המנורה המקושטת
המנורה המקושטת1
כמובן ישנם שני צדדים לשאלה. הבה נסתכל על הצד האחר. פעמים רבות אנו שומעים כי מדברים על "נערות חנות"2. נשים כאלה אינן קיימות. ישנן בחורות שעובדות בחנויות. הן מרוויחות את לחמן בצורה זו. אך מדוע להפוך את מקצוען לתואר? הבה נהיה הוגנים. אנו לא פונים אל הנערות המתגוררות בשדרה החמישית כ"נערות נישואין".
לו ולוסי היו חברות. ידידות נפש. הן באו לעיר הגדולה למצוא עבודה משום שלא היה מספיק אוכל לכולם, במקום ממנו באו. ננסי הייתה בת תשע עשרה; לו הייתה בת עשרים. שתיהן היו יפות, פעילות, נערות כפריות ללא שאיפה לעלות על במה. המלאך הקטן היושב למעלה הנחה אותן לבית דירות זול ומכובד. שתיהן מצאו משרות והפכו למרוויחות שכר. הן נותרו חברות.
בסופם של שישה חודשים אני מפציר בפניכם לצעוד קדימה ולהכירן. קורא מתערב3: ידידותיי הגבירות, העלמה לוסי והעלמה לו. בעוד אתם לוחצים ידיים אנא שימו לב – בזהירות – ללבושן. כן, בזהירות; שכן הן תסלודנה ממבט בוהה שיינעץ בהן באותה המהירות שתסלוד ממנו גברת מכובדת בתא פרטי של תחרויות הסוסים4.
לו עבדה כגהצנית במכבסה ידנית, שכרה נקבע על פי כמות הפריטים שעברו תחת שרביט גיהוצה5. לבושה בשמלה סגולה שלא הלמה אותה היטב, ונוצת הכובע שלה ארוכה מהמקובל בארבעה אינצ'ים; אולם צעיפה וידונית6 פרוות הסמור שלה עלו 7$25, וחבריו החייתים8 יתומחרו בחלון הראווה ב – $7.89 לפני סוף העונה. לחייה ורודות, ועיניה התכולות בוהקות. היא קרנה משביעות רצון.
ננסי היא מה שהיית מכנה זבנית – משום שיש לך את ההרגל לעשות זאת. אין טיפוס כזה; אבל דור קשה עורף9 תמיד מחפש את הטיפוס; אז כך צריך הטיפוס להיות. היא מסורקת בתסרוקת פומפדור מסובכת ובעלת פוני ישר באופן מוגזם10. חצאיתה תפורה מאריג זול, אך בעלת הגזרה המתרחבת הנכונה. שום פרווה אינה מגינה עליה מפני אוויר האביב הקשה, אך היא לובשת את מקטורנה הקצר התפור מבד עבה ומשובח בעליזות ובהידור כמו היה עשוי שֶׂה פרסי! פניה ועיניה, מחפש טיפוסים לא יודע רחם שכמותך11, נושאים בהבעה הטיפוסית לנערות זבניות. זהו מבט של שתיקה אך גם התקוממות מלאת בוז כנגד הונאתו של המין הנשי12; של נבואה עצובה מפני הנקמה שעוד תבוא.
גם כשהיא צוחקת בקולה הרם ביותר המבט עדיין שם. אותו מבט יכול להיראות גם בעיניהם של איכרים רוסיים; ואלו מאיתנו שיישארו ייראו אותו יום אחד על פניו של גבריאל כשהוא יבוא להחריב בפיצוץ את כולנו13. זהו מבט שצריך להביך גברים14, לגרום להם לקמול ולהצטמק; אך הם נהגו לגחך לעומתו בחיוך מעושה ולהציע פרחים – כשחוט קשור אליהם15.
כעת הרם את כובעך והיפרד לשלום, מלווה בקריאתה העליזה של לו – "נתראה שוב" ובחיוכה המתוק והעוקצני של ננסי שנראה כי איכשהו החמיץ אותך ורפרף כמו עש לבן גבוה מעל גגות הבתים אל הכוכבים.
השתיים המתינו בפינה לבואו של דן. דן היה בן לווייתה הקבוע של לו. נאמן? ובכן, הוא היה בסביבה כשמרי נאלצה לשכור תריסר נציגי בית משפט16 למצוא את כבשותיה17.
