הצד האשם
הצד האשם
טרגדיה של הצד המזרחי1
גבר אדום שיער, לא מגולח ולא מסודר ישב על כיסא נדנדה ליד חלון. הוא בדיוק הדליק מקטרת והיה נושף עננים כחולים עם סיפוק רב. הוא חלץ את נעליו ונעל אחר כבוד זוג נעלי בית2 כחולות דהויות. עם צמא חולני של שיכור לחדשות היום המאומתות, הוא קיפל בגמלוניות את דפי עיתון הערב, גומע בלהט את הכותרות החזקות והשחורות, אשר תלוונה – כבמרדף – בפרטיו המתונים יותר של הדפוס הקטן.
בחדר סמוך בישלה אישה ארוחת ערב. ניחוחות חזקים של בשר חזיר וקפה רותח נאבקו כנגד העשן המתמר ממקטרת הערבית.
בחוץ היה אחד מאותם רחובות הומים של הצד המזרחי, שבו, עת ירדו הדמדומים, הקים השטן את משרד גיוסו. המון ילדים רקדו ורצו ושחקו ברחוב. חלקם בסחבות, חלקם בלבנים נקיים וסרטים, חלקם פראים וחסרי מנוחה כנצים צעירים, חלקם עדיני פנים וצווחנים, חלקם צורחים מילים גסות וחוטאות, חלקם צייתנים, מקשיבים ביראת כבוד, אך עד מהרה יגדלו ויתרגלו לחבק3 – הנה הילדים המשחקים במסדרונות בית החטאים.
מעל חצר המשחקים רחפה תמיד ציפור גדולה.
הציפור הייתה ידועה לבדחנים כחסידה. אולם אנשי רחוב כריסטי4 היו צפרים טובים יותר.
הם קראו לה נשר5.
ילדה קטנה בת שתיים עשרה ניגשה בביישנות לגבר הקורא והמתרגע ליד החלון ואמרה: "אבא, לא תשחק איתי משחק דמקה אם אתה לא עייף מדי?"
הגבר אדום השיער, הלא מגולח והלא מסודר שישב נטול נעלים ליד החלון ענה בזעף.
"דמקה. לא, לא אשחק. אדם שעובד קשה כל היום לא יכול לקבל קצת שקט כשהוא חוזר הביתה? למה שלא תצאי החוצה ותשחקי עם הילדים האחרים על המדרכה?"
האישה שבישלה ניגשה לדלת.
"ג'ון," אמרה, "אני לא רוצה שליזי6 הקטנה תשחק ברחוב. הם לומדים שם יותר מדי דברים שלא טובים להם7. היא הייתה בבית כל היום. נדמה לי שיכולת להקדיש קצת מזמנך לשעשע אותה כשאתה בא הביתה."
"תני לה לצאת החוצה ולשחק כמו היתר אם היא רוצה להיות משועשעת8," אמר הגבר אדום השיער, הלא מגולח והלא מסודר, "ואל תציקי לי."
* * * * * * * * * * * *
"התערבנו," אמר קיד מלאלי9. "חמישים דולר ל – $25 שאני לוקח את אנני למסיבת הריקודים. שים ת'כסף."
עיניו השחורות של קיד ניצתו באש הפיתיון והאתגר. הוא משך החוצה את "חבילתו" והטיח חמש עשיריות על הבר. שלושת או ארבעת הבחורים הצעירים שכך "נשאבו לתוך העניין" הציבו את הימוריהם באיטיות גדולה יותר. המוזג, בעל עניין מקצועי לשעבר10, לקח את הכסף, כרך אותו במאמץ, תיעד את ההתערבות עם עפרון ארוך חוד ותחב הכול לפינה בתוך הקופה הרושמת.
"הו, הו, מה שמחכה לך,"11 אמר המהמר עם עליצות הצופה לעתיד.
"מזה אני נשמר," אמר ה"קיד" בנוקשות. "מלא 'ותם לכל החבר'ה, מייקי."12
לאחר הסיבוב, בורק13, הספוג של קיד, מחזיק הספוג14, חברו, מורו הרוחני, והווזיר הרם, משך אותו החוצה לדוכן מצחצח הנעליים בפינת המסבאה, היכן שיושבו כל העניינים הרשמיים והחשובים של המועדון החברתי של השעות הקטנות15. כשטוני צחצח את נעליהם הבהירות16 של נשיא המועדון ומזכירו בפעם החמישים באותו יום, דיבר בורק מילות חוכמה באוזני מנהיגו.
