ואוו, כמה שאני הולכת לכתוב לך!
מילא את, שצריכה לקרוא את כל זה – תחשבי עלי, שצריכה עכשיו לכתוב (שלא לומר להקליד) את הכול…
נו, טוב. אני מוכנה להקרבה הנעלה הזו, בגין חשיבותה לכלל האומה ולציבור האנושי כולו. שלא יגידו שפולניות לא יושבות לבד בחושך אם אין להן סיבה טובה…
כמו תמיד, נתחיל מהתיעוד ההיסטורי, נעבור להשתלשלות העניינים ונגיע משם אל המסקנה והתובנה – לחם חוקנו. הכי משחזר תהליכי החשיבה הארוכים. הכי תוכנית מציאות.
השאלתי את ארץ שפלה של ג'וזף או'ניל.
הספר הופיע לי ברשימה – משמע המלצת עליו – משמע ספר טוב – משמע יש (להלן חובה) לקרוא.
גם התשבחות על גבי הכריכה האחורית (הצצתי ממש בלי להתכוון) חיזקו את המסקנה המתבקשת.
אז התחלתי לקרוא, מתוך אמונה מלאה שהמסקנה תממש את עצמה באופן מתבקש. זה לא קרה.
זה לא שלא הבנתי את הסיפור. לא הבנתי מה הוא רוצה להגיד. ליתר דיוק, לא הבנתי לאן הוא רוצה להגיע ומה בדיוק הוא חותר לומר. אני מוכנה לקבל משלים ודימויים, אבל לא נדמה שהיה כאן משל. או דימוי. זה היה סיפור פשוט שניסה להתחפש ליותר באמצעות הפשטת יתר של דברים פשוטים ממילא. כאילו שאו'ניל חשב שבעצם פירוק מציאויות וחוויות יום־יומיות ליחידות קטנטנות הוא יוכל ליצור איזו סוגה עלית, חדשה ורעננה.
לא ברור למה.
ברור, אבל, שזה לא ממש עבד.
הגיבור הוא בחור נשוי. גר בניו יורק. אשתו רצתה לעבור לעיר בגלל עבודה חדשה ומפתה מאוד שהוצעה לה שם. אחר כך התרחשו אירועי ה – 11 בספטמבר. האישה התחילה לפחד. הפחד התעצם עד שבאיזשהו שלב התרחב לכיוון ההשלכה על מערכת היחסים והנישואין שלה ושל בעלה. הם מחליטים להיפרד. כלומר, היא מחליטה. בעלה לא בדיוק מבין למה, כמו שהוא לא בדיוק מבין אותה, או את המצב. מיותר לציין שהוא גם לא בעד הרעיון – מבחינתו היה דווקא בסדר. החיים והכול. קצת לא נעים לפעמים, אבל לא משהו שאי אפשר לחיות איתו.
אבל האישה מתעקשת. וחוזרת ללונדון. והוא – איכשהו, נתקל באיזה הודי שרוצה להקים מגרש קריקט באמצע ניו יורק. ואז יש הסברים. ואוו – כמה הסברים! על המשחק. על הדשא. על ההיסטוריה של המשחק. על האדם הזה. על האנשים מסביב. ההסברים אף פעם לא מופיעים במקום הנכון: הם תמיד מספרים על מה שלא מעניין לקרוא. כלומר, זה היה מעניין אם זה היה מוביל לאנשהו, אם היה בזה רעיון, או משל (כפי שכבר כתבתי). אבל זה לא מוביל. ואין בזה רעיון, או משל (אפילו לא דימוי). ובינתיים, הסיפור על האנשים נדחק לקרן זווית. לייצוג חד ממדי של תכונת אופי או התנהגות מוקצנת או הופעה חריגה בנוף האנושי. כאילו שההתמקדות הזו נושאת באיזה ערך אמיתי וחשוב באמת על החיים.
האיזונים לא נכונים כאן.
הטפל הופך לעיקר.
הדבר המעניין היחיד שאולי יצא לי מכל הסיפור הוא הדמיון למקופלת של תמר גלבץ, עם התיאור הזהה של זריקת המרץ המפתיעה שחיי הזוגיות של שני הזוגות מקבלים רגע לפני שהם נפרדים באופן סופי. צמדים – צמדים של שפנפנים אילמים.
