדיפה שלושה ממעריציה מעל לכל השאר. בהתאם לכללי הנימוס, אזכיר את עצמי אחרון. הראשון היה תוצר מלאכותי הידוע כבריאן ג'קס23 – שם שכמובן פגש בהיפוכים. ג'קס היה התוצר של ערים מרוצפות. הוא היה איש קטן עשוי מחומר מסוים הדומה לאבן חול גמישה. שערו היה בצבע של בית לבנים של מפגש קוויקרי24; עיניו היו חמוציות תאומות; פיו היה כמו פתח תחת שלט הניחו־מכתבים־כאן. הוא הכיר כל עיר מבנגור לסן פרנסיסקו, משם צפונה לפורטלנד, משם דרומה 45 מעלות מזרחה לנקודה נתונה בפלורידה. הוא שלט בכל אמנות, מסחר, משחק, עסק, מקצוע וספורט בעולם, נכח ב או מיהר בדרכו אל כל אירוע גדול25 שהתרחש אי־פעם בין האוקיינוסים מאז שהיה בן חמש. אתם יכולים לפתוח את האטלס, להניח את אצבעכם באקראי על שם עיר וג'קס יאמר לכם את השמות הקדמוניים של שלושה תושבים בולטים לפני שתוכלו לסגור אותו שוב. הוא דיבר בהתנשאות ואפילו בחוסר כבוד על ברודווי, בייקון היל, מישיגן, אוקלידס ושדרות חמישיות וארבעת בתי המשפט של סנט לואיס26. בהשוואה אליו כאיש העולם הגדול, היהודי הנודד היה מצטייר כנזיר בלבד. הוא למד כל דבר שהעולם היה יכול ללמד אותו והוא היה מספר לכם על כך.
אני שונא להיזכר במהלך הזמן של פולוק וכך גם אתם, אבל בכל פעם שראיתי את ג'קס הייתי חושב על תיאורו של המשורר על משורר אחר בשם ג. ג. ביירון אשר "שתה מוקדם; שתה עמוקות – שתה לגימות שמיליונים נפוצים היו עשויים להרוות; ואז מת מצמא משום שלא היה עוד לשתות"27. זה התאים לג'קס, מלבד שבמקום למות הוא בא לפאלומה, שזה בערך אותו הדבר. הוא היה מברקן וסוכן תחנה מהירה בשבעים וחמישה דולרים לחודש. מדוע גבר צעיר שידע הכול והיה יכול לעשות הכול היה שבע רצון לעבוד בקיבולת מעורפלת שכזו לעולם לא אוכל להבין, על אף שהוא רמז פעם שהייתה זו טובה אישית לנשיא ולבעלי המניות של מהב"ד בע"מ28. קו אחד נוסף של תיאור ואני מפנה את ג'קס אליכם. הוא לבש בגדים כחולים בהירים, נעל נעליים צהובות וענב עניבת פרפר עשויה מאותו בד כשל חולצתו.
יריבי מספר 2 היה באד קנינגהם29, ששירותיו הועסקו על ידי חווה סמוכה לפאלומה כדי לסייע לכפות על בקר מרדני להישאר בין גבולות ההגינות והסדר. באד היה הבוקר היחיד שאי־פעם ראיתי, שנראה מחוץ לבמה כמו אחד על הבמה. הוא חבש את הסומבררו, לבש את מכנסי הרכיבה30 וקשר את המטפחת לעורפו. פעמיים בשבוע באד רכב מחוות ואל ורדה31 לאכול ארוחת ערב במסעדה הפריזאית. הוא רכב על סוס קאנטקי גא32 בדהרה מהירה להפליא, מרסן בפתאומיות את החיה תחת המסקיט הגדול בפינת מחסה הסבך, שפרסותיה היו חורשות תעלות באורך יארד באדמה33. ג'קס ואני היינו דיירים קבועים במסעדה, כמובן.
