השמלה הסגולה

Array
(
    [0] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 18
            [name] => סיפורים ותרגומים
            [slug] => stories-and-translations
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 18
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 0
            [count] => 132
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 18
            [category_count] => 132
            [category_description] => 
            [cat_name] => סיפורים ותרגומים
            [category_nicename] => stories-and-translations
            [category_parent] => 0
        )

)

השמלה הסגולה¹

עלינו להתייחס בכובד ראש לגוון הידוע כסגול. זהו צבע אשר זכה למוניטין מוצדק בקרב בניו ובנותיו של המין האנושי. קיסרים תובעים אותו לצבעם המיוחד. בחורים טובים מכל רחבי העולם מחפשים להביא את אפם לגוון הידידותי המלווה את התמזגות האדום והכחול. אנו אומרים על נסיכים שהם נולדים לסגול; בזאת אין ספק, הודות לגוון כאבי הבטן של פרצופיהם הדומה ביותר לארשת האף המרומם של פרחח חוטב עצים. כל הנשים אוהבות את הסגול – כשהוא האופנה².

וכעת נִשְׁחָק הסגול. ניתן להבחין בכך ברחובות. כמובן שצבעים אחרים אופנתיים בהחלט אף הם – למעשה, ראיתי דבר נפלא לפני כמה ימים באלבטרוס³ ירוק־זית, עם חצאית בעלת אמרת ירך משולשת מעוטרת בריבועי משי ורדיד תלוי מתחרה מעל לְסוּטָה מתוחה ושרוולים בעלי שני ניפוחים עם קשר תחרה שאוחז שני גדילים אסופים – אבל רואים הרבה סגול גם. הו, כן, רואים. צריך רק לפסוע לאורך רחוב ⁴23 בכל אחר צהריים נתון.

לפיכך מיידה⁵ – הנערה עם העיניים החומות הגדולות ושיער הקינמון בחנות הכוורת⁶ – אמרה לגרייס – הנערה עם סיכת אבן החן המזויפת וטעם המנתה־פפסין⁷ המתבל את דיבורה – "הולכת להיות לי שמלה סגולה – שמלה סגולה תפורה בהזמנה – לחג ההודיה."

"הו, באמת?" אמרה גרייס, מכניסה כפפות במידה 7.5 לקופסה במידה 6.5. "בשבילי זה אדום. את רואה יותר אדום בשדרה החמישית. ונראה שכל הגברים אוהבים את זה."

"אני אוהבת הכי את הסגול," אמרה מיידה. "ושלגל⁸ הזקן הבטיח לתפור אותה ב־$8. היא הולכת להיות יפיפייה. תהיה לי חצאית קלועה וחולצת מעיל מקושטת עם רצועות מקלעת צרות מתחת לצווארון מאריג לבן עם שתי שורות של…"

"מגפיים ערמומיות!"⁹ אמרה גרייס עם קריצה מושכלת.

"מקלעת רקמה מעל חזיית גלימה לבנה; ומחוך קלוע¹⁰ ו…"

"מגפיים ערמומיות – מגפים ערמומיות!" חזרה גרייס.

"שרוולי כבש¹¹ קלועים עם סרט קטיפה משוך מעל חפת פנימי. למה את מתכוונת כשאת אומרת את זה?"

"את חושבת שמר רמזי אוהב סגול. שמעתי אותו אומר אתמול שהוא חשב שכמה מהגוונים הכהים של האדום היו מדהימים."

"לא אכפת לי," אמרה מיידה. "אני מעדיפה סגול, ואלה שלא אוהבים את זה יכולים פשוט לעבור לצד השני של הרחוב."

מה שמעלה את המסקנה, כי אחרי הכול, חסידי הסגול יכולים להיות נתונים לאשליות קלות. הסכנה קרובה כאשר עלמה צעירה חושבת שביכולתה ללבוש סגול ללא התייחסות לגוון עור ודעות; וכאשר קיסרים חושבים שגלימותיהם הסגולות יילבשו לנצח.

מדייה חסכה $18 לאחר שמונה חודשים של חסכון; מגמה זו סיפקה את הסחורה בעבור קניית הבד ותשלום $4 לשלגל בעבור תפירתה. ביום לפני חג ההודיה נותר לה מספיק בדיוק כדי לשלם את $4 הנותרים. ואז לחופשה בשמלה חדשה – האם תוכל הארץ להציע משהו קסום יותר מכך?

בקמן¹² הזקן, בעלי חנות הכוורת, ערך תמיד סעודת חג הודיה לעובדיו. בכל אחד מ־364 הימים העוקבים, להוציא ימי ראשון, היה מזכיר להם את הנאות משתה העבר ואת תקוות משתאות העתיד, מסית אותם בכך להגדיל את מידת התלהבותם בעבודה.