לא לחינם הזכרתי כאן את תמר גלבץ. לא תיארתי לעצמי שאזכיר אותה כאן, אבל שבוע הספר, שהוא (זהירות – ספוילר. איך כותבים ספוילר בעברית?) – המסגרת לכל הדוא"ל הזה (ואיך לא, בעצם?) זימן אותה לבוא ולהרצות על הספר החדש שלה. ומובן שאין מצב שאירוע כזה יעבור בלי אזכור והתייחסות (הזהרתי אותך שזה יהיה ארוך), אז מכאן חולית הקישור (שכרגע חשבתי עליה) הופכת לחיונית ולבלתי נמנעת בעת ובעונה אחת.
אז הלכתי להרצאה. תמר הופיעה יחד עם העורך שלה – אלי הירש, שהוא גם משורר בפני עצמו (ויש לו גם אתר), מה שרק מוכיח לך שיש סדר לדברים והיגיון מאחורי כל דבר. וכי למה את שואלת? (ויפה שכך).
זוכרת שכתבתי לך על סגנון הכתיבה שלה? על איך שהוא מתנגן כמו שיר נטול סימני פיסוק, ברצף תודעתי ארוך עד שעולה הרושם שבעצם לא מדובר כאן כלל בסיפורת אלא בשיר שהתחפש לסיפור?
אלמלא התמזל מזלה של תמר גלבץ ליפול על אלי הירש בתחילת דרכה הספרותית, אפשר שהספרים שלה – במישור הכללי ובצורתם העכשווית בפרט – לא היו יוצאים אל האור. לא רק בגלל שאלי הירש קרא והתלהב – זה מובן מאליו ולא פחות חשוב, אלא בגלל שאלי הירש היה זה שנתן לתמר את "האישור", החותמת הזו לממש את ה"משהו" שהיה לה על המחשב – לכדי ספר. ועוד אחד. ועוד אחד.
תמר גלבץ (כך היא סיפרה בערב הספרותי וכך סיפרה בעבר – טוב, היסטוריה לא יכולה מאוד להשתנות) עבדה במעריב, כעורכת של אלי במדור התרבות (מן הסתם). לאחר תקופה מסוימת פיטרו אותה והיא – במקום לחפש עבודה – התיישבה ליד המחשב והתחילה להקליד, עם אצבע אחת, איזה מין "משהו" חסר צורה כזה, נטול שם וזהות ותכלית. חס וחלילה לא ספר או סיפור, אלא "משהו" כזה, על קובץ WORD.
או אז, במהלך פרסומי שהקדים את זמנו לאחור, חזתה תמר באופן נבואי בפרסומת של DUTY FREE נתב"ג (כי אם כבר לכתוב משהו בלועזית, אז נשתמש גם באותיות מתאימות) והחליטה להראות את ה"משהו" שלה "למישהו". ואם כבר "מישהו" אז רק אלי, ששימש גם כעורך בהוצאת חרגול. והיא התקשרה אליו והוא מיד שאל "יש לך כתב יד לספר?" והיא מיד אמרה "לא, מה פתאום. יש לי משהו, שאני רוצה להראות למישהו. והמישהו הזה הוא אתה". והיא שלחה והוא קרא והתלהב והוציא לאור את כל שלושת הספרים שלה.
אז את מבינה?
אם מישהו אחר, לא משורר, היה קורא את ה"משהו" שלה, לא בטוח שהיה יוצא מזה "משהו". אבל בגלל שאלי קרא, ובגלל שדווקא אלי קרא – קרה מה שקרה וכולנו קוראים מכאן והלאה.
הסיפור הזה עוזר לי (שוב) להבין את תמר גלבץ הרבה יותר טוב. בשונה מאו. הנרי ואנטון צ'כוב, שאני בכנות לא יודעת לענות על השאלה – איך הייתי חוקרת אותם אילו הם היו עדיין בחיים – עצם ההיכרות, שלא לומר המפגש, עם סופרים שאת יצירותיהם קראתי, עוזר לי לחדד לעומק את כל התפיסה (ואולי זה אומר יותר עליהם מאשר על או. הנרי ואנטון צ'כוב…).
