התיאוריה וכלב הציד
התיאוריה וכלב הציד1
לא לפני ימים רבים, חברי הקרוב מהאזור הטרופי, ג'יי. פי. ברידגר2, קונסול ארצות הברית באי רטונה3, היה בעיר. שתינו וקראנו "לחיים" וחגגנו וראינו את בניין המגהץ4 והחמצנו לראות את הברונקס ללא גן החיות5 בערך בכמה לילות. ואז, בתפר שבין הגאות לשפל6, הלכנו במעלה הרחוב שהקביל וחיברנו מהתלות על ברודווי7.
אשה עם ארשת ארצית נאה חלפה על פנינו, אוחזת ברצועה פג צהוב אכזרי ופראי, מתנדנד כברווז ובעל נשימה מצפצפת. הכלב סיבך את עצמו ברגלי ברידגר ולעס (ללא שיניים) את קרסוליו בנשיכה רוטנת, עצבנית ונרגזת. ברידגר, עם חיוך שמח, בעט את הנשימה החוצה מחיית הפרא; האשה העטירה עלינו עם גשם קצר של תארים מחושבים היטב, שהותירו אותנו ללא כל ספק בנוגע למקומנו בדעתה, והמשכנו הלאה. עשרה יארד קדימה אשה זקנה, עם שיער לבן מדובלל ופנקס הפקדות תחוב, חבוי היטב מתחת לצעיפה המרופט, קיבצה נדבות. ברידגר עצר והוציא8 עבורה רבע דולר מכיס מקטורנו החגיגי.
בפינה הבאה רבע טון של גבר לבוש היטב עם פימה שמנה, לבנה ומפודרת באורז, עמד אוחז בשרשרת של בולדוג יליד השטן שרגליו הקדמיות היו זרות לאורכו של תחש9. אשה קטנה בכובע של העונה שעברה התעמתה איתו ויבבה, מה שהיה בפשטות כל מה שהיה ביכולתה לעשות, בעוד הוא קילל אותה בצלילים נמוכים, מתוקים ומיומנים היטב. ברידגר חייך שוב – אך ורק ועצמו – והפעם הוציא ספר תזכירים ורשם בו הערה על כך. לא הייתה לו שום זכות לעשות זאת ללא הסבר מספק דיו, ואמרתי לו זאת.
"זו תיאוריה חדשה," אמר ברידגר, "שאספתי ברטונה. אני אוסף תמיכה עליה כשאני מסתובב10. העולם אינו בשל עבורה עדיין אבל – ובכן, אומר לך; ואז אתה תריץ את מוחך על האנשים שהכרת ותראה מה אתה תעשה מזה."
וכך דחפתי את ברידגר לפינה במקום שבו היה להם עצי דקל מלאכותיים ויין; והוא סיפר לי את הסיפור אשר מובא כאן במילותיי ועל אחריותו.
אחר צוהריים אחד בשעה שלוש, באי של רטונה, התחרה ילד לאורך החוף, צועק "פהארו, אהוי!"11. כך פרסם ברבים את חדות השמיעה שלו ואת צדק האפליה וההגשה שלו12. הוא אשר שמע לראשונה והכריז הכרזה מילולית בנוגע לצפירה של שריקת ספינת קיטור מתקרבת, וכינה באופן נכון את ספינת הקיטור, היה גיבור קטן ברטונה – עד שספינת הקיטור הבאה הגיעה. זו הסיבה מדוע הייתה יריבות בקרב הצעירים היחפים של רטונה, ורבים נפלו קורבן לקונכיות המנופחות ברכות של ספינות בעלות תורן אחד אשר, בשעה שנכנסו לנמל, נשמעו למרבה ההפתעה כמו איתות של ספינת קיטור רחוקה. וכמה יכלו למנות בפניכם את כלי השיט כשקריאתו, באוזניכם העמומות יותר, לא נשמעה חזקה יותר מאשר אנחת הרוח דרך ענפי דקלי קוקוס. אבל היום זה אשר הכריז על הפהארו הרוויח את כבודו. רטונה הטתה את אוזנה לשמוע; ועד מהרה זרם האוויר עמוק הלשון הפך קולני יותר וקרוב יותר, ולבסוף ראתה רטונה ב"נקודה" הנמוכה מעל קו הדקלים את שתי הארובות השחורות של ספינת הפירות המזדחלת באיטיות אל פתח הנמל.
