סדרי חשיבות הם דבר חשוב בחיים.
זה נכון ככלל וזה נכון למקרה הנקודתי שלפנינו. לא צריך להרהיב עוז ולהשתמש במקרה הפרטני כדוגמה להנחה הכללית, אבל אם תבחרי לעשות זאת על דעת עצמך וללא שום עידוד או רמיזה מצידי, גדלות הנפש שלי לא תעצור בעדי מלעצור בעדך.
על כל פנים.
מקרה מעניין: קודם הייתה הביקורת. לא קראתי, אבל השאלתי את הספר. לא עבורי אבל בסופו של דבר החלטתי שאם כבר הבאתי את הביקורת ואם הקורא אמר שמדובר בספר מעניין אז כבר כדי לקרוא, כי בכל זאת הוא כבר פה (רק למען הדיוק: הקורא אמנם אמר "מעניין" במעין מנגינה שחוככת בדעתה – תוך כדי שיקול החישובים הנלווים – האם אכן מדובר בספר מעניין או לא, אבל בסופו של דבר הוא הכריע את הכף ל"כן" וכך הגענו עד הלום).
בסופו של דבר איש מבוקש מאוד של ג'ון לה קארה היה אכן מעניין בנימה מתנגנת, כזו שלוקחת בחשבון את כל שיקולי החישובים הנלווים, אבל הוא הפך להרבה יותר חשוב בעקבות הספר השני שקראתי מיד אחריו – משוואה עם נעלם של אורי אדלמן.
לא ידעתי שמדובר בשני נושאים דומים, על אף שיש לדייק ולומר שמבחינה מעשית הם לא דומים באופן עקרוני. כלומר, בעיני הם זהיםלהפליא, אבל מכל בחירה רשמית אחרת – כזו שכוללת את העלילה, הסופר וההתרחשות העלילתית – אכן קיים הבדל גדול, יש שיאמרו מהותי, ובכל מקרה כזה שראוי להצביע עליו או לתת עליו את הדין.
משוואה עם נעלם, כך נאמר לי, הוא ספר קולח וספר קולח הוא בדיוק מה שהייתי צריכה, מפאת לחץ זמנים צפוף למדי. זו הייתה גם אחת הסיבות לקריאת איש מבוקש מאוד מלכתחילה. בכלל, מסתבר שרווחת לה ההנחה שספרי מתח הם ספרים "מהירים" יותר לקריאה. מובן שזה לא נכון ושזו רק אשליה (גם אם אשליה שקצת קשה להפריך), אבל עדיין יש לדברים את אותה ההילה ואותו התוקף כמו לבישת שחור מתוך מחשבה שהוא מרזה בלפחות שני מספרים.
ג'ון לה קארה מספר את הסיפור האמיתי על חייהם של סוכני ביון ומלחמתם בטרור.
סוכן ביון הוא מקצוע סקסי בצורה בלתי רגילה. חשבי על זה: מה הדבר הראשון שעולה לך לראש כשאת חושבת "מרגל"? מישהו חכם, מבריק, בעל תושייה, יפה תואר או לפחות בעל מראה מחוספס וגברי, ידען בלתי נדלה בגיאוגרפיה ושפות ומחזיק בכישורים נרחבים באמנויות לחימה, גינוני חיזור ושתיית יין. הוא הלוא חייב להיות כל הדברים האלה. אחרת, איך הוא בדיוק ישרוד בעולם טרוד ומטורף שבו כולם רוצים להרוג אותו?! במילים אחרות את חושבת ג'ימס בונד, את חושבת ג'ייסון בורון, את חושבת אית'ן האנט. את אפילו מסוגלת לחשוב על אנטוניו בנדרס בחבר החדש של אימא (הכותרת עצמה מסגירה את הכול) – זה עדיין אותו הדבר.
"מרגלת" – רק לצורך האיזון המגדרי – תהיה גם היא מבריקה, מתוחכמת, מפתה, יפיפייה, משכילה, אשת העולם הגדול, מסוכנת ובעלת שליטה מופלאה בנשק. במילים אחרות ניקיטה, סינדי בריסטו, סולט וכל היתר.