"לא קר לך18, ננס?" אמרה לו. "תגידי, איזו טמבלית את19, לעבוד בחנות הישנה הזו בשביל $8 לשבוע! אני הרווחתי $18.50 בשבוע שעבר! כמובן שגיהוץ הוא לא עבודה מזהירה כמו מכירת תחרה מאחורי דלפק, אבל זה משתלם20. אף אחת מאיתנו הגהצניות לא מרוויחה פחות מ 10$. ואני לא חושבת שזו גם עבודה פחות מכובדת."
"את יכולה לקבל אותה," אמרה ננסי באף מרומם. "אני אקח את שמונה הדולר לשבוע ואת חדר השינה שבקצה הפרוזדור. אני אוהבת להיות בין דברים יפים ואנשים נהדרים. ובחיי, תראי איזו הזדמנות נפלה לחיקי! אחת מנערות הכפפות שלנו נישאה אתמול ליצרן פלדה מפיטסבורג, או נפח או משהו, ששווה מיליון דולר. אני אתפוס מציאה כזו בעצמי מתישהו. אני לא מתרברבת על המראה שלי או משהו21 ; אבל אני אקח את האפשרויות שלי למקום שמציע את הפרסים הגדולים22. איזה הופעה תהיה לבחורה במכבסה?"
"מה, שם פגשתי את דן," אמרה לו בניצחון. "הוא בא בשביל חולצת יום ראשון שלו וצווארונים23 וראה אותי בקרש הגיהוץ הראשון, מגהצת. כולנו מנסות לעבוד על קרש הגיהוץ הראשון24. אלה מאג'ינס הייתה חולה באותו יום ואני תפסתי את מקומה. הוא אמר שהוא הבחין תחילה בזרועותיי, כמה עגולות ולבנות הן היו25. השרוולים שלי היו מופשלים למעלה. כמה בחורים נחמדים באים למכבסות. את יכולה לזהות אותם כשהם מביאים את הבגדים שלהם במזוודות; ומופיעים בדלת פתאום ובבת אחת."26
"איך את יכולה ללבוש חולצה כזו, לו?" שאלה ננסי, נועצת בפריט המעליב מבט של בוז מתוק27 מעיניה הצבועות בכבדות. "היא מפגינה טעם איום ונורא."
"החולצה הזו?" קראה לו, בעיניים פעורות ברוגז. "מה, שילמתי $16 לחולצה הזו. היא שווה עשרים וחמש. אישה אחת השאירה אותה לגיהוץ, ואף פעם לא חזרה בשבילה. המנהל מכר אותה לי. יש עליה יארדים על גבי יארדים של רקמה ידנית. יותר טוב שתדברי על הדבר הפשוט והמכוער שאת לובשת."
"הדבר הפשוט והמכוער הזה," אמרה ננסי בשלווה, "הועתק מבגד שגב' ואנלסטיין28 פישר לבשה. הבנות אומרות שהחשבון שלה בחנות בשנה שעברה היה $12,000. אני הכנתי את שלי, בעצמי. הוא עלה לי $1.50. במרחק של שלושה מטר29 לא יכולת להבדיל בין שלי לשלה."
"נו, טוב," אמרה לו ברוח טובה, "אם את רוצה לרעוב ולהשתחצן, בבקשה. אבל אני אקח את העבודה שלי ואת המשכורות הטובות; ואחרי שעות העבודה תני לי משהו מפואר ומפתה ללבוש, שהרי אני יכולה לקנות מה שאני רוצה30."
בדיוק אז בא דן – בחור צעיר ורציני עם עניבה מוכנה31, אשר נמלט ממיתוג שטחיותה האיוולת32 של העיר – חשמלאי שהרוויח 30 דולרים לשבוע, שהסתכל על לו בעיניו העצובות של רומיאו33, וחשב שחולצתה הרקומה הייתה מארג קורים שבו ישמח להיתפס כל זבוב34 באשר הוא.
"ידידי, מר אוונס, – לחץ ידיים עם העלמה דאנפורת'35," אמרה לו.
"אני מאוד שמח להכיר אותך, העלמה דאנפורת'," אמר דן עם יד מושטת.
"שמעתי את לו מדברת על אודותיך לעתים כה תכופות."
