המרכיב השלישי

המרכיב השלישי¹

בית הדירות המכונה (כביכול) ולמבורזה² אינו בית דירות. הוא מורכב משני מעונות מיושנים עם אבן בנייה חומה־אדמדמה בחזיתם, אשר רותכו לאחד. קומת המגורים של צד אחד עליזה ושמחה הודות לצעיפיה ואביזרי כיסוי ראש של תופרת בגדי נשים³; והאחרת נוגה וקודרנית עם הבטחה מדומה ותצוגה מבעיתה של רופא שיניים חסר כאבים.
ניתן לשכור שם חדר עבור שני דולר לשבוע או בעבור עשרים. מבין דיירי הולמבורזה ניתן למנות קצרניות, מוזיקאים, סוכני בורסה, זבניות, עיתונאים⁴, סטודנטים לאמנות, מברקנים⁵ ואנשים אחרים הרוכנים הרחק מעבר למעקה הדלפק כאשר פעמון הדלת מנדנן.

חיבור זה יתמקד אך בשתיים מדיירות הולמבורזה – על אף שאין בכוונתו להפגין חוסר כבוד כלפי האחרים.

בשעה שש אחר־צהרים אחד חזרה הטי פפר⁶ לחדרה האחורי בקומה השלישית במחיר $3.50 בולמבורזה עם אפה וסנטרה מחודדים מעט יותר מן הרגיל. לעובדת היותך מפוטרת מחנות הכול־בו לאחר שעבדת שם ארבע שנים, ורק עם חמישה־עשר סנט בארנקך, יש אכן נטייה לגרום לתווי פניך להיראות מסותתים באופן מעודן יותר.

וכעת לקורות חייה המצומצמים⁷ של הטי בעודה מטפסת את שני גרמי המדרגות.

היא נכנסה אל החנות הגדולה ביותר בוקר אחד ארבע שנים קודם לכן עם עשרים ושבע נערות נוספות, מחפשת אחר עבודה מאחורי דלפק מחלקת המותנים⁸. פלוגת מרוויחות השכר יצרה תמונה מבלבלת של יופי, נושאת קהל רב של שיער בלונדיני בכמות מספיקה דיו כדי להצדיק מאה דהירות על גב סוס מצד ליידי גודבה⁹. הגבר הצעיר, המוכשר, הענייני, בעל ראש קירח ומבט צונן, שתפקידו היה להעסיק שש מהמועמדות, היה מודע לתחושת מחנק כאילו טבע בים פרנג'יפני¹⁰, בעוד עננים לבנים, מעוטרים ביד, צפו סביב לו. ואז ריחפה מפרשית למראה. הטי פפר, בארשת ביתית, עם עיניים ירוקות קטנות ורושפות בוז ושיער בגוון השוקולד, לבושה בחליפה פשוטה מאריג גס וכובע יעיל, עמדה לפניו במלוא עשרים ותשע שנות חייה, גלויה לעין באופן שאין לטעות בו.

"התקבלת!" צעק הצעיר הקירח ונגאל. וזה האופן שבו הפכה הטי להיות מועסקת בחנות הגדולה ביותר. סיפור עלייתה למשכורת של שמונה דולר לשבוע הוא שילוב סיפוריהם של הרקולס¹¹, ז'אן ד'ארק¹², אונה¹³, איוב וכיפה אדומה. לא תלמדו ממני על המשכורת ששולמה לה כזבנית מתחילה. ישנו רגש ההולך וגדל בנוגע לדברים מסוג זה, ואיני רוצה שאף מיליונר מבעלי החנות ייתפס על מדרגות החירום של בית הדירות שלי כדי להשליך פצצות חומר נפץ לתוך צוהר חדר השינה¹⁴ שלי.

סיפור פיטוריה של הטי מהחנות הגדולה ביותר הוא כמעט חזרה על סיפור העסקתה, עד לרמת החד־גוניות. בכל מחלקה של החנות היה אדם יודע כל, מצוי בכל וקורא כל שנשא תמיד ספר תלושים לנסיעות¹⁵ ועניבה אדומה, ואליו התייחסו כ"קניין". גורל הבנות במחלקתו אשר בכל שבוע התקיימו כה רבות על השוברים (ראו הלשכה לאספקת נתונים סטטיסטיים¹⁶) היה נתון בידיו.
קניין מסוים זה היה צעיר מוכשר, ענייני, בעל ראש קירח ומבט צונן. שעה שפסע לאורך מערך המעברים של מחלקתו נראה כמשייט בים של פרנג'יפני, בעוד עננים לבנים, מעוטרים במכונה, צפו סביבו.

