המשולש החברתי

Array
(
    [0] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 18
            [name] => סיפורים ותרגומים
            [slug] => stories-and-translations
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 18
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 0
            [count] => 132
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 18
            [category_count] => 132
            [category_description] => 
            [cat_name] => סיפורים ותרגומים
            [category_nicename] => stories-and-translations
            [category_parent] => 0
        )

)

המשולש החברתי¹

בהגיע השעה שש, אייקי סניגלפרץ'² הניח מידו את האווז³. אייקי היה שוליית חייט. האם עדיין ישנם שוליות חייטים בימינו?

מכל מקום, אייקי עמל וגזז והכליב וגיהץ והטליא והספיג כל היום בצחנה המהבילה של חנות החייט. אך כאשר הסתיימה העבודה קפץ על עגלתו בדרכו לכוכבים שהורשו לנצנץ על כיפת הרקיע שלו.
היה זה ערב שבת, והמנהל הטיל שניים עשר דולרים מטונפים ומלאי טינה בידו. אייקי רחץ בחשאי במים, לבש מעיל, חבש כובע, ענב צווארון בעל עניבה תשושה וסיכת כלקדון⁴ ושם פעמיו במרדף אחר חלומותיו הנכספים.

כשמסתיים יום העבודה, חייב כל אחד מאיתנו לחפש אחר חלומו העילאי, בין אם תהיה זו אהבה או פינוקל⁵ או לובסטר בסגנון ניוברג⁶, או שתיקתם המתוקה של מדפי ספרים מעופשים.

הביטו באייקי כשהוא מטופף לאיטו במעלה הרחוב מתחת למסילות הרכבת השואגות⁷ בין השורות המצחינות של סדנאות היזע. חיוור, כפוף, חסר חשיבות, מטונף, נדון להתקיים לנצח בעוני של גוף ונפש, ועדיין, כשטלטל את מקלו הזול והטיל סביבו את נשיפתו המצחינה של עשן הסיגריה שהחזיק, ניתן היה להבין כי טיפח בחיקו הצר את חיידק⁸ החברה.

רגליו של אייקי נשאוהו אל ולתוך מקום הבידור המפורסם הידוע כקפה מאג'ינס⁹ – מפורסם משום שהיה מקום המפגש של ביילי מקמה'ן¹⁰, האיש הגדול ביותר, הנפלא ביותר, כך חשב אייקי, שהעולם ייצר אי פעם.

ביילי מקמה'ן היה המנהיג המחוזי. עליו נהם הנמר, וידו פיזרה מן לכל דורש¹¹. שעה שנכנס אייקי עמד מקמה'ן, סמוק ומנצח ורב עוצמה, במרכז ההתקהלות העליזה של סגניו ובוחריו. נראה שנערכו בחירות; סימן הניצחון הונף; העיר טואטאה חזרה למקומה על ידי מטאטא בלתי מנוצח של פתקי הצבעה.

אייקי התנגב אל הבר והביט, מתנשם במהירות, באלילו.

כמה נפלא היה ביילי מקמה'ן, עם פניו הנפלאות, החלקות, הצוחקות; עינו האפורה, מומלחת כנץ טורף עופות¹²; טבעת היהלום שלו, קולו כתקיעת החצוצרה, הילת הנסיך שאפפה אותו, גלגול הכסף המפוטם והפעלתני שלו, קריאתו הצלולה והרמה לחבריו וידידיו – הו, איזה מלך הגברים היה זה! כיצד האפיל על סגניו, על אף שהם עצמם נדמו מעורפלים ורציניים, כחולי סנטר ובעלי התנהגות חשובה, עם ידיים קבורות עמוק בכיסי מעיליהם הקצרים! אך ביילי – הו, איזו תועלת קטנה יש במילים כדי לצייר בפניכם את תהילתו כפי שהתגלמה בעיניו של אייקי סניגלפרץ'!