"תודה," אמרה ננסי, נוגעת באצבעותיו בקצוות אצבעותיה הקרירות, "שמעתי אותה מזכירה אותך – מספר פעמים."
לו צחקקה.
"האם קיבלת את לחיצת היד הזו מגב' ואנלסטיין פישר, ננס?" היא שאלה.
"אם קיבלתי, את יכולה להרגיש חופשייה להעתיק אותה," אמרה ננסי.
"הו, לא יכולתי להשתמש בה, בכלל. היא יותר מדי מעוצבת עבורי. היא מיועדת לשאת טבעות יהלומים, לחיצת היד הגבוהה הזו. חכי עד שאשיג כמה ואז אנסה אותה."
"תלמדי אותה קודם," אמרה ננסי בחוכמה, "ואז יגדלו סיכוייך לקבל את הטבעות."
"עכשיו, כדי ליישב את הויכוח הזה," אמר דן, עם חיוכו המוכן והעליז, "הרשנה לי להעלות הצעה. משום שאיני יכול לקחת את שתיכן אל "טיפאני" ולעשות את הדבר הנכון, מה אתן אומרות על וודביל קטן? יש לי את הכרטיסים. מה דעתכן להסתכל על יהלומי הבמה מאחר ואיננו יכולים ללחוץ ידיים עם הזוהרים האמיתיים?"
נושא הכלים36 הנאמן תפס את מקומו קרוב לשפת המדרכה; לו לצידו, טווס קטן בבגדיה הבהירים והיפים; ננסי בצד הפנימי, צנומה ולבושה באופן שלו ורגוע כסנונית, אבל עם הליכתה האמיתית של הגב' אנלסטיין פישר – כך שמו פעמיהם אל הסחת הדעת המתונה של הערב.
איני מניח שרבים מתייחסים אל חנות כלבו גדולה כמוסד חינוכי. אך בתי הכלבו בהם עבדה ננסי היו משהו קרוב לכך עבורה. היא הייתה מוקפת בדברים יפים שהדיפו טעם טוב ועידון. אם חיית באווירה של מותרות, היו המותרות שלך בין אם כספך שילם עבורן, או כספו של אחר. האנשים אותם שירתה היו בעיקר נשים ששמלותיהן, אורחותיהן והתנהלותן בעולם החברתי צוטטו כאמות מידה. מהן החלה ננסי לגבות את מיסיה – הטוב ביותר מכל אחת, לפי ראות עיניה. מאחת היא העתיקה ותרגלה מחווה, מאחרת הרמת גבה מהודרת ומעודנת, מאחרות אופן הליכה, נשיאת ארנק וחיוך, פנייה למכר והתייחסות ל"נחותים בעמדותיהם"37. ממושא הערצתה האהוב ביותר, הגב' ואנלסטיין פישר, היא רכשה את הדברים הנהדרים, קול רך ונמוך, צלול ככסף ובעל ביטוי מושלם כשירתו של הקיכלי. משטבלה בהילת העידון והחינוך המושלם של המעמד החברתי הגבוה, היה זה בלתי אפשרי עבורה להימלט מהשפעתו העמוקה עליה. כדרך שנאמר על הרגלים טובים, המוצלחים יותר מעקרונות טובים, כך, אולי, היו אורחות משובחות טובות יותר מהרגלים טובים. חינוך הוריך אולי לא ישמור בחייך את תודעת "ניו אינגלד"38 שרכשת; אולם אם תשב על כסא בעל משענת ישרה ותחזור על המילים "מנסרות וצליינים"39 ארבעים פעם, השטן יימלט ממך. וכשננסי דיברה בטון קולה של הגב' ואנלסטיין פישר, היא חשה את ריגוש "האצילות מחייבת"[40. במקור – Noblesse oblige, להלן מחויבותם של בעלי המעמד הגבוה לנהוג בדרך מכובדת ונדיבה. ראו גם התג של השוטר אוֹרוּן, אין סיפור, היום בו נחגוג, ומחמאות העונה.] עד לשד עצמותיה.
היה מקור נוסף ללמידה בבית הספר של הכלבו הגדול. כל אימת שתראה שלוש או ארבע זבניות מתאספות בחבורה ומצלצלות בצמידי החישוק שלהן כליווי לשיחתן קלת הדעת כביכול, אל תחשוב שהן שם למטרת העברת ביקורת על האופן שבו אתל מסרקת את שיערה לאחור. הפגישה אולי תחסר את אצילות הווייתם המחושבת של עניינים ברומו של עולם40; אבל יש בה את כל חשיבות האירוע שבו חווה ובתה הראשונה טיכסו לראשונה את האופן שבו תגרומנה לאדם להבין את מקומו הנכון במשק הבית.