לא ניגשתי בסוף ההרצאה לדבר עם תמר או לשאול אותה משהו, אבל משהו למישהו הרגשתי חייבת להגיד. ואכן הייתה שם מישהי שבשלב השאלות סיפרה כמה היא אהבה את "מקופלת" וכמה היא הרגישה שהסיפור הזה נכתב באופן אישי וקרוב ואפשר לה להתחבר אליו. אז פניתי אליה וגיליתי לה שלא אהבתי את "מקופלת" עד שחיפשתי את תמר גלבץ ברשת והבנתי שהסיפור הזה היה בעצם הסיפור שלה (עם ההמשך של בריכת השחייה והחתירה לתקווה, כפי שכבר נכתב בעבר – על ידי – והדברים ידועים). ואז האישה הזו – במעין סלידה מעודנת – אמרה: "זה לא ממש משנה", כאילו שהיא נוזפת בי, על ההיבט הרכילותי שהעזתי להכניס לעצם העניין ועל ידי כך להכתים את האווירה הספרותית המכובדת – מרוממת שבה שרינו עד כה.
וזה הרגיז אותי, ה"הטפה המוסרית – מחנכת" הזו. לא הרבה, אבל מספיק כדי שזה גם יעצבן, במיוחד לאור העובדה שאם נתעלם מהתנשאות שאינה במקומה, היא ממש לא צודקת.
נכון, כל אחד תופס ספר – תמונה – סרט באופן אחר, כפי שהוא רוצה ומוכן לתפוס אותם. לא תמיד יש במה לחפור. לא לכולם זה מתאים. לפעמים ההתרגשות הזו, עצם החיבור ל"אני" הפרטי, מספיקה כשהיא לעצמה, כפי שקרה עם האישה הזו ועם עוד עשרות ומאות כמוה.
אבל לי זה לא מספיק. כדי להבין משהו באמת – צריך לדעת שהכול חשוב. הכול.
לא בגלל טרחנות, אלא בגלל שככה זה.
ככה זה צריך להיות.
לפני כמה ימים אמרתי למישהו שההבדל בין האנשים המוצלחים והמצליחים באמת לבין כל השאר הוא שהאנשים המוצלחים והמצליחים באמת מחויבים לעצמם ולמה שהם עושים. אני לא מדברת על מטורפי עבודה שמזניחים את חיי המשפחה שלהם או שדורסים אחרים כדי לשגשג ולהצליח – וודאי שלא. אין כאן העדפה של שגשוג מסוג אחד (כלכלי לצורך העניין) על חשבון דיכוי של צורך אנושי אחר (הוויה משפחתית, חברית, זוגית לצורך השלמת הנושא).
אנשים מוצלחים ומצליחים הם אנשים ששמים לב לכל התמונה, אנשים שמחויבים לרעיון היקר לליבם ולביצועו, אנשים שהולכים עד הסוף עם העבודה שלהם. אנשים מוצלחים ומצליחים באמת יודעים את כל מה שצריך לדעת על מה שהם עושים, בגלל שהם יודעים שהכול חשוב.
לא אהבתי את מקופלת, אבל אחרי שהקשבתי לתמר אצל גיל ריבה שיניתי את התפיסה שלי, כי זה עזר לי להבין את הסיפור באור אחר, מורכב יותר, פחות מוקצן ובעייתי.
לא התכוונתי לקרוא את הספר החדש של תמר גלבץ, בגלל אותה נימה מדוכדכת – עזובה שמרחפת מעל כל יצירותיה. אבל עכשיו, אחרי שפגשתי אותה (אפשר לקרוא לזה מפגש אם לא נפגשנו באופן הדדי?) אני כבר לא דוחה את הרעיון על הסף. כלומר, ברור שאת צריכה לאשר ולהמליץ – יש תהליכים מנהליים חשובים שצריך לעבור – אבל ברמת העיקרון, הנחרצות אבדה ואיננה.
תראי, קראתי לא מזמן ספר (אנונימי) שסבל מאותו גורל אומלל. באמת שלא התכוונתי. זה פשוט יצא ככה: עוד סיפור של מישהי שמישהו איכשהו האמין שמה שהיא מספרת, באופן שבו היא מספרת אותו, היה ראוי ונכון ומעניין מספיק לקריאה. אבל הספר ההוא לא באמת מספר ולא באמת מרחיב – וודאי שלא במקומות הנכונים – ולא באמת מעניין בכל יתר המקומות ובכלל, לא כתוב באופן שמתעלה לכדי ספרות של ממש. לכן הוא גם לא ממש נוגע.
