"ושמיל המשיך, כמו מדבר לעצמו, 'ואני לא מבין, אני לא מבין מה אתה מנסה להשיג. נראה שתמיד אתה מנסה להשיג משהו, לפעמים שניים או שלושה דברים ביחד, אבל אין לי מושג מה'. […]
'אני אספר לך,' אמר נחמיה, 'פעם, הייתי אני חושב בן עשרים או משהו, נכנסתי לנגרייה של גוי אחד, מכר שלי מלברג, פבל. הנגרייה שלו היתה על יד יובל של נחל, והוא התקין מין סכין כזה עגול שמסתובב על גלגל בלחץ של מים, פלאי פלאים. כל כך מהיר וחזק הוא היה שדי היה להעביר עליו חתיכת עץ והוא היה מנסר אותו ישר לגמרי בלי שום מאמץ. בדיוק כשבאתי הוא סיים להתקין את זה ולהסביר לעובד שלו איך מפעילים את המכונה. היה לו עובד לפבל, יואן קראו לו, שכם בן חמור, חרש שוטה וקטן באדם אחד. עמדנו והסתכלנו איך הוא מעביר את הקרשים וחותך אותם אחרי השני, אחד אחרי השני, כמו חמאה הם נחתכו. אתה שומע? עד שהבנו את העיקרון ויצאנו החוצה לשתות חמין. עמדנו שם ודיברנו ושתינו ומבפנים נשמע הזימזום של הקרשים נחתכים. ואז הוא אומר לי, לא שומעים אותם יותר, רק את הסיבוב של השרשרת, מה הוא נרדם יואן? חזרנו פנימה. המכונה והקרשים ויואן היו כולם שטופים בדם. ברגע הראשון לא הבנו מאיפה הוא בכלל בא. ואז ראינו אותו, את יואן, מגיש את כף ידו אל הסכין המסתובבת וברגע שזו פגעה באצבע שלו האצבע ניתזה אל התקרה. אתה מבין? ניתזה עם שטף דם אל התקרה. זה היה מרהיב, איכשהו. מזוויע אבל מרהיב. פבל קפץ אליו ותפס אותו. ביד אחת נשארו לו שלוש אצבעות, בשנייה לא נשארה לו אף אחת. הוא התיז אותן ככה אחת אחרי השנייה. בקושי הצלחנו לעצור לו את הדם ולחבוש אותו. אתה מבין? […] זה היה נורא, […] נורא ומחריד, הדם והבשר והאצבעות והכול, אבל כשאני נזכר בזה, […] אני לא יכול לשכוח את המבט בעיניים של יואן. המבט. הוא התפעל, הוא היה מוקסם, הוא היה כל כך מוקסם שהוא לא שם לב בכלל לכאב. הוא רק רצה לראות את זה שוב פעם. איך הוא קירב את האצבע והיא ניתזה, מרחפת ככה בחלל החדר…'
שמיל הביט בו בפליאה מהולה בתיעוב. נחמיה השתתק. 'אני לא מבין למה סיפרת לי את זה', אמר שימל לבסוף. 'בעצם אני גם לא בטוח שאני רוצה להבין'. ובאומרו זאת התעטף במעילו והסתובב אל הקיר." (יעקב צ. מאיר, נחמיה, משכל – ידיעות אחרונות, ראשון לציון, 2019, עמ' 97 – 98)
הפסקה הזו, מזעזעת ומבחילה ומתפעמת מיופיו של העולם הנגלה במקומות בלתי צפויים, היא תמצית מהותו של הספר נחמיה מאת יעקב צ. מאיר.
זה תיאורו של נחמיה.
זהו נחמיה.
לא דבר של מה בכך, להצליח להמציא דימוי שקולע בדיוק לקיום בין שני ניגודים חריפים, קיצוניים כל־כך האחד לשני – יפעה וזוועה, פלא ופלצות.