זוהי ועדת נשים עבור הגנה משותפת והחלפת תוכניות מדוקדקות למתקפה ודחייה על וכנגד העולם, שהינו במה, והגברים, הקהל המתמיד בהשלכת זרים אליה. נשים, חסרות הישע מכל בעלי החיים הצעירים – עם חינו של עופר, אך ללא מהירות הימלטותו; עם יופייה של ציפור אך ללא כוחה לעוף; עם עמלה של צופית יונקת דבש למתיקות אך בלעדי ה – הו, הבה נוותר על הדימוי הזה – כמה מאיתנו היו עלולים להיעקץ.
במהלך מועצת מלחמה זו הן מעבירות כלי נשק מאחת לשנייה, ומחליפות תכסיסים שכל אחת זממה ורקחה מתוך תחבולות החיים.
"אמרתי לו," אומרת סיידי, "אתה נורא חצוף! מי אתה חושב שאני, שאתה יכול להפנות אלי הערה כזו? ומה אתן חושבות שהוא ענה לי?"41
הראשים, חומים, שחורים, זהובים, אדומים וצהובים מתנועעים יחדיו; התשובה ניתנת; ופעולת התגובה42 נקבעת ותיושם מאוחר יותר, בהתקוטטויות זרועות43 עם האויב המשותף – גברים.
כך למדה ננסי את אומנות ההגנה; ועבור נשים הגנה מוצלחת פירושה ניצחון.
תוכנית הלימודים של בית הכלבו הינה תוכנית נרחבת. אולי אף מכללה אחרת לא הייתה יכולה להתאים עצמה טוב כל כך לשאיפת חייה – ציור פרס הנישואין.
מיקומה של ננסי בחנות היה מועדף; חדר המוזיקה היה סמוך דיו עבורה כדי להאזין ולהתוודע אל עבודותיהם של המלחינים הטובים ביותר – לפחות לרכוש את הקרבה שעוברת באמצעות הערכה, בעולם החברתי שבו ניסתה לבסס, במהוסס, דריסת רגל ניסיונית ומלאת תקווה44.
היא ספגה את השפעתן המחנכת של חפצי אומנות, של בגדים יקרים ומעודנים, של תכשיטים שהיו כמעט תרבות עבור נשים. הבנות האחרות התוודעו עד מהרה לשאיפתה של ננסי. "הנה בא המיליונר שלך, ננסי," הן קראו לעברה כל אימת שגבר בעל חזות הולמת קרב אל הדלפק שלה. זה הפך להיות הרגל עבור גברים, שהתקבצו יחדיו בחוסר מעש שעה שעדר נשותיהן עסק בקניותיו: לשוטט באזור דלפק המטפחות והממחטות ולהשתהות בבטלה על ריבועי הכותנה המשובחת45.
חיקוייה הנעלה ורב הרושם של ננסי ויופייה האמיתי והמעודן הם שמשכו את תשומת הלב. מסיבה זו באו גברים רבים להציג את חינם בפניה. כמה מהם יכלו להיות מיליונרים; אחרים לא היו יותר מאשר קופים שקדנים. ננסי למדה להפלות. בקצה דלפק הממחטות היה חלון; והיא יכולה הייתה לראות את שורות כלי הרכב הממתינים לקונים ברחוב שמתחת. היא הביטה והבינה שהמכוניות נבדלות זו מזו, כפי שנבדלו בעליהן איש מרעהו.
פעם קנה ממנה גבר מרתק ארבעה תריסרים של ממחטות, וחיזר אחריה מעבר לדלפק עם ארשת רוחו של המלך קופטואה46. אחרי שהלך אמרה אחת הבנות: "מה לא בסדר, ננס, שלא הגבת לבחור הזה47. הוא נראה דבר מוצלח, בסדר גמור, בעיני."
