יש ספרים שרק "מישהו מבפנים" יכול לכתוב. ספרים מסוג קורותיו של שו' סאן־גוּאן, סוחר דם ודולת הפנינים, שמבטאים הכרה של מהות, הלך רוח, קצב נשימה.
זה לא רק עניין של סגנון או יכולת: לכל תרבות יש צליל שונה, אפיון שרק מי שחולק אותו יכול באמת להבין, לא כל שכן לשגרר הלאה.
מבחוץ זה לא נשמע אותו הדבר.
קלמן קימרלינג חוקר פרטי בעזרת השם מאת אשר קרביץ הוא דוגמה מצוינת לספר שכזה.
את קלמן קימרלינג חוקר פרטי בעזרת השם כתב מישהו שמשקיף על הקהילה החרדית מבחוץ. יש לו הרבה כוונות טובות, ללא ספק, שניכרות בכתיבה מסודרת, מאורגנת ושיטתית, כזו שמשלבת הרבה מאוד ידע מדויק שיורד לפרטי־פרטים שרק שגרת מציאות יום־יומית של "מישהו מבפנים" יכולה לגלות, ביטויים ביידיש ואזכורים תנ"כיים על ימין ועל שמאל (הרבה מעבר למשלב השגור והמקובל), ובאופיו החיובי והנקי של הגיבור הראשי, הלוא הוא קלמן קימרלינג, חוקר פרטי חרדי.
אולם כמו בילדי הלילה, ועל אף שניכר שהושקעה כאן עבודת עיון מאומצת, אולי אפילו מפרכת, משהו פשוט מרגיש לא במקום.
הסתכלות מבחוץ על עולם החרדים, כמו על כל עולם שמוגדר שונה, מיוחד או מוזר, נעה לכיוון הקצוות: או שהיא מוקסמת להפליא או שהיא ביקורתית להחריד. אדישות לא מעניינת מספיק כדי להצדיק התייחסות רצינית וממוקדת – גם לא שוויון נפש. זה חייב להיות מרתק או מעורר פלצות – אין שלב ביניים, אלא שקלמן קימרלינג חוקר פרטי בעזרת השם הוא לא זה ולא זה: כספר מתח הוא לא באמת מותח וכספר על חרדים הוא לחלוטין לא משכנע.
כן, למרות הכול – המידע והדיוק והידע.
עם זאת, כרעיון מקורי הוא חלוץ – את זה צריך בהחלט לזקוף לזכותו: צעיר חרדי שרוצה להיות חוקר פרטי וגם מצליח (פלא גדול אפילו יותר, בפרט בירושלים החרדית), הוא לא דבר של מה בכך, וודאי שלא עניין שבשגרה.
חוקר פרטי עוד אפשר להבין: אחרי הכול מדובר בעיסוק שהוא אתגר מחשבתי מורכב כמו סוגיה הלכתית או משחק שח־מט רק כמקצוע ועם אנשים אמיתיים בתפקיד הצריחים והפרשים.
על פניו הוא נתפס כמשלוח יד זוהר, על אף שרוב הזמן הוא כרוך בהרבה מאוד עבודה שחורה ומשעממת, לעתים גם מלוכלכת למדי (ספלמן חקירות הרחיב על כך את הדיבור כמבוא מעשי לכל המעוניין).
קלמן אמנם לא רצה להיות חוקר פרטי מאז שהוא זוכר את עצמו, אבל כשגילה את האפשרות ונחשף לעובדה שהיא קיימת, הוא הבין שזה הדבר שהתאים לו ביותר. לכן, ועל אף שמדובר במקצוע לא רגיל או שכיח בנוף חייו, רצונו מוצג כנטיית לב שאין לעמוד בפניה, בפרט לא בקרב דור אשר חרט על דגלו את תפיסת המימוש העצמי כתנאי הכרחי לאושר.