החדר הקדמי בבית הינקלי היה מסודר כמו סלון קטן כפי שהיה בארץ השעווה השחורה. הוא היה כולו כיסאות נדנדה מעץ ערבה, וציפיות סרוגות ביד, ואלבומים, וקונכיות צדפים בשורה ופסנתר קטן וזקוף בפינה אחת. כאן ג'קס ובאד ואני – או לפעמים אחד או שניים מאיתנו, בהתאם למזלנו הטוב – נהגנו לשבת בערבים כאשר גאות המסחר הסתיימה, ו"לבקר" את העלמה הינקל.
אילין הייתה נערה של רעיונות. היא נועדה לדברים נעלים יותר (אם יכול להיות דבר נעלה יותר) מאשר לקבל דולרים כל יום דרך אשנב תיל. היא קראה והקשיבה וחשבה. מראיה היה מייצר קריירה לנערה שאפתנית פחות; אולם, מתעלה על היופי לבדו, היא חייבת לבסס משהו בצביון של סלון – היחיד בפאלומה.
"אתם לא חושבים ששיקספיר היה סופר גדול?" היא הייתה שואלת, עם קשר קטן ויפה כל־כך של גבותיה המקושתות שאיגנטיוס דולני המנוח, בעצמו, לו היה רואה זאת, בקושי היה יכול להציל את בייקון שלו34. אילין גם החזיקה בדעה שבוסטון תרבותית יותר משיקגו; שרוזה בונר35 הייתה אחת הציירות הגדולות ביותר; שנשים מערביות ספונטניות וגלויות לב יותר מנשים מזרחיות; שלונדון חייבת להיות עיר ערפילית מאוד, ושקליפורניה חייבת להיות מקסימה למדי באביב ועם דעות רבות אחרות המצביעות על עמידה בקצב של המחשבה הטובה ביותר בעולם. אולם אלה לא היו אלא ליקוטים מהשמועה והראיות: לאילין היו תיאוריות משלה. אחת, במיוחד, היא הפיצה לנו ללא ליאות: היא תיעבה חנופה. כנות ואמינות של דיבור ופעולה, הכריזה, היו הקישוטים הנפשיים העיקריים של גבר ואשה. אם הייתה יכולה אי־פעם לחבב מישהו, יהיה זה בגלל תכונות אלה.
"אני תשושה נורא," אמרה, ערב אחד, כששלושתנו, המוסקטרים של המסקיט, היינו בסלון הקטן, "מלקבל מחמאות על המראה שלי. אני יודעת שאני לא יפיפייה." (באד קנינגהם אמר לי לאחר מכן שזה היה כל מה שהוא היה יכול לעשות כדי להימנע מלקרוא לה שקרנית כשהיא אמרה את זה). "אני בסך הכול נערה קטנה מהמערב התיכון," אילין המשיכה, "שרק רוצה להיות פשוטה ומסודרת, ומנסה לעזור לאבא שלה להתפרנס בצניעות." (הינקל הזקן שיגר אלף דולרים מכסף לחודש, רווח נקי, לבנק בסן אנטוניו.)
באד הסתובב בכיסאו וקיפל את שולי כובעו, ממנו לא ניתן היה לשכנעו להיפרד. הוא לא ידע באם היא רצתה את מה שהיא אמרה שהיא רוצה או מה שהיא ידעה שראוי לה. אנשים חכמים יותר היססו בהחלטה. באד החליט.
"למה – אה, העלמה אילין, יופי, כפי שאת יכולה לומר, הוא ל'א הכול. לא אומר שאין לך את החלק שלך מהמראות הטובות. תמיד הערצתי לגביך יותר מכל דבר אחר את הדרך הנחמדה והאדיבה שבה התנהגת עם אבא ואמא שלך. כל אחד שטוב להורים שלו והוא סוג של גוף בייתי לא צריך במיוחד להיות יפה מדי."