מתיקות יתר מביאה לידי הגזמה.

הוא הסתכל על הארשת הביתית, עיני הברקת והשיער בגוון השוקולד של הטי פפר כמו נווה מדבר מזמין בישימון של יופי מופרז. בפינה שקטה של הדלפק הוא צבט את זרועה בחביבות, שלושה אינץ' מעל למרפק. היא סטרה לו במרחק שלושה רגל עם מהלומה טובה של זרועה הימנית השרירית אך לא לבנה־כלילך במיוחד. אם כך, כעת אתם יודעים כיצד עזבה הטי פפר את החנות הגדולה ביותר בהתראה של שלושים דקות, עם מטבע של עשרה סנט ומטבע של חמישה סנט בארנקה.

מכרזי הבוקר מנו את מחיר צלע בקר בשישה סנט לליטרה (של הקצב). אך ביום בו "שוחררה" הטי על ידי ב. ס, היה המחיר שבעה וחצי סנט. עובדה זו היא שהופכת סיפור זה לאפשרי. אחרת, ארבעת הסנט העודפים היו… אך עלילתם של כמעט כל הסיפורים הטובים בעולם נוגעת במחסורים שלא ניתן היה להשלים; כך שלא תוכלו למצוא פגם במחסור זה.

הטי טיפסה חזרה לחדרה בקומה השלישית במחיר $3.50 עם צלע הבקר שלה. נזיד־בקר ריחני וחם לארוחת ערב, שנת לילה טובה ובבוקר היא תהיה כשירה להגיש שוב מועמדות למטלותיהם של הרקולס, ז'אן ד'ארק, אונה, איוב וכיפה אדומה.

בחדרה היא הוציאה את סיר הנזיד עשוי שַחַם מתוך ארון החרסינה בגודל 2X4 רגל… אה, אני מתכוון ארון כלי חרס, והחלה לחפור עמוק במאורת החולדות של שקיות הנייר אחר תפוחי אדמה ובצלים. היא יצאה החוצה עם אפה וסנטרה מחודדים מעט יותר.

לא היה תפוח אדמה או בצל.

כעת, איזה מין סוג של נזיד־בקר אפשר להכין רק מבקר? אפשר להכין מרק צדפות ללא צדפות, מרק צב ללא צבים, עוגת קפה ללא קפה, אך אי אפשר להכין נזיד־בקר בלי תפוחי אדמה ובצלים. אבל צלע בקר לבדה יכולה, במקרה חירום, לגרום לדלת עץ אורן רגילה להיראות, בעיני זאב, כפתח מחושל ברזל לבית־הימורים.
עם מלח ופלפל וכף קמח (תחילה בחושה היטב במעט מים קרים) זה יספיק – זה לא עמוק כמו סרטן ניוברג או רחב כמו סופגנייה בתְּחִגָּה כנסייתית; אבל זה יספיק¹⁷.

הטי לקחה את סיר הנזיד שלה לקצה האחורי של מבואת הקומה השלישית. על פי מודעות הפרסומת של הולמבורזה ניתן היה למצוא שם מים זורמים. בינך, ביני ובין מד־המים, הם רק טפטפו או עברו דרך הברזים¹⁸; אך לזוטות אין כל מקום כאן. היה גם כיור במקום שבו מנהלי משק החדר¹⁹ היו נפגשים לעתים קרובות כדי להשליך את פולי הקפה שלהם ולנעוץ מבטים, זה בקִימונו של זה. בכיור זה מצאה הטי נערה עם שיער חום־זהוב, שופע ואמנותי ועיניים נוגות, אשר רחצה שני תפוחי אדמה גדולים מסוג "אירי"²⁰. הטי הכירה את הולמבורזה היטב, בדיוק כפי שיכול כל אחד בעל "תוספת עיניים מגדילות"²¹ לתפוס את מסתוריו. חלוקי הקימונו היו האינציקלופדיה שלה, ה"מיהו מה?"²², מִסְלָקָת²³ החדשות שלה, על אודות ההולכים והבאים. משוליו ורודי־הורד של קימונו עם ירוק הנילוס למדה שהנערה עם תפוחי האדמה הייתה צַיַּרת מִזְעָרוֹת שגרה בסוג של עליית־גג – או "סטודיו", כפי שהם מעדיפים לכנותו – בקומה העליונה. הטי לא ידעה מה הייתה מִזְעֶרֶת בדיוק, אך ללא ספק לא היה זה בית משום שציירי הבתים, על אף שלבשו סרבלים מוכתמים בצבעים ותחבו סולמות בפרצופך ברחוב, היו ידועים בבית בפזרנות האוכל הפרועה שלהם.

