שתי נשים, שתי אימהות
שתי נשים, שתי אימהות
אחד הסיפורים המעניינים, היכולים ללא ספק לשמש כאתגר מחשבתי, הוא משפט שלמה ושתי הנשים1. המלך החכם באדם מתבקש להכריע בעימות בין זוג אימהות ללא עדים, הוכחות או בדיקת דנ"א. לכן, במקום נתונים שיאששו או יפריכו את טענות האימהות הנאבקות על תינוק אחד, שלמה בוחן את התנהגותן ואת הרגש הפורץ מהן. מתוך דבריהן הוא עומד על זיקתן (או העדרה) אל הילד ומצליח להשיבו אל חיק אמו האמיתית.
הנשים במשפט מחוסרות שם לא רק בפני עצמן אלא גם אחת ביחס לרעותה2. הכלליות המוחלטת שאינה נתלית בשום פרט זיהוי מאפשרת להן להיות כל אחת, לשאת כל תיאור, להתאפיין בכל דרך, ובכל זאת משהו מובהק מבדיל ומבדל אותן: רק אחת מהן היא אימא. השנייה היא רק אישה שילדה.
בספרות חז"ל מופיע סיפור דומה־שונה על הולדתו של רבי יהודה הנשיא:
"פעם אחת גזרה מלכות על ישראל שלא ימולו את בניהם, ובאותו זמן נולד רבנו הקדוש. אמר רבן שמעון בן־גמליאל אביו: כיצד אנו מבטלים גזרתו של הקדוש־ברוך־הוא ומקימים גזרתם של הרשעים הללו? מיד עמד ומל את בנו. שמע שר העיר ושלח וקרא לרבן שמעון בן־גמליאל, אמר לו: מפני מה עברת על גזרתו של מלך? אמר לו: כך צוונו הקדוש־ברוך־הוא. אמר לו השר: ההרבה כבוד יש לך עלי, שאתה ראש לאמתך, אלא גזרתו של מלך היא ואיני יכול להניחך. אמר לו: ומה אתה מבקש? אמר לו: נשלח אותך אצל המלך, ומה שהוא רוצה יעשה. מיד שלח את רבנו הקדוש ואת אמו למלך. הלכו כל היום בדרך. לערב הגיעו למלון בית־אביו של אנטונינוס, ובאותו הזמן נולד אנטונינוס. נכנסה אמו של רבנו הקדוש אל אמו של אנטונינוס, שהייתה אוהבת אותה, אמרה לה: מה טיבך? אמרה לה: כך וכך גזרה עלינו, שלא למול, ועכשיו מלתי את בני – ולכך מוליכין אותנו אל המלך כאחד. כיוון ששמעה כך, אמרה לה: אם רצונך, קחי את ילדי שלי, שאינו מהול, ותני לי את הילד שלך. עשתה כן והלכה לה. הבאה השר לפני המלך. ציווה המלך ובדקו את הילד ומצאוהו שאינו מהול. באותה שעה כעס המלך של אותו השר ואמר: אני גזרתי על מהול, ואתה הבאת לי שאינו מהול. מיד ציווה המלך והרגו לאותו השר, ושלח את רבנו הקדוש ואת־אמו לשלום. כיוון שחזרו לביתו של אנטונינוס, אמר אמו: הואיל ועשה לך הקדוש־ברוך־הוא נס על ידי ולבנך על־יד בני – יהיו שושבינים לעולם."3
בשני הסיפורים שתי אימהות יולדות שני בנים במועדים סמוכים4.
בשני הסיפורים שתי אימהות פועלות על רקע אבות סבילים או בלתי ידועים.
בשני הסיפורים שתי אימהות מגיעות למלך, אשר נדרש לשפוט בעניינן המובא לפניו5.
בשני הסיפורים שתי אימהות מחליפות שני תינוקות בשעות החשכה.
השימוש בשורש גז"ר חוזר ומופיע גם הוא בשני הסיפורים, ביטוי לפסק דין וכן לפעולת חיתוך – "פעם אחת גזרה מלכות על ישראל […] כיצד אנו מבטלים גזרתו של הקדוש־ברוך־הוא […] אני גזרתי על מהול […]" אל מול "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ גִּזְרוּ אֶת הַיֶּלֶד הַחַי לִשְׁנָיִם וּתְנוּ אֶת הַחֲצִי לְאַחַת וְאֶת הַחֲצִי לְאֶחָת. […] וְזֹאת אֹמֶרֶת גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה גְּזֹרוּ" – ובשני הסיפורים שתי הגזרות אינן יוצאות אל הפועל.
לצד קווי דמיון אלו, קיימים הבדלים משמעותיים בין שני הסיפורים:
בסיפור שלמה זהות הנשים וילדיהן סתומה ובלתי נודעת, לעומת שמות המשתתפים (ונשותיהם) בסיפור הולדת רבי יהודה הנשיא.
בסיפור שלמה שתי הנשים גרות בבית אחד אך הן אויבות זו לזו6. היחד שלהן הוא הוא יחד מדומה ואין ביניהן אהבה, רעות ואחווה כפי שיש בין אמו של רבי יהודה לאמו של אנטונינוס.
בסיפור שלמה ההחלפה מתבצעת בסתר, בחטף, בשונה מסיפור הולדתו של רבי יהודה, בו ההחלפה מתבצעת מתוך יוזמה גלויה והסכמה הדדית.
בסיפור שלמה הנשים הן דמויות מוחלשות משולי החברה לעומת הנשים המיוחסות, המבוססות והמוכרות בסיפור הולדתו של רבי יהודה נשיא7.