יואן מייצג את אלה שמוכרים את עצמם ומקלקלים את עצמם ומשחיתים את עצמם בשם מופע מאחז עיניים של אשליה והבטחות שווא (כמו שבתאי צבי למשל, הרקע ההיסטורי להתרחשות העלילתית של נחמיה), אבל הוא רק אורח לרגע, דמות שחולפת בשמי הסיפור כדי לספר משהו על הדמות שמספרת אותה.
נחמיה הוא לב העניין: גיבור אומלל שאינו יכול להיות אלא מה שהוא בוחר שוב ושוב להיות – טרגדיה אנושית מהלכת; אלא שהוא, בניגוד אולי להרבה אחרים, מבין ויודע ומרגיש את הכאב שהוא ממיט על עצמו במו ידיו בשעה שהוא נסחף אחרי מכונת ההרס הפרטית שבתוכו, ופשוט לא מסוגל להפסיק.
המילה גיבור נגזרת מהשורש גב"ר – התגברות, גבורה, גיבור.
גיבור, לא רק כדמות ראשית, מצטייר תמיד כמישהו חזק, בגופו או ברוחו או בשניהם גם יחד, שמצליח להתמודד עם הקשיים ולצאת מהם מחוזק ומנצח.
לא נחמיה.
לפי מונחון לספרות של אשר ריבלין, "אנטי־גיבור" הוא "כינוי לדמות המרכזית שאינה מתנהגת מתוך עצמאות יזומה, אינה מנהלת מאבק [פעיל] ואינה ניכרת בזוהר חיצוני, אלא היא דמות כנועה, מופנמת ומושפלת, הנחשבת חסרת־אונים בין כוחות החיים והחברה. על פי רוב אנו תופסים את האנטי־גיבור תפיסה אירונית." (אשר א' ריבלין, מונחון לספרות, ספרית פועלים, תל אביב, 1993, עמ' 16)
נחמיה הוא אנטי גיבור מובהק אך מבין כל הגדרותיו של ריבלין, היחידה שתקפה לגביו היא זו של העדר זוהר חיצוני. אמנם לא דובר רבות על הופעתו למעט מאפיין אחד החוזר ונשנה ללא הרף, מהפתיחה ממש – קיומה של אצבע שישית בכף ידו, אך אולי אין בכך דבר, שהרי עם האצבע או בלעדיה, נחמיה מתנהל מתוך עצמאות יזומה, חדור מטרה להשיג את מה שהוא חושק בו בעוז. הבעיה היא, שהמאבק הפעיל הזה מוביל אותו דרך כל המשעולים הפתלתלים והמסוכנים שיעקב צ. מאיר מתאר כיד הדמיון הטובה. לא כנוע או מופנם – מעשיו של נחמיה הם שמשפילים אותו והתנהגותו היא שגורמת לו להיות חסר אונים, עצוב ושבור, קרוע בין כוחות החיים והחברה ובעיקר בתוך עצמו.
גיבור טרגי לא מודע לעצמו – זה חלק מהטרגיות שלו.
לא נחמיה.
הוא יודע בדיוק מיהו ומה הוא ולמה כל זה קורה לו.
גיבור אנטי־גיבור מודע לעצמו.
מסיבה זו אין דבר אירוני בדמותו של נחמיה.
רק צער ואולי, לפרקים, גם חמלה.
רבי אבא'לה, אחת הדמויות מופלאות שבספר, מופת של דברי חוכמה ותובנות, אומר ש"הדרך [היא] כמו פרה אדומה, מטמא[ת] טהורים ומטהר[ת[ טמאים. כאשר בא אחד הסובר שהוא טהור וצדיק, מטמאים אותו בכך שמראים לו שהוא טמא, בזה שהוא חושב שהגיע כבר לדרגה של שלמות, ואילו מי שבא בתור טמא ומרגיש על עצמו בחינת וחטאתי נגדי תמיד, אז מטהרים אותו כי הוא רואה את ה' מכישלונותיו […]." (יעקב צ. מאיר, נחמיה, משכל – ידיעות אחרונות, ראשון לציון, 2019, עמ' 156)
נחמיה הולך בדרך לשום מקום – אפילו את המשיח הוא לא באמת מחפש כי הוא יודע שאי אפשר באמת לגאול אותו מעצמו, שהשינוי צריך להיות שונה, שאין שום קיצורים.