נערת תפוח האדמה הייתה קטנה ורזה למדי וטיפלה בתפוחי האדמה שלה כפי שדוד רווק זקן מטפל בתינוק המצמיח שיניים. הייתה לה סכין סנדלרים קהה בידה הימנית, והיא החלה לקלף בעזרתה את אחד התפודים. הטי פנתה אליה בנימת קול זהירה, כשל אדם המתכוון לנהוג עמך בידידות עליזה בסיבוב השני להיכרותכם.

"אבקש סליחה," אמרה, "על שאני מתערבת בנושא שאינו ענייני, אבל אם תקלפי את תפוחי האדמה האלה, תפספסי הרבה. הם ברמודה חדשים. את רוצה לגרד 'תם. ת'י לי להראות לך²⁴."

היא נטלה תפוח אדמה אחד ואת הסכין והחלה להדגים.

"הו, תודה לך," התנשמה האמנית. "לא ידעתי. ואני באמת שונאת לראות קילוף עבה הולך לאיבוד; זה נראה כזה בזבוז. אבל חשבתי שתמיד צריך לקלף אותם. כשיש לך רק תפוחי אדמה לאכול, הקילוף נחשב, את יודעת."

"תגידי, ילדה," אמרה הטי, משהה את סכינה, "את לא מתמודדת עם זה גם, נכון?"²⁵

האמנית המזערית חייכה ברעבתנות.

"אני מניחה שכן. אמנות – או, לפחות, הדרך שבה אני מפרשת אותה –  לא נראית מאוד מבוקשת. יש לי רק את תפוחי האדמה האלה לארוחת הערב שלי. אבל הם לא כל־כך רעים כשהם מבושלים וחמים, עם מעט חמאה ומלח."

"ילדה," אמרה הטי, מאפשרת לחיוך קצר לרכך את תוויה הנוקשים, "הגורל שלח אותי ואותך ביחד. גם לי הגישו את זה בצוואר²⁶; אבל יש לי נתח בשר בחדרי, גדול כמו כלב־חיק²⁷ ועשיתי הכול כדי להשיג תפוחי אדמה מלבד להתפלל 'בורם. נבשל אותם בחדר שלי. אילו רק היה לנו בצל שילך עם זה! תגידי, ילדה, אין לך כמה אגורות שהחליקו איפשהו לתוך הבטנה של מעיל־החורף־האחרון־מעור־כלב־הים שלך? יכולתי לרדת לפינה ולהשיג אחד בדוכן של ג'וזפה הזקן. נזיד בלי בצל גרוע יותר מהצגת יומית בלי ממתק."

"את יכולה לקרוא לי ססיליה," אמרה האמנית. "לא; בזבזתי את האגורה האחרונה שלי לפני שלושה ימים."

"אז נצטרך לחתוך את הבצל בחוץ במקום לפרוס אותו פנימה," אמרה הטי. "הייתי מבקשת אחד מהשָרָתִית, אבל אני לא רוצה ש'ם יגיעו עכשיו לעובדה שאני חורשת את הרחובות אחרי עבודה חדשה²⁸. אבל אני מתפללת שהיה לנו בצל."

בחדרה של הזבנית החלו השתיים להכין את ארוחת הערב שלהן. חלקה של ססיליה היה לשבת חסרת ישע על הספה ובקול יונה²⁹ הומה להתחנן לכך שירשו לה לעשות משהו. הטי הכינה את צלע הבקר, הכניסה אותה למים קרים ממולחים בסיר הנזיד ומיקמה אותו על תנור הגז בעל הלהבה האחת.

"אני מתפללת שהיה לנו בצל," אמרה הטי שעה שגירדה את שני תפוחי האדמה.

על הקיר ממול הספה הייתה נעוצה מודעת פרסומת מחשמלת ויפיפייה של אחת מאותן ספינות מעבורת של מסילת הרכבת פ. ו. אף. אף³⁰ שנבנתה כדי להפחית את הזמן שבין לוס אנג'לס לעיר ניו יורק בשמינית הדקה. הטי הפנתה את ראשה במהלך נאומה המתמשך וראתה דמעות זולגות מעיני אורחתה כשבהתה בהצגה המושלמת של התובלה המהירה, חגורת הקצף.