עליכם לדעת כי רטונה היא אי המרוחק עשרים מייל מדרום לרפובליקת דרום אמריקה. זהו הנמל של הרפובליקה הזאת; והוא ישן בנעימות בים המחייך, לא עובד קשה ולא מסתובב; מוזן משפע העצים הטרופיים שבהם כל הדברים "מבשילים, מפסיקים ונופלים אל הקבר". שמונה מאות אנשים חולמים על חיים רחוקים בכפר הירוק והשופע, שעוקב אחרי עיקול פרסת הסוס של נמל התכשיט שלו. הם בעיקרם ספרדים ואינדיאנים מסטיסים13, עם גוון של שחורים מסנטו דומינגו14, ברק של נציגי דם ספרדי טהורים ומעט חומר מתסיס של קצף של שלושה או ארבעה גזעים לבנים חלוציים.
אף ספינת קיטור שנגעה ברטונה לא שמרה את ספינת הפירות אשר לקחה את פקחי הבננות שלה בדרכם אל החוף. הם משאירים עיתוני יום ראשון, קרח, כינין, קותל חזיר, מלונים וחומרי חיסון באי וזה בערך כל המגע שרטונה מקבלת מהעולם. הפהארו עצרה בפתח הנמל, מתגלגלת בכבדות בנחשול ששלח את הגלים המקציפים מתחרים מאחורי המים החלקים בפנים. שתי סירות קלות מהכפר – אחת נושאת פקחי פירות, השנייה הולכת בעבור מה שהיא יכולה לקבל – כבר היו בחצי הדרך אל ספינת הקיטור. סירתו הקלה של המפקח נלקחה אל הסיפון איתם, והפהארו העלתה אדים אל היבשה בעבור מטען הפירות שלה. הסירה האחרת שבה לרטונה נושאת תרומה ממלאי הקרח של הפהארו, הגליל הרגיל של העיתונים ונוסע אחד – טיילור פלונקט, שריף של מחוז צ'טהם, קנטאקי15.
ברידגר, קונסול ארצות הברית ברטונה, היה עסוק בניקוי הרובה שלו בצריף הרשמי מתחת לעץ פרי לחם, עשרים יארד מהנמל. הקונסול תפס את מקומו קרוב במידת מה לזנב התהלוכה הפוליטית של מפלגתו. המוזיקה של עגלת הלהקה נשמעת עמומה מאוד עבורו במרחק. המשרות הטובות של המשרד הלכו לאחרים. חלקו של ברידגר בשלל – הקונסוליה ברטונה – הייתה מעט יותר משזיף – שזיף מיובש ממחלקת בתי הדירות של המכלאה הציבורית16.
אבל $900 לשנה היו שפע ברטונה. מעבר לכך, ברידגר פיתח תשוקה לירות בתנינים בלשונות הים קרוב לקונסוליה, ולא היה אומלל. הוא קירב את מנעול הרובה שלו לבחינה מדוקדקת וראה איש רחב ממלא את מפתן הדלת שלו. גבר רחב, חרישי, שנע באיטיות, צרוב משמש כמעט עד לחום של ואן־דייק17. גבר בן ארבעים וחמש, לבוש בצורה מסודרת עם בגד מתוצרת עצמית, עם מעט שיער בהיר, זקן חום־אפור קצר ועיניים כחולות חיוורות המביעות עדינות ופשטות.