הארוחה נערכה בחנות על אחד השולחנות הארוכים במרכז החדר. הם נעצו נייר עטיפה מעל החלונות הקדמיים; ועופות ההודו ושאר דברים טובים הובאו בדלת האחורית מהמסעדה שבפינה. ניתן להבין שהכוורת לא הייתה חנות כולבו אופנתית, עם דרגנועים ותסרוקות פומפדור¹³. היא הייתה כמעט קטנה מספיק כדי להיקרא מרכז מסחרי; ואפשר ממש להיכנס פנימה ולקבל שירות ולצאת החוצה שוב. ותמיד בסעודת חג ההודיה מר רמזי…

הו, לעזאזל! הייתי צריך להזכיר את מר רמזי ראשית כל. הוא חשוב יותר מסגול או ירוק, או אפילו מרוטב אוכמניות אדום.
מר רמזי היה הלבלר הראשי; וככל שזה נוגע לי, אני בעדו. הוא מעולם לא צבט את זרועות הנערות כשחלף על פניהן בפינות החשוכות של החנות; וכאשר סיפר להן סיפורים שעה שהיו העסקים משעממים והנערות צחקקו ואמרו: "הו, שוש!"¹⁴ הן לא התכוונו כלל לג. ברנרד¹⁵.

מלבד היותו אדם אדיב ונעים הליכות, היה רמזי משונה ומקורי בדרכים אחרות. הוא היה חולה בריאות, והאמין שאנשים לעולם לא צריכים לאכול שום דבר שהיה טוב להם. הוא התנגד באלימות לכל אדם שחש בנוח, או שיצא בשלום מסופות שלגים, או נעל ערדליים, או נטל תרופות, או פינק את עצמו בכל דרך שהיא. לכל אחת מעשר הבנות שבחנות היו חלומות קטנים של צלעות־חזיר־ובצל־מטוגן כל ערב להפוך להיות גב' רמזי. שכן, בשנה הבאה היה עתיד בקמן הזקן להופכו לשותף. וכל אחת מהן ידעה שאם תצוד אותו, תוכל להעיף את דעות הבריאות הנרגזות שלו עוד קודם שיחלוף קלקול הקיבה מעוגת החתונה.

מר רמזי היה אלוף הטקסיות בארוחות החגיגיות. תמיד היו שני איטלקים שניגנו בכינור ונבל והנהיגו ריקוד קטן בחנות.

וכאן היו שתי שמלות שנרקחו מתוך כוונה להקסים את רמזי – אחת סגולה והשנייה אדומה. כמובן, שמונה הבנות האחרות התכוונו ללבוש שמלות גם הן, אך הן לא נחשבות. סביר מאוד להניח שהן תלבשנה איזו תלבושת של חולצה־מותנייה־חצאית־שחורה – לא משהו מושך¹⁶ כמו סגול או אדום.

גם גרייס חסכה את מעותיה. היא התכוונה לקנות את שמלתה מוכנה. הו, מה הטעם בלהטריח את החייט כשיש לך גזרה שהכול מתאים לה – השמלות המוכנות מיועדות לבעלות הגזרה המושלמת, על אף שיהיה עליה להצר את כולן במותן – לגזרה הממוצעת יש מותניים גדולות כל כך.

הלילה לפני חג ההודיה הגיע. מדייה מיהרה הביתה, נלהבת וקורנת עם מחשבות על המחר המבורך. מחשבותיה נסובו על סגול, אך היו לבנות עצמן – ההתלהבות העליזה של הצעירה להנאות שהנעורים חייבים לחוות או לקמול בהעדרן. היא ידעה שסגול יהלום אותה, וניסתה, בפעם האלף, להבטיח לעצמה שמר רמזי אמר כי הוא אוהב סגול ולא אדום. היא הלכה קודם לביתה כדי לקחת את $4 עטופים בפיסת ממחטת נייר במגירה התחתונה בשידה, ואז התכוונה לשלם לשלגל ולקחת את השמלה הביתה בעצמה.

גרייס התגוררה  באותו בית. היא אכלסה את חדר המבוא מעל מדייה.

בבית מצאה מדייה המולה ובלבול. לשונה של בעלת הבית הרעישה בחמיצות במסדרונות כמו מחבש חביצה שנטבל בחלב חמאה. ואז ירדה גרייס לחדרה בוכה עם עיניים אדומות כשמלתה.

"היא אומרת שעלי להסתלק," אמרה גרייס. "החיה הזקנה. בגלל שאני חייבת לה $4. היא שמה את המזוודה שלי בפרוזדור ונעלה את הדלת. אני לא יכולה ללכת לשום מקום אחר. אין לי אגורה שחוקה."

"היה לך קצת כסף אתמול," אמרה מדייה.

"שילמתי בו את השמלה שלי," אמרה גרייס. "חשבתי שהיא תחכה עד שבוע הבא בשביל שכר הדירה."

משיכה באף, משיכה באף, יבבה, משיכה באף.

הנה יצאו – הנה היו חייבים לצאת – $4 של מדייה.

"את יקירה מבורכת," בכתה גרייס, כעת קשת במקום שקיעה. "אני אשלם לייצור המרושע הזקן ואז אלך למדוד את השמלה שלי. אני חושבת שהיא שמימית. עלי והסתכלי עליה. אני אחזיר לך את הכסף, דולר לשבוע – באמת שאחזיר."

