ניו יורק לאור מדורה
ניו יורק לאור מדורה1
הרחק באומת קרייק2 למדנו דברים על אודות ניו יורק.
היינו במסע ציד וחנינו לילה אחד על גדת פלג קטן. באד קינגסברי3 היה המדריך והצייד המיומן שלנו ומשפתיו קיבלנו את ההסברים על מנהטן והטיפוסים המשונים שאכלסו אותה. באד בילה פעם חודש בכרך הגדול, ושבוע או שניים בזמנים אחרים והוא שמח לשוחח איתנו על מה שראה.
חמישים יארד מהמחנה שלנו הוקם אוהל טיפי4 של משפחת אינדיאנים נודדת שעלתה והתמקמה שם למשך הלילה. אינדיאנית זקנה־זקנה ניסתה להדליק אש מתחת לסיר ברזל שנתלה על שלושה מקלות.
באד ניגש לעזרתה ועד מהרה האש בערה. כשחזר החמאנו לו בשובבות על אבירותו.
"הו," אמר באד, "אל תזכירו את זה. זו הדרך שלי. בכל פעם שאני רואה גברת שמנסה לבשל דברים בסיר ומתקשה אני תמיד נחלץ לעזרה. עשיתי את אותו הדבר פעם בבית של החברה הגבוהה5 בניו יורק. ערימות אוהלי טייפי של החברה הגבוהה בשדרה החמישית. גברת האינג'ון6 הזו סוג של הזכירה את זה לדעתי. כן, אני מתאמץ להיות מנומס ולעזור לגבירות."
המחנה דרש את הפרטים.
"הייתי מנהל של חברת משולש ב' בפנהנדל7," אומר באד. "באותו זמן היא הייתה בבעלות של איש זקן בשם סטרלינג8 מניו יורק. הוא רצה למכור והוא כתב לי לבוא לניו יורק ולהסביר את החווה לארגון שרצה לקנות. אז אני שולח9 לפורת וורת'10 ויש לי11 חליפת בגדים מוכנה בארבעים דולר, ועולה12 על השביל לכפר הגדול.
ובכן, כשהגעתי לשם, הזקן סטרלינג והתלבושת שלו ללא ספק התאמצו רבות להיות נעימים. היו לנו עסקים ושעשועים מעורבבים כל־כך שחצי מהזמן לא הייתם יכולים לדעת אם זה היה הנאה או עבודה13. היו לנו רכיבות כרכרה, וסיגרים, וסיבובי תיאטרון ומסיבות גומי."
"מסיבות גומי?" אמר מאזין בנימה חקרנית.
"בטח," אמר באד. "אף פעם לא השתתפת ב'ן? אתה מסתובב ומנסה להסתכל בראשי גורדי השחקים. ובכן, מכרנו את החווה והזקן סטרלינג מזמין אותי לבית שלו לחטוף משהו לאכול בלילה לפני שחזרתי חזרה. זו לא הייתה שום פרשייה של צווארון גבוה14 – רק אני והזקן ואשתו ובתו. אבל הייתה להם תלבושת שיער כמו שצריך והחבצלות בשדה לא היו בה15. הם גרמו לנגר בגדי הפורט וורת' שלי להיראות כמו סוחר של שמיכות סוסים וחוטי מיתרים. ואז השולחן היה כולו מנופח עם פרחים, והייתה שם ערכה שלמה של כלים מונחים בחוץ ליד הצלחות של כולם. הייתם חושבים שהייתם פורצים למסעדה16 לפני שהייתם יכולים להשיג את האוכל שלכם. אבל הייתי בניו יורק למעלה משבוע והתרגלתי לדרכים המסוגננות. די נגררתי מאחור וצפיתי באחרים משתמשים באספקת החומרה ואז תקפתי את החתיכה עם אותם כלי נשק17. זו לא כזו בעיה לטייל עם המתעופפים הגבוהים18 אחרי שאתה מגלה את ההליכה שלהם. הסתדרתי יפה. הרגשתי רגוע ונעים ועד מהרה דיברתי שוטף בכל דרך שתעדיפו, הכול על אודות החווה והמערב, וסיפרתי ל'ם איך האינדיאנים אוכלים תבשיל חגבים ונחשים, ומעולם לא ראיתם אנשים מתעניינים כל־כך.
