ארץ ההתחמקות
ארץ ההתחמקות1
הסופר הפיקח יבחר בנושא מעורפל, נטול הגדרה, שכן אז יוכל לפרוש את משנתו העיונית על אודותיו, ולאחר מכן, באריכות, יגולל את תפיסתו על אודות מה שאינו – וראה! מאמרו הושלם. לפיכך הבה ונלך בעקבות השובל הבלתי ממופה, הארוך והמייגע עד לזרא, המוביל אל נבכי הארץ השנויה במחלוקת ההיא – בוהמיה.
גרינגר2, עורך המשנה במגזין דוק3, סגר את שולחנו בעל המכסה המתגלגל4, חבש את כובעו, פסע אל המבואה, לחץ על הכפתור המורה "מטה" והמתין למעלית.
יומו של גרינגר היה קשה ומטריד. מנהלו ניסה להרוס את כתב העת תריסר פעמים כשהלך נגד רעיונותיו של גרינגר כיצד לנהלו. גברת שסבה נלחם עם מקלקלן5 הביאה אוגדן שירים באופן אישי.
גרינגר היה אוצר בית האריות6 של כתב העת. באותו היום הוא סעד צהרים בחברת חוקר הקוטב הצפוני, סופר של סיפורים קצרים, והמנצח המפורסם על חשיפת בית מטבחיים. אי לכך מוחו היה מצוי בסחררה של קרחונים, מופסאן7 ומחלת השערונית8.
אך בתוך המהומה הייתה אֶתְנַחְתָּא והיה מפלט; בוהמיה. הוא יחפש הסחת דעת שם; ו … הבה נראה… היא תקרא בשם מרי אדריאן9.
מחצית השעה מאוחר יותר הוא פיתל את דרכו כצייד סחלבים ברזילאי דרך יערות הדקלים באולם הכניסה המרוצף של בית הדירות "אידיליה"10. יום אחד ייפגשו מוטבלי בתי הדירות11 ואלה הקרויים מכוניות שינה12 וקנאה תפרוץ, כמו גם סכינאות עקובה מדם.
הפקיד נשף את שמו של גרינגר בצליל כה נרפה דרך הטלפון הפנימי, עד שנדמה שהשם צנח, מכוח ההַתמָדה בלבד, אל שטחו של השרת. אולם, לבסוף, הוא המריא והגיע – בעיכוב מאוחר – אל אוזנה של העלמה אדריאן. וודאי, מר גרינגר יכול לעלות מיד.
עוזרת צבעונית עם הבעה של אלייזה – החוצה – את – הקרח13 פתחה עבורו את דלת הדירה. גרינגר צעד הצידה דרך האולם הצר. קצובת שיער שְׁחַמְחַם ועין ירוקה כים הופיעו בחריץ הדלת.
זרוע לבנה, ארוכה וחשופה הושטה החוצה, חוסמת את הדרך.
"כל כך שמחה שבאת, ריקי, במקום כל האחרים," אמרה העין. "הצת סיגריה ותן לי אותה. מתכוון לקחת אותי לארוחת ערב? בסדר גמור. גש אל החדר הקדמי עד שאסיים להתלבש. אבל אל תושיב את עצמך בכיסא הרגיל. יש בו עוגה. מקצפת. קפלמן14 השליך אותה על ריבס15 אתמול בלילה בזמן שדקלם. סופי16 בדיוק הגיעה לסדר. הדלקת אותה? תודה. יש ויסקי על לִזְבֵּז האח – הו, לא, זה לא – זה שרטרז17. בקש מסופי למצוא לך אחד. לא ייקח לי הרבה זמן."
גרינגר חמק מהמקצפת. שעה שהמתין שקעה רוחו נמוך יותר. אווירת החדר הייתה סתמית כצפריר המרחף מעל קרקעית לָבָה של הר געש18. שרידי סעודה כלשהי נמצאו בחדר, מפוזרים במקומות שאפילו חתול משוטט היה מופתע למוצאם בהם. ערבוביה של ורדים אדומים כדם בצנצנת ריבה הרכינה ראשה מעל אפרי טבק וגביעים בלתי רחוצים. צלחת שאריות19 ניצבה על הפסנתר; עמוד ממחברת תווים תמך בערמת כריכים בכיסא.