"אתה מר ברידגר, הקונסול," אמר הגבר הרחב. "הם כיוונו אותי לכאן. האם תוכל לומר לי מהן האגודות הגדולות האלה של הדברים כמו הדְּלוּעִים על העצים האלה שנראים כמנקי אבק מנוצות לאורך קצה המים?"
"קח את הכיסא הזה," אמר הקונסול, משמן מחדש את סמרטוט הניקוי שלו. "לא, את השני – הדבר הזה מחזרן לא יחזיק אותך. מה, הם קוקוסים – קוקוסים ירוקים. הקליפה ש'לם היא תמיד ירוקה בהירה לפני שהם בשלים."
"רוב תודות," אמר הגבר האחר, מתיישב בזהירות. "לא ממש אהבתי לספר לבחורים בבית שהם זיתים אלא אם כן הייתי בטוח בזה. שמי הוא פלונקט. אני שריף של מחוז צ'טהם, קנטאקי. יש לי מסמכי הסגרה בכיסי המורים על מאסרו של איש באי הזה. הם נחתמו על ידי נשיא המדינה, והם במצב תקין. שם האיש הוא וויד וויליאמס18. הוא בעסק גידול קוקוס. הוא מבוקש בעבור רצח אשתו לפני שנתיים. היכן אוכל למצוא אותו?"
הקונסול לכסן עין והביט דרך קנה הרובה שלו.
"אין אף אחד באי שקורא לעצמו 'ויליאמס'," העיר.
"לא חשבתי שיש," אמר פלונקט במתינות. "הוא יספיק באמצעות כל שם אחר."
"מלבדי," אמר ברידגר, "ישנם רק שני אמריקנים ברטונה – בוב רייבס והנרי מורגן."19
"האיש שאני רוצה מוכר קוקוסים," הציע פלונקט.
"אתה רואה את שביל הקוקוס הזה מתארך עד לנקודה?" אמר הקונסול, מנופף בידו כלפי הדלת הפתוחה. "זה שייך לבוב רייבס. הנרי מורגן הוא הבעלים של חצי מהעצים באי."
"בחודש שעבר," אמר השריף. "וויד וויליאמס כתב מכתב סודי לגבר במחוז צ'טהם, אומר לו היכן הוא היה וכיצד הוא מסתדר. המכתב אבד והאדם שמצא אותו מסר אותו הלאה. הם שלחו אותי אחריו, ויש לי את המסמכים. אני סבור שהוא אחד מאנשי הקוקוס שלך בוודאות."
"יש לך את התמונה שלו, כמובן," אמר ברידגר. "זה עשוי להיות רייבס או מורגן, אבל לא הייתי רוצה לחשוב את זה. שניהם טיפוסים מצוינים ככל שתוכל לפגוש בנסיעת מכונית של יום שלם20."
"לא," השיב פלונקט בספק; "לא הייתה שום תמונה של ויליאמס למסור. מעולם לא ראיתי אותו בעצמי. אני מכהן כשריף רק שנה. אבל יש לי תיאור מדויק למדי שלו: גובה: כמטר שמונים; שיער ועיניים כהים; אף בנטייה לרומי; כבד סביב לכתפיים; חזק, שיניים לבנות, אף אחת לא חסרה; צוחק הרבה, דברני; שותה במידה ניכרת אבל לעולם לא לכדי שיכרות; מסתכל לך הישר בעיניים כשהוא מדבר; גיל: שלושים וחמש. לאיזה מבין הגברים שלך מתאים התיאור הזה?"
הקונסול גיחך בחיוך רחב.
"אומר לך מה תעשה," אמר, מניח את הרובה שלו ומחליק אל תוך מעיל האלפקה השחור והמלוכלך שלו. "אתה תבוא איתי, מר פלונקט, ואני אקח אותך לראות את הבנים. אם תוכל לומר מי מ'ם מתאים לתיאור שלך טוב יותר מאשר לאחר יש לך יתרון עלי."