איש מבוקש מאוד הוא ההפך הגמור. אצלו אין אנשים זוהרים, מסעירים, מרתקים, עוצרי נשימה ובעלי קסם אישי מטורף. היקום שהוא מתאר הוא אפור, אפרורי ואפרפר. השחור מתמזג עם הלבן, האמת מתערבבת בשקר, ההחלטות מתעגלות, החישובים מתארכים. אין ממש פתרון ממצב בלתי אפשרי, כפי שהוא מתואר, משום שהחיים עצמם הם בלתי אפשריים. הם בנויים מאכזבות, מטעויות ומניסיונות לשקם חרבות של אנשים אחרים. זהו המכנה המשותף לשלוש הדמויות המרכזיות בסיפור, הנלחמות אחת בשנייה כדי לעזור אחת לשנייה, מתוך רצון שגוי של ילדים לתקן את חטאי הוריהם. זה נשמע מוזר וזה אכן מוזר אבל בה בעת הגיוני, אפילו במציאות שחורגת מעבר לגבולות הבדיון של הספר: עיסא הוא בנו של קרפוב, רוצח המונים, אדם מושחת ושפל. טומי ברו הוא בנקאי הממשיך את הבנק הפרטי שיסד אביו, אשר הלבין את כספו השחור של קרפוב ודומיו. אנאבל ריכטר עורכת הדין היא נצר למשפחת משפטנים מפוארת אשר רוצה לעשות שימוש מעשי בלימודיה כדי להגן על אנשים, לא לקצוב את דינם בהתפלפלויות קבילות או בלתי קבילות.
עיסא מבקש לתקן את עוולותיו אביו ולנצל את כסף הדמים כדי להיות רופא ולרפא אחרים. האב רצח – הוא רוצה להציל. לשם כך הוא נזקק לברו, המחזיק בכסף ושואף להיפטר ממנו כדי להיטהר מפשעי אביו המייסד, להסיר מעליו את המשא הכבד של בנק כושל וייסורי מצפון מסרסים. אנאבל היא החוליה המקשרת ביניהם – התגלמות התקווה האפשרית עבור שני הגברים, כל אחד בדרכו, כפי שהם התגלמות התקווה האפשרית עבורה, כל אחד בדרכו.
"הריגול" עצמו, אם אפשר לכנותו ככזה, נחשף די מהר, באופן די שגרתי (איסוף מידע מייגע, תוצאה של מעקבים מייגעים לא פחות) ובסופו של דבר חשוב הרבה פחות מהתוצאה הסופית: הרעיונות שהוא מייצג ואשר נותרים להדהד הרבה אחריו.
מנגד, "הריגול" אצל אורי אדלמן הוא בדיוק כפי שהוא צריך להיות. "לפי הספר" אפשר לומר. הגיבור הבלתי אפשרי שלו, דוקטורנט למשפטים בשם גיל שדה, הוא אב טיפוס של הטיפוס הכול יכול שאיכשהו, אבל תמיד, מצליח להציל את המצב. תוך חמישה ימים הוא מצליח (שימי לב – זה יהיה ארוך אבל אמיתי): לפתור תעלומה מודיעינית סבוכה בת למעלה מעשרים שנה, להציל את אחיו הנעלם ולזכותו מאשמת הרג אביו, להתאהב בבחורה המדהימה ביותר שכל גבר יכול להעלות על הדעת לו רק הייתה ניתנת לו ההזדמנות, לקבל שתי הצעות עבודה שהן פסגת חלומותיו של כל אדם בתחומו, לחטוף מכות שהיו הופכות כל אדם אחר לצמח – פעמיים, לחלץ עצמו משני ניסיונות התנקשות וחטיפה, להיות מעורב בשתי תאונות דרכים, לטוס שלוש פעמים (אחת מהן במסוק אבל זה עדיין נחשב), להתחמק ממעקב משטרתי ושני צווי מעצר, לגנוב ניידת וזהות של שוטר, להיפגש עם אויב ביטחוני, לבזבז סכומים מטורפים של כסף ושיא השיאים – להתלבש במקטורן ארוך באמצע החום הלוהט של אוגוסט, תוך שהוא סובל ממחסור תהומי בשינה שנמשך, אכן ניחשת, קרוב לחמישה ימים.