אבל האושר האמיתי של המשתה ההוא היה העלמה סטרלינג. רק תרגיל קטן היא הייתה, לא גדולה יותר משווי שתי לעיסות של פקק לעיסה; אבל היה בה משהו שנראה שאמר שהיא הייתה האנשים והאמנתם לזה19. ובכל זאת, היא מעולם לא התנשאה והיא חייכה אלי באותו אופן כאילו הייתי מיליונר בזמן שסיפרתי על סעודת כלבים של קרייק20 והקשיבה כאילו אלה היו חדשות מהבית.
מפה לשם, אחרי שאכלנו צדפות ואיזה מרק מימיי וירקות שמעולם לא נכללו בכללי ההתנהגות שלי21, מטיף מתודיסטי מביא סוג של סידור תנור־מחנה, כולו מכסף, על רגלים ארוכות, עם מנורה מתחתיו.
העלמה סטרלינג נדלקת ומתחילה לעשות איזה בישול ממש על שולחן ארוחת הערב. תהיתי מדוע סטרלינג הזקן לא שכר טבחית, עם כל הכסף שהיה לו. עד מהרה היא שמה בצלחות כמה טעימות של ירקות בגבינה שהיא אמרה שהיו ארנב אבל אני נשבע שמעולם לא היה זנב כותנה22 במרחק מייל מהם.
הדבר האחרון בתוכנית היה לימונדה. היא הובאה בקערות זכוכית שטוחות קטנות והונחה על הצלחת שלכם. הייתי די צמא והרמתי את שלי ולקחתי ממנה לגימה ארוכה וגדולה. בדיוק שם הגברת הקטנה עשתה טעות. היא הכניסה את הלימון בסדר גמור אבל היא שכחה את הסוכר. עקרות הבית הטובות ביותר מפשלות לפעמים. חשבתי שאולי העלמה סטרלינג בדיוק למדה לנהל את הבית ולבשל – הארנב הזה היה בטוח גורם לכם לחשוב ככה – ואני אומר23 לעצמי, 'גברת קטנה, סוכר או לא סוכר, אני אעמוד לצידך,' ואני מגביה את הקערה שלי שוב ושותה24 את הטיפה האחרונה של הלימונדה. ואז כל האיזון של'ם מרימים את הקערות שלהם ועושים את אותו הדבר25. ואז אני נותן26 לעלמה סטרלינג את הצחוק כמו שצריך, רק כדי להעביר אותו כמו בדיחה, ככה שהיא לא תרגיש רע בגלל הטעות.
אחרי שכולנו נכנסנו לסלון היא התיישבה ודיברה איתי די הרבה זמן.
"זה היה מאוד נחמד מצידך, מר קינגסבורי," אומרת היא, "להתייחס לטעות שלי כל־כך בנחמדות. זה היה מאוד טיפשי מצידי לשכוח את הסוכר."
"אל תדאגי בגלל זה," אומר27 אני, "איזה גבר בר־מזל ישליך את החבל שלו סביב עקרת בית קטנה, אלגנטית ואדירה יום אחד, לא רחוק מכאן."
"אם אתה מתכוון אלי, מר קינגסבורי," אומרת היא, צוחקת בקול, "אני מקווה שהוא יהיה ותרן בנוגע לאחזקת הבית העלובה שלי כמו שאתה היית."
"אל תזכירי את זה," אומר28 אני. "הכול כדי להיטיב עם הגברות.""