"תפסיק עם הבלונדינית הזו, קיד," הייתה עצתו, "או שיהיו בעיות. בשביל מה אתה רוצה לזרוק את הבחורה שלך? אף פעם לא תמצא מישהי שתקפיא אותך כמו שליז עושה. היא שווה אולם מלא באנניות."
"אני לא מעריץ של אנני!" אמר ה"קיד", שומט אפר מהסיגריה על חרטום נעלו המצוחצח ומסיר אותו על כתפו של טוני. "אבל אני רוצה ללמד את ליז לקח. היא חושבת שאני שייך לה. היא התרברבה שאני לא אעיז לדבר עם בחורה אחרת. ליז היא בסדר גמור – בדרכים מסוימות. היא שותה קצת יותר מדי לאחרונה. והיא משתמשת בשפה שגברת לא צריכה להשתמש."
"אתם מאורסים, לא?"17 שאל בורק.
"בטח. אנחנו נתחתן בשנה הבאה, אולי."
"ראיתי אותך מכין לה לשתות את כוס הבירה הראשונה שלה," אמר בורק. "זה היה לפני שנתיים, כשהיא הייתה באה, גלוית ראש18, לפינה של רח' כריסטי לפגוש אותך אחרי ארוחת ערב. היא הייתה סוג של ילדה שקטה אז, ולא הייתה יכולה לדבר מבלי להסמיק."
"היא קצת מהירת חֵמָה עכשיו, לפעמים" אמר הקיד. "אני שונא קנאה. זו הסיבה שאני הולך למסיבה עם אנני. זה יכניס לה קצת היגיון לראש."
"טוב, כדאי שתסתכל קצת החוצה," היו מילותיו האחרונות של בורק. "אם ליז הייתה הבחורה שלי ואני הייתי מתגנב לרקוד צמוד עם אנני, הייתי רוצה חליפת שריון ממתכת מתחת לסמרטוטים השמחים שלי, זה בטוח."19
דרך ארצם של החסידה / נץ נדדה ליז. עיניה השחורות חיפשו בהמון החולף בקדחתנות אך מתחת ערפול. מדי פעם בפעם היא המהמה סולמות קטנים משירים שטותיים. בין לבין היא הקישה את שיניה הלבנות הקטנות יחדיו ואמרה מילים פריכות שהצד המזרחי הוסיף לשפה.
חצאיתה של ליז הייתה ממשי ירוק. חולצתה הייתה אריג משובץ גדול של חום ו-ורוד, הולמת את גופה היטב ולא נטולת סגנון. היא ענדה טבעת אבן עם חיקוי ענק של אבן אודם, ומשכית שחבטה בברכיה, משתלשלת משרשרת כסף. נעליה הגדולות ממידותיה נשענו על עקבים גבוהים מעוקמים ולא פגשו צחצוח מקרוב. כובעה היה יכול להתחזות בקושי לחבית קמח.
"הכניסה המשפחתית" של קפה העורב הכחול20 קיבלה אותה. היא התיישבה ליד שולחן ולחצה על הכפתור עם גישתה של גבירה המצלצלת לכרכרתה. המלצר הגיע עם סנטרו הגדול וקולו הנמוך בסגנון של משפחתיות מכובדת. ליז יישרה את חצאית המשי שלה עם נענוע שבע רצון. היא הפיקה את המיטב ממצבה. כאן יכולה הייתה להזמין ולקבל שירות. היה זה כל מה שעולמה הציע לה ממערך הזכויות המיוחדות לנשים.
"וויסקי, טומי," אמרה כפי שאחיותיה במעלה העיר ממלמלות: "שמפנייה, ג'ימס."
"וודאי, מיס ליזי. מה יהיה המשקה הקל?"
"זלצר. ותגיד, טומי, הקיד היה כאן היום?"
"בחיי, לא, מיס ליזי, לא ראיתי אותו היום."
ה "מיס ליזי" בא באופן שוטף, שכן הקיד היה ידוע כאחד שדרש תמיכה איתנה בכבודה של ארוסתו.
"אני מחפשת 'ותו"21 אמרה ליז, לאחר שהמשקה הקל התיז תחת אפה. "הגיע לאוזני שהוא אומר שהוא ייקח את אנני קלרסון22 למסיבה. שייקח. העכברוש הלבן ורוד העיניים! אני מחפשת 'ותו. אתה מכיר אותי, טומי. שנתיים אני והקיד מאורסים23. תסתכל בטבעת הזאת. חמש מאות, הוא אמר שהיא עלתה. שייקח אותה למסיבה. מה אני אעשה? אני אחתוך לו ת'לב. עוד ויסקי, טומי."