מרי נכנסה, לבושה וקורנת. שמלתה הייתה מאותו בד שחור דק ששמו, באמצעות שינוי תנועה אחת בלבד, נדמה כמזמן חזיונות הנעים מקיצוניות לקיצוניות על ציר חוויותיו של המין האנושי: מאויתת ב – ê, הריהי שייכת למאגיה הגאלית ולחלומות עדינים; מאויתת ב – a, הריהי מכסה קינה וצער20.
אותו הערב הם הלכו לקפה אנדרה21. ומשום שאנשים יספרו לך בלחישה שאנדרה הייתה המסעדה הבוהמית האמיתית היחידה בעיר, מומלץ יהיה לעקוב אחריהם.
אנדרה התחיל את הקריירה המקצועית שלו כמלצר בבית אוכל של עשרה סנט בבאורי22. אילו ראית אותו שם היית מכנה אותו קשוח – באוזני עצמך. לא בקול, שכן הוא היה "מספיג" אותך באותה המהירות שבה היה מספיג את אגודלו בכוס הקפה שלכם. הוא חסך כסף ופתח מסעדת מרתף עם תפריט קבוע23 ברחוב השמיני (או התשיעי).
אחר צהרים אחד שתה אנדרה אַבְּסִינְת יתר על המידה. הוא הכריז בפני משפחתו המובהלת כי היה הלָמָה הגדולה של טיבט24, דורש לפיכך אולם קהל ריק שבו יוכלו לסגוד לו. הוא העביר את כל השולחנות והכיסאות מהמסעדה אל החצר האחורית, כרך מפת שולחן אדומה סביב עצמו והתיישב על סולם נמוך שלבים25 ככס מלכות. כשהחלו אורחי ארוחת הערב להגיע, גברת, בסערת רגשות של ייאוש, הניחה גלימות והובילה אותם, רועדת, החוצה. בין השולחנות פוזרו חבלי מתלי בגדים, נושאים את כביסת המשפחה. חבורה של ציידי בוהמיה בירכה על ההמצאה האמנותית עם צווחות וקריאות עידוד של עונג. הכביסה השבועית לא נלקחה פנימה במשך שנתיים. כאשר אנדרה התעשת, הוא הדפיס את התפריט על חפתים מעומלנים בקפידה, והגיש את הקרח בגיגיות עץ קטנות. לאחר מכן הסיר את השלט והחשיך את הכניסה לבית. כשהלכת לסעוד שם גיששת אחר המתג החשמלי ולחצת עליו. חורית הזזה פתחה סְפִין בדלת, הביטה בך בחשד ושאלה האם הכרת את הסנטור הרודוטוס ק. מקמיליגן26 מהעם הצ'יאקסו27. אילו הכרת, היו מכניסים אותך פנימה ומאפשרים לך לסעוד. אילו לא הכרת, היו מכניסים אותך פנימה ומאפשרים לך לסעוד. כאן התקיים אחד מעקרונותיה הנצחיים של בוהמיה. כאשר צבר אנדרה $20,000 הוא עבר למעלה העיר, קרוב לברודווי, באור האכזרי המכה על אלה שהושלכו למרגלותיו. שם נמצא ונעזוב אותו, עם לקוחות עדויי פנינים ועטופי צעיפי רכב, המתאווים ללכוד את הנהון ההכרה המחייב של הוד מעלתו.
ישנו שולחן עגול גדול בפינה הצפון – מזרחית של אנדרה, סביבו יכולים שישה לשבת. לשולחן זה גרינגר ומרי אדריאן שמו פעמיהם. קפלמן וריבס כבר היו שם. והעלמה טוקר28, שעיצבה את גיליון שער כתב העת הגבירות לא בבית29 של חודש מאי והגברת פוטהנאטר30, שמעולם לא שתתה דבר מלבד קוקטיל שחור ולבן, בהיותה מתאבלת על בעלה, ש – הו, שכחתי מה עשה – נפטר, ככל הנראה31.