קפה מאג'ינס צלצל כדי לסמן את הניצחון. המוזגים בעלי המעילים הלבנים השליכו עצמם בגבורה מיומנת על הבקבוק, הפקק והכוס. מתוך מקבץ של סיגרי הוואנה צלולים הפך האוויר מכוסה עננים¹³. הנאמנים האמיתיים ומלאי התקווה לחצו את ידו של מקמה'ן. ושם נולד לפתע דחף מרטיט ונועז בנשמתו הסוגדת של אייקי סניגלפרץ. הוא צעד קדימה לתוך החלל הקטן שבו נע בן המלכות והושיט את ידו. ביילי מקמה'ן אחז בה ללא היסוס, לחץ אותה וחייך.

משוגע כעת מאת האלים אשר ביקשו להורסו, השליך אייקי את נדנו והסתער על האולימפוס.

"שתה עמי משקה, ביילי," אמר במשפחתיות, "אתה וחברך?"

"בהחלט לא אתנגד, איש זקן," אמר המנהיג הדגול, "רק תשמור על הכדור בתנופה."

זיק התבונה האחרון של אייקי נמלט ממנו.

"יין," קרא למוזג, מנפנף יד רועדת.

פקקיהם של שלושה בקבוקים נשלפו; השמפניה בעבעה בקשת ארוכה של שורות שהונחו על הבר. ביילי מקמה'ן לקח את כוסו ונד בראשו, עם חיוכו הקורן, אל אייקי. הסגנים והלוויינים לקחו את כוסותיהם ונהמו – "לחייך." אייקי נטל את הנקטר שלו מתוך הזיה אחוזת תזזית. הכול שתו.

אייקי השליך את שכר משכורתו השבועית בצרור מקומט על הבר.

"נכון,"¹⁴ אמר המוזג, מחליק את שטרות העשרים ואחד דולר. הקהל געש סביב ביילי מקמה'ן שוב. מישהו סיפר כיצד ברנגן¹⁵ סידר אותם בבחירות. אייקי נשען כנגד הבר למשך זמן מה ואז יצא החוצה. הוא הלך במורד רחוב הסטר¹⁶ ובמעלה רחוב כריסטי¹⁷ ושוב במורד רחוב דלנסי¹⁸ שבו התגורר. ושם נמצא שבטו הנשי, אם שתיינית ושלוש אחיות מלוכלכות, שהתנפלו עליו בשביל משכורתו. ועם הודאתו הן צווחו ונזפו בו באומנות הדיבור התמציתית של אזור שכונת מגוריהן.

אולם אפילו כאשר הסתערו ותקפו והלמו בו נותר אייקי בסערת אושרו הנלהבת. ראשו היה בעננים; הכוכב משך את עגלתו. בהשוואה למה שהשיג אובדן המשכורת ונעירת לשונן של הנשים היו פרשיות טפלות.

הוא לוחץ את ידו של ביילי מקמה'ן.

*           *           *           *           *           *           *           *           *           *           *           *

לביילי מקמה'ן הייתה אישה, ועל כרטיסי הביקור שלה נחרט השם "גברת וויליאם דארה מקמה'ן." והייתה בן לוויה מסוימת, מכעיסה ומרגיזה, שנלוותה לכרטיסים אלו; שכן, קטנים ככל שהיו, היו בתים שאליהם לא יכלו כרטיסים אלו להיכנס. ביילי מקמה'ן היה רודן בפוליטיקה, מגדל בן ארבעה קירות בעסקים, איל הון, מטיל מורא, נאהב ונערץ על ידי אנשיו ונאמניו. הוא התעשר ושגשג; העיתונים היומיים העסיקו תריסר גברים בעקבותיו, לתעד כל פנינת חוכמה שיצאה מפיו; הוא זכה לכבוד כשצויר בשִרְבּוּז, אוחז נמר המתפרס ברצועתו.

