השושנים האדומות של טוניה

 השושנים האדומות של טוניה¹

גשר מתמך נשרף על פסי הרכבת הבין־לאומיים². הגבול הדרומי מסן אנטוניו³ נותק למשך ארבעים ושמונה השעות הבאות. על רכבת זו נמצא כובע הפסחא⁴ של טוניה וויבר⁵. אספריסו⁶, המקסיקני, שנשלח להביאו מחוות אספינוזה⁷, מרחק ארבעים מייל על כרכרה פתוחה⁸, שב עם כתפיים שמוטות וידיים ריקות למעט סיגריה. בתחנה הקטנה, נופול⁹, הוא למד על הרכבת המעוכבת ומשום שלא היו לו הוראות להמתין, הסב את סוסי הפוני חזרה לכיוון החווה.

כעת, אם מישהו מניח שפסחא, אלת האביב, מגלה עניין במצעד-לאחר-הכנסייה בשדרה החמישית יותר מאשר בתלבושותיהן הנאמנות של נתיניה המתאספים בבית המפגש בקקטוס, טקסס, הרי ששגיאה בידו. רעיותיהם ובנותיהם של חוואי מחוז פריו¹⁰ הציגו את פריחות הכובעים והמלבושים החדשים של פסחא באותה נאמנות שהופגנה בכל מקום אחר, ודרום־המערב היה, ליום אחד, מיזוג של אגס קוצני, פריז וגן עדן. וכעת היה יום שישי הטוב¹¹, וכובע הפסחא של טוניה וויבר הסמיק באין רואים באוויר המדבר של קרון חדל אישיים ברכבת ישירה, מעבר למתמך השרוף. בצהרי יום ראשון תתכנסנה באספינוזה נערות רוג'רס¹² מחוות שרוך נעל¹³, ואלה ריבס¹⁴ מעוגן או¹⁵, והגברת בנט ואידה¹⁶ מהעמק הירוק¹⁷, ותאסופנה את טוניה. אז, עם כובעי הפסחא שלהן ושמלותיהן הצרורות, העטופות בזהירות נגד האבק, תרוץ ההִתְקַבְּצוּת היפה בקלילות ובעליזות את עשרת המייל לקקטוס, שם בבוקר המחרת תלבשנה עצמן, תכנענה גברים, תחלוקנה הוקרה לפסחא, ותגרומנה לתסיסה קנאית בקרב החבצלות שבשדה.

טוניה ישבה על מדרגות בית חוות אספינוזה, מצליפה בשוט בעגמומיות בציצית אפונה¹⁸ מסולסלת. היא הציגה שפה פגועה וזועפת, והתאמצה להקרין הילה של אסון ונרגנות.
"אני שונאת רכבות," הודיעה בהחלטיות. "וגברים. הגברים מעמידים פנים שהם מפעילים אותן. האם תוכל לתת איזשהו תירוץ מדוע מתמך צריך להישרף? כובעה של אידה בנט עתיד להיות מקושט בסיגליות. לא אפסע צעד אחד לכיוון קקטוס ללא כובע חדש. אילו הייתי גבר הייתי משיגה אחד."

שני גברים האזינו באי נוחות לזלזול זה בבני מינם. אחד היה ולס פירסון¹⁹, מנהל עבודה מחוות הבקר מונצ'ו קאלר²⁰. השני היה תומפסון בורוז²¹, איש הכבשים המצליח מעמק קנטינה²². שניהם חשבו שטוניה וויבר הייתה שובת לב, בפרט כאשר רטנה על מסילות רכבת והפגינה עוינות מאיימת כלפי גברים. אף אחד מהם לא היה מוסר את עילית עורו²³ כדי להכין עבורה כובע פסחא בעליזות גדולה יותר מזו שבה היען היה מוסר את ציצית ראשו²⁴ או אנפה את חייה²⁵. אף אחד מהם לא ניחן בכושר ההמצאה, להגות דרכים לספק את החסך העצוב נוכח השבת המתקרבת.

פניו של פירסון, בעלות גוון חום עמוק, ושיערו הבהיר צרוב השמש השוו לו ארשת של נער בית ספר הלכוד באחת מאותן עצבות נעורים תהומיות ונטולות פתרון. מצוקתה של טוניה ציערה את כל כולו.
תומפסון בורוז היה מיומן וגמיש יותר. במקורו היה יליד מקום כלשהו במזרח; והוא ענב עניבות ונעל נעלים, והפך אילם מטיפשות בחברתן של נשים.

