הקקטוס
הקקטוס1
הדבר ההחלטי ביותר בנוגע לזמן הוא העובדה שהוא יחסי באופן טהור2. כמות נכבדת של זיכרונות הינה, על פי הסכמה שכיחה, מיותרת לאדם הטובע3; וזו אינה אמונת עבר שאדם עשוי לבחון חיזור שלם בעודו מסיר את כפפותיו. זה מה שטריסדייל4 עשה, בעומדו סמוך לשולחן בדירות הרווקים שלו5. על השולחן עמד צמח ירוק בודד למראה בצנצנת עפר אדומה. הצמח היה ממשפחת הקקטוסים6, ובורך בעלים ארוכים ומפותלים כזרועות תמנון שנעו תמיד, עם משב רוח קל שבקלים, בתנועת איתות מוזרה.
חברו של טריסדייל, אחי הכלה, עמד ליד המזנון, מתלונן על שהושאר לשתות לבדו. שני הגברים היו לבושים חליפות ערב. מתנות חתונה לבנות ככוכבים זהרו במעיליהם מבעד לעגמומיות הדירה.
שעה שהתיר באיטיות את כפתורי כפפותיו, חלפה בדעתו של טריסדייל סקירת בדיעבד מהירה וביקורתית של השעות האחרונות. נדמה שבנחיריו היה עדיין ניחוח הפרחים שנערמו במסות ריחניות בתוך הכנסייה, ובאוזניו הדהדו זמזומם הנמוך של אלפי קולות מחונכים, רשרוש מהיר של מלבושים, וההתרחשות העקשנית ביותר, מילותיו האיטיות של הכומר שקשרוה באופן בלתי הפיך לאחר.
מתוך אותה נקודת מבט אחרונה ומשוללת תקווה הוא חתר עדיין, כמו נהפך הדבר להרגל מחשבתי, להגיע לאיזו השערה, מדוע וכיצד איבד אותה. המום בגין העובדה הבלתי מתפשרת, הוא מצא עצמו לפתע מעומת אל מול דבר שמעולם לא נתקל בו – עצמיותו הפנימית החשופה ביותר7.
הוא ראה את כל תלבושות היומרנות והאנוכיות שעטה בעבר, הופכות כעת לסחבות של טיפשות ואיוולת. הוא נחרד למחשבה שלאחרים, קודם הבנה זו, נראו לבושי נשמתו עלובים ומרופטים. הבל ויוהרה? אלה היו מפרקי החיבור בשריונו. וכמה חופשית מהם הייתה תמיד… אך מדוע…
עת פסעה באיטיות בין שורות המושבים לכיוון המזבח, חש שמחה קודרת ובלתי ראויה שנועדה לתמוך בו. הוא אמר לעצמו שחיוורונה נבע ממחשבות על אחר מזה האיש אשר לו עתידה הייתה למסור עצמה. ברם, אפילו ניחומים עלובים אלה נקרעו ממנו. שכן, כאשר ראה את המבט המהיר, הצלול והשלו שנשאה אל האיש כאשר נטל את ידה, ידע שנשכח. פעם נישא אותו מבט אליו, והוא מדד את משמעותו. אכן, יהירותו התפוררה; תוכניתו האחרונה נעלמה. מדוע הסתיים זה כך? לא הייתה כל מריבה ביניהם, לא כלום…
בפעם האלף הצעיד במוחו את אירועי הימים האחרונים ההם קודם שהשתנתה הגאות. היא התעקשה תמיד להציבו על כַּן נערץ, והוא קיבל את הערכתה עם גדולה מלכותית. הייתה זו קטורת מתוקה מאוד שהבעירה לפניו; כה צנועה (אמר לעצמו); כה ילדותית וסוגדת, ו(פעם היה מוכן להישבע), כה כנה. היא השקיעה בו מספר על טבעי כמעט של תכונות נעלות ורוממות וכישרונות והוא ספג את הקורבן כמדבר השותה את הגשם, שאינו יכול לשדלו לשום הבטחות על אודות פריחה או פירות8.
כשפיתל טריסדייל בעגמומיות את התפר בכפפתו האחרונה, תבנית דוגמתה של אנוכיותו המטופשת והמאוחרת להתאבל חזרה אליו בחדות.
המערכה הייתה הערב שבו ביקש ממנה לעלות על כנו, יחד איתו, ולחלוק עמו את גדולתו. כעת לא היה מסוגל, בגין הכאב שבדבר, להרשות למוחו להתעכב על זיכרון יופייה המשכנע באותו לילה – הסלסול הרשלני של השיער, הרכות והקסם התמים של חזותה ומילותיה. אולם היה בהם די והם הביאוהו לדבר. במהלך שיחתם אמרה: "וקפטן קרותרס9 אומר לי שאתה דובר את השפה הספרדית כאילו נולדת שם. מדוע הסתרת הישג זה ממני? האם יש משהו שאינך יודע?"