"הוא?" אמרה ננסי, עם חיוך גב' ואנלסטיין פישר הקריר, המתוק והמרוחק ביותר שלה; "לא בשבילי. ראיתי אותו נוהג בחוץ. מכונית של 12 כוח סוס ונהג אירי! וראית איזה סוג ממחטות הוא קנה – משי! ונודף ממנו ריח של דאקטולס48. תנו לי את הדבר האמיתי או שום דבר, בבקשה."
לשתים מהנשים ה"מעודנות" ביותר בחנות – מנהלת עבודה וקופאית – היו כמה "ידידים ג'נטלמנים נהדרים" עמם הן סעדו מפעם לפעם. פעם הן כללו את ננסי בהזמנתן. ארוחת הערב התקיימה בבית קפה מרהיב ששולחנותיו סודרו שנה מראש עבור חגיגות ערב השנה החדשה. בארוחה היו שני "ידידים ג'נטלמנים": אחד ללא שיער על ראשו, שכן החיים הטובים גרמו לכל שיערותיו לנשור49 ואנו יכולים להוכיח זאת, השני גבר צעיר שהטביע את רושם עושרו ותחכומו עליך בשתי דרכים משכנעות: הוא נשבע שכל היין היה מפוקק50; והוא ענד חפתי כפתורים עשויים יהלומים. איש צעיר זה זיהה בננסי מלכותיות שאין לעמוד בפניה. טעמו נטה לזבניות; והנה הייתה כאן אחת שהוסיפה את הקול ומנהגי עולמו החברתי הגבוה לקסמיהם גלויי הלב של מעמדה. לכן, ביום המחרת, הוא הופיע בחנות והציע לה הצעת נישואין רצינית מעל לקופסת מצעים איריים תפורים ביד, מולבנים מעשבים יבשים51. ננסי סירבה. פומפדור חומה במרחק שלושה מטרים52 הטתה אוזן והיטיבה מבט. כאשר נעלם המחזר הנדחה היא ערמה מיכלי חומצה גדולים53 ושפכה את גערותיה ונזיפותיה המבעיתות על ראשה של ננסי.
"איזו טיפשה נוראית את! הבחור הזה היה מיליונר – הוא אחיינו של ון – סקיטלס הזקן54 בעצמו. והוא גם דיבר לעניין. השתגעת, ננס?"
"השתגעתי?" אמרה ננסי. "לא התייחסתי אליו, נכון?55 בכל מקרה, אי אפשר להבחין שהוא מיליונר כל כך כבד. המשפחה שלו מקציבה לו רק $20,000 בשנה להוצאות. הטיפוס הקירח לעג לו על העניין בסעודה של ליל אמש."
הפומפדור החומה התקרבה אליה וצמצמה את עיניה.
"תגידי, מה את רוצה?" היא חקרה, בקול צרוד מחוסר גומי לעיסה.
"זה לא מספיק בשבילך? את רוצה להיות מורמונית ולהינשא לרוקפלר56 וגלאדסטון דויאי ומלך ספרד וכל החבורה? $20,000 בשנה לא מספיק טובים לך?"
ננסי הסמיקה קלות תחת מבטן הישיר של העיניים השחורות והשטחיות.
"בסיכומו של דבר, זה לא היה בגלל הכסף, קארי," היא הסבירה. "חברו תפס אותו בשקר גס בארוחת הערב ההיא. זה היה בנוגע לאיזו נערה שהוא הכחיש שלקח אותה לתיאטרון. טוב, אני לא יכולה לסבול שקרן. שימי את כל הדברים יחד – הוא לא מוצא חן בעיני; ובזאת נסתיים העניין. כשאני אסגור עסקה זה לא יהיה בעבור מציאה רגילה57. אני צריכה משהו שישב בכיסא כמו גבר, בכל מקרה. כן, אני מחפשת מציאה; אבל היא צריכה להיות מסוגלת לעשות יותר מלהרעיש כמו בנק צעצוע."
"המחלקה הפסיכיאטרית – זה מה שאת צריכה!"58 אמרה הפומפדור החומה, מתרחקת ממנה.
את הרעיונות הגבוהים האלה, אם לא שאיפות מופתיות, המשיכה ננסי לפתח על $8 לשבוע. היא הקימה מאהל על שובל ה"מציאות" הגדולות והבלתי ידועות, אוכלת את לחמה היבש ומהדקת את חגורתה יום אחר יום. על פניה היה נסוך באומץ חיוך של מתיקות וזעף כשל צייד שיועד לכך משחר בריאתו59. החנות הייתה היער שלה; ופעמים רבות היא הרימה את רובֵהָ במשחק שנראה כלוח גדול, מעוטר בקרני צבי; אבל איזה חוש צדק עמוק – אולי של ציידים, אולי של נשים – גרם לה תמיד לנצור את נשקה ולצאת שוב אל דרך החיפושים.