אלא שזו בדיוק הנקודה: אורח החיים החרדי אינו מחפש דרכים לאושר. זו לא הנחת היסוד או המוצא שלו. לא שאושר הוא לא דבר חשוב או נחוץ גם בחברה החרדית, וודאי שכן, אלא שהוא מושג מתוך צורת חשיבה שונה לגמרי, מערך תפיסתי שמבוסס על יסודות שנעוצים בעולמות מושגים אחרים בתכלית.
"להיות חוקר פרטי זה להתעסק עם אנשים מבוקר עד ערב – ולא עם אנשים מהסוג שתענוג גדול להתעסק איתם. […] תחשוב אם זה באמת מה שאתה רוצה. שיהיה לך דין ודברים עם אנשים שאין להם לא מצפון ולא מוסר? אני יודע שהסתכלת לא פעם ולא פעמיים בטלוויזיה. אני יודע טוב מאוד מה הולך שם. אתה צופה ומריע לכל אגרוף, לכל קנוניה ולכל ניבול פה, אבל קלמן… את זה אתה רוצה להכניס לדל"ת אמות שלך? הרמח"ל כתב ב'מסילת ישרים': אין לו לאדם אלא לטהר ולנקות עצמו ולמנוע רגליו מדרכי ההמון השקועים בהבלי הזמן, וישיב רגליו אל חצרות ה' ואל משכנותיו, אתה באמת חושב שחוקר פרטי יכול לקיים את דברי הרמח"ל? מה לנו ולעולם של גזל. […] אני יודע שאם לא תחיה את החיים שלך בדרך שמתאימה לך לא תהיה לך שמחה. היום אני יודע שאני צריך לעזור לך, ואם אתה רוצה לפתוח משרד של חוקר פרטי אז זה מה שיהיה… אבל את המשרד אתה צריך לפתוח בארץ ישראל. אתה צריך לעלות לישראל ולפתוח את המשרד שלך שם. בארץ הקודש – בירושלים. ולא בשביל לצלם נואפים! בשביל לעזור ליהודים שצריכים את העזרה שלך" (אשר קרביץ, קלמן קימרלינג חוקר פרטי בעזרת השם, משכל, תל אביב, 2009, עמ' 124 – 125).
התפיסה החרדית , כשמה כן היא – חרדה לדבר ה'. הפתיחות המחשבתית שמפגין כאן הדובר, אביו של קלמן, מעמידה את האדם ואת אושרו הפרטי במרכז, אלא שבעולם החרדי המרכז וכל מה שסביבו תפוס כבר על ידי רעיון אחר.
יראת הרוממות היא זו שמעצבת ההתנהלות.
האדם צריך להתאים את עצמו אל הדרך, לא הדרך היא שמתאימה את עצמה אל האדם.
הגישה הזו, שעוברת כחוט השני לאורך הסיפור, היא זו שמעוררת את הצרימה בין מה שקלמן קימרלינג חוקר פרטי בעזרת השם מתיימר להיות לבין מה שהוא באמת.
הוא עושה את הכול בצורה מאוד שקדנית, אבל זה בערך כמו ההבדל בין שטיסל לבין זרה בתוכנו. עם זאת חשוב לציין שאשר קרביץ אכן מנסה – אפילו ראשיתה של העלילה מבוססת על גמרא בהלכות סנהדרין פרק כ:
"תנו רבנן: כיצד מאומד? אומר להן: שמא כך ראיתם: שרץ אחר חבירו לחורבה, ורצתם אחריו, ומצאתם סייף בידו ודמו מטפטף, והרוג מפרפר. אם כך ראיתם – לא ראיתם כלום. תנאי, אמר רבי שמעון בן שטח: אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חבירו לחורבה, ורצתי אחריו, וראיתי סייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר, ואמרתי לו: רשע, מי הרגו לזה? או אני או אתה. אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי, שהרי אמרה תורה "על פי שנים עדים יומת המת" – היודע מחשבות יפרע מאותו איש שהרג את חבירו. אמרו: לא זזו משם עד שבא נחש והכישו, ומת."