הסיפור שלו נע מפה לשם ומשם לפה, בדרך שהיא טמאה כשם שהיא טהורה, משום אין לו דרך אחרת לחיות, ובכל זאת זה סיפור שלם שמקיף כמעט עולמו ומלואו.
"[…] כל החיים שלי, כל מה שעשיתי, תמיד היה עוד משהו. […] תמיד עשיתי דבר אחד וביקשתי להשיג איתו עוד שניים. תמיד הרגשתי לא לגמרי ישר, כאילו אני גנב בא במחתרת […] שום דבר לא באמת בתמימות וישרות, […] תמיד גם זה וגם זה, גם לעשות טוב בעולם וגם להרוויח קצת מהצד אם אפשר, גם וגם. […] הפעם לא. […] אני חושב שזה הדבר הראשון בעולם שאני עושה ככה. לגמרי ישר. […] כאילו עשיתי בפעם הראשונה בחיים שלי משהו שהוא לגמרי לא־נחמיה." (שם, עמ' 243)
נחמיה הוא יהודי מאמין וגנב כפייתי; אוהב ספר וכייס עם ידיים קלות.
אכן, הוא מנסה תמיד להשיג "משהו", מלהטט ללא הרף כדי להרוויח אך כל הכדורים שהוא זורק לאוויר נופלים ברעש גדול על הקרקע.
הנכלוליות הזו מעידה על כשל, לא על כישרון.
יש אנשים שלא מפסיקים משום שעמוק בפנים הם משוכנעים שהם צודקים, שאצלם האמת וכל היתר פשוט לא מבינים אותה.
נחמיה מבין.
התאווה הזו, לגנוב ולשקר ולרמות ולהונות, תפסה לה אחיזה עמוקה בנפשו והוא לא קורא לה בשם אחר, גם כשהוא לא מסוגל להשתחרר ממנה. רק אסונות היא מביאה עליו, כמעט עד מוות, לא פעם ולא פעמיים, ובכל זאת, שוב ושוב, בדרך נס פלאית, הוא ניצל. כאילו שלמרות העליבות והכישלונות, למרות כל הטעויות והסילופים, הוא בכל זאת רצוי ויקר לעולם.
כדי לספר את קורותיו של נחמיה צריך הרבה יותר מסקירה ספרותית – צריך ספר שלם. וזה בדיוק מה שיעקב צ. מאיר עושה – מעביר את נחמיה, כפי שמספרת הכריכה האחורית, "דרך שלל גיבורי שוליים. תלמידי חכמים, שודדים, נביאות, שחקנים־נודדים, הוזי הזיות וחולמי חלומות יהודים, מוסלמים ונוצרים […]."
אולי הניסוח הזה נועד להישמע מסקרן עד כדי מעורר עניין.
בפועל הוא מדכדכך עד כדי נוסך דכאון.
נחמיה הוא סיפור על "מאחורי הקלעים" של החיים – על זונות וקבצנים ומצורעים ודחויים ואביונים – שמראה שאין באמת "מאחורי הקלעים", בדיוק כפי שהעשירים או המיוחסים או האצילים לא מאכלסים את "קדמת הבמה". נחמיה מוצא בכל אחד ואחת מהעלובים האלה, ודרכם גם בעצמו, את הנשמה היהודית, את הדבר שמרים אותם קצת גבוה יותר מהטינופת של מציאות חיי היום־יום, מכוון את הזרקור לרגע להכיר בסיפור שבמקום אחר אף אחד לא היה סופר או מספר אותו.