קורא שמאס בספגטי, האם לא תבזבז פֶּנִי בחריץ כדי להציץ על ארצה היפה של בוהמיה? הבט אם כן, וכאשר תחשוב כי ראיתיה, דע שלא ראית דבר. והיא אינה אגודל חבול32 או לקות ראיה33.
הקירות בקפה אנדרה היו מכוסים רישומים מקוריים של האמנים, שריהטו הרבה מהצבע והקול במקום. נשים ענוגות ריהטו את הנושא עבור חלקם הארי של הציורים. כשאמרת "סירנות וסיפונים"34 התקרבת להערכת האווירה המצטלצלת35 אצל אנדרה.
ראשית, ברצוני שתפגוש בחברתי, העלמה אדריאן. את העלמה טוקר והגברת פוטהנאטר כבר הינך מכיר. בעודה תוחבת את אצבעות כפפות הזרוע שלה, קבל את תצלומה הישן36 כה חלוש ולא וודאי יהיה הדיוקן:
גיל – היכן שהוא בין עשרים ושבע ושמלות ערב גבוהות צווארון.
חברות בחבורות גדולות – יהיה מה שיהיה פירושה של המילה המאיימת.
סביבת מגורים טבעית – כל מקום, החל מסיאטל וכלה בטרה דל פואגו37
מזג – לא ממופה; היא הניחה לריבס ללחוץ את ידה לאחר שדקלם אחד משיריו, אך מנתה את העודף לאחר ששלחה אותו, מצויד בדולר, לקנות כמה רגלי חזיר כבושות.
התנהגות – 75 מתוך 100 אפשרי.
מוסר – 100.
מרי הייתה אחת מנסיכות בוהמיה. בראש ובראשונה, היה זה עניין מלכותי ואמיץ להיקרא מרי38. בארץ ההתחמקות היו 20 פיפיות39 ואליזיות40 ורק מרי אחת.
כעת כפפותיה תחובות מעלה. העלמה טוקר התייצבה בתנוחת השער של גיליון חודש יוני;
הגברת פוטהנאטר נשכה את שפתיה כדי להבליט את צבען האדום; ריבס משש את מעילו מספר פעמים כדי לוודא ששירו האחרון נמצא בכיס. (הוא הודפס בקפידה, אך ריבס העתיקו בעיפרון על גב האותיות). קפלמן היה מגניב מבטים חשאיים אל השעון. עשר דקות לתשע. כשתגיע השעה יהיה זה כדי להזכיר לו סיפור. תקציר: נערה צרפתית אומרת למחזרה: "האם ביקשת מאבי את ידי בשעה תשע הבוקר, כפי שאמרת שתעשה?"
"לא ביקשתי," השיב הוא. "בשעה תשע נלחמתי בדו קרב של חרבות ביער בולון41.
"פחדן!" לחששה בשריקה.
ארוחת הערב הוזמנה. ידוע לך כיצד סעודת ההיגיון של הבוהמיינים מקפידה ללוות את המנות. הומור עם צדפות; פקחות עם מרק; תשובה שנונה עם מנה ראשונה; התרברבות עם צלי קדירה; מתיחת ביקורת על ויסלר42 וקיפלינג43 עם הסלט; שירים עם הקפה; סְלֶפְּסְטִיק עם מיץ פירות44.