"בור המים הגדול בערוץ החולי," אמר פירסון, מנסה בְּדֵי עָמָל לפגוע במטרה, "התמלא על ידי הרכבת האחרונה ההיא."
"הו, האומנם?" אמרה טוניה בחדות. "תודה לך על המידע. אני מניחה שכובע חדש הוא לא כלום בעיניך, מר פירסון. אני מניחה שאתה חושב שאישה צריכה לחבוש סטטסון²⁶ ישן חמש שנים ללא שינוי או החלפה, כפי שאתה עושה. אם בור המים הישן שלך היה יכול לכבות את השריפה על המתמך ההוא הייתה עשויה להיות לך סיבה לדבר על כך."

"אני מצטער מעומק ליבי," אמר בורוז, זהיר בגין גורלו של פירסון, "שלא הצלחת לקבל את כובעך, העלמה וויבר – אכן, מצטער מעומק ליבי. אם יש משהו שהייתי יכול לעשות…"
"אל תטרח," התערבה טוניה, בלעג מתוק. "לו היה משהו שהיית יכול לעשות, היית עושה אותו, כמובן. אין דבר שכזה."

טוניה השתתקה. נצנוץ פתאומי של תקווה התגנב אל עיניה. זעפה הוחלק. השראה נחה עליה.

"יש חנות במעבר לון אלם²⁷ בנואייסס²⁸," אמרה, "שמחזיקה כובעים. אווה ריג'רס קנתה את שלה שם. היא אמרה שהוא היה האופנה האחרונה. ייתכן ונשארו כמה נוספים. אך המרחק ללון אלם הוא עשרים ושמונה מייל."

דרבנות שני הגברים התעוררו בצלצול מהיר; וטוניה כמעט חייכה. האבירים, אם כן, לא הפכו כולם לאבק ודרבונותיהם הגלגליים²⁹ לא העלו חלודה.

"כמובן," אמרה טוניה, מתבוננת במבט מהורהר בענן לבן שבזרם הגולף משייט לרוחב הכיפה הכחולה, "אף אחד לא יכול לרכב ללון אלם ובחזרה עד מחר, בזמן שהבנות תקראנה לי. כך, אני מניחה שאצטרך להישאר בבית ביום ראשון של פסחא זה."

"ובכן, העלמה טוניה," אמר פירסון, מושיט את ידו לכובעו, ערום כתינוק ישן³⁰.
"אני מניח שאדהר לי חזרה למונצ'ו קאלר. יש חיתוך שצריך להיעשות על ענף יבש דבר ראשון על הבוקר; ואני ורץ הדרך³¹ צריכים להיות זמינים. חבל שכובעך הוסט מהדרך. אולי הם יתקנו את המתמך בזמן עד פסחא."

"גם אני חייב לרכב, העלמה טוניה," הכריז בורוז, מתבונן בשעונו. "בחיי, השעה כמעט חמש! אני מוכרח להיות במחנה המלטת הטלאים שלי בזמן, כדי לעזור להכניס את הכבשים המשוגעות ההן למכלאה."

נראה שמחזריה של טוניה הוכו בצורך להיחפז. הם נפרדו ממנה בברכת פרידה חגיגית, ואז לחצו ידיים באדיבות מנומסת וארוכה של תושבי הדרום.

"אני מקווה שאראה אותך שוב בקרוב, מר פירסון," אמר בורוז.

"כנ"ל לגביך," אמר הרפתן, עם פנים רציניות כשל מי שחברו יוצא למסע ציד לווייתנים. "אשמח לראותך רוכב למונצ'ו קאלר בכל זמן שבו תגיע לקטע הזה ברכס."

פירסון עלה על רץ הדרך, פוני בקר החזק ביותר בפריו, ונתן לו לקמר את גבו לרגע, כפי שעשה תמיד בזמן שהיה רכוב עליו, אפילו בסיומו של יום טיול.

"איזה סוג כובע היה זה, העלמה טוניה," קרא, "שהזמנת מסן אנטוניו? איני יכול להפסיק להצטער על הכובע הזה."