אילין נתנה לו את אחד מחיוכיה המתוקים ביותר. "תודה לך, אדון קנינגהם," אמרה. "אני מחשיבה את זה לאחת המחמאות הטובות ביותר שקיבלתי מזה זמן רב. אני מעדיפה הרבה יותר לשמוע אותך אומר את זה מאשר לשמוע אותך מדבר על העיניים והשיער שלי. אני שמחה שאתה מאמין לי כשאני אומרת שאני לא אוהבת חנופה."
האות שלנו היה שם עבורנו. באד ניחש ניחוש טוב. לא הייתם יכולים לאבד את ג'קס. הוא הצטרף לשיחה.
"נכון, העלמה אילין," אמר; "אלה שנראים טוב לא תמיד מנצחים. עכשיו, את לא נראית רע, כמובן – אבל זה אף פעם לא יצא36. הכרתי בחורה פעם בדובאק37 עם פנים כמו קוקוס, שהייתה יכולה לפשוט עור של חתול פעמיים על מוט אופקי מבלי להחליף ידיים. עכשיו, לבחורה יכול להיות את יבול האפרסקים של קליפורניה מרוסק לריבה והיא לא תהיה מסוגלת לעשות את זה. ראיתי, אה, אנשים שנראים גרוע יותר ממך, העלמה אילין; אבל מה שאני אוהב לגביך הוא הדרך העסקית שבה את עושה דברים. שקולה ונבונה – זו הדרך המנצחת לבחורה. אדון הינקל אמר לי לפני כמה ימים שאף פעם לא לקחת מטבע דולר אחד מעופרת מחוררת38 מאז שהתחלת לעבוד. עכשיו, זה החומר לבחורה – זה מה שתופס אותי."
גם ג'קס קיבל את החיוך שלו.
"תודה לך, אדון ג'קס," אמרה אילין. "לו רק ידעת כמה אני מעריכה כל אחד שמתנהג בכנות ולא פלרטטן! נמאס לי כל־כך מאנשים שאומרים לי שאני יפה. אני חושבת שחברים שאומרים לך את האמת זה הדבר המקסים ביותר."
לאחר מכן חשבתי שראיתי מבט מצפה על פניה של אילין כשהיא העיפה מבט לעברי. היה לי דחף פראי ופתאומי להתגרות בגורל ולומר לה שמכל היצירות היפיפיות של האמנים הגדולים היא הייתה המשובחת ביותר – שהיא הייתה פנינה מושלמת, נטולת רבב, נוצצת טהורה ושלוה בסביבות של בוץ שחור וערבות בַּרֶקֶת – שהיא הייתה, אה, מדהימה ושבכל הנוגע אלי, לא היה לי אכפת אם היא הייתה אכזרית כמו שן של נחש להוריה החביבים, או אם לא הייתה יכולה להבדיל בין דולר מחורר לאבזם אוכף, אם אני עשוי לשיר, לזמר, להלל, לשבח ולסגוד ליופייה הנפלא שאין שני לו, אבל עצרתי בעצמי. חששתי מגורלו של חנפן. ראיתי את חדוותה ממילותיהם החשאיות והערמומיות של באד וג'קס. לא! העלמה הינקל לא הייתה אחת שניתן היה להוליך שולל על ידי לשון מצופה כסף של חנפן. לכן הצטרפתי לשורותיהם של הגלויים והישרים. ברגע אחד הפכתי לשקרן ומטיף חינוכי.
"בכל הגילאים, העלמה הינקל," אמרתי, "למרות השירה והרומנטיקה של כל אחת, רמת המשכל של נשים זכתה להערצה יותר מהיופי. אפילו בקליאופטרה עצמה גברים מצאו יותר קסם במוחה המלכותי מאשר במראיה."
"טוב, אני צריכה לחשוב כך!" אמרה אילין. "ראיתי תמונות שלה שלא היו כל־כך הרבה. היה לה אף ארוך נורא."
"אם יורשה לי לומר," המשכתי, "את מזכירה לי את קליאופטרה, העלמה אילין."
"מה, האף שלי לא ארוך כל־כך!" היא אמרה, פוקחת את עיניה לרווחה ונוגעת במאפיין הנאה עם אצבע המורה מוקפת גומות.