"מה, תגידי, ססיליה, ילדה," אמרה הטי, מייצבת את סכינה, "זו אמנות גרועה כל־כך? אנ'לא מבקרת; אבל חשבתי שזה סוג של מאיר את החדר. כמובן, צייר־מניקור יכול לדעת ברגע שזה ציור חסר ערך. אני אוריד אותה אם תגידי. אני מתפללת לקדוש הסעודה השיתופית³¹ שהיה לנו בצל."

אבל צַיַּרת המִזְעָרוֹת הזעירה נפלה מטה, מתייפחת, אפה חותך את בד הספה הארוג בצפיפות. משהו כאן היה עמוק יותר ממזג אמנותי שנפגע מדפוס אבן גס.

הטי ידעה. היא קיבלה את תפקידה לפני זמן רב. כמה זעומות המילים בהן אנו מנסים לתאר תכונה אחת של בן אנוש! כשאנו מגיעים למופשט הרינו אבודים. ככל שפטפוט שפתינו מגיע קרוב יותר לטבע, כך אנו מבינים טוב יותר. שלא כפשוטו (הבה נאמר), אנשים מסוימים הם חיק, אחרים הינם ידיים, ראשים, שרירים, רגלים, גַבּים למשאות. הטי הייתה כתף. כתפה שלה הייתה כתף חדה, שרירית; אולם כל חייה אנשים הניחו עליה את ראשיהם, כדימוי והלכה למעשה, והשאירו שם את כל או מחצית מצרותיהם. אם נבחן את החיים באופן אנטומי, היבט טוב ככל היבט אחר, היא נועדה מראש להיות כתף. היו אך מעט עצמות בריח כנות יותר משלה. הטי הייתה רק בת שלושים ושלוש וטרם האריכה חיים מעבר לכאב העז שביקר אותה כל אימת שראש של נעורים ויופי נשען עליה לניחומים. אולם מבט אחד במראה שלה שירת תמיד כמשכך כאבים מיידי.

אי לכך היא נעצה מבט חיוור אחד לתוך המראה הישנה והמקומטת על הקיר מעל לתנור הגז, הנמיכה מעט את הלהבות למען רתיחת הבקר ותפוחי האדמה, ניגשה אל הספה והרימה את ראשה של ססיליה אל תא וידוייו.

"בואי וספרי לי, מתוקה," אמרה. "אני יודעת עכשיו שלא האמנות מטרידה אותך. פגשת אותו על ספינת מעבורת, נכון? בואי, ססיליה, ילדה, וספרי ל… לדודה הטי שלך על כך."

אולם הנעורים והעצבות חייבים תחילה לפזר את עודפי האנחות והדמעות שהציפו ונשאו את סירת האהבה אל נמלה באיי הנועם.
לעת עתה, דרך הגידים הסיביים שיצרו את סורגי הוידוי, מביעת החרטה – או שמא הייתה זה התקשורת המהוללת של השלהבת הקדושה – סיפרה את סיפורה ללא אמנות או איורים.

"זה היה רק לפני שלושה ימים. חזרתי הביתה במעבורת מניו ג'רזי. מר סקראם³² הזקן, סוכן האמנות, סיפר לי על איש עשיר בניוארק שרצה להזמין ציור מִזְעֶרֶת של הבת שלו. רציתי לראות אותו ולהראות לו חלק מהעבודות שלי. כשאמרתי לו שהמחיר יהיה חמישים דולרים הוא צחק עלי כמו צבוע. הוא אמר שעפרון צבעוני שגדול פי עשרים מהציור יעלה לו רק שמונה דולרים. היה לי כסף שהספיק רק לקנות את כרטיס המעבורת שלי חזרה לניו יורק.

הרגשתי כאילו לא רציתי לחיות יום נוסף. בטח נראיתי כמו שהרגשתי, בגלל שראיתי אותו בשורת המושבים ממולי, מסתכל בי כאילו שהוא מבין. הוא היה נחמד למראה, אבל הו, מעבר לכל דבר אחר, הוא נראה טוב לב. כשמישהו עייף או אומלל או חסר תקווה, טוב לב נחשב יותר מכל דבר אחר.

כשהגעתי למצב שבו הייתי כל־כך אומללה עד שלא יכולתי להילחם בזה יותר, קמתי ויצאתי לאט החוצה דרך הדלת האחורית של תא המעבורת. אף אחד לא היה שם, והחלקתי במהירות מעל למעקה וצללתי לתוך המים.