"קש," אמרה טוניה, "העיצוב האחרון, כמובן; מקושט בשושנים אדומות. זה מה שאני אוהבת – שושנים אדומות."

"אין צבע שהולם יותר את גוון עורך ושיערך," אמר בורוז בהערצה.

"זה מה שאני אוהבת," אמרה טוניה. "ומכל הפרחים, תן לי שושנים אדומות. שמור את כל הוורודים והכחולים לעצמך. אך מה הטעם, כשתומכים נשרפים ומשאירים אותך ללא כלום? זה יהיה פסחא משעמם ויבש עבורי!"

פירסון הסיר את כובעו וכיוון את רץ הדרך בדהירה לתוך חורשת אלונים עבותה מזרחה לבית החווה אספינוזה.
בשעה שקרקשו ארכופיו כנגד הסבך, פרץ סוסו הערמוני ארוך הרגליים של בורוז את התפרשותה הצרה של הערבה הפתוחה לכיוון דרום־מערב.

טוניה תלתה את שוטה ונכנסה לחדר ההסבה.

"אני מאוד מצטערת, בתי, שלא השגת את כובעך," אמרה אמה.
"הו, אל תדאגי, אימא," אמרה טוניה בקור רוח. "יהיה לי כובע חדש, זה בטוח, בדיוק בזמן למחר."

כשהגיע בורוז לסוף רצועת הערבה הוא הטה את סוסו הערמוני לימין והניח לו לבחור את דרכו מעודנות, הישר דרך קרקעיתו היבשה והמתנחשלת של נחל אכזב מרופט. משם השתרך הסוס במעלה גבעה סבוכת שיחים ומכוסה חצץ ולבסוף הגיח, עם צניפת שביעות רצון, אל ערבה גבוהה, מישורית ועשבית, מנוקדת בירוק בהיר של אפונים בעלוותן האביבית הרעננה. בורוז הקפיד להישאר בימין עד שנתקל, תוך זמן קצר, בשביל האינדיאני הישן שהשתרע דרומה אחר נוקוס, ושעבר, עשרים ושמונה מייל לכיוון דרום־מזרח, דרך לון אלם.
כאן דרבן בורוז את סוסו הערמוני להמשיך בדהירה יציבה. בשעה שייצב עצמו על האוכף לרכיבה ארוכה, שמע את קול תיפופן של פרסות, את צליל ה"טיווק" החלול של חורשת אלונים כנגד ארכופי עץ, את שאגת הקומנצ'י³² ו-וילס פירסון פרץ החוצה מן הסבך לימין השביל כמו פרגית צהובה מפותחת יתר על המידה מביצת פסחא בצבע ירוק-כהה.

למעט בנוכחות נשיות מעוררת כבוד, לא מצאה העצבות התהומית מקום בחזהו של פירסון. במחיצת טוניה היה קולו רך כשל צפרדע השור הקיצי בקנו דמוי האגמון³³. כעת, בצעקתו העליזה, ארנבים, במרחק מייל משם, כיסו את אוזניהם וצמחים רגישים סגרו בבהלה את עליהם השסועים.

"הזזת את מחנה המלטת הטלאים שלך מרחק רב למדי מהחווה, לא כך שָכֵן?" שאל פירסון, שעה שרץ הדרך התגנב לצידו של הסוס הערמוני.

"עשרים ושמונה מייל," אמר בורוז, זעוף קמעה. צחוקו של פירסון העיר ינשוף שעה אחת מוקדם מדי בבּוּקִיצָת המים שלו על גדת הנהר, חצי מייל משם.

"אם זה בסדר מבחינתך, איש הכבשים. הייתי רוצה משחק פתוח בעצמי. אנו שני כובענים משוגעים, הצדים כובעים בשממה. הודעתי לך, בור, שעדיף לך להתעסק במכלאתך. יש לנו התחלה שווה, וזה שישיג את כיסוי הראש יעמוד במקום גבוה יותר באספינוזה."

"יש לך פוני טוב," אמר בורוז, בוחן את גופו דמוי החבית של רץ הדרך ורגליו המחודדות שנעו באופן סדיר כמו בוכנת מנוע. "זו תחרות, כמובן; אבל אתה פָּרָש מדי מכדי לשאוג את זה בשלב מוקדם כל כך. נאמר שאנו מטיילים יחדיו עד שנגיע ליעד."