"מה, אה, התכוונתי," אמרתי – "התכוונתי לכישורים השכליים."
"הו!" היא אמרה, ואז קיבלתי את החיוך שלי בדיוק כפי שבאד וג'קס קיבלו את שלהם.
"תודה לכל אחד מכם," היא אמרה, מאוד־מאוד במתיקות, "על כך שהייתם כה כנים ואמיתיים איתי. זו הדרך שבה אני רוצה שתהיו תמיד. רק תאמרו לי בפשטות ובכנות מה אתם חושבים, וכולנו נהיה החברים הטובים ביותר בעולם. ועכשיו, בגלל שהייתם טובים כל־כך אלי, והבנתם טוב כל־כך מדוע אני סולדת מאנשים שלא עושים דבר מלבד להעריף עלי מחמאות מוגזמות, אני אשיר ואנגן קצת עבורכם."
כמובן, הבענו את תודתנו ושמחתנו, אבל היינו מרוצים יותר אם אילין הייתה נשארת בכיסא הנדנדה הנמוך שלה, פנים מול פנים איתנו ומאפשרת לנו להביט בה. שכן היא לא הייתה אדלינה פאטי39 – אפילו לא בסיורי הפרידה האחרונים ביותר של סיורי הפרידה של הדיווה. היה לה קול נוהם קטן כשל תור, שכמעט מילא את הסלון כאשר החלונות והדלתות היו מוגפים, ובטי לא קשקשה במכסים על התנור במטבח. היה לה סולם במוזיקה שהערכתי שהיה בסביבות שמונה אינץ' על הפסנתר, והמהלכים והסולמות נשמעו כמו הבגדים המבעבעים בסיר הרחצה מברזל של סבתא שלכם. האמינו שהיא וודאי הייתה יפיפייה כשאני אומר לכם שזה נשמע לנו כמו מוזיקה.
הטעם המוזיקלי של אילין היה קתולי. היא הייתה שרה דרך ערמה של תווים בקצה השמאלי העליון של הפסנתר, מניחה כל דף מוזיקה שנשחט בקצה הימני העליון. בערב שלמחרת היא הייתה שרה מימין לשמאל. האהובים עליה היו מנדלסון ומודי וסאנקי40. לפי בקשה היא סיימה תמיד עם סיגליות מתוקות וכאשר העלים מתחילים להצהיב41. כשעזבנו בשעה עשר, הלכנו שלושתנו לתחנת העץ הקטנה של ג'קס והתיישבנו על הדוכן, מנדנדים את רגלנו ומנסים לחלץ מידע אחד מהשני בתשאול מתמשך בנוגע לאיזה כיוון פנו נטיותיה של העלמה אילין. זו דרכם של יריבים – הם לא נמנעים וזועפים זה על זה; הם מתכנסים ומשוחחים ומפרשים – שואפים על ידי אמנות הפוליטיקה להעריך את כוחו של האויב.
יום אחד הגיע סוס שחור לפאלומה, עורך דין צעיר שברגע אחד נופף לראווה בפני העיר בשלט הפרקליט שלו ובעצמו בצורה מרשימה. שמו היה סי וינסנט וסי42. הייתם יכולים לראות במבט חטוף שהוא היה בוגר טרי של בית הספר למשפטים דרום־מערבי. מעיל הנסיך אלברט שלו43, מכנסיו המפוספסים הבהירים, כובע שחור רך רחב שוליים ועניבת פרפר לבנה צרה מבד מוסלין הכריזו על כך בקולניות גדולה יותר מכפי שהייתה מסוגלת לעשות כל תעודת גמר. וסי היה תרכובת של דניאל וובסטר, לורד צ'סטרפילד, בו בראמל וג'ק הורנר הקטן44. בואו יצר רעש גדול, עמוק ומהדהד בפאלומה. יום לאחר שהגיע נערכה סקירה בעיר ופיטרה רבים.