כעת, קרותרס היה אידיוט. אין כל ספק בכך ש(טריסדייל) היה אשם (הוא עשה דברים כאלה לעתים) בנפנוף רברבני של איזה פתגם קסטיליאני10 ישן ומתחסד, שמשך מתוך בליל הכתוב על כריכות מילונים במועדון.
קרותרס, אחד ממעריציו משוללי האיפוק, היה האיש שפיאר את תצוגת למדנותו המפוקפקת. ברם, חבל! ניחוח הערצתה היה כה מתוק ומחמיא. הוא הרשה לייחוס לחלוף ללא הכחשה. ללא מחאה, הניח לה לשזור סביב מצחו את זר הדפנה המלאכותי של למדנות ספרדית. הניח לו לעטר את ראשו הכובש, ולא חש, בין פרכוסיו הרכים, את דקירת הקוץ אשר יינעץ בו מאוחר יותר. כמה שמחה, כמה ביישנית, כמה נרעדת הייתה! כיצד רפרפה כמו ציפור כלואה כאשר שטח את עוצמתו לרגליה! הוא יכול היה להישבע, והוא ישבע כעת, שהסכמה שאין לטעות בה הייתה בעיניה אך, בצניעותה הביישנית, לא נתנה לו תשובה ישירה. "אשלח לך את תשובתי מחר," אמרה; והוא, המנצח האדיב והבטוח בעצמו, אישר את העיכוב בחיוך.
ביום המחרת המתין בחדריו, חסר סבלנות, לתשובתה. בצהרים הגיע שליח לדלת והשאיר קקטוס מוזר בצנצנת עפר אדומה11. לא היה שום פתק, שום מסר, אלא תווית על הצמח שנשאה שם בוטני או ברברי – זר. הוא המתין עד הערב, אך תשובתה לא הגיעה. גאוותו הגדולה ויהירותו הפגועה מנעו ממנו לחפש אחריה.
שני ערבים מאוחר יותר הם נפגשו בארוחת ערב. ברכותיהם היו שגרתיות, אך היא הביטה בו, חסרת נשימה, תוהה, להוטה. הוא היה אדיב, עיקש, ממתין להסברה. במהירות נשית הבינה את האות הנרמז בהתנהגותו והפכה לשלג וקרח. וכך, ומכאן הרחק הלאה, החל הריחוק ביניהם. היכן הייתה אשמתו? במי האשמה? צנוע כעת, הוא חיפש את התשובה בתוך שרידי יהירותו העצמית. אילו…
קולו של הגבר האחר בחדר, המפריע באופן טורדני את מחשבותיו, עורר אותו.
"בחיי, טריסדייל, מה לעזאזל קורה איתך12? אתה נראה אומלל כאילו אתה עצמך נישאת במקום לשמש שותף לדבר עבירה. הסתכל עלי, שותף נוסף, שהגיע אלפיים מייל על מעבורת בננה שומית ושורצת תיקנים13 כל הדרך מדרום אמריקה14 להשתתף בהקרבה… אנא מטובך, בחן באיזו קלילות נחה אשמתי על כתפיי. רק אחות קטנה הייתה לי, גם, וכעת היא איננה. בחייך! קח משהו להקל על מצפונך."
"איני שותה עכשיו, תודה," אמר טריסדייל.
"הברנדי שלך," המשיך האחר, מתקרב ומצטרף אליו, "הוא תועבה. רד מטה ופגוש אותי מתישהו בפנטה רדונדה15, ונסה כמה מהמשקאות שגרסיה הזקן מבריח פנימה. זה שווה את הטיול. הלו! הנה מכר ותיק. מאיפה גרפת את הקקטוס הזה, טריסדייל?"
"מתנה," אמר טריסדייל, "מחבר16. מכיר את הזן?"
"היטב. זה עניין טרופי. רואה מאות מהם סביב פנטה כל יום. הנה השם על התווית שלו. יודע ספרדית, טריסדייל?"
"לא," אמר טריסדייל, עם רוח רפאים מרירה בחיוכו. "זה בספרדית?"
"כן. המקומיים מדמיינים שהעלים משתרעים קדימה וקוראים לך. הם קוראים לזה בשם ונטורמרם17. משמעות השם באנגלית היא "בוא וקח אותי" ".