"אני בן לווייתך," הסכים פירסון, "ואני מעריץ את ההיגיון שלך. אם יש כובעים בלון אלם, אחד מ'ם יתקדם אל עבר מצחה של העלמה טוניה מחר, ואתה לא תהיה בהכתרה. אנ'לא מתרברב, בור, אבל הסוס הערמוני שלך חלש ברגלים הקדמיות."

"הסוס שלי כנגד שלך," הציע בורוז, "שהעלמה טוניה תחבוש את הכובע שאני אקח לה לקקטוס מחר."

"התערבנו," צעק פירסון. "אבל הו, זה כמו גניבת סוסים עבורי! אני יכול להשתמש בסוס הערמוני הזה כחיה עבור גברת כאשר… כאשר מישהו בא למונצ'ו קאלר ו…"

פניו השחורים של בורוז התקדרו בפתאומיות כה רבה עד שהרפתן קטע את משפטו באמצע. אך פירסון לעולם לא יכול היה לשאת לחץ כלשהו לאורך זמן ממושך.

"מה כל עסק הפסחא הזה, בור?" שאל בעליזות. "למה הנשים האלה צריכות שיהיה להן כובעים חדשים על פי לוח השנה או לשבור את כל האוכפים כדי להשיג 'תם?"

"זה חוק עונתי מהברית הישנה והחדשה," הסביר בורוז. "הוא הוכרז על ידי האפיפיור או מישהו. ויש לו קשר כלשהו עם גלגל המזלות שאני לא מבין בדיוק, אבל אני חושב שהוא הומצא על ידי המצרים."

"זה חג אמיתי אם הברברים הפראיים הטביעו את הסמל שלהם עליו," אמר פירסון; "אחרת לטוניה לא היה שום קשר לזה. והם מקיימים את זה בכנסייה, גם. נניח שאין אפילו כובע 'חד בחנות בלון אלם, בור!"

"אז," אמר בורוז בקדרות, "הגבר הטוב ביותר מ'יתנו ייקח את זה חזרה לאספינוזה."

"בחיי!" קרא פירסון, משליך את כובעו גבוה ותופסו שוב, "שום דבר כמוך לא יצא קודם אף פעם מחוות הכבשים. אתה מדבר טוב ומתאים למקרה. ואם יש יותר מאחד?"

"אז," אמר בורוז, "אנחנו נבחר את הבחירה שלנו ואחד מאיתנו יחזור ראשון עם שלו והשני לא."

"לא היו אף פעם שתי נשמות," הכריז פירסון לכוכבים, "שפעמו כמו לב אחד יותר מש'ך ושלי. אני ואתה יכולים לרכוב על חד קרן ולחשוב את אותה פיסת מחשבה."

קצת לאחר חצות הלילה דהרו הרוכבים לתוך לון אלם. מחצית ממאת הבתים של הכפר הגדול היו חשוכים. ברחובו היחיד עמדה חנות העץ הגדולה נעולה וסגורה.
תוך כמה רגעים נקשרו הסוסים ברסנם ופירסון הלם בעליזות על דלתו של סאטון³⁴ הזקן, בעל החנות.
קנה רובה וינצ'סטר הגיח דרך סדק בתריס החלון היציב, מלווה בחקירה קצרה.
"ולס פירסון, ממונצ'ו קאלר, ובורוז, מהעמק הירוק," הייתה התשובה. "אנחנו רוצים לקנות כמה דברים בחנות. מצטערים להעיר אותך אבל אנחנו חייבים 'תם. צא החוצה, דוד טומי, ותעשה את זה זריז."

הדוד טומי היה איטי אך לבסוף הם העמידו אותו מאחורי הדלפק עם מנורת נפט דולקת, וסיפרו לו על אודות מעשיהם הדחופים.
"כובעי פסחא?" אמר הדוד טומי בישנוניות. "מה, כן, אני מאמין שנשארו לי רק כמה. הזמנתי רק תריסר האביב. אראה לכם 'תם."