קרביץ מעבד את הרעיון הזה למקרה עכשווי: שכן שומע צעקה, נכנס לדירה ורואה על הרצפה אשה מעולפת. בעלה נמצא לצידה, רוכן מעליה, וחתך מדמם בידו. מי האשם?
מכאן הוא טווה ומפתל את העלילה כרשת מסועפת של קורים שטווה עכביש מרושע במיוחד, ואולי לא עכביש אלא דווקא נחש, כמו זה שמאוזכר בגמרא – שנשיכתו הממיתה מקבילה לשריפה, המיתה הקשה ביותר מבין ארבע מיתות בית דין (הרג, חנק, סקילה ושריפה), כמו הנחש המסית מגן העדן, המדיח את חווה לבגוד בבעלה אדם, דימוי המוצא לעצמו ביטוי בדמותו של נחש ממשי, ההופך לכלי נשק בידי נחשים בלבוש בני אנוש.
לתוך הקלחת הזאת מושלך גם מקרה של מסורבת גט וגיורת חרוצה, לצד ציטוטים אין־סופיים – החל ממסכת אבות וכל בקיצור שולחן ערוך, אזכורים למאכלים חרדיים "מובהקים" דוגמת צ'ואלנט משובח ואפילו משלוחי מנות מהודרים.
הידע התורני עשיר ומוגש בשפע, בנדיבות וברוחב לב.
ועדיין, חרדי זה לא.
אשר קרביץ מנסה לתאר מה זה אומר לחשוב כל הזמן מחשבות של הלכה ואיסורים, חיבוטי נפש של הקפדות וחומרות, להרהר במשמעות של להיות עבד ה' אבל בה־בעת אדם חופשי ומשוחרר, אבל כל המערך הנפשי הזה מרגיש מהונדס מדי, חד־ממדי מדי, מעושה ומעוקר מרגש כן ולפיכך לא בר־הבנה או הזדהות.
ולא בגלל שחסרות לו הזדמנויות.
הפרשיה שחוקר קלמן מסתאבת לכלול בתוכה גם את לאה פרומי, סוג של ינטל דור 2.0: בחורה מבריקה וחריפה שרק מבקשת ללמוד ולהעמיק ולדעת, אחת שיודעת להקשיב אבל גם (ואולי בעיקר) לשתוק, מישהי שלא בהכרח מוכנה ליישר קו בצורה מוכנית עם דרישת החברה אבל עדיין נשארת בתלם, אותו היא מוקירה ומכבדת (כשמה כן היא – פרומה, אשת מצוות דתייה ומאמינה). אולי היא גם קצת סוג של אסתר – אם לשפוט על פי היתמות משני ההורים בגיל צעיר, הדוד שאסף אותה אל ביתו וגידל אותה כבת וכמובן היופי המסחרר שמפיל ברשתו את מי שמסתכל עליה (בעיקר מלכים וחוקרים פרטיים חרדים וגרושים).
המספר אינו קורא לפרומי בררנית, אבל המילה "דעתנית" שבה הוא בוחר להשתמש מבטאת את אותו הלך רוח. אולי עוזר לכך גם שמה הפרטי, לאה, שרומז ללאה המקראית ולפרשנות על אודות עיניה הרכות של זו שסירבה להתחתן עם מי שהועידו לה וייחלה נואשות לגבר אחר, מה שרק מעצים שוב את התשתית התורנית שעליה מבסס קרביץ את הסיפור ואת דמותה במסגרתו.
סופו של דבר פרומי אכן מתחתנת, אבל עם האדם הלא־נכון: מי שהחשיבה בטעות לסמכותי ומעניין מתגלה כנכלולי וסחטן; ההחלטיות והמראה המצודד שנראו מושכים למראית עין מתגלים כעקשנות מרושעת, קטנונית ועבריינית ופרומי, ימים ספורים בלבד לאחר החתונה, מוצאת את עצמה לכודה במלכודת: משום שבעלה מתנה את הגירושין בקבלת הדירה, שהיא רכושה היחיד של פרומי עלי־אדמות, היא מסרבת להיענות לו וכך הופכת למסורבת גט אומללה במשך שנים ארוכות.