זה חלק חשוב מאוד מאישיותו של נחמיה: הוא שקרן וגנב אבל גם אדם טוב לב ואכפת לו באמת מאנשים: הוא מרמה ומתעתע אבל גם קשוב וחד אבחנה ויש לו יכולות אמיתיות בתחום הריפוי (גם אם הוא מוהל אותן לעתים בקמעות של הבל מאגי). האמת היא שהוא עוזר – בלי הרבה מילים, בלי הרבה גינונים, אבל תמיד בדבר הנכון, תמיד כמו שצריך.
מזמן לא נתקלתי בדמות של יהודי כזה. ייצוגים יהודיים בדרך כלל מובאים כתבלין, משהו שנמצא ליד כדי לספר סיפור שלא באמת קשור ליהדות אבל משתמש בה כדי "להכניס קצת שוני". לעתים זה מתדרדר לכדי מחוזות מופרכים ונמוכים, ספוגים בבורות שהופכת את כל העניין לבדיחה; לפעמים זה מכובד. קלמן קימרלינג חוקר פרטי בעזרת השם של אשר קרביץ ואדון בלומנטל והפיראט היהודי של דניאל שלם סיפרו על דמויות יהודיות באמת, ולמרות שגם הן היו בשולי החברה (קלמן קימרלינג מעצם היותו עולה חדש ואדון בלומנטל בשל הימצאותו על אי בודד באמצע שום מקום) הם לא היו עלובים ודחויים ובזויים כמו נחמיה. אדון בלומנטל אמנם נזרק מהחיים לכמה שנים אבל הוא חוזר אליהם בסופו של דבר, מאושר ומעושר, בחיק אשתו, ילדיו ונכדיו. נחמיה חולה בצרעת לקראת הסוף ונפלט מהחברה באופן כמעט מוחלט, אבל זה (עוד) ביטוי מוחשי לדימוי המנודה התלוש שהיה מנת חלקו כל חייו. צרעת היא מחלה שדינה ריחוק ובידוד ועל אף שבדרך מסורתית היא באה כעונש על לשון הרע שבו, דווקא בו, נחמיה לא חטא, נחמיה יודע שהעונש הזה מגיע לו. הוא מקבל עליו את הדין בגלל שהוא מבין את העולם ללא תהיות, ספקות או סימני שאלה.
היהדות של נחמיה היא עובדה בלתי ניתנת לערעור. גם כשהוא מתחזה לנוצרי וגם כשהוא מתאסלם הנשמה שלו כמהה למה שהיא מכירה, למה שהיא יודעת, למה שהיא מאמינה בו. עם כל חוסר היציבות שיש בו, הליבה הזו היא הדבר היציב והמשמעותי ביותר שיש לו והיא שומרת עליו גם כאשר כל הדברים האחרים מתנפצים ומתמוססים.
נחמיה מראה שלהיות יהודי זו לא סתם התנהלות מכוח ההרגל או הנסיבות. אלה חיים שיש להם ובהם עומק וחיבור. יש סיבה לדרך החיים הזו – היא מעניקה לחיים את מה שכל הזמן מחפשים לשווא במקומות אחרים: את התכלית, את הטעם, את החיות.
"'שייקספיר', חזר סר אנתוני, נחמיה הביט בו במבט שואל וסר אנתוני הרים את קולו בצחוק שנחשולי עשן מקטרת היו שלובים בו, 'היהודי לא יודע מי זה שייקספיר!' קולות גיחוך והמהומים נשמעו סביב. 'נו', מילמל נחמיה, 'ואתה לא יודע מי זה המהר"ם מרוטנבורג." (שם, עמ' 301)
לא אכפת לנחמיה שהוא לא מכיר את שיקספיר.
לא אכפת לו שאחרים לועגים לו שהוא לא מכיר את שיקספיר.