בין גבותיה של העלמה אדריאן נחרץ קמט שביטא את המתח הכביר שגבתה ההתנהלות הנינוחה בבוהמיה. כל יציאה, מילה ומכתם חייבים לבוא כחבטה. כל שניית הרהור על מענה הולם תגבה ממך עלה דפנה אחד. יפה כשיער45, קמטוט החל להתעקל מנחיריה לכיוון פיה. בכדי שתצליח ככל האחרים, אף הזדמנות אינה יכולה להיות מוחמצת. משפט המופנה אליה חייב להיות כפיקולו46, כל מילה בתוכו – תחנה, לתוכה חייבת מרי לקפוץ ועימה לשחק. ועליה לחתור תמיד מהר יותר מאינדיאנים משבט המיקמק47 בקנו הקלה של השיחה, הרחק מסלעי השטף המהיר הנובע ממעיין פריין48. שכן, קורא עמל בפרך, כתב היד על הקיר באולם האוכל של בוהמיה הוא "תנו לעשות, תנו לעבור"49. רוח הרפאים האפורה שמציצה לעתים דרך טבעות העשן היא זו של מלך השגרה שנרצח. החופש הוא העריץ אשר מחזיק אותם בתנאי עבדות.
כשהצטמצמה ארוחת הערב, נשלחו ידיים אל צנצנת הפלפל ולא אל מנער המלח המעודן.
העלמה טוקר, עם מרפק לעסקים50, רכנה מעבר לשולחן אל עבר גרינגר, הופכת את כוס היין שלה.
"כעת, משהינך שבע ובמצב רוח עליז," אמרה, "ברצוני להעלות בפניך הצעה בעניין שער חדש."
"רעיון טוב," אמר גרינגר, מנקה את מפת השולחן עם מפיתו. "אדבר עם המלצר בעניין."
קפלמן, הצייר, היה הליצן51. כנתח שנינות אתונאית מעודנת הוא התרומם מכיסאו וחולל בוואלס עם המלצר לאורך החדר. עבה העור המשועבד הזה, טיפוס כן ללא ספק, מכובד, משלם מס, בז לאומנותם של ההולכים על שניים, שיחרר עצמו מהמפגש הבלתי מאוזן, נשא את חיוכו המקצועי חזרה אל המלצר האילם והשליכוהו במורד הפיר אל תהום הנשייה. רייבס החל לגרום לקייטס52 לחזור אל קברו. הגברת פוטהנאטר סיפרה את הסיפור על אודות הגבר שפגש את האלמנה ברכבת. העלמה אדריאן זמזמה מה שעדיין מכונה שנסון בבתי הקפה של ברידג'פורט53. גרינגר ערך כל מאמץ פרטני עם חיוך סגן העורך שלו, שמשמעו: "נהדר! אבל תצטרכו לשלוח אותם דרך הצינורות הרגילים. אילו הייתי האחראי עכשיו… אבל אתה יודע איך זה."
ועד מהרה קד בפניהם המלצר הראשי, הלום צער לבשרם כי שעת הסגירה כבר הפכה היסטורית מבחינה שעונית; כך התקהלו כולם לתוך חצות זרועת כוכבים, ממלאים את הרחוב בצחוק עליז, שכמו ננבח מצד בעלי מוניות מלאי תקווה ונצפה בקנאה על ידי דייריו המשעממים של עולם נטול השראה.
גרינגר עזב את מרי במעלית ביער הדקלים חסר העקבות של "אידיליה". לאחר שהלך היא ירדה שוב למטה, נושאת מזוודת יד קטנה, צלצלה למונית, הוסעה לתחנת גרנד סנטרל, עלתה על רכבת נוסעים של השעה 00:55, נסעה ארבע שעות עם ראשה השחמחם מתנדנד כנגד גב הקטיפה האדום של המושב ונחתה במהלך זריחה רעננה, מעקצצת ומרהיבה בתחנה נטושה בגודל של ארגז אפרסקים המכונה קרוקסוויל54. היא הלכה מייל ופתחה בנקישה בריח שער. קוטג' חום, חשוף עמד במרחק עשרים יארד מאחור; איש זקן עם פנים קלוניסטיות55 לבנות כפנינה ובגדים צבועים בשחור מושחר יותר מעורב במכרה פחם שטף את ידיו בכיור פח במרפסת החיצונית.
"מה שלומך אבא?" שאלה מרי בביישנות.
"טוב ככל שההשגחה העליונה מותירה, מרי אן. תמצאי את אמך במטבח."
