לפי אורותיהם
לפי אורותיהם1
היכן שהוא, במעמקי העיר הגדולה, במקום שבו עורבבו תמיד יחדיו המשקעים נטולי הערך וחסרי המנוחה2, נפגשו מוריי3 הצעיר והקפטן והפכו חברים.
שניהם נמצאו בנקודת השפל הנמוכה ביותר של גורלם. שניהם נפלו מגן עדן ארצי4 של כבוד וחשיבות, ושניהם היו תוצר טיפוסי של מעגל חברתי מפלצתי ומוזר מאת האלמה מאטר5 היהירה והמתנשאת.
הקפטן לא היה עוד קפטן. אחד מאותם מהפכים מוסרים פתאומיים אשר סוחף לעתים את העיר, השליך אותו מעמדה רמה ומכניסה ביחידת המשטרה, קורע את תגו וכפתוריו והדיח אל ידי עורכי דינו את פיסות הנדל"ן המוצקות שחסכונותיו אפשרו לו לצבור. חלוף השיטפון הותיר אותו שפוף ויבש. חודש לתוך הסתגלותו למצבו החדש, שומר מסבאה מדוכן הצהרים החינמי אחז בצווארו כדרך שחתולה נתלשת מסלסלתה על ידי חתלתול משונה, והשליכו לכיוון החֵמָר. זה נראה נמוך דיו. ברם לאחר מכן הוא רכש שתי חתיכות בד גס6, זוג נעלי קונגרס7 וכתב מכתבי תלונה לעיתונים. ואז הוא נלחם עם המשגיח בבית הלינה העירוני8 שניסה לרחוץ אותו. כאשר מוריי ראה אותו לראשונה הוא אחז בידה של אישה איטלקייה שמכרה תפוחים ושום ברחוב אסקס9 וציטט מילים מבלדה של ספר שירה.
נפילתו של מוריי הייתה לוציפרית10 יותר, גם אם מרהיבה פחות. כל תכשיטיה היפים, הזעירים ומשוללי הערך של גוטהם11 היו בעבר שלו. איש המגפון שואג באוזניכם לבחון את בית דודו בשדרה מהודרת ונערצת. אולם מריבה נוראית התרחשה בגין משהו, והנסיך לוּוָה אל הדלת על ידי המשרת האישי, שהינו – כך נאמר בשדרה – שווה ערך למשקל השפעת נעלו של הדוד.
האל12, הנסיך החלש, ללא ירושה או חרב, נסחף מטה לפגוש בפלסטף13 משולל הבדחנות שלו, ולאסוף עמו את קרום הרחובות.
ערב אחד ישבו השניים על ספסל בגן קטן במרכז העיר. גודלו העצום של הקפטן, אשר נדמה כי הועצם על ידי הרעב – מושך לעג במקום רחמים לעצומת בקשת העזרה שלו – נערם על זרוע הספסל בהצטברות נטולת צורה. פניו האדומות, מנוקדות בזיפים בגוון השני14, בעלות צדעים בני שבוע ומכוסות בכובע קש לבן מעוך, נראו באפלה כאחד מאותם מבנים שתוכלו להבחין בהם בחלון חשוך בשדרה השלישית, פנים המאתגרות את דמיונכם לקבוע, האם זו מגמה עכשווית בכובעי נשים או עוגת פירות מתותים. חגורה משוכה בצמידות – שריד אחרון של סדר וניקיון מקצועיים – חרצה חריץ עמוק בהיקפו. נעלי הקפטן היו נטולות תחתית. בקול בס חנוק הוא קילל את כוכבו חסר המזל.
מוריי, לצידו, התכווץ לחליפתו המלוכלכת והממורטטת מבד סרג'15 כחול. כובעו היה משוך מטה; הוא ישב שקט ומעט בלתי מובחן, כמו רוח רפאים מנושלת.
"אני רעב," רטן הקפטן – "בשם בשר המותניים המשובח של פר הבשן16, אני מת מרעב. יכולתי עכשיו לאכול את כל מסעדת באורי17 עד לארובת הפחם שלה בסמטה. אתה לא יכול לחשוב על שום דבר, מוריי? אתה יושב שם עם כתפיים מורמות, מחקה את רג'ינלד ואנדרבילט18 נוהג במרכבתו – במה טובים כל הרוח והצלצולים שלך?19 תחשוב על איזה מקום שבו נוכל להשיג משהו ללעוס."