כנראה שספרות, כמו כל דבר, היא גם עניין של אופנה. עכשיו אוהבים ספרים שמצטיירים כהגות מהורהרת על החיים ועל שלבי המעבר בין מצב למצב, בין תקופה לתקופה, ואם אפשר בנימה המדוכאת והמדוכדכת ביותר שאפשר למצוא. אכן, קווי התפר מעולם לא נראו עגומים יותר. הבעיה היא שכל היוצרים האלה, והעורכים שלהם, מסתמכים כנראה יותר מדי על העובדה שהמציאות הזו, שהם פורשים כאן לפנינו, תשלים את עצמה, מעצמה ומאליה, רק בגלל שהיא "עצובה" ו"עצוב" (הלוא ידוע) פירושו "בעל משמעות".
אז זהו – שזה לא נכון, ולכן זה גם לא קורה.
עצבות היא לא תוכן ונוגות היא לא ערובה לעומק. לכן, מה שמתקבל בסופו של דבר הוא רק טפטוף קל של תוגה. אין כאן את "המצליחנות המצליחה" של האנשים המוצלחים והמצליחים באמת.
צפיתי לא מזמן ב – Wreckers, על זוג שחיי הנישואין שלהם מתערערים עם ביקורו המפתיע של הגיס (אח הבעל) וגילוי מטריד על כושר ההורות שלהם (נו, באמת – חשבת שלא יהיה סרטון?)
מצד אחד, להגיד לך שהעלילה הייתה נורא מוצקה ומגובשת?
אני יכולה, אבל זה יהיה שקר.
מצד שני, להגיד לך שזו מגרעת?
אני יכולה, אבל אז אחטא לאמת; בראיון עם השחקנים והבמאית (נו, באמת – חשבת שלא אראה?) הבמאית הסבירה שהמגמה הערפילית הזו הייתה חלק מהתוכנית הכללית שלה – יצירת אסופה של זיכרונות, מעין פסיפס של הסתכלות לאחור, על אירועים מחוללים ומכוננים בתקופה מעצבת ורבת חשיבות (ניסוח שלי לאישור שלה על רעיון של מנחה הערב. אילו תובנות מעניינות היו לו!).
אז אחרי שהקשבתי הבנתי שזה לא עניין של עריכה גרועה או סיפור טוב פחות, אלא ש – Wreckers הוא פשוט סרט כזה – אומנותי, ושהאומנות שלו היא חלק בלי נפרד מהזהות שלו, לצד השחקנים, התלבושות והתפאורה. זכותו. רק כנראה שיש סיבה שהוא סרט אומנותי מצומצם כזה: מקדש את התפיסה החמקמקה של העיצוב הססגוני על פני ההבנה המלכדת שנוגעת ליותר וביותר אנשים. זה לא רע או טוב – זה פשוט מה שהוא. עם אומנות אי אפשר להתווכח. עם ההסכמה והמסקנות האישיות שלי כצופה – אפשר גם אפשר.
את יכולה להתנגד ולהגיד שאני מצפה שיאכילו אותי בכפית.
ואז אני אומר לך ללכת ולצפות ב"הזדמנות אחרונה לאהבה" עם דסטין הופמן ואמה תומפסון.
הוא גרוש מבוגר שטס ללונדון לחתונת בתו והיא רווקה מבוגרת שעובדת בשדה התעופה.
סרט נחמד, אבל הדבר הכי חזק בו הוא (לטעמי – וכמובן לצורך העניין) התמונה שבה אמה תומפסון, ממש בתחילת הסרט (בעשר דקות הראשונות שמספרות לנו על הדמויות וחייהן), נכנסת לשירותי הבר שאליו יצאה לבלות עם חבריה, מתיישבת על האסלה ופורצת בבכי. בכי קצר, רגעי, שלאחריו היא מיד מתעשתת ואוספת את עצמה, אבל זה בכי שאומר את הכול.