אך ליבו של ביילי כאב לעתים בקרבו. היה גזע של גברים שממנו הובדל אך עליו הביט בעינו של משה המשקיף על הארץ המובטחת. גם לו היו שאיפות, כפי שהיו לאייקי סניגלפרץ'; ולעתים, נטול תקווה מהאפשרות להגשימם, הייתה הצלחתו המוצקה לעפר ואפר בפיו. וגברת ויליאם דארה מקמה'ן עטתה מבט של חוסר שביעות רצון על פניה העגלגלות אך יפות אף על פי כן, ורשרוש שמלות המשי שלה נשמע כאנחה.

בסלון המסעדה של אכסניה מפורסמת, בו אהבה האופנה להציג את קסמיה, התאסף מקבץ מרשים ובולט של מכובדי החברה. בשולחן אחד ישבו ביילי מקמה'ן ואשתו. הם היו דוממים מרבית מהזמן, אולם האביזרים שמהם נהנו נדרשו למעט אישור מילולי. על ניצוץ יהלומיה של גברת מקמה'ן גברו אך יהלומים ספורים בחדר. המלצר נשא את סוגי היין היקרים ביותר לשולחנם. בשמלת ערב, עם הבעת עגמומיות על ארשת פניו החלקה והנחושה, יכולתם לחפש לשווא אחר דמות מרשימה יותר מזו של ביילי.

ארבעה שולחנות משם ישב בגפו גבר גבוה ורזה כבן שלושים, עם עיניים מהורהרות, נוגות, זָקָן ואן דייק¹⁹ וידיים רזות ולבנות באופן יוצא דופן. הוא סעד על פילה מיניון, צנים יבש ואפולונירס²⁰. איש זה היה קורטלנד ואן דייקנט²¹, איש שהיה שווה שמונים מיליון, שירש והחזיק במושב המקודש במעגל הפנימי והיוקרתי ביותר של החברה.

ביילי מקמה'ן לא דיבר עם איש סביבו, שכן לא הכיר איש. ואן דייקנט שמר את עיניו בצלחתו שכן ידע שכל אחד מהנוכחים היה רעב לצוד אותן. הוא יכול היה להעניק אבירות ויוקרה באמצעות ניד ראש, והוא היה בררן בהענקת אצילות רחבה מדי.

ואז הגה וביצע ביילי מקמה'ן את המעשה המפחיד והנועז ביותר של חייו. הוא קם במתכוון, צעד אל שולחנו של קורטלנד ואן דייקנט והושיט את ידו.

"תגיד, מר ואן דייקנט," אמר, "שמעתי שדיברת²² על ייסוד כמה תקנות משנות ערכים בקרב האנשים העניים למטה במחוז שלי. אני מקמה'ן, אתה יודע. תגיד, עכשיו, אם זה נכון אני אעשה כל מה שאני יכול כדי לעזור לך. ומה שאני אומר הולך בסביבה הזו, לא ככה?²³ הו, תגיד, אני מעדיף לנחש שזה תופס."

עיניו הנוגות משהו של ואן דייקנט הוארו. הוא הזדקף למלואו גובהו הדקיק ואחז בידו של ביילי מקמה'ן.

"תודה לך, מר מקמה'ן," אמר בקולו העמוק והרציני. "חשבתי לעשות איזו עבודה מסוג זה. אשמח לעזרתך. אני מרוצה מכך שהכרתי אותך."

ביילי הלך חזרה אל מושבו. כתפו עקצצה ממתן העיטור שהוענק לו מאת האצולה. מאה עיניים הופנו כעת לעברו בקנאה והערצה חדשה. גברת ויליאם דארה מקמה'ן רטטה מהתלהבות, כך שיהלומיה הכו את העין עד כדי כאב. וכעת היה זה גלוי כי בשולחנות רבים היו כאלה שנזכרו לפתע שהם נהנו מהיכרותם עם מר מקמה'ן. הוא ראה חיוכים וקידות על אודותיו. הוא נחשף בהילה של גדולה מסחררת. התנהלות הבחירות הקרירה שלו נטשה אותו.