ברידגר הוביל את השריף החוצה ולאורך החוף הקשה, אשר קרוב אליו פוזרו בתיו הקטנים של הכפר. מיד מגב העיר התרוממו לפתע גבעות קטנות, מיוערות בצפיפות. עליהן, באמצעות צעדים שחתכו בחמר הקשה, הוביל הקונסול את פלונקט. בקצה הרמה ממש הועמד קוטג' מעץ בן שני חדרים עם גג מכוסה סכך. אשה קריבית כיבסה בגדים בחוץ. הקונסול הוביל את השריף לדלת החדר שהשקיף על הנמל.
שני גברים היו בחדר, עומדים להתיישב, בחולצת השרוולים שלהם, לשולחן שנערך לארוחת ערב. הם נשאו בדמיון מועט זה לזה בפירוט אבל התיאור הכללי שנמסר על ידי פלונקט יכול היה באותה מידה להתאים לכל אחד מהם. בגובה, צבע השיער, צורת האף, מבנה והתנהגות – כל אחד מהם התאים לו. הם היו טיפוסים עליזים למדי, אמריקנים עם שנינות מוכנה ומידות רחבות, שנעו יחד תחת השפעת כוח המשיכה של חברות באי זר.
"שלום, ברידגר!" הם קראו באחדות למראה הקונסול. "בוא ותאכל ארוחת ערב איתנו!" ואז הם הבחינו בפלונקט בעקביו, והציגו עצמם עם סקרנות מכניסת אורחים.
"אדונים," אמר הקונסול, קולו נוטל רשמיות לא מורגלת, "זהו מר פלונקט. מר פלונקט – מר רייבס ומר מורגן."
רוזני הקוקוס בירכו את הבא החדש בעליזות. רייבס נראה גבוה יותר באינץ' ממורגן, אבל צחוקו לא היה רם כל־כך. עיניו של מורגן היו בצבע חום עמוק; עיניו של רייבס היו שחורות. רייבס היה המארח והעסיק את עצמו עם הבאת כסאות אחרים וקריאה לאשה הקרבית בשביל תוספת סכו"ם. הוסבר שמר מורגן גר בבקתת חזרן, אבל שבכל יום שני החברים סעדו יחדיו. פלונקט עמד דומם במהלך ההכנות, מסתכל סביב במתינות עם עיניו הכחולות החיוורות. בירדגר נראה מתנצל ולא בנוח.
לבסוף שני כיסויים אחרים הונחו והחבורה הוקצתה למקומות. רייבס ומורגן עמדו זה לצד זה מעבר לשולחן מהמבקרים. ריבס נד בידידותיות, כסימן עבור כולם להושיב את עצמם. ואז לפתע הרים פלונקט את ידו עם מחווה של סמכותיות. הוא הסתכל הישר בין ריבס ומורגן.
"וויד ויליאמס," הוא אמר בשקט, "אתה עצור באשמת רצח."
ריבס ומורגן החליפו מיד מבט מהיר ובהיר, שאיכותו הייתה חקירה עם תבלון של הפתעה. אז, בו־זמנית, הם פנו לדובר עם גינוי כן ומופתע במבטם.
"אי אפשר להגיד שאנחנו מבינים אותך, מר פלונקט," אמר מורגן בעליזות. "האם אמרת 'ויליאמס'?"
"מה הבדיחה, ברדיגי?" שאל רייבס, פונה לקונסול עם חיוך.
לפני שברידגר היה יכול לענות פלונקט דיבר שוב.
"אני אסביר," הוא אמר בשקט. "אחד מכם לא צריך שום הסברים, אבל זה בשביל האחר. אחד מכם הוא וויד ויליאמס ממחוז צ'טהם, קנטאקי. אתה רצחת את אשתך בחמישה במאי, לפני שנתיים, לאחר שהתייחסת אליה בצורה מחפירה והתעללת בה במשך חמש שנים רצופות. יש לי בכיסי את המסמכים הדרושים כדי לקחת אותך חזרה איתי, ואתה הולך. אנחנו נשוב בספינת הפירות שמגיעה לאי הזה מחר כדי להשאיר את פקחיה. אני מכיר בכך, אדונים, שאיני לגמרי בטוח מי מכם הוא ויליאמס. אבל וויד ויליאמס חוזר חזרה למחוז צ'טהם מחר. אני רוצה שתבינו את זה."