כן, יש עוד דברים נוספים, אבל אם תרצי לעמוד על כולם, יהיה פשוט יותר אם תקראי את הספר.
כל הסיבות האלה הן בדיוק מה שהופך את משוואה עם נעלם לקריא, קולח ושוטף.
כל הסיבות האלה הן בדיוק מה שהופך אותו גם למשהו שמתישהו צריך פשוט להפסיק לקחת ברצינות.
וחבל.
לא שאני לא נהנית לצחוק לפעמים. אני מאוד אוהבת, אבל משום מה נדמה לי שלא זו הייתה הכוונה. לפחות לא כאן.
העובדה שמדובר בפרשייה מודיעינית סבוכה ובקשרים עם "המוסד", שנציגיו מצטיירים באופן בלתי נמנע ככסילים נטולי מעוף, הופכת את דמותו של "הסוכן הלא רשמי" גיל שדה ל"מרגל" המופלא מהסרטים, שווה ערך לכל גיבור תמים שנקלע למצב טרוף ומצליח להיחלץ ממנו בחתיכה אחת כשכל האחרים הרוסים לחלוטין (סוג של חטיפה לאור יום רק בעברית).
אילו לא הייתי קוראת את ספרו של ג'ון לה קארה קודם לכן, אפשר בהחלט שהניגוד החריף הזה לא היה מציק לי כל כך. אבל משום שכן קראתי את ספרו של ג'ון לה קארה קודם לכן, לא יכולתי שלא להימנע מלחשוב על הנושא בצורה אחרת לגמרי.
העמוד הראשון של משוואה עם נעלם מציין ארבע ציטוטים משבחים:
"הדבר הקרוב ביותר לרומן מתח ישראלי מושלם… רוצו לקרוא." (אריאנה מלמד, העיר)
"רומן מתח סוחף ומתוחכם, והרבה מעבר לזה." (אלונה עברי, "הארץ" (מוסף ספרים)
"ספר מתח עברי מקורי… דמויות הגדולות מהחיים אך נמסרות בקריצה" (שולמית גלבוע, ידיעות אחרונות)
"אורי אדלמן כותב שנון, זריז וקל, גם כשהוא עוסק במגזרים קשים של חיי גיבוריו" (ורדה רזיאל ז'קונט, ידיעות אחרונות)
העובדה שורדה רזיאל ז'קונט היא בת זוגו המפורסמת של אמנון ז'קונט, העורך שלו גם מוקדש הספר, לחלוטין לא מפריעה לי. לא, באמת. היא לא מפריעה לי. אורי אדלמן אכן כותב בצורה זריזה וקלה. העניין הוא שכתיבה קלילה וזריזה בנושאים הקשורים למגזרים קשים היא לא יתרון בעיני. וודאי לא לאחר איש מבוקש מאוד.
לעניין עניין השנינות – היא אכן מאוד נוכחת. כל משפט הוא פרי ליטוש ומחשבה של סיעור מוחות מחודד. אני מרשה לעצמי לזקוף זאת לזכותה של לימור נחמיאס, שלה מודה אורי אדלמן בעצמו ב"חובות ותודות" בסוף: "על הערות הורסות שבנו הרבה דברים, ועל שם הספר משוואה עם נעלם – שהוא פרי מוחה המבריק."
מרגישים את לימור נחמיאס. בהחלט מרגישים. אבל השנינות הזו, בכל משפט ומשפט, שהפריעה לי בסרט לבן על כיפה אדומה הפריעה לי גם כאן. לא בגלל שהיא לא שנונה – היא שנונה, אבל זו בדיוק הבעיה: אם אתה שנון ורק שנון במקום שבו אתה צריך להיות משהו אחר (שמח, עצוב, נרגז, נרגש, כועס, נסער, כואב, מאושר – כל רגש באשר הוא) זה מייצר בעיה. במילים אחרות, זה הופך את הדמויות הגדולות מהחיים לדמויות תלושות מהחיים. אמנם הקריאה לא נפגמת כי העלילה סוחפת את הקורא קדימה, אבל מה עם כל היתר?