חג ההודיה.

הסעודה אמורה הייתה להיערך בצהריים. ברבע לשתיים־עשרה התגנבה גרייס לחדרה של מדייה. כן, היא נראתה מקסים. אדום היה הצבע שלה. מדייה ישבה ליד החלון בחצאית צמר הכבש הישנה שלה ומותנייה כחולה, מטליאה… – הו, עוסקת במלאכה מגונדרת.

"מה, אלי הטוב! את לא לבושה עדיין?" ציווחה האדומה. "איך זה יושב מאחור? את לא חושבת ששרוכי הקטיפה האלה נראים נורא נפוחים? למה את לא לבושה, מדייה?"

"השמלה שלי לא הייתה מוכנה בזמן," אמרה מדייה. "אני לא הולכת לארוחה."

"זה נורא ואיום. אני ממש מצטערת, מדייה. למה שלא תשימי על עצמך משהו ותבואי – זה רק החבורה מהחנות, את יודעת, ולא יהיה להם אכפת."

"תכננתי כבר על הסגולה שלי," אמרה מדייה. "אם אני לא יכולה ללבוש אותה, לא אלך בכלל. אל תדאגי לגבי. רוצי לך או שתאחרי. את נראית מאוד נחמד באדום."

מדייה ישבה ליד חלונה במשך כל הבוקר הארוך ועד אחרי זמן הסעודה בחנות. במוחה הייתה יכולה לשמוע את הבנות צווחות מעל עצם משיכה, את בקמן הזקן שואג מעל בדיחותיו מרובות המשמעות¹⁷, לראות את יהלומיה של גב' בקמן השמנה, שהגיעה לחנות רק בימי חג ההודיה, את מר רמזי הולך כה וכה, ערני, טוב לב, דואג לרווחת כולם.

בארבע אחר הצהריים, עם פנים חסרות הבעה ותחושה חסרת חיות היא עשתה את דרכה באיטיות לחנותו של שלגל וסיפרה לו שאין ביכולתה לשלם את חוב $4 עבור השמלה.

"אלוהים!" קרא שלגל, בכעס. "למה את נראית כל־כך אומללה? קחי אותו. הוא מוכן. תשלמי לי מתישהו. לא ראיתי אותך עוברת על פני החנות שלי כל יום במשך שנתיים? אם אני תופר בגדים זה אומר שאני לא יודע לקרוא אנשים? את תשלמי לי מתי שתוכלי. קחי אותו מכאן. הוא יעשה לך טוב; ואם תראי בו טוב הכול יהיה בסדר. שלמי לי כשתוכלי."

מדייה נשפה מיליון חלקיקי תודה בליבה, ומיהרה לדרכה עם שמלתה. כשעזבה את החנות נחת קורטוב של גשם על פניה. היא חייכה ולא הרגישה אותו.

גבירות שקונות בכרכרות, אינכן מבינות. בנות שחיוב מלתחתן נעשה על חשבונו של הזקן, לא תוכלנה להתחיל לתפוס – לא תוכלנה להבין מדוע מדייה לא הרגישה את הטפטוף הקר של גשם חג ההודיה.

בשעה חמש היא יצאה לרחוב לבושה בשמלתה הסגולה. הגשם התגבר, והכה עליה בזרם יציב ומלא רוחות. אנשים מיהרו לביתם ולמכוניותיהם עם מטריות אחוזות היטב ומעילי גשם רכוסים בקפידה. רבים מהם הפנו את ראשם להתפלא מהנערה היפה, השלווה ושמחת העיניים בשמלה הסגולה שהלכה בסופה כאילו הייתה מטיילת לה בגן תחת שמי קיץ.

אני רואה שאינכן מבינות זאת, גבירות הארנק המלא והמלתחה המגוונת. אינכן יודעות מה פירוש הדבר לחיות עם ערגה נצחית לדברים יפים – לרעוב שמונה חודשים בכדי לאחד יחדיו שמלה סגולה וחג. מה זה משנה אם יורד גשם, ברד, שלג או ציקלון?

למדייה לא הייתה מטרייה ולא היו ערדליים. היא לבשה את שמלתה הסגולה והלכה באוויר הפתוח. הניחו ליסודות לחולל את הגרוע מכל. לב מורעב חייב לקבל פירור אחד במהלך השנה.

הגשם ירד מטה וטפטף מאצבעותיה.

מישהו פנה בפינה וחסם את דרכה. היא הרימה את מבטה אל עיניו של מר רמזי, נוצצות מהערצה ועניין.

"בחיי, מיס מדייה," אמר, "את נראית פשוט נפלא בשמלתך החדשה. התאכזבתי רבות כשלא ראיתיך בארוחה. ומכל הבנות שאי־פעם הכרתי, את הפגנת את התובנה והפקחות הגדולות ביותר. אין דבר בריא וממריץ יותר מאשר להתנגד למזג האוויר כפי שאת עושה. האם אוכל ללכת איתך?"

ומדייה הסמיקה והתעטשה.