קלמן מזהה את מעלותיה של פרומי כשם שהיא מזהה את מעלותיו. גם כשהוא מנסה לבדוק אפשרויות אחרות, משהו בו קשור עדיין אליה. השניים נועדו זה לזה כמו שרק שני גיבורים ספרותיים יכולים להיות, בתואם שלם ומוחלט, אך פרומי עודנה אשת איש, אשה עגונה.
הפרק המקדים את התפתחות יחסיהם של קלמן ופרומי מסתיים באירוע קטן, שבו קלמן מדליק במרפקו את האור בחדר השירותים, משום שהפסקת חשמל שיבשה את פעולתו של שעון השבת. על אף הטיעונים המלומדים שהוא מביא, קלמן נסער ממעשיו. אביו המנוח אמר לו כי כל העובר על פסיק מקיצור שולחן ערוך – דינו לעבור על אחד מעשרת הדיברות. לכן, משנוכח קלמן לדעת כי הוא מעוניין בפרומי בעניין שחורג מעבר לידידות פשוטה ומגיע אפילו למחשבות על חתונה ונישואין, הוא תופס שהתקיימה בו נבואת התוכחה והפורענות של אביו: הנה הוא, שהרים את מתג החשמל בשבת, עובר כעת על "לא תחמוד אשת רעך".
אמנם מבחינה הלכתית לאה פרומי היא אכן אשה נשואה לכל דבר ועניין אבל קלמן אינו חומד אשה נשואה אלא אשה מסורבת גט. הנישואין להם היא כבולה הם בחזקת מקח טעות ועינוי דין של ממש. הייסורים שהיא עוברת מגונים ונפשעים הרבה יותר מכל הרהור חרטה שאי־פעם חלף במוחו של קלמן קימרלינג על אודות הרמת מתג חשמל בשינוי בשבת. אדם שמדקדק דקדוקים על פסיקי פסיקים ומרגיש שהוא עובר על עשרת הדיברות כשהוא רוצה להתיר עגונה מכבליה, מישהי ראויה וערכית שבאמת ובתמים נושאת חן בעיניו למטרות מהוגנות מאין כמוהן, לא יוצר רושם אבירי של אדם נחוש, אמיץ ומוסרי – הוא יוצר רושם של אדם שפשוט אינו מעמיק לחשוב, מה שעולה בסתירה חריפה מאוד כנגד כל מה שקלמן, הן כאדם פרטי והן כאדם עם שאיפות הבלש־חוקר שלו, מנסה לייצג.
הרעיון הזה מקבל ביטוי גם בתחילת הסיפור, כשקלמן מסייע להשיב אתרוג גנוב לבעליו – אחיינה הצעיר של לאה פרומי. הנימוקים שבהם הוא משתמש כדי לפרוט על נימי נפשם של תלמידי הישיבה, שאחד מהם גזל את האתרוג המובחר, רואים בחטא אירוע שמשחית את הנפש באופן חסר תקנה, הרבה מעבר למשגה או עבירה שלא היו צריכים להתרחש: "מי שלקח את האתרוג הזה אינו אלא גנב. גנב! גנב! גנב! הוא ילך לישון – גנב, ויתעורר בבוקר לתפילת שחרית כגנב. בחג הוא יברך על אתרוג מהודר – אבל אתם בוודאי שניתם מסכת סוכה, וכולכם יודעים מה דינו של לולב הגזול. תפילתו של גזלן אינה מתקבלת. ברכותיו הן ברכות שווא. הגנב יביט במראה ומן העבר השני יתבונן בו גנב! גם כשהוריו יחבקוהו הם יחבקו גנב, כשאביו יברך אותו בשבת הוא יברך גנב. ומי שיׅלמד איתו דף גמרא, ילמד עם גנב" (אשר קרביץ, קלמן קימרלינג חוקר פרטי בעזרת השם, משכל, תל אביב, 2009, עמ' 73 – 74).