"אני לא אקשיב לכאלה דיווחים, מיס ליזי," אמר המלצר בחלקלקות מהפתח הצר מעל סנטרו. "קיד מלאלי הוא לא הבחור שיזרוק גברת כמוך. זלצר בצד?"
"שנתיים," חזרה ליזי, מרוככת מעט לרגש, תחת קסם השפעת אומנות המזקקה. "בערבים הייתי תמיד משחקת ברחובות בגלל ש'לא היה מש'ו אחר בשבילי לעשות בבית. הרבה זמן פשוט ישבתי על המדרגות לפני הכניסה והסתכלתי באורות ובאנשים שעוברים. ואז הקיד בא ערב 'חד ומדד אותי בעיניים, ואני נמעכתי על המקום כמו שצריך. המשקה הראשון שהוא הכריח אותי לשתות, בכיתי כל הלילה בבית וח'פתי מכות בגלל שעשיתי רעש24.
ועכשיו – תגיד, טומי, ראית פעם את האנני קלרסון הזו? אם זה לא היה בגלל המי חמצן25, הכְלוֹרוֹפוֹרְם26 היה מחסל אותה כבר לפני הרבה זמן. הו, אני מחפשת 'ותו. תגיד לקיד אם הוא יבוא. אני? אני אחתוך לו ת'לב. תשאיר את זה לי. עוד ויסקי, טומי."
קצת בלתי יציבה, אך עם עיניים ערניות וזוהרות, הלכה ליז במעלה השדרה. על מפתן דלת של בית מגורים עשוי אבן ישבה ילדה מתולתלת, פורמת תסבוכת חוטים מפותלת כתצרף. ליז נפלה לצידה, עם חיוך עגום ורועד שנפרש על פניה הסמוקות. ברם, עיניה התבהרו במבט תמים27.
"תני לי להראות לך איך לעשות סבתא סורגת, ילדה," אמרה, מושכת את חצאית המשי הירוקה שלה מתחת לנעליה החלודות. ובעוד הן יושבות שם נדלקו אורות הריקודים באולם המועדון החברתי של השעות הקטנות. היה זה הריקוד הביו – חודשי, אירוע מלובש בו התגאו החברים רבות ואשר עורר אותם להוסיף ולהתגנדר עבורו כראוי28.
בשעה 9 צעד אל הרחבה הנשיא קיד מלאלי עם נערה על זרועו. שיערה היה זהוב כלורליי29. ה "כן" שלה היה רך יותר מה "כ'ן"30, אך ההסכמה שבו הייתה ברורה לרוב האוזניים המלזיות31. היא צעדה אל הרכבת שלה, הסמיקה וחייכה אל תוך עיניו של קיד מלאלי32 ואז, כשעמדו השניים במרכז הרצפה הממורקת, קרה הדבר שימנע ממנורות רבות בחדרי עבודה וספריות לבעור בלילות. מתוך מעגל הצופים באולם זינק הגורל בחצאית משי ירוקה, תחת שם המלחמה33 "ליזי". עיניה היו קשות ושחורות יותר מן הליגניט34. היא לא צעקה או התנודדה. באופן מאוד לא נשי, היא צעקה קללה אחת – הקללה האהובה על קיד – ועשתה זאת בקולו העמוק; ואז, בעוד המועדון החברתי של השעות הקטנות, מתפרק לחתיכות באופן תזזיתי, היא קיימה את התרברבותה לטומי, המלצר – קיימה היטב ככל שאפשרו לה אורך להב סכינה וחוזק זרועה.
לאחר מכן בא הדחף הראשוני של שימור עצמי – או שמא הייתה זו השמדה עצמית? – הדחף שהחברה הִרְכִּיבה על ענף הטבע35. ליז רצה החוצה ובמורד הרחוב, מהירה ומציאותית כחרטומן36 העף דרך חורשת שתילים בשעת דמדומים.
ואז הגיעה חרפתה הגדולה ביותר של העיר, פצעה הרקוב ביותר ששרד מאז ימי קדם הבראשיתיים, זיהומה וכלימתה, עקשנותה והרסנותה, קלונה הנצחי ואשמתה – מוערך, מטופח ובלתי נזוף, מועבר הלאה מברבריות שפלה של מאה קודמת – קול הצעקה37. בשום מקום מלבד בערים הגדולות אין הוא שורד, וכאן יותר מכל, במקום שבו שלמותן הגבוהה ביותר של התרבות, האזרחות והעליונות לכאורה חוברות יחדיו, צועקות, במרדף.