באד חדל מהעלאת זיכרונותיו. ואז מישהו שאל אותו מה הוא החשיב להיות התכונה הכי מושכת ובולטת בניו יורקים.
"התכונה הכי ניכרת ומיוחדת של טיפוסי ניו יורק," עונה באד, "היא ניו יורק. למרביתם יש את ניו יורק במוח. הם שמעו על מקומות אחרים, כמו ווקו29 ופריז והוט ספרינג ולונדון, אבל הם לא מאמינם ב'ם. הם חושבים שהעיר הזו היא כולה מרינו30. עכשיו, כדי להראות לכם כמה אכפת להם מהכפר שלהם, אספר לכם על אחד מ'ם שתעה הרחק עד משולש ב' בזמן שעבדתי שם.
הניו יורקר הזה בא לשם לחפש עבודה בחווה. הוא אמר שהוא היה רוכב סוסים מיומן, והייתה חתיכה של קליפת עץ31 שעדיין נתלתה על הבגדים שלו מבית ספר לרכיבה שבו למד.
ובכן, למשך זמן שמנו אותו להשגיח על ספרים בחנות החווה, בגלל שהוא היה שד עם מספרים, אבל נמאס לו מזה והוא ביקש משהו יותר בתחום הפעילות. הבחורים בחווה חיבבו אותו כמו שצריך, אבל הוא עייף אותנו בכך שהוא צעק ניו יורק כל הזמן. כל לילה הוא היה מספר לנו על האיסט ריבר ועל ג'. פ. מורגן ומוזיאון עדן והטי גרין וסנטרל פארק32 עד שנהגנו להשליך עליו צלחות פח ומגהצים בוערים.
יום אחד הבחור הזה עולה על פוני מתנדנד והפוני סוג של ניער את גבו33 והלך לאכול עשב בעוד הניו יורקר ירד למטה.
הבחור נפל עם הראש על גזע עץ מסקיט, ולא הראה שום תוכניות לעלות שוב. השכבנו אותו באוהל והוא התחיל להיראות די מת. אז גדעון פיז מאכף את האוכף ושורף את הרוח למגוריו של דוק סלפייר בדוגטאון, מרחק שלושים מייל משם34.
הרופא בא וחוקר את המטופל.
"בחורים," אומר הוא, "אתם יכולים באותה מידה ללכת להמר35 על האוכף והבגדים שלו, שכן הראש שלו נסדק ואם הוא יחיה עשר דקות, זה יהיה מקרה יוצא דופן של אריכות ימים."
כמובן שלא הימרנו על האוכף של התרנגול המסכן36 – זו הייתה אחת מהבדיחות של דוק, אבל עמדנו סביב מרגישים חמורי סבר, וכולנו סלחנו לו על שדיבר איתנו עד מוות על ניו יורק.
מעולם לא ראיתי מישהו שעומד למסור את ההמחאות שלו מתנהג בצורה שלווה יותר מאשר הבחור הזה. העיניים שלו היו נעוצות למעלה באוויר, והוא השתמש במילים מבולבלות לעצמו על מוזיקה מתוקה ורחובות יפים וצורות בחלוקים לבנים, והוא חייך כאילו מוות היה תענוג.
"זה כבר הסוף שלו עכשיו," אמר דוק. "כל פעם שהם מתחילים לחשוב שהם רואים את גן העדן, הכול נגמר."
לעזאזל37 אם אותו איש ניו יורק לא התיישב מיד כשהוא שמע את הדוק אומר את זה.
"תגיד," אומר הוא, די מאוכזב, "זה היה גן עדן? לעזאזל עם הכול, חשבתי שזה היה ברודווי. כמה מכם חבר'ה, תביאו את הבגדים שלי. אני הולך לקום."
"ואני אהיה ארור38," סיכם באד, "אם הוא לא היה על הרכבת עם כרטיס לניו יורק בכיס שלו ארבעה ימים אחר כך!".