הוא אומנם אורך רק רגע, אבל ברגע הזה, אולי פחות מעשרים שניות, אמה תומפסון מגוללת בפנינו עולם שלם. היא עושה את זה בגלל שהיא אמה תומפסון – שחקנית מחוננת (אני חושבת שהיא צריכה לכתוב את זה על כרטיס הביקור שלה: "אמה תומפסון – שחקנית מחוננת"), שמצליחה להבין באמת את ההוויה שעוברת על הדמות שלה, לזקק אותה לביטוי אחד מרוכז ולהביע אותו בצורה הכי מדויקת והכי אנושית שיש.
אישה שנשואה מגיל 16 עם עשרה ילדים, גרושה + שניים או רווקה בת 53 – לא משנה מי: אם מישהו עושה את התפקיד שלו כמו שצריך – הוא יגרום לכל אחד להבין את זה.
אז הפסקתי גם את הספר ההוא (האנונימי). הפעם, בשונה מפעמים קודמות, ייסורי המצפון לא כרסמו בי. גם לא הבושה. אני לא יודעת למה בדיוק – יכול להיות שהייתי נחושה מאוד שלא לבזבז את הזמן שלי על משהו שאני לא באמת נהנית ממנו, כי למה בעצם? כל כך נהניתי מהספר האחרון שקראתי (מירה מגן) שכל דבר אחר, שלא מסב לי את אותה תחושה מרגשת, ואפילו מעורר בי תחושות לא רצויות של חוסר עניין וחשק – הוא לא משהו ששווה לבזבז עליו את הזמן.
מה שמאוד עזר לי, בגיבוש ההחלטה הסופית הזו, היה שבוע הספר ושני מאמרים שנכתבו בהשראת האירוע התרבותי החשוב הזה (למרות כל מה שאומרים על חנויות הוצאות הספרים שמנסות למסמס אותו):
המאמר הראשון, על עודף הספרים שמציפים היום את עולמנו (בארץ – ובארץ בלבד – יוצא לאור ספר חדש כל שעה וחצי בממוצע!), ריבוי עצום שאינו מאפשר למישהו באמת לקרוא את הכול (חוץ ממך).
המאמר השני, על קלאסיקות של ספרי ילדים שזכו לאחרונה לתרגומים מחודשים שמאפשרים להורים שלא קראו את הספרים בילדותם ליהנות בבגרותם משכיות החמדה הנצחיות האלה.
אלו שני מאמרים משלימים, למרות שלא קראתי אותם ככאלה: מאמרים שמסבירים לנו שיש יותר ספרים שלא נוכל לקרוא מאשר ספרים שנוכל, ועם זאת מרגיעים עם הידיעה שאת הספרים החשובים באמת נקרא בכל גיל ובכל שלב, כי הם יעמדו במבחן הזמן וישרדו את ההצפה ההמונית בזכות איכויותיהם הבלתי מתפשרות.
לא לכל אחד מתאים כל דבר – ריבוי הוא מענה חיובי על צרכים רחבים של הרבה אנשים. אבל מה שמתאים לנו – מחכה וממתין לנו, בסבלנות ובשקט, עד שנגיע גם אליו, כשנגיע. כי הוא שווה את זה.
הספרים האנונימיים הם כנראה לא ספרים שמתאימים לי. אי לכך אין לי שום סיבה להתענות בקריאתם, כמו שאין לי שום סיבה לנעול נעליים לוחצות, שקטנות עלי בשלושה מספרים. אני לא אגיד את זה בקול, בגלל שיש אנשים שאולי עבורם זה מתאים ואני וודאי לא מוציאה שם רע לאף אחד אחר.