לו פרחה במכבסה. מתוך $18.5 לשבוע היא שילמה $6 עבור לינה ומזון. השאר נוצל בעיקר לבגדים. הזדמנויותיה לשפר את טעמה ומנהגיה הושוו באופן מזערי לאלו של ננסי. במכבסה הלוהטת לא היה דבר מלבד עבודה, עבודה ומחשבותיה על אודות הנאות הערב הצפויות. הרבה בדים יקרים וראוותנים עברו תחת מגהצה; וייתכן שחיבתה הגדלה והולכת לשמלות הועברה אליה באמצעות המתכת המנצחת על הבד. בכל יום עבודה שהסתיים המתין לה דן בחוץ, צילה הנאמן בכל אור שבו עמדה. לפעמים הוא הטיל מבט כן ומוטרד על בגדיה של לו, שהתעצמו בהבלטתם ולא בטעמם; אך לא הייתה זו חוסר נאמנות; הוא גינה את תשומת הלב שהם משכו אליה ברחובות.
ולו לא הייתה פחות נאמנה לחברת הנפש שלה. היה חוק לפיו ננסי הצטרכה להצטרף אליהם בכל בילוי שהם התעתדו לבלות. דן נשא את העול העודף בלבביות וברוח טובה. ניתן לומר שלו תרמה את הצבע, ננסי את הנימה ודן את המשקל בשלישייה המחפשת הסחות דעת. המלווה, בחליפתו המסודרת אך המוכנה מן המדף60, עניבתו המוכנה ושנינותו המוכנה תמיד, הידידותית והבלתי נלאית, מעולם לא נבהל או התווכח. הוא היה מסוג הטוב של האנשים, שקרוב לוודאי שתשכח בעודם נוכחים אך תזכור בבירור לאחר לכתם. לטעמה הנעלה של ננסי, טעמן של הנאות מן המוכן אלה היה לעתים מריר למדי: אולם היא הייתה צעירה; והנעורים הם רעבתנים, כאשר אינם יכולים להיות אניני טעם61.
"דן תמיד רוצה שאנשא לו תיכף ומיד," אמרה לה לו פעם. "אבל למה לי? אני עצמאית. אני יכולה לעשות מה שאני רוצה עם הכסף שאני מרוויחה; והוא לעולם לא יסכים שאמשיך לעבוד אחרי שאנשא. ותגידי, ננס, למה את רוצה להישאר בחנות הישנה ההיא, לרעוב למחצה ולהיות לבושה למחצה? אני יכולה לסדר לך מקום במכבסה מיד, אם תרצי לבוא. נראה לי שאת יכולה להרשות לעצמך להיות קצת פחות עקשנית אם את יכולה להרוויח הרבה יותר כסף."
"אני לא חושבת שאני עקשנית, לו," אמרה ננסי, "אבל אני מעדיפה לחיות על חצי מנת מזון ולהישאר היכן שאני. אני מניחה שיש לי את ההרגל. זו ההזדמנות שאני רוצה. אני לא מצפה להיות תמיד מאחורי הדלפק. אני לומדת משהו חדש בכל יום. אני נתקלת באנשים עשירים ומהודרים כל הזמן – אפילו אם אני רק משרתת אותם; ואני לא מפספסת שום הזדמנות שחולפת סביבי."
"תפסת את המיליונר שלך כבר?" שאלה לו בצחוקה המקניט.
"לא בחרתי אחד עדיין," השיבה ננסי. "אני בוחנת אותם."62
"אלי הטוב! הרעיון לבחון אותם!63 אל תתני אף פעם לאף אחד להתחמק ממך ננס – אפילו אם הוא חסר כמה דולרים. אבל כמובן שאת מתבדחת – מיליונרים לא חושבים על נערות עובדות כמונו."
"היה להם משתלם יותר אם הם היו חושבים," אמרה ננסי, בחוכמה שקולה. "כמה מאיתנו יכולות ללמד אותם איך לטפל כראוי בכספם."