"אתה שוכח, קפטן יקר שלי," אמר מוריי מבלי לזוז, "שמאמצנו האחרון לסעוד נעשה לפי הצעתי."
"בטוח שזה היה," נהם הקפטן, "ללא ספק זה היה20. יש לך עוד הצעות כאלה להציע – הא?"
"אני מודה שנכשלנו," נאנח מוריי. "הייתי בטוח שמאלון21 יספיק לעוד ארוחת צהרים חינמית אחת אחרי האופן שבו הוא דיבר איתי על בייסבול בפעם האחרונה שבזבזתי חמישה סנט במוסד שלו."
"היד הזאת הייתה מונחת," אמר הקפטן, מאריך את האיבר חסר המזל – "היד הזאת הייתה מונחת על כרע עוף של תרנגול הודו ושני כריכי סרדין כשהמלצרים ההם תפסו אותנו."
"אני הייתי במרחק שני אינץ' מהזיתים," אמר מוריי. "זיתים ממולאים. לא טעמתי אחד במשך שנה."
"מה נעשה?" רטן הקפטן. "לא נוכל לרעוב."
"לא נוכל?" אמר מוריי בשקט. "אני שמח לשמוע את זה. חששתי שנוכל."
"אתה תחכה כאן," אמר הקפטן, מתרומם בהתנשפות כבדה על רגליו. "אני הולך לנסות עוד פעם אחת. אתה תישאר כאן עד שאחזור, מוריי. זה לא ייקח לי יותר ממחצית השעה. אם אצליח עם התרגיל, אחזור סמוק."
הוא עשה כמה ניסיונות גדולים לשפר את הופעתו: העניק לשפמו המשתולל סיבוב כלפי שמים; משך לעין כל זוג חפתים שחורי שוליים, העמיק את החריץ באמצע בטנו על ידי הידוק החגורה בחור נוסף, ויצא לדרך, רענן ונמרץ כקרנף בגן חיות, חוצה את קצהו הדרומי של הגן. כשנעלם מן העין עזב גם מוריי את הגן, נחפז במהירות לכיוון מזרח. הוא עצר לרגלי בניין שמדרגותיו אוגפו על ידי שני אורות ירוקים.
"פקיד משטרה בשם מארוניי22," אמר לסמל הפקיד, "שוחרר מהכוח לאחר שהואשם לפני שלוש שנים. אני מאמין שגזר הדין הושהה. האם האיש הזה מבוקש כעת על ידי המשטרה?"
"למה 'תה שואל?"23 חקר הסמל בזעף.
"חשבתי שיש אולי פרס," הסביר מוריי בקלות. "אני מכיר את האיש היטב. נראה שהוא שומר על עצמו במצב מפוקפק למדי לעת עתה. אני יכול להניח את ידי עליו בכל זמן. אילו היה איזה פרס – "
"אין שום פרס," קטע הפקיד את דבריו בחדות. "האיש אינו מבוקש. וגם לא 'תה. אז, 'סתלק. 'תה חבר שלו, ו'תה רוצה למכור 'ותו. צא מכאן מהר, או שאני אעזור ל'ך."24
מוריי הביט בפקיד במבט של שלווה והגינות מוסרית.
"אני רק מבצע את חובותיי כאזרח ואדם מכובד," אמר בחומרה. "אילו יכולתי לסייע לחוק בתפיסת אחד ממפיריו."
מוריי מיהר חזרה לספסל בגן. הוא קיפל את זרועותיו והתכווץ בתוך בגדיו להופעת רוח הרפאים המופגנת שלו. עשר דקות לאחר מכן הגיע הקפטן למפגש25, סוער ורועם כמו כלב יום בקנזס. צווארו נתלש; כובע הקש שלו הוכה ועוקם; חולצתו עם פסי דם בצבצה החוצה באזור המותניים והוא היה ספוג, מראש ועד פיקת ברך, בנוזל שמנוני מביש ונתעב שהצהיר לאף בקולניות על מרכיב של מחמצת שום ודברי מטבח.
