כיכרות המכשפות

כיכרות המכשפות¹

העלמה² מרתה מיצ'ם³ ניהלה מאפייה קטנה בפינה (זו שבה עולים שלוש מדרגות, והפעמון מנדנן כשפותחים את הדלת). העלמה מרתה הייתה בת ארבעים, ספר־החשבונאות שלה הציג יתרת זכות של מאתיים דולר, וכן היו ברשותה שתי שיניים תותבות ולב אוהד. סיכוייהם של רבים מהאנשים שנישאו להשיג כל זאת היו נחותים מאלה של העלמה מרתה. פעמיים או שלוש פעמים בשבוע נכנס לקוח בו החלה לגלות עניין. הוא היה גבר בגיל העמידה, מרכיב משקפיים ובעל שפם חום, גזור בקפידה. הוא דיבר אנגלית עם מבטא גרמני מובהק. בגדיו נשחקו והוטלאו במקומות אחדים והיו מקומטים ותלויים כשק במקומות אחרים. אולם הוא נראה נקי ומסודר, והיה בעל נימוסים טובים להפליא. הוא רכש תמיד שתי כיכרות לחם עבש. לחם טרי עלה חמישה סנט הכיכר. העבשים נמכרו שניים בחמישה. מעולם לא ביקש דבר אחר זולת לחם עבש.

פעם ראתה העלמה מרתה כתם אדום-חום על אצבעותיו. היא הייתה בטוחה אז שהוא היה אמן ועני מרוד. אין ספק שהתגורר בעליית גג, שם צייר ציורים ואכל לחם עבש וחשב על דברים טובים לאכול במאפייתה של העלמה מרתה.

לעתים קרובות כאשר התיישבה העלמה מרתה לקציצותה ולחמניותה הקלות וריבה ותה, היא הייתה נאנחת ומייחלת לכך שהאמן בעל הגינונים העדינים עשוי לחלוק את ארוחתה הטעימה, על פני אכילת הקרום היבש שלו באותה עליית גג פרוצת־רוחות. ליבה של העלמה מרתה, כפי שכבר נאמר, היה לב אוהד.

בכדי לבדוק את הנחתה לגבי עיסוקו, היא הביאה מחדרה יום אחד ציור שרכשה במכירה, והעמידה אותו כנגד המדפים מאחורי דלפק הלחם.

הייתה זו תמונת נוף ונציאנית. בניין שיש מרשים להפליא (כפי שצוין בציור) ניצב בחזית או לפחות בקדמת המים⁴. לגבי היתר היו גונדולות (עם גברת המחליקה את ידה כשובל במים), עננים, שמים וניגודיות אור-צל בשפע⁵. שום אמן לא יכול היה שלא להבחין בה.

יומיים לאחר מכן נכנס הלקוח פנימה.

"שתי כיכרות של לחם עבש, אם תואלי.
יש לף שם תמונה טופה, גברת,"⁶ אמר בשעה שעטפה את הלחם.

"כן?" אמרה העלמה מרתה, מתמוגגת מפיקחותה הערמומית. "אני אכן מעריכה אמנות ו" (לא, לא יהיה זה ראוי לומר "אמנים" בשלב כה מוקדם) "וציורים," המירה. "אתה חושב שזו תמונה טובה?"

"האיזוף," אמר הלקוח, "הוא לא בציור טוב. התשפקת⁷ של זה לא נכון. בוקר טוף, גברת."⁸

הוא נטל את לחמו, קד ונחפז החוצה.

כן, הוא מוכרח להיות אמן. העלמה מרתה החזירה את התמונה לחדרה. באיזו עדינות ונעימות זהרו עיניו מאחוריו משקפיו! איזה מצח רחב היה לו! להיות מסוגל לאמוד תִּשְׁקֹפֶת במבט חטוף – ולחיות על לחם עבש!
אולם גאונות נדרשת לעתים קרובות למאבק קודם התגלותה. איזה דבר יהיה זה לאמנות ולתִּשְׁקֹפֶת אם הגאונות הייתה מגובה במאתיים דולר בבנק, מאפייה, ולב אוהד אשר… אולם אלו היו חלומות בהקיץ, העלמה מרתה.

לעתים קרובות כאשר הגיע, הוא היה מפטפט למשך זמן מעבר לארונית התצוגה. נראה שערג למילותיה העליזות של העלמה מרתה. הוא הוסיף לקנות לחם עבש. מעולם לא עוגה, מעולם לא תמליא, מעולם לא אחת מאותן לחמניות סאלי לן⁹ טעימות.

היא חשבה שהוא החל להיראות מיואש ורזה יותר. ליבה נכסף בכאב להוסיף מאכל טוב לרכישתו המצומצמת, אך אומץ ליבה כשל לעמוד במשימה. היא לא העזה להלבין את פניו. היא הכירה את גאוות האמנים.