וסי, כמובן, כדי לקדם את הונו המקצועי, היה חייב להתערות עם אזרחיה וזריה של פאלומה. כמו גם עם החיילים, הוא היה מחויב לחפש אהדה עם הכלבים העליזים של המקום. לכן ג'קס ובאד קנינגהם ואני זכינו לכבוד חברתו. עקרון גזרת הגורל היה מתערער אלמלא וסי היה רואה את אילין הינקל והופך לרביעי בתחרות. למרבה הפלא, הוא התאחסן במלון האורן הצהוב במקום במסעדה הפריזאית, אולם הוא הפך להיות מבקר מטיל אימה בסלון של הינקל. התחרות שלו דדררה את באד לעלייה קיצונית של ניבולי פה, דחפה את ג'ק להתפרצות של עגה מוזרה כל־כך שהיא נשמעה נוראית יותר מהקללות הנמרצות של באד, והפכה אותי למטומטם ושתקן מרוב עצב.
שכן לוסי הייתה אמנות הדיבור. מילים זרמו ממנו כמו שמן מבאר נפט. הפרזה, מחמאה, שבח, הערכה, אבירות מתוקה, דעות זהב, הלל ותשבחות גלויות התחרו זה בזה על מקום ראשון במעמד הרם של דיבורו. היו לנו תקוות קטנות שאילין תוכל להתנגד לתורת הנאום והנסיך אלברט, ברם הגיע יום שנסך בנו אומץ.
ערב אחד בשעת בין הערביים ישבתי בגלריה הקטנה לפני סלון הינקל, ממתין לאילין שתבוא, כששמעתי קולות בפנים. היא נכנסה אל החדר עם אביה והינקל הזקן התחיל לדבר איתה. הבחנתי קודם שהוא היה אדם ממולח ולא לא־פילוסופי.
"אילי," אמר הוא, "הבחנתי שהיו שלושה או ארבעה בחורים צעירים שהגיעו45 לראות אותך בקביעות כבר די הרבה זמן. האם יש אחד מ'ם שאת מחבבת יותר מהאחר?"
"מה, אבא," היא ענתה, "אני מחבבת את כ'לם מאוד. אני חושבת שאדון קנינגהם ואדון ג'קס ואדון האריס הם צעירים נחמדים מאוד. הם כה כנים וישרים בכל דבר שהם אומרים לי. אני לא מכירה את אדון וסי זמן רב, אבל אני חושבת שהוא צעיר נחמד מאוד, הוא כן ואמין כל־כך בכל דבר שהוא אומר לי."
"עכשיו, זה הדבר שאני מגיע 'ליו," אמר הינקל הזקן. "תמיד אמרת שאת מחבבת אנשים שאומרים ת'אמת ולא מסובבים אותך עם מחמאות ודיבור מלאכותי. עכשיו, נניח שתעשי מבחן לבחורים האלה, ותראי מי מ'ם ידבר אליך את הדברים הכי ישרים."
"אבל איך אעשה את זה, אבא?"
"אני אגיד לך איך. את יודעת שאת שרה קצת, אילי; לקחת שיעורי מוזיקה קרוב לשנתיים בלוגנספורט46. זה לא היה הרבה זמן, אבל זה היה כל מה שיכולנו להרשות לעצמנו אז. והמורה שלך אמר שלא היה לך שום קול, ושזה היה בזבוז של כסף להמשיך. עכשיו, נניח שאת תשאלי את הבחורים מה הם חושבים על השירה 'לך, ותראי מה כל אחד מ'ם יגיד לך. הגבר שיגיד לך את האמת על זה יהיה בעל עצבים גדולים מאוד, ואני אסגור ת'עניין. מה את חושבת על התוכנית?"
"בסדר גמור, אבא," אילין אמרה. "אני חושבת שזה רעיון טוב. אני אנסה אותו."