הו, חברתי הטי, הם היו קרים, קרים! למשך רגע אחד בלבד רציתי להיות חזרה בולמבורזה, גוועת ומקווה. ואז נהייתי חסרת תחושה ולא היה לי אכפת. ואז הרגשתי שמישהו אחר היה במים קרוב אלי, מחזיק אותי למעלה. הוא עקב אחרי וקפץ פנימה כדי להציל אותי. מישהו השליך לעברנו משהו כמו סופגנייה גדולה ולבנה, והוא עזר לי להכניס את הזרועות שלי סביב החור. אחר כך ספינת המעבורת נעה לאחור, והם משכו אותנו אל הסיפון. הו, הטי, כל־כך התביישתי בחולשה שלי כשניסיתי להטביע את עצמי; וחוץ מזה, השיער שלי היה חסר צורה וספוג מים, והייתה לי כזו הופעה.

ואחר כך כמה אנשים בבגדים כחולים הגיעו; והוא נתן להם את הכרטיס שלו ושמעתי אותו אומר להם שהוא ראה אותי מפילה את הארנק שלי על דופן האוניה מעבר למעקה וכשרכנתי קדימה להשיג אותו נפלתי מהסיפון. ואז נזכרתי שקראתי בעיתונים שאנשים שניסו להרוג את עצמם נכלאים בתאים עם אנשים שמנסים להרוג אנשים אחרים ופחדתי. אבל כמה מהגבירות על האוניה לקחו אותי לקומה התחתונה לחדר הכבשן וייבשו אותי כמעט לגמרי וסידרו את השיער שלי. כשהספינה עגנה הוא בא והכניס אותי למונית. הוא היה כולו נוטף בעצמו, אבל צחק כאילו הוא חשב שהכול היה בדיחה. הוא התחנן בפני, אבל לא הייתי מוכנה לומר לו את השם שלי או איפה אני גרה, כל־כך התביישתי."

"היית טיפשה, ילדה," אמרה הטי בטוב לב. "חכי עד שאגביר את האור מעט. אני מתפללת לשמיים שהיה לנו בצל."

"אז הוא הרים את הכובע שלו," המשיכה ססיליה, "ואמר: 'בסדר גמור. אבל אני אמצא אותך, בכל מקרה. אני הולך לתבוע את זכות החילוץ שלי.' ואז הוא נתן כסף לנהג המונית ואמר לו לקחת אותי לאן שארצה והלך משם. מה זה 'חילוץ' הטי?"

"קצה החתיכה של סחורות שאין ל'ם מכפלת," אמרה הזבנית. "בטח נראית תשושה לגמרי לגיבור הקטן."

"חלפו שלושה ימים," קוננה צַיַּרת המִזְעָרוֹת, "והוא לא מצא אותי עדיין."

"תאריכי את הזמן," אמרה הטי. "זו עיר גדולה. תחשבי כמה נערות ספוגות מים עם שיער חסר צורה הוא בוודאי היה צריך לראות לפני שהוא יוכל לזהות אותך. הנזיד מתקדם יופי – אבל הו, בעבור בצל! הייתי אפילו משתמשת בחתיכת שום אם הייתה לי."

הבקר ותפוחי האדמה בעבעו בעליזות, נושפים ריח שהרטיב את הפה אבל עדיין חסר משהו, מותיר רעב על החך, תאווה כמהה, עקשנית למרכיב אבוד ונחוץ.

"כמעט טבעתי בנהר האיום ההוא," אמרה ססיליה, נרעדת.

"צריך להיות בזה יותר מים," אמרה הטי, "הנזיד, אני מתכוונת. אני אלך להביא קצת מהכיור."

"זה מריח טוב," אמרה האמנית.

"הנהר הצפון האיום הזה?" התנגדה הטי. "הוא מריח לי כמו מפעלי סבון וכלבי סטר רטובים… הו, התכוונת לנזיד. טוב, אני מתפללת שהיה לנו בצל בשביל זה. הוא נראה כמו מישהו שיש לו כסף?"