כעת, הדוד טומי סאטון היה סוחר, חצי ישן או ער. בקופסאות קרטון מאובקות מתחת לדלפק נותרו לו שאריות של שני כובעי אביב. אולם, אבוי! שכן הגינותו המסחרית באותו בוקר מוקדם של יום ראשון… הם היו כובעים משני אביבים קודם לכן, ועינה של אישה הייתה מבחינה בזיוף בחצי מבט. אולם למבטם הלא מלומד של רפתן ואיש כבשים הם נראו רעננים ממנטה של אפריל האחרון.
הכובעים היו ממבחר שפעם נודע כ"גלגלי עגלה". עשויים קש נוקשה, צבועים אדום ובעלי תִּתּוֹרָה שטוחה. שניהם היו זהים בדיוק, וקושטו באופן נדיב סביב הכתר בשושנים מנופחות, מלאכותיות, נטולות דופי ולבנות.

"זה כל מה שיש לך, הדוד טומי?" אמר פירסון. "בסדר גמור. אין הרבה מבחר כאן, בור. תבחר."

"הם האופנה האחרונה," שיקר הדוד טומי. "הייתם רואים 'תם בשדרה החמישית, אם הייתם בניו יורק."³⁵

הדוד טומי עטף וקשר כל כובע בבד כותנה שחור באורך שני יארד לשם הגנה. אחד קשר פירסון בזהירות לרצועת אוכף עור העגל שלו והאחר הפך להיות חלק ממשאו של רץ הדרך. הם צעקו תודות ודברי פרידה לדוד טומי, ודהרו קלות אל תוך הלילה בדרכם אל היעד.
הרוכבים רכבו בכל מיומנותם. הם דהרו לאט יותר בדרכם חזרה. המילים הספורות שדיברו לא היו בלתי ידידותיות. בורוז החזיק בוינצ'סטר מתחת למתלה רגלו השמאלית בקרן האוכף שלו. אקדחו של פירסון היה מהודק לחגורתו. כך רכבו גברים במחוז פריו.
בשבע וחצי בבוקר הם רכבו לראש הגבעה וראו את חוות אספינוזה, נקודה לבדה מתחת לטלאי שחור של עצי אלון, חמישה מייל משם.
המראה העיר את פירסון מתנוחתו המדולדלת באוכף. הוא ידע מה רץ הדרך יכול לעשות. הסוס הערמוני העלה קצף וכשל לעתים קרובות; רץ הדרך רטט כמו מנוע קטן³⁶.

פירסון פנה לכיוון איש הכבשים וצחק. "להתראות, בור," קרא עם הנף יד. "זה מרוץ עכשיו. עכשיו אנחנו ביעד."
הוא לחץ את רץ הדרך עם ברכיו ורכן לקראת אספינוזה. רץ הדרך פרץ בדהרה, עם ראש מונף ונחירים מחרחרים, כמו הגיע רענן מחודש במרעה.

פירסון רכב עשרים יארד ושמע את הצליל שאין לטעות בו של הדק וינצ'סטר היורה קליע לתוך חבית. הוא השתטח על גב סוסו לפני שנפץ הרובה יגיע לאוזניו.
ניתן להניח כי בורוז התכוון רק לשתק את הסוס – הוא היה צלף טוב למדי לעשות זאת מבלי לסכן את רוכבו. אולם בשעה שפירסון התכופף, חלף הכדור דרך כתפו ואז דרך צווארו של רץ הדרך. הסוס נפל והרפתן הושלך על ראשו לתוך האדמה הקשה, ואף לא אחד מהם ניסה לזוז.
בורוז רכב הלאה מבלי לעצור.

כעבור שעתיים פקח פירסון את עיניו וערך רשימת מצאי. הוא הצליח להתרומם על רגליו והתנודד חזרה למקום בו שכב רץ הדרך.
רץ הדרך שכב שם, אך נראה היה שנוח לו. פירסון בדק אותו וגילה שהקליע "קימט" אותו. הוא הומם באופן זמני, אך לא נפגע בצורה רצינית. עם זאת, הוא היה עייף והוא שכב שם על כובעה של העלמה טוניה ואכל עלים מענף האפונה שנתלה באופן מסביר פנים מעל הדרך.