"יין לחבורה הזו!" הוא ציווה על המלצר, מצביע עם אצבעו. "יין לשם. יין לשלושת הגברים על יד הצמח הירוק²⁴. תגיד ל'ם שזה על חשבוני. לכל הרוחות! יין לכולם!"

המלצר העיז ללחוש שייתכן והיה זה בלתי הולם להוציא לפועל את הזמנתו, בהתחשב בכבוד הבית ומנהגיו.

"בסדר גמור," אמר ביילי, "אם זה נגד החוקים. אני תוהה אם זה יעזור אם אשלח לחברי ואן דייקנט בקבוק? לא? טוב, זה יזרום בסדר גמור בקפה הערב, בדיוק באותו אופן. מגפי גומי לכל מי שיבוא לשם בכל שעה עד שתיים לפנות בוקר."²⁵

ביילי מקמה'ן היה שמח.

הוא לחץ את ידו של קורטלנד ואן דייקנט.

*           *           *           *           *           *           *           *           *           *           *           *

הרכב הגדול בצבע אפור חיוור עם עבודת המתכת המבריקה חיפש אחר מקום לנוע באיטיות בקרב העגלות וערמות האשפה במזרח התחתון של העיר. כך עשה קורטלנד ואן דייקנט, עם פניו האציליים וידיו הלבנות והרזות, כשניווט בזהירות בין קבוצות צעירים מרופטים שרצו ברחובות. כך עשתה גם גב' קונסטנט סקיילר²⁶ עם יופייה הסגפני המעומם, שישבה לצידו.

"הו, קורטלנד" התנשפה, "האין זה עצוב שבני אנוש נצרכים לגור בעוני ועליבות שכאלה? ואתה – כמה אצילי מצידך לחשוב על אודותם, להעניק מזמנך וכספך לשפר את תנאיהם!"

ואן דייקנט הפנה את עיניו הרציניות לעברה.

"זהו המעט," אמר בעצב, "שביכולתי לעשות. השאלה הינה גדולה, ושייכת לחברה. אך אפילו מאמציו של אדם פרטי אינם מושלכים הלאה. הביטי, קונסטנט! ברחוב זה דאגתי לבנות בתי תמחוי, שלא ידחו אף אדם רעב. ובמורד הרחובות האחרים קיימים הבניינים הישנים שאביא להריסתם ושם אקים אחרים במקום אותן מלכודת מוות של אש ומחלות."

המכונית הזדחלה באיטיות במורד רחוב דלנסי . הרחק ממנה דידתה להקה קטנה של ילדים סקרניים לא רחוצים, פרועי שיער ויחפים. המכונית עצרה לפני מבנה לבנים משוגע, עקום ורקוב.

ואן דייקנט ירד מרכבו לבחון מנקודת מבט טובה יותר את אחד הקירות הנוטים. במורד מדרגות הבניין ירד גבר צעיר שנראה כייצוג המושלם של הביזוי, האומללות, הזוהמה והמסכנות של הבית – בחור חיוור, צר חזה ודוחה למראה, נושף את עשן הסיגריה שבידו.

מציית לדחף רגעי, צעד ואן דייקנט קדימה ובחמימות אחז בידו של זה שנראה בעיניו כתוכחה שרירה וקיימת.

"אני רוצה להכיר אתכם," אמר בכנות. "אני מתכוון לעזור לכם כמיטב יכולתי. אנו נהייה חברים."

כשהמכונית הזדחלה בזהירות הרחק משם חש קורטלנד ואן דייקנט סיפוק בלתי רגיל זוהר בלבו. הוא היה קרוב להיות אדם מאושר.

הוא לחץ את ידו של אייקי סניגלפרץ'.