אילין ואדון הינקל יצאו מהחדר דרך הדלתות הפנימיות. בלתי מובחן, מיהרתי אל התחנה. ג'קס היה ליד שולחן המברקים שלו, ממתין שהשעה שמונה תגיע. זה היה הלילה של באד בעיר וכשהוא רכב פנימה חזרתי על השיחה לשניהם יחד. הייתי נאמן ליריביי, כפי שכל המעריצים האמיתיים של כל האיליניות צריכים להיות. בו־בזמן שלושתנו הוכנו על ידי מחשבה מרוממת. אין ספק שהמבחן הזה יסלק את וסי מהתחרות. הוא, עם החנפות החלקלקה שלו, יורחק מהרשימות. כולנו זכרנו את אהבתה של אילין לכנות ויושר – כיצד היא הוקירה אמת וגילוי לב על פני מחמאת שווא וחנופה. שלובי זרועות, רקדנו ריקוד מגוחך של אושר במעלה ובמורד הדוכן, שרים מולדון היה איש מוצק47 במלוא גרוננו.
באותו ערב ארבעת כיסאות הנדנדה מערבה התמלאו מלבד בר־המזל שנשא את גזרתה המטופחת של העלמה הינקל. שלושתנו המתנו עם התרגשות מרוסנת ליישום המבחן. הוא נוסה על באד תחילה.
"האדון קנינגהם," אילין אמרה, עם חיוכה המסנוור, לאחר ששרה כאשר העלים מתחילים להצהיב, "מה אתה חושב על הקול שלי? בכנות וביושר, עכשיו, כפי שאתה יודע שאני רוצה שתמיד תהיה כלפי."
באד התפתל בכיסאו בניסיונו להפגין את הכנות שידע שנדרשה ממנו.
"אני אגיד לך את האמת, העלמה אילין," הוא אמר ברצינות, "אין לך קול יותר מסמור – רק חריקה קטנה, את יודעת. כמובן, אנחנו כולנו אוהבים לשמוע אותך שרה, שכן זה סוג של מתוק ומרגיע אחרי הכול, ואת נראית הכי טוב שאפשר, יושבת על כיסא הפסנתר כפי שאת עושה ומסתובבת סביב. אבל בנוגע לשירה אמיתית – אני מניח שאת לא יכולה לקרוא לזה כך."
הסתכלתי מקרוב על אילין כדי לראות אם באד הגזים בכנותו, אבל חיוכה הנעים ותודותיה שנאמרו במתיקות הבטיחו לי שהיינו על המסלול הנכון.
"ומה אתה חושב, אדון ג'קס?" היא שאלה לאחר מכן.
"תאמיני לי כשאני אומר לי," ג'קס אמר, "את לא במעמד של הזמרת הראשית באופרה. שמעתי את הסלסולים של'ן בכל עיר בארצות הברית ואני אגיד לך שתפוקת הקול שלך לא זזה. אחרת יש לך את חבורת האופרה הגדולה שנשלחת למפעל לסבון – במראה, אני מתכוון, בגלל שהחריקות הגבוהות בדרך כלל נראות כמו מרי אן ביציאות שלה בימי חמישי48. אבל לא בשביל עבודת הגרגור. כיסוי הגרון שלך הוא לא דוושה צידית – עבודת הרגלים שלו לא טובה."
עם צחוק עליז על ביקורתו של ג'קס, אילין הביטה בי בסקרנות. אני מודה שהיססתי מעט. האם לא היה דבר כזה כמו להיות כן יתר על המידה? אולי אפילו הסתייגתי מעט מגזר הדין שלי, אך נשארתי עם המבקרים.
"אני לא מיומן במוזיקה מדעית, העלמה אילין," אמרתי, "אבל, בכנות, אני לא יכול לשבח מאוד את קול השירה שהטבע העניק לך. זו השוואה ותיקה ואהובה מאוד שזמרת גדולה שרה כמו ציפור. ובכן, ישנן ציפורים וישנן ציפורים. הייתי אומר שהקול שלך מזכיר לי את זה של הקיכלי – גרוני ולא חזק, לא בעל היקף גדול או רחב – אבל עדיין, אה, מתוק, ב… אה, בדרכו, ו… אה…"
"תודה לך, אדון האריס," העלמה הינקל התערבה. "ידעתי שהייתי יכולה לסמוך על כנותך ויושרך."