פירסון גרם לסוס להתרומם. כובע הפסחא, ששוחרר משוט האוכף, הוטל שם בעטיפת בד הכותנה שלו, דבר חסר צורה בגין שהותו הארעית תחת גופו המוצק של רץ הדרך. אז התעלף פירסון ונפל עם ראשו קדימה, שוב על הכובע האומלל, מועך אותו תחת כתפיו הפצועות.
קשה להרוג בוקר. בחצי שעה הוא התאושש – זמן ארוך דיו לאישה להתעלף פעמיים ולנסות גלידה כמרפא. הוא התרומם בזהירות ומצא את רץ הדרך שהיה עסוק עם העשב הסמוך. הוא קשר שוב את הכובע חסר המזל לאוכף והצליח להביא גם את עצמו לשם, לאחר כישלונות מרובים.

בצהריים המתינה חבורה עליזה ומרפרפת מחוץ לחוות אספינוזה. נערות רוג'רס היו שם בכרכרותיהן החדשות, ויחידת העוגן או ואנשי העמק הירוק – נשים ברובן. וכל אחת ואחת מהן חבשה את כובע הפסחא החדש שלה, אפילו על פני הערבות הבודדות, שכן הן התאוו ביותר לזהור ולחלוק כבוד לפסטיבל הקרב.

בשער עמדה טוניה, עם דמעות גלויות על לחייה. בידה החזיקה את כובעו של בורוז מלון האלם, ובכתה על שושניו הלבנות, השנואות עליה. שכן חברותיה אמרו לה, עם האושר הנלהב של חברות אמת, שלא ניתן לחבוש "כובעי גלגלי עגלה" לאחר ששקעו בתהום הנשייה של שלוש עונות קודם לכן.

"חבשי את הכובע הישן ובואי, טוניה" הן האיצו בה.

"ליום ראשון של פסחא?" ענתה. "אני אמות קודם." ובכתה שוב.

כובעיהן של בנות המזל פותלו ועוותו בהתאם להכרזתו האופנתית האחרונה של האביב.
בריה מוזרה יצאה ברכיבה מהשיח ביניהן, ושם רבץ סוסו בחולשה נרפית. הוא היה חסר צורה ומוכתם עם ירוק הדשא ואבן סיד של דרכים הרריות.

"שלום, פירסון," אמר אבא וויבר. "נראה כאילו ששברת מוסטנג. מה זה שקשור לאוכף שלך – חתול בשק?³⁷"

"הו, בואי כבר טוניה, אם את הולכת," אמרה בטי רוג'רס. "לא נוכל לחכות יותר. שמרנו מקום בכרכרה עבורך. לא חשוב הכובע. בד המלמלה שאת לובשת נראה מתוק דיו עם כל כובע ישן."

פירסון התיר באיטיות את הדבר המוזר על אוכפו. טוניה התבוננה בו עם תקווה פתאומית. פירסון היה גבר שיצר תקווה. הוא שחרר את הדבר והושיטו לה. אצבעותיה הזריזות קרעו את החוטים.

"הטוב ביותר שיכולתי לעשות," אמר פירסון באיטיות. "מה שרץ הדרך ואני עשינו לזה היה כל מה שהוא הצטרך."

"הו, הו! זה בדיוק בצורה הנכונה," הצטווחה טוניה. "ושושנים אדומות! חכה עד שאמדוד אותו!"

היא רחפה אל המראה, והחוצה שוב, זוהרת, קורנת, פורחת.

"הו, האין האדום מתאים לה?" זימרו הנערות ברסיטל. "מהרי כבר, טוניה!"

טוניה עצרה לרגע לצידו של רץ הדרך.

"תודה לך, תודה לך, ולס," אמרה בשמחה. "זה בדיוק מה שרציתי. אולי תבוא לקקטוס מחר ותלך לכנסייה איתי?"

"אם אוכל," אמר פירסון. הוא הסתכל בסקרנות על כובעה, ואז גיחך בתשישות.

טוניה עופפה לתוך הכרכרה כמו ציפור. כלי הרכב האיצו לכיוון קטטוס.

"מה היו מעלליך, פירסון?" שאל אבא וויבר. "אתה לא נראה טוב כתמיד."

"אני?" שאל פירסון. "צבעתי פרחים. השושנים ההן היו לבנות כשעזבתי את לון אלם. עזור לי לרדת, אבא וויבר, שכן אין לי יותר צבע לבזבז."