רעש גדול של צחוק שמח ממורגן ורייבס חלף על פני הנמל הדומם. שניים או שלושה דייגים בצי סירות המפרש בעלות מפרש קדמי ואחורי וזרוע עגורן שעגנו שם, הסתכלו למעלה אל בית האמריקנים השטניים21 על הגבעה והשתוממו.
"מר פלונקט היקר," קרא מורגן, כובש את עליצותו, "ארוחת הערב מתקררת. הבה נשב ונאכל. אני משתוקק להכניס את הכף שלי לתוך מרק סנפיר הכריש הזה. עסקים אחר כך."
"שבו נא, אדונים, אם תואילו בטובכם," הוסיף רייבס בנעימות. "אני בטוח שמר פלונקט לא יתנגד. אולי זמן קצר יהיה עבורו יתרון לשם זיהוי האדון שהוא מבקש לעצור."
"שום התנגדויות, אני בטוח," אמר פלונקט, צונח לתוך כיסאו בכבדות. "אני רעב בעצמי. לא רציתי לקבל את הכנסת האורחים שלכם בחורים, מבלי ליידע אתכם; זה הכול."
רייבס הניח בקבוקים וכוסות על השולחן.
"יש קוניאק," הוא אמר, "ואניס22, ו־ווסקי מעושן ושיפון23. תבחרו."
ברדיגר בחר בשיפון, רייבס מזג שלוש אצבעות של וויסקי לעצמו, מורגן לקח את אותו הדבר. השריף, חרף מחאות רבות, מילא את כוסו מבקבוק המים.
"לחיי התיאבון," אמר רייבס, מרים את כוסו, "של מר וויליאמס!"
צחוקו של מורגן ומפגש המשקה שלו שלחו אותו למלמול חנוק. כולם התחילו לשים לב לארוחה, שהייתה מבושלת היטב וערבה לחיך.
"ויליאמס!" קרא פלונקט לפתע ובחדות. כולם הסתכלו מעלה בפליאה. רייבס מצא את עינו המתונה של השריף נחה עליו. הוא הסמיק מעט.
"תראה כאן," הוא אמר, עם מעט קשיחות, "השם שלי הוא רייבס, ואני לא רוצה שאתה…" אבל הקומיות של הדבר באה להצלתו, והוא סיים עם צחוק.
"אני מניח, מר פלונקט," אמר מורגן, מתבל בעדינות אגס תנין, "שאתה מודע לעובדה שאתה תייבא מידה גדולה של צרות לעצמך לתוך קנטאקי אם תיקח בחזרה את האיש הלא־נכון – בהנחה, כמובן, שתיקח כל אחד חזרה?"
"תודה על המלח24," אמר השריף. "הו, אני אקח מישהו חזרה. זה יהיה אחד משניכם, אדונים. כן, אני יודע שייגרמו לי נזקים אם אעשה שגיאה. אבל אנסה להשיג את האדם הנכון."
"אני אגיד לך מה תעשה," אמר מורגן, רוכן קדימה עם נצנוץ עליז בעיניו. "אתה תיקח אותי. אני אלך בלי שום בעיה. עסק הקוקוס לא הסתדר כל־כך טוב השנה, ואני ארצה לעשות כסף נוסף מהערבות שלך."
"זה לא הוגן," רייבס הצטרף לשיחה. "אני קיבלתי רק $16 לאלף בעבור המשלוח האחרון שלי. קח אותי, מר פלונקט."
"אני אקח את וויד ויליאמס," אמר השריף בסבלנות, "או שאתקרב מספיק קרוב לזה."