"קודם כל, הוא נראה נחמד," אמרה ססיליה. "אני בטוחה שהוא היה עשיר אבל זה כמעט לא משנה בכלל. כשהוא משך החוצה את מחזיק השטרות שלו כדי לשלם לנהג המונית לא יכולת שלא להבחין בעשרות ומאות דולרים בתוכו. והסתכלתי מעבר לדלתות המונית וראיתי אותו עוזב את תחנת המעבורת במכונית והנהג נתן לו את כובע הפרווה שלו לחבוש בגלל שהוא היה ספוג מים. וזה היה רק לפני שלושה ימים."

"איזו טיפשות!" אמרה הטי בקצרה.

"הו, הנהג לא היה רטוב," התנשפה ססיליה. "והוא נהג במכונית בצורה יפה מאוד."

"התכוונתי אליך," אמרה הטי. "בגלל שלא נתת לו את הכתובת שלך."

"אני אף פעם לא נותנת את הכתובת שלי לנהגים," אמרה ססיליה ביהירות.

"אני מתפללת שהיה לנו אחד," אמרה הטי, ממאנת להתנחם.

"בשביל מה?"

"בשביל הנזיד כמובן – הו, התכוונתי לבצל."

הטי לקחה את הכד ופנתה אל הכיור בקצה המבואה. גבר צעיר ירד במדרגות מלמעלה בדיוק כשהייתה מול המדרגה התחתונה. הוא היה לבוש באופן מהוגן, אך עייף ורע למראה. עיניו התעממו ממשא תוגה גופנית או נפשית. בידיו נשא בצל – בצל ורוד, חלק, מוצק, זוהר, עגול וגדול כמו שעון מעורר בעשרים ושמונה סנט.

הטי נעצרה. כך עשה גם הגבר הצעיר. היה משהו מז'אן ז'ארק, הרקולס ואונה בעמידתה של הזבנית – היא השליכה מעליה את תפקידיהם של איוב וכיפה אדומה.

הגבר הצעיר עצר למרגלות המדרגות והשתעל באופן מטריד.
הוא חש כאדם נטוש על אי שומם, עצור, מותקף, מגויס, שדוד, מפוטר, עומד למבחן, מקבץ נדבות, מוכה מצח, על אף שלא ידע מדוע. היה זה המבט בעיניה של הטי שעשה זאת. בהן ראה את רוג'ר העליז³³ מעופף לראש התורן ואיש ים מיומן עם פגיון בין שיניו מטפס בזריזות על חֲוַק החֶבֶל³⁴ ונועץ אותו שם. אולם מה שטרם ידע היה כי המטען שנשא הוא הגורם שהביאו להיות מובס כמעט לחלוטין³⁵ אפילו ללא משא ומתן.

"אבקש את סליחתך," אמרה הטי במתיקות, ככל שהניחה לה נימת החמיצות המדוללת, "אך האם מצאת את הבצל הזה על המדרגות? היה חור בשקית הנייר; ובדיוק יצאתי החוצה לחפש אותו."

הגבר הצעיר השתעל למשך חצי דקה. ייתכן שמרווח זמן זה העניק לו את האומץ להגן על רכושו שלו. כמו כן, הוא אחז בשללו החריף בחמדנות גרגרנית ובמפגן של עזות רוח התייצב מול שודדו האכזרי.

"לא," אמר בצרידות. "לא מצאתי אותו על המדרגות. הוא ניתן לי מאת ג'ק ביוונס³⁶ מהקומה העליונה. אם אינך מאמינה לכך, שאלי אותו. אחכה עד שתעשי זאת."

"אני יודעת על ביוונס," אמרה הטי בחמיצות. "הוא כותב ספרים ודברים שם למעלה עבור העיתונים ורוכלי האלטע זאכן³⁷. אנחנו יכולים לשמוע את הדוור מלגלג עליו בכל הבית כשהוא מביא חזרה את אותן מעטפות עבות. תגיד – אתה גר בולמבורזה?"

"לא," אמר הגבר הצעיר. "אני בא לבקר את ביינס לפעמים. הוא ידידי. אני גר שני גושי בניינים מערבה."

"ומה אתה הולך לעשות עם הבצל? – אבקש את סליחתך," אמרה הטי.

"אני הולך לאכול אותו."

"חי?"

"כן; מיד כשאגיע הביתה."

"אין לך משהו אחר לאכול איתו?"

הגבר הצעיר שקל בדעתו רגע קצר.

"לא," הודה; "אין שום חתיכה של שום דבר לאכול במכרות³⁸ שלי. אני חושב שג'ק קשישא זקוק בדחיפות לחפור גם בצריף שלו³⁹. הוא שנא לוותר על הבצל, אבל דחפתי אותו להיפרד ממנו."⁴⁰

"בן אדם," אמרה הטי, מקבעת אותו עם עיניה הנבונות⁴¹ ומניחה אצבע גרומה אך מרשימה על שרוולו, "גם אתה ידעת זמנים קשים, נכון?"