הוא יודע מיהו ובמה הוא מאמין.
עם כל העליבות שלו, האמת הפנימית הזו בוקעת ממנו כמו אור יקרות.
בשם שלו, נחמיה, מסתתרת המילה נחמה, אבל זו לא נחמה מלשון נוחם אלא מחרטה ("וַיַּרְא יְהוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם יְהוָה כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם." בראשית ו, ה – ח). ואכן, נחמיה מתחרט על הכול – "כל מה שעשיתי, אם הייתי יכול לעשות שוב, הייתי עושה אחרת" (שם, עמ' 331), אבל הוא לא היה מסוגל. האישיות שלו חזקה ממנו – שילוב בלתי אפשרי של היהודי הנודד ומגלה אוצרות שאינו מכיר (או מאמין) בטעמן של מנוחה או נחת.
נחמיה נמשך לחיי נדודים לא משום שנענש בעונש נצחי או משום שהוא מחפש את המשיח או משום שהוא לא מוצא לעצמו במקום בחברה השגורה, הרגילה, שהוא גם לא רוצה באמת להתנתק ממנה. נחמיה לא רוצה חיים אחרים – הוא יהודי בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו – הוא פשוט מחפש: אוצרות של ידע, אוצרות של חוכמה, אוצרות של יהדות, שאותם אפשר להשיג רק במקומות אחרים, בספרים – ספרי הלכה, ספרי פרשנות, ספרי חידושים.
הספרים מכשפים אותו – האותיות, הלימוד, האור שהם מביאים לעולם. נחמיה רוצה להפיץ את הידע שבהם לכל היקום, לפרוץ את גבולות החשאיות ולספר לכולם כדי שכולם ידעו. הוא רוצה את זה בשביל אחרים, לא בשביל עצמו.
מתחת ללכלוך ולפגמים יש רצון נקי, טהור, אצילי שהיה וודאי זוכה להערכה אצל כל אחד אחר אבל לא אצל נחמיה. נחמיה תמיד נותר חסר כל, תמיד מרמה, תמיד מתגלגל מפה לשם בדרכים מפוקפקות, אבל הבעירה פנימית שבו לא נותנת לו מנוח. לקראת הסוף, הוא מקבל גם את הגאולה הקטנה שלו ("יהודי חושב שחי כל החיים לחינם, והנה," שם, עמ' 325) אבל אולי קצת כמו אצל אדון בלומנטל, זה לא מתקן באמת את מה שהספר פצע בו.
נחמיה הוא סיפור עצוב ולפעמים קצת מבולבל וסותר את עצמו, כמו בעניינו של שבתאי צבי: יש את הסיפור שהמספר מספר, יש את הסיפורים שמספרים על נחמיה ויש את הסיפור שמסופר ממי ששמע אותו מפי נחמיה שנים רבות אחר כך ואף אחד מהסיפורים אינו דומה לשני. כמו בפרק הפתיחה על לידתו של נחמיה, גם כאן מבינים שהסיפור לא בהכרח צריך להיות אמיתי – חשוב יותר הממד העל־טבעי, המיסטי, שמפלפל קצת את העניינים ובעיקר ההרגשה המעורפלת הזו, שמתחמקת מהכרעה חד־משמעית כדי להשאיר מקום לכל הדברים האחרים.
הייחוד של נחמיה הוא בגיבור הראשי שלו – לא רק מבחינת העיצוב וההתרחשויות אלא בעיקר בדגש שהדמות הזו שמה על הנקודות החשובות בחיים והרגש שהיא יוצקת לתוכן.
לא יהודי יפה, לא יהודי צדיק, לא יהודי "לפי הספר" ובכל זאת יהודי שלם, יהודי שכתבו עליו ספר, אפילו שהוא לא קיים באמת.
ואולי דווקא כן…
כל טוב,
גתית