במטבח, אישה אפורה ופשוטה למראה56 נישקה אותה בקרחוניות57 על מצחה והצביעה על תפוחי אדמה שטרם קולפו לארוחת הבוקר. מרי ישבה בכיסא עץ וקילפה תפודים, עם ריגוש בליבה.
ארוחת הבוקר כללה ברכה58, לחם לבן59, תפוחי אדמה, בייקון ותה.
"את ממשיכה להחזיק באותו מקצוע בעיר בנוגע למה שייעצנו לך מפעם לפעם במכתבנו, אני מאמין" אמר אביה.
"כן," אמרה מרי, "אני עדיין עורכת ספרים באותו בית הוצאה לאור."
לאחר ארוחת הבוקר היא עזרה להדיח את הכלים ואז ישבו כל השלושה בכיסאות בעלי גב ישר בסלון בעל הרצפה החשופה.
"זהו הרגלי," אמר האיש הזקן, "ביום השבת לקרוא בקול מהעבודה הכבירה המכונה התנצלות על התנהגויות רשמיות ומקובעות בפולחן הדת60, מאת הפילוסוף הנוצרי והתיאולוג הנערץ, ג'רמי טיילור61.
"אני יודעת זאת," אמרה מרי באושר, מקפלת את ידיה.
למשך שעתיים חברי אגודת ג'רמי הגדול התגלגלו קדימה כמו תווי אוֹרָטוֹרְיָה62 המנוגנת על צ'לו63. מרי ישבה, קורנת אל נוכח תחושת העינוי החדשה של אי נוחות פיזית שהסב לה כיסא העץ. אולי אין אושר בחיים מושלם כחייהם של הקדושים המעונים. הצלילים הנמוכים של ג'רמי הרגיעו אותה כמו המוזיקה מתופי הטם טם64.
"מדוע, הו מדוע," אמרה לעצמה, "מישהו אינו כותב מילים לכך?"65
בשעה אחת עשרה הם הלכו לכנסייה בקורקסוויל. גב ספסל האורן עליו ישבה היה בעל שיפוע חרטה ישר, שיכול היה להוריד את הקדוש שמעון66, בקנאה, מעמודו. הדרשן סימן אותה, והרעים על ראשה המחליף67 את אובדן העולם. מכל צד אחז בה בנוקשות הורה קשה לב, נושא אותה אל בית הדין68. נמלה זחלה על צווארה, אך היא לא העזה לזוז. היא השפילה את עיניה בפני הקהילה – 100 עיני סרברוס69 שצפו בשערים דרכם דחפוה חטאיה במהירות. נשמתה התמלאה באושר הזייתי, כמעט קנאי. שכן היא הייתה מחוץ ללפיתתו של הרודן – חופש. דוגמה ואמונה מסמרו אותה באכזריות מטיבה, כשם שקבי מתכת כובלים את רגליו של ילד נכה. היא הוגבלה, הושבעה, נכבלה, שוכנעה, נכפתה במעיל משוגעים, הושתקה, נצטוותה. בצאתם עצרם כהן הדת לברכם. מרי הייתה מסוגלת רק לתלות את ראשה ולענות "כן, אדוני" ו "לא, אדוני" לשאלותיו. כשראתה שהנשים האחרות נשאו את ספרי מזמוריהן בחולצתן עם ידיהן השמאליות, הסמיקה והעבירה גם היא, את ספריה, מימינה.
היא עלתה על הרכבת של השעה שלוש חזרה אל העיר. בשעה תשע ישבה סביב השולחן העגול לארוחת ערב בקפה אנדרה. הקהל הרגיל היה כולו שם, כמעט.
"היכן היית היום?" שאלה הגברת פוטהנאטר. "התקשרתי אליך בשתיים עשרה."
"יצאתי לבוהמיה," השיבה מרי עם חיוך מסתורי.