העלמה מרתה נהגה ללבוש את סינר המשי המנוקד בכחול שלה מאחורי הדלפק. בחדר האחורי בישלה תרכובת מסתורית של זרעי חבוש ומלח בּוֹרַקְס. אנשים כה רבים משתמשים בה כדי להיטיב את גוון עורם.

יום אחד הגיע הלקוח כרגיל, הניח את מטבע חמישה הסנט על ארונית התצוגה, והזמין את כיכרותיו העבשות. כאשר הושיטה העלמה מרתה את ידה אליהן נשמע קול צפצוף וצלצול אדיר, וכבאית חלפה בסמוך.
הלקוח מיהר לדלת כדי להסתכל, כפי שהיה עושה כל אחד. מושפעת מההשראה הפתאומית שנחתה עליה, ניצלה העלמה מרתה את ההזדמנות.

על המדף התחתון מאחורי הדלפק הייתה ליטרה של חמאה טרייה שהשאיר החלבן עשר דקות קודם לכן. עם סכין לחם חרצה העלמה מרתה חתך עמוק בכל אחת מהכיכרות העבשות, הכניסה כמות נדיבה של חמאה, ושוב הידקה אותן היטב. כשחזר הלקוח פעם נוספת היא כבר קשרה את הנייר סביבן.

לאחר שהלך, לאחר שיחה נעימה וקצרה שלא כרגיל, חייכה העלמה מרתה לעצמה, אך לא ללא רפרוף של התרגשות לבבית. האם הייתה נועזת מדי? האם ייעלב? אך וודאי שלא. לא הייתה שפה לדברים אכילים. חמאה לא הייתה אות לישירות לא בתולית.

למשך זמן רב באותו היום התעכבה מחשבתה על הנושא. היא דמיינה את התרחיש שבו יגלה את תרמיתה הקטנה. הוא יניח את מכחוליו ופכתו. כן הציור שלו יעמוד שם, עם הציור שצייר שבו התִּשְׁקֹפֶת הייתה מעבר לביקורת. הוא יכין את ארוחת הצהרים שלו מלחם יבש ומים. הוא יחתוך לתוך הכיכר… אה!

העלמה מרתה הסמיקה. האם יחשוב על היד שהניחה אותה שם כשיאכל? האם הוא…

פעמון הדלת הקדמית דנדן באכזריות. מישהו נכנס פנימה, מקים שאון אדיר.

העלמה מרתה נחפזה אל החזית. שני גברים היו שם. אחד היה איש צעיר מעשן מקטרת – גבר שמעולם לא ראתה קודם. האחר היה האמן שלה. פניו היו אדומות מאוד, כובעו על קודקוד ראשו, שערו פרוע לאין שיעור. הוא אגרף בחוזקה את כפות ידיו וטלטל אותן בפראות כלפי העלמה מרתה. כלפי העלמה מרתה!

"דאמקוף!¹⁰" שאג בקולי קולות, ואז "טוזנדור!"¹¹ או משהו דומה לזה בגרמנית.

הגבר הצעיר ניסה למשוך אותו הצידה.

"אני לא אלף," אמר בכעס, "אלא אם לא אמרתי לה."¹²

הוא הפך את הדלפק של העלמה מרתה לתוף באס.

"את חסרת אותי," קרא, עיניו הכחולות מבליחות מאחוריו משקפיו. "אני אגיף לך. את היית חתול מכשף זקן!"¹³

העלמה מרתה נשענה, חלושה, כנגד המדפים והניחה יד אחת על חזיית המשי שלה, המנוקדת כחול. הגבר הצעיר תפס את האחר בצווארנו.

"בוא," אמר, "אמרת מספיק." הוא גרר את הרגזן הסוער החוצה מהדלת אל המדרכה, ואז שב פנימה.

"אני מניח שיש ליידע אותך, גברת," אמר, "על מה הייתה המהומה. זהו בלומברגר¹⁴. הוא שרטט אדריכלים. אני עובד איתו באותו משרד. במהלך שלושת החודשים האחרונים הוא עבד קשה על שרטוט תוכנית לבניין העירייה החדש. זו הייתה תחרות נושאת פרסים. בדיוק אתמול הוא סיים לציין את הקווים. את יודעת, שרטט תמיד יוצר בתחילה את שרטוטו בעפרון. כשהשרטוט גמור, הוא מוחק את קווי העיפרון עם חופן פירורי לחם עבש. זה טוב יותר ממחק הודי¹⁵. בלומברגר קנה את הלחם כאן. היום, טוב… ובכן, את יודעת, גברת, שחמאה היא לא… ובכן, התוכנית של בלומברגר לא טובה לשום דבר עכשיו מלבד לבצוע אותה לכריכי מסילת רכבת."

העלמה מרתה הלכה אל החדר האחורי. היא הסירה את חזיית המשי המנוקדת כחול ולבשה את הסינר¹⁶ המהוהה הישן שנהגה ללבוש. לאחר מכן שפכה את תערובת זרעי החבוש ומלח הבּוֹרַקְס מהחלון אל מיכל האשפה.