"זה כמו לאכול עם רוח רפאים," העיר מורגן, עם רעד מדומה. "רוח רפאים של רצח, נוסף על הכול! האם מישהו יעביר את הקיסמים לצל של מר ויליאמס השובב?"
פלונקט נראה אדיש כאילו הוא סעד בשולחנו הפרטי במחוז צ'טהם. הוא היה גרגרן אדיב ומוצרי המזון הטרופים המוזרים דגדגו את חיכו.
כבד, שגרתי, כמעט עצלני ונרפה בתנועותיו, הוא הצטייר כמשולל כל הערמומיות והערנות של בלש. הוא אפילו הפסיק לבדוק, עם כל חדות או ניסיון להבחנה, את שני הגברים, אחד מהם לקח על עצמו, עם ביטחון עצמי מפתיע, לגרור הרחק משם את האישום הרציני של רצח הרעייה. כאן, אכן, הייתה בעיה שהונחה לפניו, שאם תיפתר באופן לא נכון עלולה להסתכם במבוכה רצינית, אך בכל זאת שם הוא ישב, מתמיה את נפשו (למראית עין) על הטעם המוזר של קציצת איגואנה צלויה.
הקונסול חש אי־נוחות פסקנית. רייבס ומורגן היו חבריו וידידיו; אך אף על פי כן לשריף מקנטאקי הייתה זכות מסוימת לעזרתו הרשמית ותמיכה מוסרית. לכן ברידגר מיקם את השקט סביב הלוח וניסה להעריך את המצב המוזר. מסקנתו הייתה שהן רייבס והן מורגן, מהירי חשיבה כפי שידע שהינם, הרהרו ברגע החשיפה של משימתו של פלונקט – וברווח הקצר של הבזק פנס – ברעיון שהאחר עשוי להיות ויליאמס האשם וכל אחד מהם החליט באותו רגע בנאמנות להגן על חברו כנגד הגורל שאיים עליו. זו הייתה התיאוריה של הקונסול ואילו הוא היה סוכן הימורים במרוץ של פיקחות ותושייה עבור חיים וחירות הוא היה מציע סיכויים כבדים כנגד השריף המתהלך בכבדות ממחוז צ'טהם, קנטאקי.
כשהארוחה הסתיימה, הגיעה האשה הקריבית והסירה את הצלחות והמטליות. רייבס כיסה את השולחן עם סיגרים מצוינים, ופלונקט, עם האחרים, הצית אחד מהם עם הנאה גלויה.
"אני עשוי להיות משעמם," אמר מורגן, עם גיחוך וקריצה לברידגר, "אבל אני רוצה לדעת אם אכן אני כזה. עכשיו, אני אומר שכל זה בדיחה של מר פלונקט, שהמציא תחבולה להפחיד שני תינוקות בעצים. האם צריך לקחת את הויליאמסון הזה ברצינות או לא?"
"ויליאמס," תיקן פלונקט ברצינות. "מעולם לא חילקתי בדיחות בחיי. אני יודע שלא הייתי מטייל 2,000 מיילים כדי להוריד בדיחה עלובה אחת כפי שזו תהיה אם לא אחזיר את וויד ויליאמס איתי. אדונים!" המשיך השריף, כעת מניח לעיניו המתונות לטייל ללא משוא פנים מאחד מבני החבורה לשני, "תראו אם תוכלו למצוא איזו בדיחה במקרה הזה. וויד ויליאמס מקשיב למילים שאני הוגה כעת. אבל מתוך נימוס, אדבר עליו כאדם שלישי. במשך חמש שנים הוא גרם לאשתו לנהל חיים של כלב – לא; אקח את זה בחזרה. שום כלב בקנטאקי מעולם לא קיבל יחס כפי שהיא קיבלה. הוא בזבז את הכסף שהיא הביאה לו – בזבז אותו במרוצים, בשולחן הקלפים ועל סוסים וצייד. הוא היה בחור טוב לחבריו, אבל שד קר וזועף בבית. הוא סיים את חמש שנות ההזנחה בכך שהכה אותה עם ידו הסגורה – יד קשה כאבן – כשהיא הייתה חולה וחלשה מרוב סבל. היא נפטרה ביום המחרת, והוא נמלט. זה כל שיש לומר בעניין. זה מספיק. מעולם לא ראיתי את ויליאמס; אבל הכרתי את אשתו. אני לא איש לספר חצי. שנינו אירחנו חברה זה לזה כשהיא פגשה אותו. היא נסעה ללואיוויל25 לביקור וראתה אותו שם. אני אודה שהוא קלקל את הסיכויים שלי בכלום זמן. חייתי אז בקצה הרי קמברלנד26. נבחרתי לשריף של מחוז צ'טהם שנה לאחר שוויד ויליאמס הרג את אשתו. החובה הרשמית שלי שולחת אותי הנה אחריו; אבל אני אודה שיש גם הרגשה אישית. והוא חוזר איתי. אדון – אר – רייבס, האם תעביר לי גפרור?"