קלמן מביע את הרעיון שגניבה אינה רק פעולה חד־פעמית ובלתי מייצגת: מי שגונב – הופך להיות גנב. הכתם הזה לא קשור רק לאתרוג – הוא הופך להגדרת אישיות וחמור לכך – להטלת דופי.
זה האופן שבו חש קלמן כלפי עצמו נוכח מחשבותיו על לאה פרומי.
סוג של הלקאה עצמית בשם הרצון להיות תמיד טוב, ראוי, "בסדר".
מובן שעקרונית קלמן צודק: שכר ועונש הם רעיונות נכונים, חוטאים צריכים לבוא על עונשם ומובן מאליו שיש מורכבות והשלכות לכל מעשה, אבל האופן שבו קלמן מתייחס לנושא שופך אור על העובדה שאין שום חירות בחרדה הקיומית הזו – רק הליכה מתמדת על ביצים.
זו לא הליכה לשם שמיים, בדרך נכונה ומוצדקת, אלא הליכה על מנת שלא ליפול, שלא לחטוף, שלא להיענש.
וזו לא מהות החרדיות.
וודאי שיש כאלה שמתנהלים ככה, אבל זה לא מה שהופך אותם לחרדים.
הסיפור של קלמן קימרלינג הוא מקרה מובהק של "יוצר אור ובורא חושך": יש טובים, יש רעים ומאוד ברור מי זה מי – לא בגלל המעשים כמו בגלל הנפש. קלמן החוקר יכול להביט לליבם של אנשים כדי להבין את זה (התייחסות הפוכה לדברי שמואל הנביא ולאליאב?), אבל זו תפיסה שאין בה את הנופך הרגשי העמוק שספרות צריכה לבטא.
פעם אחת ניכרת חשיבה מנומקת שכזו – כאשר הגיורת אסטריד שולחת מכתב לקלמן ובו מספרת לו על החלטותיה להפסיק את הליך הגיור. המכתב שלה סוער ונסער אך לא נטול היגיון. למעשה, היא מעלה טיעונים אמיתיים ומוצדקים, הרבה יותר משכנעים ונכונים מ"הדיון" האלים בבית הדואר, שבו מואשם קלמן בכל האשמות "המקובלות" על היותו חרדי ולפיכך משתמט וטפיל.
המכתב הזה מובא בסיום הספר וקלמן אינו מתייחס אליו בשום צורה, אבל הרושם שהוא מותיר הוא חד ומטלטל: אם משהו בדרך החשיבה החרדית לא ישתנה, ההפסד יהיה גדול מאוד, גדול מדי.
כשמסתכלים על החברה החרדית מבחוץ, קל יותר להיתפס לתבניות שיוצרות אותה. שוב, כמו בדוגמת של זרה בתוכנו – אדם חיצוני יכול לעמוד על הביקורת כמו גם על היופי, התוכן והערך שאכן קיימים שם, אבל כשמקשיבים באמת – למילים, למקצב, למוזיקה – מרגישים שזה לא באמת מדויק, לא ממש בתו הנכון.
בצורת החיים החרדית יש גם הרבה דרך ארץ, ועל אף שקלמן קימרלינג הוא אכן דמות חיובית שמבטאת הרבה מאוד מהערכים האלה, היא לא נושמת אותם כדרך שנושמים החרדים.
החיסרון הזה ניכר גם באופן עיצוב הדמויות והעלילה, כך שבעצם הכול מרגיש כמה שעוצב באופן שטוח ובלתי מתפתח, ובכל זאת, בעיקר בגלל החידוש והרבה בזכות העובדה המאומצת, שמשתדלת מאוד (וגם מצליחה) לדייק – קלמן קימרלינג חוקר פרטי בעזרת השם הוא ספר שאפשר בהחלט לקרוא ובהחלט כדאי להכיר.
כל טוב,
גתית