ואז סי וינסט וסי הפשיל שרוול אחד מחפתו המושלג והמים ירדו במפל לודור49. זיכרוני אינו יכול לעשות צדק למחוותו האמנותית לאותו אוצר מתת־אל יקר מפז – קולה של העלמה הינקל. הוא התפעל ממנו במונחים, שלו היו מופנים אל כוכבי הבוקר כאשר שרו יחדיו, היו גורמים למקהלת הכוכבים הזו להתפוצץ בממטר מטאורים של סיפוק עצמי לוהט.
הוא ארגן בקצוות ציפורניו הלבנות את כוכבות האופרה הגדולות של כל היבשות, מג'ני לינד לאמה אבוט50, רק כדי להמעיט בכישרונן. הוא דיבר על גרונות, על תווי חזה, על ניסוחים, על תצלילים וחפצים מוזרים אחרים של אמנות הגרון. הוא הודה, כמו נדחק לפינה, שלג'יני לינד היה תו או שניים במרשם הגבוה שהעלמה הינקל טרם רכשה – אבל – "!!!" – שהיה זה אך עניין של אימון ותרגול. ובאשר לסיכום, הוא חזה – מנבא בחגיגות – קריירה באמנות הקול עבור "הכוכבת הבאה של דרום־מערב – ואחת שבה טקסס הגדולה תהיה גאה," שעד כה נמצאו לה מתחרים בדברי הימים של ההיסטוריה המוזיקלית. כשעזבנו בעשר, אילין העניקה לכל אחד מאיתנו את לחיצת היד החמה, הלבבית והרגילה שלה, חיוכה המהפנט והזמנה לבוא שוב. לא יכולתי לראות שאחד היה מועדף מעל או מתחת לאחר – אבל שלושתנו ידענו – אנחנו ידענו. אנחנו ידענו שכנות ויושר ניצחו ושהיריבים מנו כעת שלושה במקום ארבעה. למטה בתחנה ג'קס הוציא שמינית הגלון של בקבוק מהחומר הראוי וחגגנו את נפילתו של אורח לא קרוא רעשן.
ארבעה ימים חלפו מבלי שקרה דבר ראוי לציון. ביום החמישי ג'קס ואני, נכנסים לסבך סוכת היקר לארוחת הערב שלנו, ראינו את הצעיר המקסיקני, במקום אלוהות במותניה נטולת דופי וחצאית בגוון כחול כהה, מקבל את הדולרים דרך אשנב התיל. מיהרנו אל המטבח, פוגשים את אבא הינקל המגיע אלינו עם שני ספלים של קפה חם בידיו.
"איפה אילין?" שאלנו במקהלה.
אבא הינקל היה אדם אדיב.
"ובכן, בחורים," אמר, "זו הייתה החלטה פתאומית שהיא קיבלה, אבל יש לי את הכסף ונתתי לה לעשות כרצונה. היא הלכה לקונ – קונסרבטוריון בבוסטון לארבע שנים כדי לטפח את הקול שלה. עכשיו, אפשרו לי בבקשה לעבור, בחורים, שכן הקפה הזה חם והאגודלים ש'י עדינים."
באותו לילה היו ארבעה במקום שלושה מאיתנו יושבים על הדוכן בתחנה ומנדנדים את רגלנו. סי וינסנט וסי היה אחד מאיתנו. שוחחנו על דברים בזמן שכלבים נבחו על הירח שעלה, גדול כמו חתיכה של חמישה סנט או חבית קמח, מעל החורשה העבותה. ומה שדיברנו עליו היה האם היה זה טוב יותר לשקר לאשה או לומר לה את האמת. וכיוון שכולנו היינו צעירים אז, לא הגענו לכדי החלטה.