"למען השם, קפטן," רחרח מורי, "אני בספק אם הייתי מחכה לך לו הייתי חושד שהיית כה מיואש לשטוף חביות כמוצא אחרון. אני – "
"תפסיק עם זה,"26 אמר הקפטן בחומרה."אני לא עושה את זה עדיין27. זה חיצוני הכול. הלכתי מסביב ברחוב אסקס והצעתי נישואין לקתרינה28 הזאת, שיש לה את חנות הפירות שם. עכשיו, אפשר לבנות את העסק הזה. היא אפרסק, ככל שדאגו29 יכול להיות אפרסק. הייתי בטוח שהסיניורנה30 הזו השתכנעה כבר בשבוע שעבר31. אבל תסתכל מה היא עשתה לי! אני מניח שהייתי חצוף מדי. טוב, יש מזימה אחרת לעשות."32
"אתה לא מתכוון לומר," אמר מוריי בבוז עמוק, "שהיית מתחתן עם האישה הזו כדי לעזור לעצמך לצאת מצרותיך המחפירות!"
"אני?" אמר הקפטן. "הייתי מתחתן עם הקיסרית של סין בעבור קערה אחת של צ'ופ סואי33. הייתי מבצע רצח בשביל צלחת של נזיד בקר. הייתי גונב אפיפית מאסופי חסר בית34. הייתי הופך מורמוני בשביל מנת מרק דגים."
"אני חושב," אמר מוריי, מניח את ראשו על ידיו, "שהייתי משחק את יהודה איש קריות35 במחיר משקה אחד של ויסקי. בשביל שלושים מטבעות כסף36 הייתי –"
"הו, בחייך!" קרא הקפטן בשאט נפש. "לא היית עושה את זה, מוריי. תמיד חשבתי שהצוויחה ההיא של היהודון37 על המנהיג שלו הייתה המעשה השפל ביותר שהתרחש אי פעם. איש שמסגיר את חבריו גרוע יותר משודד ים."
דרך הגן צעד איש גדול שסקר את הספסלים עליהם נפל אורם של הפנסים החשמליים.
"האם זה אתה, מק?" אמר, עוצר לפני המוזנחים. סיכת עניבת היהלום שלו סנוורה את העין. סייע לה נעץ היהלום של שרשרת השעון שלו. הוא היה גדול ומגולח ומוזן היטב.
"כן, אני רואה שזה אתה," המשיך. "הם אמרו לי אצל מייק שאני עשוי למצוא אותך כאן. תן לי להתבונן בך מספר דקות, מק."
הקפטן הרים עצמו עם נחירה של נכונות. אם צ'רלי פאניגן38 ירד מטה אל הבור חסר התחתית כדי לחפש אחריו, וודאי מתרחש משהו. צ'רלי הובילו בזרועו לתוך חלקת צל.
"אתה יודע, מק," אמר, "הם מאשימים את המפקח פיקרינג39 באשמות שוחד."
"הוא היה המפקח שלי," אמר הקפטן.
"או'שיה40 רוצה את התפקיד," המשיך פאניגן. "הוא חייב לקבל אותו. זה לטובת הארגון. פיקרינג חייב ליפול. העדות שלך תגרום לכך. הוא היה "האיש הבכיר" שלך כשאתה היית בכוח. חלקו בשלל השוחד עבר דרך ידיך. אתה חייב לעלות לדוכן ולהעיד נגדו."
"הוא היה – " התחיל הקפטן.
"חכה רגע," אמר פאניגן. צרור של חומר צהבהב הגיח מכיסו הפנימי. "יש כאן חמש מאות דולר בשבילך. מאתים חמישים על המקום, והשאר – "
"הוא היה חבר שלי, אמרתי," סיים הקפטן. "אני אראה אותך ואת החבורה, ואת העיר, ואת היחידה בלהבות השאול41 לפני שאעלה על הדוכן כנגד דן פיקרינג. אני חסר כל42; אבל אני לא בוגד באיש שהיה חברי." קולו של הקפטן עלה ונסדק כמו טרומבון מפוצץ. "הסתלק מהגן הזה, צ'ארלי פאניגן, במקום שבו אנו הגנבים והקבצנים והשתיינים נעלים ממך; וקח את הכסף המלוכלך שלך איתך."