קראתי גם את גשם פתאומי של מאריטה וולף, ולמרות שהוא לא בין הדברים המאלפים ביותר, היה בו משהו חשוב – לפחות לדיון בינינו. מרגוט ליווסי, שהיא כנראה אחת העורכות, מספרת בהקדמה שגשם פתאומי היה "הישגה האדיר ביותר (של מאריטה וולף), רומן שגם כיום, שלושים שנה לאחר שסיימה להדפיס את העמוד האחרון בו, מכה בקורא בכל העוצמה, התענוג והרעננות של יצירת אמנות אמיתית… הסיבה שבגללה המתינו שלושה עשורים בטרם פרסמנו (את הספר), היא סיפור מרתק בפני עצמו… לדברי בעלה, (מאריטה) סיימה את כתיבת 'גשם פתאומי', הרומן השביעי שלה, ב – 1972.. אולם משנתבקשה על ידי המו"ל שלה לקדם את הספר, וולף סירבה. היא גם סירבה לפנות למו"ל אחר. במקום זאת הכניסה את כתב היד למקרר – מישהו אמר לה שזה המקום הבטוח ביותר לאחסון מסמכים – ושם הוא נותר עד יום מותה. היא לא כתבה מאז רומן נוסף… השאלה האמיתית, זו שאין לה מענה, היא כיצד הצליחה וולף לכתוב רומן כה מעולה… 'גשם פתאומי' מתרחש בלוס אנג'לס בקיץ 1972, ועוסק בקבוצה של נשים וגברים, בעיקר בני המעמד הבינוני, צעירים ובגיל העמידה, שכל אחד מהם, בדרכו, במידה זו או אחרת, מתמודד עם השאלות המנקרות בעקבות העלייה בשיעורי הגירושין ובעקבות המודעות המביכה, המעורפלת, לכך שנשים שוב אינן מוצאות סיפוק בלעדי בתפקידן כרעיות וכאימהות. העלילה נועזת, מפתיעה, מבדרת ומלאת השתלשלויות בלתי צפויות ומפגשים קשים. סיום הרומן הוא אחד המדהימים ביותר שקראתי אי פעם. אולם מה שגורם לי לרצות לעצור זרים ברחוב ולספר להם על 'גשם פתאומי', אינו כל זה, לא הסיפור המוזר שמאחורי הרומן, לא דמויותיו הנפלאות, לא העלילה המתוחכמת שלו ואף לא הסיום המדהים (אם כי די בכל אחד מכל אלה בנפרד). מה שגורם לי לרצות לבקש מאנשים להניח לכל דבר אחר ולקרוא את הספר הזה, הוא התחושה שהדפים האלה, שנוצרו במיומנות כה רבה, אמיתיים יותר מהחיים עצמם, ושחוויית חיי הפרטים נעשתה עשירה יותר בעקבות הקריאה בהם" (מרגרוט ליווסי, גשם פתאומי, מודן הוצאה לאור, מושב בן שמן, 2007, עמ' 7 – 8).
הייתי אומרת שבהקדמה היא קצת נסחפה עם התיאורים המעלפים – מתעלפים. אולי באנגלית זה נקרא יותר טוב. אולי זה בגלל שאני קוראת את הספר הזה עכשיו, ולכן הוא כבר לא כזה מפתיע, מחדש, מסעיר ו"ואוו" כמו לפני שלושים שנה. או ארבעים.
ההתרשמות האישית שלי לא חשובה כל כך לצורך העניין. עובדה שקראתי עד הסוף. וכן, על אף הרוויה המסוימת, הספר עדיין מתאים, לזמננו ולנו, כי הוא מדבר על אנשים. אולי לא בסוגה עלית אבל בהחלט באופן מעניין. הקטע האחרון, של הסיום הנורא מצד מי שחולל את השרפה – איום ומחריד, ומאוד מציאותי והכי חשוב – מנקר ומעורר מחשבה.
על כל אחת מהדמויות אפשר להגיד משהו – כל אחת מהן חוותה איזה אסון שטלטל אותה משגרת עולמה המוכרת. מאריטה וולף אולי לא מציעה הרבה מעבר לזה, אבל גם הצגה נכונה ויציבה, שלא לומר עקבית ומפותחת, היא הישג שאסור להקל בו ראש, בפרט לאור שתי האכזבות הספרותיות שקדמו לה, אצלי.
אני לא יהירה מספיק לחשוב שהספר הזה המתין 40 שנה רק כדי להיקרא על ידי (או על מנת שאהרהר בקול, האם דמותו של הצעיר היפיפייה והרקוב בגוף ובנפש, אינה למעשה עיצוב מחודש של דמות הגואל האלמותי, במעין גיחוך של הפוך על הפוך – ואם כן, הרי שמדובר בדימוי מעורר השראה וחשוב בהחלט).