"מאוד חסר זהירות מצד ויליאמס," אמר מורגן, מציב את רגלו כנגד הקיר, "להכות גברת מקנטאקי. נראה לי ששמעתי שהם אהבו להתקוטט."
"וויליאמס הרע, רע," אמר רייבס, מוזג יותר וויסקי. השניים דיברו בקלילות, אבל הקונסול ראה והרגיש את המתח ואת הזהירות בפעולותיהם ומילותיהם. "בחורים טובים," הוא אמר לעצמו; "הם שניהם בסדר גמור. כל אחד מ'ם עומד לצד השני כמו כנסיית לבנים קטנה."
ואז נכנס כלב לחדר שבו ישבו – כלב ציד שחור ושזוף עם אוזניים ארוכות, עצלן, בטוח בהיותו רצוי. פלונקט הפנה את ראשו והסתכל על החיה, אשר עצרה, בביטחון, מספר צעדים מכיסאו. לפתע השריף, עם קללת פה עמוקה, הרים את כיסאו והעניק לכלב בעיטה אכזרית וכבדה עם נעלו הכבדה והמגושמת.
הכלב, שבור לב, נדהם, עם אוזניים שמוטות וזנב מעוקל פנימה, פלט נביחה חודרת של כאב והפתעה. רייבס והקונסול נותרו בכיסאותיהם, לא אומרים דבר, אבל נדהמים נוכח המופע הלא־צפוי של חוסר סבלנות מהאדם הנינוח ממחוז צ'טהם. ברם מורגן, עם פנים שהסגילו לפתע, זינק על רגליו והרים זרוע מאיימת מעל האורח.
"חיית פרא שכמותך!" הוא צעק בלהט; "למה עשית את זה?!"
עד מהרה חזרה הנעימות. פלונקט מלמל איזו התנצלות בלתי מובחנת וחזר למושבו. מורגן, עם מאמץ החלטי לשלוט בכעסו, חזר אף הוא לכיסאו. ואז פלונקט, עם ניתור של נמר, זינק סביב פינת השולחן והבריח אזיקים על פרקי ידיו של מורגן המשותק.
"אוהב כלבים ורוצח נשים!" הוא קרא; "התכונן לפגוש את אלוהיך!""
כשברידגר סיים שאלתי אותו: "האם הוא השיג את האדם הנכון?"
"הוא השיג," אמר הקונסול.
"ואיך הוא ידע?" חקרתי, בהיותי בסוג של בלבול.
"כשהם הכניסו את מורגן לבִּצִית27," השיב ברידגר, "ביום המחרת, להעלות אותו על סיפון הפהארו, האיש הזה פלונקט עצר ללחוץ ידיים איתי ושאלתי אותו את אותה השאלה."
"מר ברידגר," אמר הוא. "אני איש קנטאקי, וראיתי הרבה מאוד גברים ובעלי חיים. ומעולם לא ראיתי עדיין גבר שהפריז בחיבתו לסוסים וכלבים אבל היה אכזרי לנשים."