"אם ב"כמה מאיתנו" התכוונת אלי," צחקה לו, "אני יודעת שאשתגע."64
"זה בגלל שאת לא מכירה אף אחד. ההבדל היחיד בין הנהדרים לאנשים אחרים הוא שעליך לבחון אותם מקרוב65. את לא חושבת שבטנה ממשי אדום היא קצת יותר מדי בוהקת בשביל המעיל הזה, לו?"
לו הסתכלה במקטורן הפשוט בצבע זית עמום של חברתה.
"ובכן, לא, אני לא – אבל זה יכול להיראות ככה ליד הדבר הדהוי שאת לובשת."
"למקטורן הזה," אמרה ננסי, בשאננות, "יש את הגזרה המדויקת של אחד המעילים שגב' ואנלסטיין פישר לבשה לפני כמה ימים. הבד עלה לי $3.98. אני מניחה ששלה עלה בסביבות $100. יותר."
"נו, טוב," אמרה לו בקלילות, "זה לא נראה לי כמו פיתיון למיליונרים. אל תתפלאי אם אתפוס אחד לפניך, בכל מקרה."
בכנות, היה נדרש איש רוח מלומד כדי להכריע בין ערכי התורות של שתי החברות. לו, שנעדרה מידה של גאווה ואנינות שמילאה חנויות ושולחנות משרד בנערות העובדות בעבור משכורת רעב, פסעה הלאה בשמחה עם מגהצה ומכבסתה הרועשת והמחניקה. משכורתיה תמכו בה אפילו מעבר לנקודת הנוחות; כך שלבושה הרוויח עד שלעתים היא לכסנה מבט חסר סבלנות על לבושו הנקי אך נטול החן של דן – דן הקבוע, הבלתי משתנה, שלעולם אינו סוטה ממסלולו הישר קדימה66.
באשר לננסי, המקרה שלה היה אחד מעשרת אלפים. משי ותכשיטים ותחרות וקישוטים והבושם ומוזיקה של העולם המעודן עם החינוך האיכותי והטעם הטוב – אלה נועדו עבור נשים; הם מנת הצדק שלה67. תנו לה להימצא קרוב אליהם אם הם חלק מהחיים עבורה, ואם תרצה בכך. היא אינה בוגדת בעצמה, כפי שהיה עֵשָׂו68; שכן היא שומרת על זכותה מלידה ומרק הדלות שהיא מרוויחה הינו פעמים רבות זעום ומוגבל.
לאווירה הזו הייתה ננסי שייכת; והיא שגשגה בה ואכלה את ארוחותיה הדלות ותכננה תחבולות מעל שמלותיה הזולות עם מודעות נחושה ושבעת רצון. היא כבר הכירה נשים; והיא למדה גברים, החַיָּה, הן מצד הרגליהם והן מצד כשירותיהם כמועמדי נישואין אפשריים. יום אחד תנצח במשחק שרצתה; אך היא הבטיחה לעצמה שהניצחון יהיה מה שייראה לה כגדול וכטוב ביותר, לא שום דבר פחות ממנו. כך היא שמרה על מנורתה מקושטת ודולקת לקבל את החתן כשיבוא69.
אולם ננסי למדה שיעור נוסף, אולי באופן בלתי מודע. מערך הערכים שלה החל לנוע ולהשתנות. לפעמים סימן הדולר הפך מטשטש בעיני רוחה, ועיצב עצמו לתוך אותיות שאייתו מילים כגון "אמת" ו"כבוד" ומדי פעם פשוט "טוב לב". הבה ניצור הקבלה בין מי שצד את האייל הקורא70 או הדישון71 בשיגעון רב עוצמה. הוא רואה בקעה קטנה, מכוסת טחב ומוקפת עצים, בה זורם למקטעים נהר מים, מפטפט לעומתו על אודות מנוחה ונוחות. ברגעים כאלו אפילו חניתו של נימרוד עצמו הייתה הופכת קהה72
כך תהתה ננסי לעתים האם שֶה פרסי תומחר תמיד לפי ערך השוק של הלבבות אותם כיסה73.
בערב חמישי אחד עזבה ננסי את החנות ופנתה מערבה בשדרה השישית לכיוון המכבסה. היא הייתה אמורה ללכת עם לו ודן למופע מוזיקלי מבדח. דן בדיוק יצא מתוך המכבסה כשהגיעה. על פניו היה מבט משונה ומתוח.