מה יכול ללמד העיצוב הדומה (והשונה) על הולדתו של רבי יהודה הנשיא? מדוע זו, דווקא זו, היא נקודת הפתיחה שלו?
האימהות במקרא נדרשות להכריע מה יעלה בגורל בניהן: שרה מגרשת את ישמעאל מפני יצחק, רבקה ממלטת את יעקב מפני עשו, אמו של משה משלחת אותו על פני היאור, האישה השונמית דורשת מהנביא אלישע שיקיים את שהבטיח לה. נשים אלו נלחמות להציל את חיי ילדיהן – לא על הקשר בינן לבינו, שאינו מוטל בספק. גם האם המופיעה בפני שלמה מוכנה לוותר על בנה כדי להציל את חייו אבל המשפט אינו עוסק בשאלה של חיים ומוות אלא בהגדרה וזהות. שתי נשים מבקשות מגורם חיצוני להכריע מי מהן האם האמיתית כדי לקבל הרשאה משפטית לגדל ולחנך אותו.
את התשובה לכך לומד הגורם החיצוני מהנשים עצמן, מתוך מה שהן מוכנות לעשות ובעיקר מתוך מה שעליו הן מוכנות לוותר.
אם יהודה ואם אנטונינוס עוזרות זו לזו; שתי היולדות בסיפור שלמה עוזרות לעצמן. זו שהחליפה את בנה המת בבנה החי של חברתה מבקשת ביודעין ובמודע להרע לשכנתה. מדבריה הנחרצים ("גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה גְּזֹרוּ") עולה כי היא אינה מעוניינת בילד או בחוויית האימהות שביכולתה להעניק לו אלא דורשת אך ורק לא להיות זו שאין לה. אימהות בעיניה היא מעמד על ידי קניין נרכש, כמו חפץ כזה או אחר. אם לה אין אזי גם לאחרות אסור שיהיה. מסיבה זו היא מחליפה (בקלות אין קץ) את הדבר שאין לו תחליף. מה זה משנה, ילד זה על פני ילד אחר? חפץ הוא חפץ, תינוק הוא תינוק, העיקר לא לצאת מקופחת, נחותה, מופסדת.
אמו של אנטונינוס מפגינה את מלוא אנושיותה ואימהותה כלפי אמו של רבי יהודה.
קשרן האדוק והאוהב ממשיך ומתקיים הלאה בבניהם שנים לאחר מכן.
האם החוטפת מוכיחה שאין בה לא אנושיות ולא אימהות וכך היא נותרת ללא כלום.
לאשה כזו אין המשכיות.
דבר לא יוסיף להתקיים ממנה הלאה.
נקודת השוני בין שני הסיפורים היא מרכז הליבה שלהם: כיצד נוהגת אם אחת כשחברתה, אם כמוה, מתמודדת עם שאלת חיים ומוות וכיצד הבחירה הזו משקפת יותר מכול את מידת אימהותה שלה.
בסיפורו של רבי יהודה תושייתה של אם אנטונינוס היא שהצילה את המצב. הנס הוא בסמיכות האירועים, בעובדה ששתי החברות האוהבות ילדו באותו הזמן, במפגש ביניהן ובהחלטתן המשותפת. יוזמתה של אם אנטונינוס הובעה בצורה הטבעית והמתבקשת ביותר. מי מבדיל בין תינוקות בגיל זה למעט מאימהותיהם?
בסיפורו של שלמה המלך, תושייתו של החכם באדם היא שהכריעה את הכף לכיוון הנכון. הנס האמיתי כאן הוא בחשיפתה של אמת פשוטה, כה פשוטה שלא טרחו כלל להתעכב עליה.
ההתמקדות בהצלחת המשפט וההגעה אל ההחלטה הנכונה מסיטים את תשומת הלב מהעובדה המרכזית הזו. לא המלך הוא העיקר אלא האימהות – אמו של רבי יהודה ואמו של אנטונינוס, שעושות יד אחת כדי לתעתע במלך ולהציל את בנה של אחת מהן מפני גזרתו, ושתי נשים המגלות את דבר אימהותן (או העדרה) כשהן פועלות למען מטרה אחרת זולתן – מטרה שמקדשת את טובתו ואת חייו של זה החשוב להן יותר מכל.
ראשית חייו של רבי יהודה הנשיא הייתה מפגן של זולתנות ואנושיות חומלת.
הסיפור האחר הובא להדהד ברקע, כדי שניתן יהיה לצאת כנגדו, בהתרסה שקטה וחתרנית, ולהציב אפשרות אחרת, אפשרות שבה מהות האימהות היא מופת של העדר אנוכיות.
אימהות כזו, שיש בה הקשבה ורגישות ואכפתיות, מולידה מעצמה את הדרך.
אימהות כזו היא המפתח והיסוד לחיים ראויים, משמעותיים, חיים שיש לשאוף לחיות ולהנחיל הלאה.
חייו של רבי יהודה הנשיא התחילו אמנם באמו יולדתו אבל המשכם התאפשר הודות לאם אחרת.
אלו המעשים האלה, שאנשים עושים למען הזולת, שמגדירים את חייו ודנים אותם לזכות או לשבט.
זו התחלתו של מנהיג, של נשיא.
זו ראויה להיות התחלתו של כל אדם ואדם.
לעילוי נשמתו של אחי, דוד גד גדי שמעון, כ"ו סיוון, תשפ"ג.