הם נהרו אחריה – אספסוף צווח של אבות, אמהות, מאהבים ונערות – מייללים, צורחים, קוראים, שורקים, מבקשים אחר הדם. לו היה הזאב של העיר הגדולה עומד מחוץ לדלת. לו היה ליבו, העדין, רוטט במצור38 מכירה את דרכה, ורעבה להפסקתה, היא ירתה עצמה במורד הדרכים המוכרות עד שלבסוף נגעו רגליה במוצקותו המשעממת של המזח הרקוב. ואז לא נותרו אלא מספר צעדים מתנשפים נוספים – ונהר האיסט הטוב אימץ את ליז אל ליבו39, מרגיע אותה בבוצניות אך במהירות, ומיישב בחמש דקות את הבעיה ששומרת את האורות דולקים בלילות, במאות בתי כמורה ומכללות.
* * * * * * * * * * * *
מצחיק אילו סוג חלומות חולם האדם לפעמים. משוררים מכנים אותם חזיונות, אך חיזיון הינו חלום בחרוז חסר40. אני חלמתי את המשכו של סיפור זה.
חשבתי שהייתי בעולם הבא. איני יודע כיצד הגעתי לשם; אני מניח שנסעתי ברכבת העלית של השדרה התשיעית או שנטלתי תרופת קסם או שניסיתי למשוך באפו של ג'ים ג'פריס41 או שעוללתי תכסיסים מחוסרי זהירות שכאלה. ברם, בכל אופן, שם הייתי, ושם היה המון רב של כמונו מחוץ לאולם המשפט שבו ניהלו השופטים את עניינם. ומדי פעם בפעם מלאך פקיד בית משפט יפיפה ומרשים היה יוצא החוצה מהדלת וקורא למקרה אחר.
בעוד ששקלתי את חטאי הארציים ותהיתי באם יהיה טעם לנסות לספק ראיה להגנתי על ידי שאטען שהתגוררתי בניו ג'רזי, יצא מלאך פקיד בית המשפט מהדלת ושר: "תיק מספר 99,852,743."
קדימה צעד גבר לבוש בפשטות – היו הרבה כמוהו שם42, לבושים בדיוק כמו מטיפים ודוחפים אותנו הרוחות סביב כמו שעושים השוטרים על פני האדמה – ובזרועו משך – את מי אתם חושבים? נו, וודאי – ליז!
פקיד בית המשפט לקח אותה פנימה וסגר את הדלת. אני ניגשתי למר שוטר – מתעופף וחקרתי בנוגע למקרה.
"סיפור עצוב מאוד," אמר הוא, מונה יחדיו את הנקודות באצבעותיו המשויפות. "נערה חסרת תקנה לחלוטין. אני קצין ארצי מיוחד הכומר ג'ונס. המקרה הועבר אלי. הנערה רצחה את ארוסה והתאבדה. לא הייתה לה שום הגנה. הדו"ח שהגשתי לבית המשפט מתייחס לעובדות בפרטי פרטים, כולן מאוששות על ידי עדים מהימנים. שכר החטא הוא מוות. הללו את האל."
פקיד בית המשפט פתח את הדלת ויצא החוצה.
"נערה אומללה," אמר הקצין הארצי המיוחד הכומר ג'ונס, עם דמעה בעינו. "היה זה אחד המקרים העצובים ביותר שאי פעם נתקלתי בהם. כמובן שהיא…"
"שוחררה," אמר פקיד בית המשפט. "בוא הנה, ג'ונסי. דבר ראשון תמונה ליחידה מאפי התַּמְלִיא הכיסונים43. איך נראה לך להיות אחד מאותם כוחות תועמלנים באי הים הצפוני, היי? עכשיו תפסיק לבצע את מעצרי השווא האלה, או שתעבור מתפקידך, מבין? הצד האשם שעליך לחפש במקרה הזה הוא גבר אדום שיער, לא מגולח ולא מסודר, שיושב ליד החלון וקורא, ברגליו המגורבות, בעוד ילדיו משחקים ברחובות. תתחיל לזוז, אתה."
תגידו, זה לא נשמע לכם כמו חלום מטופש?