"המון," אמר מיד בעל הבצל. "אבל הבצל הזה הוא רכושי שלי, בהן צדק קיבלתיו. אם תסלחי לי, אני חייב ללכת."

"תקשיב," אמרה הטי, מתיידדת מעט בחרדה. "בצל חי הוא תזונה ענייה מאוד. וגם נזיד בקר בלי בצל. עכשיו, אם אתה חבר של ג'ק ביוונס, אני מניחה שאתה קרוב לבסדר. ישנה גברת קטנה – חברה שלי – בחדרי שם בסוף המבואה. שתינו מחוסרות מזל ויש לנו רק תפוחי אדמה ובשר בינינו. הם מזידים עכשיו. אבל אין 'זה שום נשמה. משהו חסר לזה. יש דברים מסוימים בחיים שבאופן טבעי מיועדים ושייכים יחד. אחד זה בד כותנה ורוד לעטיפת גבינות⁴² ושושנים ירוקות, ואחד זה ירך־חזיר וביצים, ואחד זה אירי וצרות. והדבר השני הוא בקר ותפוחי אדמה עם בצלים. ועוד דבר הוא אנשים שמתנגדים לזה ואנשים אחרים עם אותה בעיה."⁴³

הגבר הצעיר נכנס להתקף עווית ממושך של שיעולים. עם יד אחת הוא חיבק את בצלו לחיקו.

"ללא ספק, ללא ספק," אמר לבסוף. "אבל, כפי שאמרתי, אני חייב ללכת, בגלל…"

הטי אחזה בשרוולו בתקיפות.

"אל תהיה דאגו⁴⁴, אח קטן; אל תחתוך בצלים חיים. תרום אותו לטובת ארוחת הערב והעמד עצמך בשורה ביחד עם הנזיד הטוב ביותר שאי פעם ליקקת כף בגללו. האם חייבות שתי גבירות להכות אדון צעיר לרצפה ולגרור אותו פנימה לשם הכבוד שיאכל 'תן? שום רעה לא תעלה בגורלך, אח צעיר. תשתחרר ותיכנס לשורה."

פניו החיוורים של הגבר הצעיר התרפו לכדי גיחוך.

"אני מאמין שאלך איתך," אמר בבהירות. "אם בצלי טוב מספיק כמכתב המלצה. אקבל את ההזמנה בשמחה."

"זה טוב כמכתב המלצה אבל יותר כתבלין," אמרה הטי. "בוא ותעמוד מחוץ לדלת עד שאשאל את חברתי אם יש לה איזו התנגדות. ואל תרוץ לשום מקום עם מכתב ההמלצה שלך לפני שאצא החוצה."

הטי נכנסה אל חדרה וסגרה את הדלת. הגבר הצעיר חיכה בחוץ.

"סיסיליה, ילדה," אמרה הזבנית, משמנת את המסור החד של קולה כמיטב יכולתה, "ישנו בצל בחוץ. עם גבר צעיר מחובר אליו. הזמנתי אותו לארוחת ערב. את לא הולכת להשתולל, נכון?"⁴⁵

"הו,  יקירי!" אמרה סיסיליה, מזדקפת וטופחת על שיערה האמנותי. היא העיפה מבט מתאבל על מודעת ספינת המעבורת שעל הקיר.

"לא," אמרה הטי. "זה לא הוא. את בחיים האמיתיים עכשיו. אני מאמינה שאמרת שלידידך הגיבור היה כסף ומכוניות. זה פרחח⁴⁶ עני שאין לו שום דבר לאכול מלבד בצל. אבל הוא זורם בשיחה ולא חצוף⁴⁷. אני מניחה שהוא היה אדון מכובד, הוא כל־כך עלוב⁴⁸ עכשיו. ואנחנו צריכות את הבצל. שאכניס אותו פנימה? אני אערוב להתנהגותו."

"הטי, יקירה," נאנחה סיסיליה. "אני כה רעבה. מה זה משנה אם הוא נסיך או קבצן? לא אכפת לי. תכניסי אותו אם אין לו שום דבר לאכול איתו."