"חשבתי שתקפצי כדי לראות האם הם שמעו ממנה," אמר.
"שמעו ממי?" שאלה ננסי. "לו לא שם?"
"חשבתי שאת יודעת," אמר דן. "היא לא הייתה כאן או בבית הדירות שבו היא גרה מאז יום חמישי. היא העבירה את כל הדברים שלה משם. היא אמרה לאחת הנערות במכבסה שהיא נוסעת כנראה לאירופה74."
"אף אחד לא ראה אותה בשום מקום?" שאלה ננסי.
דן הסתכל בה, חושק את לסתותיו בזעם, וברק פלדה בעיניו האפורות והיציבות.
"הם אמרו לי במכבסה," אמר בקשיחות, "שהם ראו אותה עוברת אתמול – במכונית. עם אחד העשירים, אני מניח, שאת ולו תמיד העסקתן את מוחכן בהם."
בפעם הראשונה נרעדה ננסי בפני גבר. היא הניחה את ידה שרעדה קלות על שרוולו של דן.
"אין לך שום זכות לומר לי דבר כזה, דן – כאילו שהיה לי איזשהו חלק במה שקרה כאן!"
"לא התכוונתי לכך בצורה כזו," אמר דן, מרוכך. הוא גישש בכיס חזייתו.
"יש לי את הכרטיסים למופע הערב," אמר, במפגן אמיץ של קלילות.
"אם את – "
ננסי העריצה אומץ כשפגשה בו75.
"אני אלך איתך, דן," אמרה.
שלושה חודשים חלפו לפני שננסי ראתה את לו בשנית. בדמדומי ערב אחד מיהרה הזבנית הביתה לאורך גבולותיו של גן ציבורי קטן ושקט. היא שמעה מישהו קורא בשמה והסתובבה בדיוק בזמן כדי לתפוס את לו אשר חשה אל תוך זרועותיה. לאחר החיבוק הראשון הן משכו את ראשיהן אחורנית כדרכם של נחשים76, מוכנות להתקיף או להקסים, עם אלף שאלות רוטטות על לשונותיהן המהירות.
ואז הבחינה ננסי שהעושר ירד על לו, מגלם את עצמו בפרוות יקרות, תכשיטים נוצצים, ויצירותיו של חייט אומן.
"שוטה קטנה שכמותך!" קראה לו בקולניות ובחיבה. "אני רואה שאת עדיין עובדת בחנות ההיא, בלויה ומרופטת כתמיד. ומה בנוגע לתפיסה הגדולה שהתכוונת לתפוס – שום דבר לא התקדם עדיין, אני מניחה?"
ואז הסתכלה לו וראתה שמשהו טוב יותר מעושר ירד על ננסי – משהו שזהר באופן בוהק יותר מתכשיטים בעיניה ואדום יותר מוורדים בלחייה, ורקד כמו חשמל המשתוקק להשתחרר מקצה לשונה.
"כן, אני עדיין בחנות," אמרה ננסי, "אבל אני הולכת לעזוב בשבוע הבא. ביצעתי את התפיסה שלי – התפיסה הגדולה ביותר בעולם. לא אכפת לך עכשיו, לו, נכון? אני הולכת להינשא לדן – לדן! – הוא דן שלי עכשיו – הו, לו!"
סביב פינת הגן טייל שוטר חלק פנים, אחד מאותם יבולים חדשים שהפכו את כוח המשטרה לנסבל יותר – לפחות למראית עין. הוא ראה אישה עם מעיל פרווה יקר וידיים של טבעות יהלומים מתכווצת כנגד גדר הברזל של הגן, מייבבת בסערת רגשות, בעוד זבנית פשוטה למראה, גבוהה ורזה רוכנת בסמוך לה, מנסה לנחמה. אך השוטר הגיבסוני77, בהיותו מהסדר החדש, המשיך הלאה, מעמיד פנים כמו לא שם לב, שכן הוא היה חכם דיו לדעת שעניינים אלו היו מעבר לעזרתו של הכוח המשטרתי שהוא מייצג, על אף שהוא נקש על המדרכה עם אלתו באופן כזה, עד שהגיע הרעש לכוכבים המרוחקים ביותר78.