עם זאת, גשם פתאומי בהחלט מאשש את הטענה שלי שכן – למרות השפע, ההיצע, תאוות ההקלדה והריבוי האינסופי, אנחנו עדיין קוראים ספרים, גם כאלה שנכתבו לפני הרבה זמן וגם לפני הרבה מאוד.
לספרים יש מקום.
לספר טוב – המקום רחב ויציב יותר בפני רוחות השינויים.
לספר טוב מאוד – כל שכן.
לספר טוב מאוד עד מעולה – על אחת כמה וכמה.
ספר שכן גרם לי הנאה גדולה (אולי באופן די מפתיע) היה חידת מותי של אמנון ז'קונט: כתיבה טובה, עלילה קולחת, היגיון שלא מבייש את הקורא (במרבית הפעמים ולפחות עד האמצע), ערך היסטורי מוסף (טיפה מוסרני – מטיפני אבל אני לא מאוד קטנונית). אי אפשר לספר הרבה כי אז אסגיר את העלילה וכאן העלילה היא העיקר (בעצם, למה אני אומרת את זה לך?! את זו שהמלצת לי על הספר. ברור שאת מכירה את העלילה!), אבל מה שחשוב לציין הוא שהספר הזה הוא ההוכחה שאפשר לכתוב ספר מתח ישראלי איכותי טוב כלל מבלי להתבייש!
מצידי, אפילו שייצאו אותו לחו"ל.
אני חושבת שאפשר לסכם את העניין כך: דורית רביניאן סיפרה שפעם היא טסה לגרמניה לחתום על ספרים בדוכן ההוצאה הגרמני שהוציא לאור את אחד מספריה. היא עלתה על קרונית והתחילה לחצות אולם ענק של דוכנים וביתנים נטולי סוף, כמו שרק באולמות ענקיים בחו"ל אפשר לראות, ותוך כדי מעבר חולף על פני ההמון ההמוני הזה, היא חשבה לעצמה – מי באמת צריך את הספר שלה עם כל השפע הזה? למי בדיוק היא חסרה?
זו מחשבה מאוד… רציתי להגיד "נכונה" אבל אז קפצה לי המילה "קרתנית" לראש. כי, תחשבי על זה רגע – מי באמת צריך עוד שחקן בהוליווד? אבל מצד שני, כל השחקנים והשחקניות שאנחנו יכולות לנקוב בשמותיהם (ואנחנו יכולות) – לא היו שחקנים ושחקניות שהיינו יכולים לנקוב בשמותיהם אילו הם היו נוסעים בקרונית הזו באולם האינסופי של תערוכת הירידים ורואים את כל אינסוף האנשים שמחפשים להצליח בדיוק במה שהם מבקשים – ומחליטים לוותר.
אז אני מחזקת את ידיו של אמנון. ואני מחזקת את ידיהם של כל מי שעושים עבודה טובה וראויה ואיכותית. ואני אהיה חיובית ומלאת תקווה ואאחל לכולם – וכמובן לך ולי – לקרוא הרבה ספרים טובים ולראות המון סרטים נהדרים ולעשות את הדברים שאנחנו אוהבות ומוצלחות בהם, כדי שנצליח ונבסס לעצמנו מקום ואחיזה בתוך כל השפע הזה של ההיצע האנושי.
סוזן סרנדון אומרת בהנרקוד? שאנשים מתחתנים כדי שיהיה עד לחיים שלהם, כדי שהם לא יעברו בחטף, מבלי שמישהו ישים לב. לא מאוד מסכימה עם הנכונות של המשפט הזה (או עם המחשוף של סוזן, אבל זה כבר עניין אחר), אבל נדמה לי שכאן הוא קצת יותר ממתאים.
אנחנו חיים בעולם הזה. כולנו. וכולנו יש את הדבר המיוחד הזה לתרום לעולם, מבלי לחשוב שאנחנו מיותרים בגלל שיש עוד אנשים כאן, חוץ מאיתנו.
בסופו של דבר, אם לא היו אנשים אחרים – איך היינו יכולים להציע משהו למישהו?
נקודה למחשבה.
ארבעה ספרים, שני סרטים ומפגש ספרותי אחד – תודי שהיה ארוך, אבל ממש ממש מעניין…
נתפשר על מילה אחת – אות חיים אחת וזהו.
פעם אחת כבר הוכחת שאת יכולה.
נראה אותך הפעם.