הטי יצאה חזרה למבואה. איש הבצל נעלם. ליבה החסיר פעימה ומבט אפרורי התיישב על פרצופה מלבד על אפה ועצמות לחייה. ואז גאות החיים זרמו שוב בשטף והיא ראתה אותו נשען החוצה מהחלון הקדמי בקצה האחר של המבואה.

היא מיהרה לשם.

הוא צעק משהו למישהו מתחת. רעש הרחוב השתלט על קול פסיעותיה. היא הסתכלה מטה מעבר לכתפו, ראתה עם מי דיבר ושמעה את מילותיו. הוא משך עצמו חזרה מאדן החלון וראה אותה עומדת מעליו. עיניה של הטי קדחו בו כמו שני מקדחי פלדה.

"אל תשקר לי," אמרה בשקט. "מה אתה מתכוון לעשות עם הבצל הזה?"

הגבר הצעיר החניק שיעול ונעמד מולה בהחלטיות. התנהלותו הייתה כשל אדם שהתקומם די הצורך.

"אני הולך לאכול אותו," אמר באיטיות מודגשת, "בדיוק כפי שאמרתי לך קודם."

"ואין לך שום דבר אחר לאכול בבית."

"שום דבר."

"ובאיזו עבודה אתה עובד?"

"אני לא עובד בשום דבר כרגע."

"אז למה," אמרה הטי, קולה מתייצב על שוליו החדים ביותר, "אתה רוכן החוצה מחלונות ונותן הוראות לנהגים במכוניות ירוקות ברחוב מתחת?"

הגבר הצעיר הסמיק ועיניו העמומות החלו לנצנץ.

"בגלל ש, גברת," אמר בנימה מואצת, "אני משלם את משכורתו של הנהג ואני בעל המכונית – וגם של הבצל הזה – הבצל הזה, גברת." הוא נופף בבצל במרחק אינץ' מאפה של הטי. הזבנית לא נסוגה כחוט השערה.

"אז למה אתה אוכל בצלים," אמרה בזלזול עוקצני, "ושום דבר אחר?"

"אף פעם לא אמרתי את זה," חזר הגבר הצעיר בלהט. "אמרתי שלא היה לי שום דבר אחר לאכול במקום בו אני גר. אני לא בעל מַעֲדַנִּיָּה."

"אז למה," המשיכה הטי בנוקשות, "התכוונת לאכול בצל חי?"

"אמי," אמר הגבר הצעיר, "תמיד הכריחה אותי לאכול בצל חי במקרה של הצטננות. סלחי לי שאני מתייחס לחולי גופני אבל בוודאי שמת לב שיש לי הצטננות מאוד – מאוד קשה. התכוונתי לאכול את הבצל וללכת למיטה. אני תוהה מדוע אני עומד כאן ומתנצל על כך בפניך."

"איך חטפת את ההצטננות הזו?" המשיכה הטי בחשדנות.

נראה שהגבר הצעיר הגיע לשיאו של רגש עז. שני מוצאים היו פתוחים בפניו – פרץ זעם או היכנעות למגוחך. הוא בחר בחוכמה והמבואה הריקה הדהדה מצחוקו הצרוד.

"את גנדרנית," אמר. "ואיני מאשים אותך על היותך זהירה. לא אכפת לי לספר לך. התרטבתי. הייתי על מעבורת הנהר הצפוני לפני כמה ימים כשנערה קפצה מהסיפון אל המים. כמובן, אני…"

הטי הושיטה את ידה, קוטעת את סיפורו.

"תן לי את הבצל," אמרה.

הגבר הצעיר הידק את לסתותיו מעט חזק יותר.

"תן לי את הבצל," חזרה.

הוא גיחך והניח אותו בידה. חיוכה הנדיר, העגום והנורא של הטי הציג עצמו. היא נטלה את זרועו של הגבר הצעיר והצביעה בידה השנייה על דלת חדרה.

"אח קטן," אמרה, "לך לשם. הטיפשה הקטנה שדגת מהנהר מחכה לך שם. כנס פנימה. אתן לכם שלוש דקות לפני שאבוא. תפוחי האדמה שם, מחכה⁴⁹. כנס פנימה, בצלים."

ולאחר שהוא הקיש על הדלת ונכנס, החלה הטי לקלף ולשטוף את הבצל בכיור. היא נתנה מבט אפור בגגות האפורים בחוץ והחיוך על פניה נעלם על ידי סדרת עוויתות קטנות.

"אבל זה אנחנו," אמרה לעצמה קודרנית, "זה אנחנו שמקשטות את הבקר."⁵⁰