אני לא מזלזלת. אני יודעת שזה עשוי להישמע כאילו שאני מזלזלת אבל אני לא. לכן אני מקפידה לומר שזו לא ביקורת, אפילו לא ביקורת בונה. הביקורת היחידה שכן יש לי היא על העובדה הבלתי נסלחת שלא זו בלבד ששוב חל בלבול בין אגודל לבוהן, אלא שבמקום לציין את צורת הרבים הנכונה – בהונות – נכתב משהו אחר, שאין לי אפילו שמץ של כוונה או רצון להזכיר. לא יישכח ולא ייסלח. כי זו בדיוק הנקודה: חוסר ההקפדה בדברים "הלא חשובים" לכאורה, או לחילופין, ההקפדה "לזרז עניינים" על חשבון אמינות וכנות רגשית.
זה יכול להישמע כמו קטנוניות דבילית כשמדובר בספרים, אבל מה היה קורה לדעתך לו רופא מנתח היה קורא "בוהן" במקום "אגודל"? חשבי על זה לרגע. מישהו לא שם לב, זה יום ארוך, היו לו הרבה ניתוחים, הוא אפילו לא מכיר את החולה. כבר היו מקרים.
חוסר הקפדה נובע מחוסר תשומת לב וספר כמו משוואה עם נעלם ראוי בהחלט לתשומת לב. הרבה תשומת לב.
אמנון ז'קונט ראוי להערכה על כך שהוא מעורר יצירות ישראליות מקוריות כעורך ויוצא בעצמו (גם כתבתי עליו ביחס לחידת מותי כזכור לך) אבל דווקא מסיבה זו הייתי רוצה שיקפיד יותר. עבורי, כקוראת. כדי שהתוצר הסופי יהיה אפילו טוב יותר. כי ככה הוא צריך להיות.
איש מבוקש מאוד של ג'ון לה קארה אינו ספר מושלם. הביקורת ההיא שהתחילה את הכול הכילה פסקה קטנה אחת שהטילה דופי בדבר מידת "שכנוען" ו"פיתוחן" של הדמויות המרכזיות. עם זאת וללא ספק, הסיפור שלו הגיוני יותר והוא הגיוני יותר משום שהוא אנושי יותר.
שאלתי מישהו שהמליץ על אורי אדלמן מה דעתו על משוואה עם נעלם. הוא אמר שהוא קרא אותו בשטף. לו לא הפריעה העובדה שמאיש אקדמיה שגרתי הפך גיל שדה לגרסה ישראלית של מקס הזועם ושאחיו התגלה כמכונת הרג משוכללת, מבריקה לא פחות ממנו, או שאף אחד מהם לא נעצר כדי להרגיש משהו בכל ההתרחשויות המטורפות שעברו עליהם או כשהם כן עושים זאת מתישהו ובלית ברירה, זה קורה רק ביחס לבנות הזוג שלהם. כי עם כל מה שקורה סביבו, החברה החדשה של גיל שדה היא הדבר היחיד שיש לחשוב עליו. אני לא אומרת שלא – אבל וודאי לא ככה.
אגב, אני יודעת שהתיאור שלה אמור להיות של אישה עצמאית, משוחררת, חזקה ובסדר, אבל צר לי: גב' הילה הייתה בעיני הֶטְפֵּס מובהק לאשליה גברית מובהקת לא פחות. היא אישה שמתנהגת כמו גבר. מכירה את הפרסומת לקפה טורקי עלית?
ככה.
לא, אני לא קונה או מוכנה לקבל את הנחת המוצא או היסוד שספר מתח נדרש לדלג, לחפף או להשמיט תיאורים מעמיקים או נרחבים יותר על אודות נפש האדם. זה לא נכון ולא רק שזה לא נכון, זו פשוט מחשבה שגויה ונבערת.
אנשים מרגישים. זה בלתי נמנע. אני בטוחה שרבים היו רוצים להימנע מלהרגיש, לפחות במצבים מסוימים, אבל זה אחד הדברים שקשה מאוד שלא לעשות, אלא אם כן אתה רובוט, או דמות בדיונית בסיפור מתח קצבי.