הנה! מרי גילתה את הכול. היא קלקלה את נקודת השיא שלי70. שכן התכוונתי לספר לכם שבוהמיה אינה יותר מאשר ארץ קטנה שבה אינכם גרים. אם תנסו להשיג בה אזרחות, פמליית החצר ובני לווייתה יארזו באחת את הארכיון והאוצר המלכותיים ויסתלקו אל מעבר לגבעות. זו צלע הגבעה אליה אתם מפנים את ראשיכם להשקיף אליה מחלון הרכבת המהירה71.
באחת עשרה וחצי בדיוק קפלמן, מרומה מהרכות והאיטיות החדשים בתשובתה החדה וההודפת של מרי אדריאן, ניסה לנשקה. היא סטרה לו מיד על פניו עם זעם קר וכוח כזה, שהוא שקע מטה, מפוכח, עם הטבעה אדומה בוערת של כף יד על תוויו הפוזלים. וכל הצלילים חדלו, כשצללי כנפיים ענקיות ירדו על להקת דרורים מפטפטות. מישהו שבר את החוק העליון של בוהמיה המזויפת – חוק ה"תנו לעשות, תנו לעבור". ההלם נבע לא מהמכה שהונחתה אלא מהמכה שהתקבלה. מהלומה שסופקה תחת מעטה רושם של מנהל בית הספר הנכנס לחדר המשחקים של תלמידיו. נשים משכו מטה את שרווליהן והניחו ידיים מצטנעות כנגד תלתליהן הצידיים הפרועים. גברים הביטו בשעוניהם. לא היה כאן שמץ של עימות; זו הייתה היסטריה דוממת טהורה שחולל צליל הגרזן של השוטר המעופף, מצפון המכה בפטיש על דלתות בית ההימורים של הלב.
עם לבישת גלימותיהם הקפדנית, עם העמדת הפנים המוגזמת של מי שלא ראה ולא שמע, עם חילופי הגמגומים שאינם מורגלים ברשמיות, עם המופע המזויף של יציאה קלת לב – אני חייב לעזוב את חבורת הבוהמיה שלי. מרי שדדה ממני את השיא שלי והיא רשאית ללכת.
עם זאת, לא הובסתי. במקום כלשהו קיימת כספת ענקית, מייל רוחבה ומייל אורכה – מרווחת יותר ממערות השמפניה של צרפת. בכספת זו מאוכסנים כל נוגדי השיאים72 שהיו אמורים להישזר בכל הסיפורים שסופרו בעולם. אני ארמה את הכספת הזו בהפקדה אחת.
מיני בראון73, יחד עם דודתה, הגיעו מקורקסוויל אל העיר, כדי לראות את המראות. ומשום שליוותה אותי לזרמים נטולי טְרוּטָות והציגה בפני את המפלים האנכיים ושברה את מצלמתי שעה שנפשתי ביולי בכפרה, מחויבותי ללוותה אל הכוורת המכילה את דבש התלתן74 המלאכותי של העיר.
בוהמיה העשויה לפי הזמנה כישפה אותה באופן מיוחד. הספגטי פצע את עלעליו75 סביב ליבה; היין האדום החופשי הטביע את אמונתה בקיום המסחריות בעולם; היא הוקסמה ונפעמה מהשנינות המצומקת שניתן לחבוץ מיין קליפורניה אדום. אך ערב אחד הרחקתיה מריח השפרנון והשַׁעֲמָנִית מספיק זמן כדי לקרוא בפניה את כתב היד של סיפור זה, שהסתיים אז לפני כניסתה לתוכו. קראתיו בפניה משום שידעתי שכל מכבשי הדפוס בעולם עמלו בקדחתנות בניסיון לספק אותה וכמה אחרים. ושאלתיה על כך.
"לא ממש תפסתי את עניין הרכבות," אמרה. "כמה זמן הייתה מרי בקרוקסוויל?"
"עשר שעות וחמש דקות," השבתי.
"אם כך, הסיפור מספיק," אמרה מיני. "אבל אילו הייתה נשארת שם שבוע, קפלמן היה מקבל את הנשיקה שלו."