פאניגן נסחף הלאה בהליכה אחרת43. הקפטן חזר למושבו.
"לא יכולתי להימנע מלהקשיב," אמר מוריי בקדרות. "אני חושב שאתה הטיפש הגדול ביותר שראיתי אי פעם."
"מה אתה היית עושה?" שאל הקפטן.
"ממסמר את פקרינג אל הצלב," אמר מוריי.
"ילדון," אמר הקפטן בצרידות קרירה. "אתה ואני שונים. ניו יורק מחולקת לשני חלקים – מעל רחוב 4442 ומתחת לרחוב ארבעה עשר. אתה בא מהחלק האחר. אנחנו שנינו מתנהגים בהתאם לאורותינו."45
שעון מאיר מעל העצים מכר את המידע לפיו הייתה חסרה לו מחצית השעה לחצות. שני הגברים התרוממו מהספסל ונעו יחדיו כמו היו אחוזים באותו הרעיון. הם עזבו את הגן, עברו דרך רחוב צר סמוך, ויצאו לתוך ברודווי, שהייתה בשעה זו אפלה, מהדהדת ונטולת אנשים כמו דרך כפרית בפומפי.
הם נעו צפונה; ושוטר שהביט בדמויותיהם המרושלות והסתורות עצר בעד תשומת הלב והחשד שהיה מעניק להם בכל מקום ושעה אחרים. שכן בכל רחוב בחלקה זה של העיר דמויות מרושלות וסתורות אחרות היו מדשדשות וממהרות אל נקודת מפגש – נקודה שצוינה בהיעדרה של מצבה שהשתמרה בחריצי המדרכה, שחוקים מפני עשרות אלפי נעלים ממתינות.
ברחוב התשיעי גבר גבוה חובש כובע אופרה ירד מרכב ברודווי והפנה את פניו לכיוון מערב. אולם הוא ראה את מוריי, טפח על גבו וגרר אותו אל פנס רחוב. הקפטן הזדחל לאיטיות אל פינה, כמו דוב פצוע, והמתין, נוהם.
"ג'רי!" קרא בעל הכובע. "איזה מזל! הייתי אמור להתחיל לחפש אחריך מחר. האדון הזקן נכנע. אתה תחזור למעמדך. ברכותיי. בוא למשרד בבוקר וקבל את כל הכסף שתרצה. יש לי הנחיות חופשיות במובן זה."
"וסידור הנישואין הקטן?" אמר מוריי, עם ראשו מופנה הצידה.
"מה – ה – טוב, כמובן, הדוד שלך מבין – מצפה שהאירוסין בינך לבין העלמה ונרדהוסט46 יהיו – "
"לילה טוב," אמר מוריי, נע משם.
"אתה משוגע!" קרא האחר, אוחז בזרועו. "אתה תוותר על שני מיליון בגלל – "
"ראית פעם את האף שלה, איש זקן?" שאל מוריי בכובד ראש.
"אבל, הקשב לקול ההיגיון, ג'רי. העלמה ונדרהוסט היא יורשת, ו – "
"האם אי פעם ראית אותו?"
"כן, אני מודה שהאף שלה לא – "
"לילה טוב!" אמר מורי. "חברי ממתין לי. "אני מצטט אותו כשאני מאשר לך לדווח ש 'שום דבר לא קורה.' לילה טוב."
שורה מתפתלת של אנשים ממתינים נמשכה מדלת ברחוב העשירי עד מעלה ברודווי בקצה החיצוני של המדרכה. הקפטן ומוריי נכנסו אל שורת מרבה הרגלים הרועדת.
"עשרים רגל ארוך יותר ממה שהיה אתמול בלילה," אמר מוריי, מסתכל למעלה אל זווית המדידה של כנסיית החסד.
"חצי שעה," נהם הקפטן, "לפני שנקבל את הזבל שלנו."47
שעוני העיר החלו לצלצל חצות; קו הלחם נע קדימה באיטיות, רגליו המנועלות עור מעובד מחליקות על האבנים עם צלילו של נחש מלחשש, שעה שאלו שחיו לפי אורותיהם סגרו את השורה מאחור.