כשחובטים בגיל בצורה מעוררת פלצות כואב לו. אז מה עם הלב? שם הכול בסדר? זה שיש לו יכולת התאוששות אדירה – איש הברזל – זה מילא, לא מתקבל בכלל על הדעת אבל מילא, אבל זה שהוא עומד בפרץ כשכל היסודות עליהם השתית את חייו פשוט מתנפצים לנגד עיניו מבלי שזה ישפיע עליו בשום צורה ואופן זה פשוט בלתי אפשרי.
ולא, עם כל הכבוד, הטיעון של "אין מספיק זמן" לא עובד כאן. תחשבי לידה, איך בשנייה כל החיים מתהפכים.
העלילה היא לא הכול. ההיגיון הפנימי של ההתרחשויות הוא לא הכול. השנינות הקולחת היא לא הכול.
זה הרבה מאוד שלא יהיה ספק, ואלמלא היה את כל אלה סביר מאוד להניח שלא היה על מה לדבר, אבל גם כשהם ביחד, ו-וודאי כשהם לחוד, זה לא מספיק.
זה לא שאני מחפשת את הירח. קחי לדוגמה סרט קטן ולא מזיק כמו הבריחה. לא פחות לא מציאותי, לא פחות קצבי, לא פחות מעניין. מה שכן, יתרון אחד יש לו באופן מובהק: היגיון פנימי. טוב שכך, משום שאין היגיון מכל בחינה אחרת. ההיגיון הפנימי מאפשר לך לשבת ולצפות בסרט מהתחלה ועד הסוף. הדמויות מתנהלות כפי שמצופה מהן להתנהל. אפילו מופרכות המצב לא מצליחה לערער על העובדה הזו. פשוט מקבלים שזה מופרך וממשיכים הלאה, ליהנות מהמתח. כשאין היגיון פנימי או אמינות פנימית וכל מה שיש הוא רק פעולה – פעולה – פעולה זה מפריע, כי יש גבול לכמה שקרים אדם מסוגל לבלוע.
אלונה עברי צודקת. משוואה עם נעלם הוא רומן מתח סוחף ומתוחכם. אבל מה נמצא מעבר לזה? אני באמת שואלת כי מאוד הייתי רוצה שיהיה.
שולמית גלבוע צודקת גם היא. העלילה מתפתחת בקצב הרסני, אבל אין בה שום קריצה, או לפחות קריצה שלא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות.
אני יכולה לקרוא עוד ביקורות ולהתכתב איתן, אבל אני לא רוצה וגם לא צריך.
משוואה עם נעלם הוא ספר מתח טוב. הוא סוחף יותר מאיש מבוקש מאוד וזו מחמאה אדירה למישהו שזהו ספרו השני בסך הכול, בהשוואה לספרו העשרים ושניים של סופר מותחני ריגול שזהו עיסוקו עשרות בשנים. אבל הספר של ג'ון לה קארה הוא ספר הגיוני, מיושב, מציאותי. כל העובדות האלה לא גורעות ממנו את המתח שבו – להיפך: הן מוסיפות עליו. במידה מסוימת, הן הסיבה שהוא קיים.
עכשיו תארי לעצמך מה כל העובדות האלה היו יכולות להוסיף למשוואה עם נעלם.
זה מה שמפריע לי.
לא בגלל שלא התאמצו – כי התאמצו (להוציא את הטעות האנושה והאיומה שלא נחזור עליה אבל גם לא נשכח).
בגלל שלא חשבו שיש לעובדות אלה המקום. זו מחשבה שגויה שאם לא תתוקן, אנו הקוראים נמשיך להישאר עם הבלבול החמור והשגוי שבין "אגודל" ל"בוהן" וכל מה שמשתמע מכך.
חשבי על זה כך: את יוצאת למסעדת גורמה, מזמינה סטייק אנטריקוט ומקבלת במקומו פרגית. גם אם הפרגית הייתה טעימה, מה תהיה התגובה שלך?
את יודעת מה – נלך אפילו עוד צעד קדימה: יצאת למסעדה רגילה והזמנת פרגית אבל קיבלת פרגית מתובלת יתר על המידה. עם איזו תחושה תלכי בסוף הביתה?
ואיך אפשר בלי… מישהו כבר עשה על זה סרט:
כל טוב,
גתית
