קשיים, ניסים והחיים
קשיים, ניסים והחיים
אחת מאגדותיהם המפורסמות של האחים גרים מספרת את סיפורו של סנדלר חביב שנקלע לקשיים כלכליים. בוקר אחד, לאחר שבערב הקודם סיים לגזור את פיסת העור האחרונה שנותרה לו, הוא קם ומגלה כי מישהו אחר השלים את מלאכת התפירה במקומו. התוצר הסופי היה כה מוצלח עד שהוא נקנה חיש־מהר על ידי קונה נלהב, ששילם עליו אפילו יותר ממחירו הנקוב. בכסף שהרוויח רכש הסנדלר עור עבור שני זוגות נעליים, גזר והכין את כל הנדרש, ושוב קם בבוקר לגלות שהפלא מליל אמש חזר על עצמו גם הפעם: הנעלים כמו תפרו את עצמן בשלמות מרהיבה. כך זה נמשך ונמשך עד שהכנסותיו של הסנדלר הצליחו לאשש את מצבו והוא התפנה להתעניין בזהותו האלמונית של זה המסייע לו ללא תמורה.
באחד הלילות מתגנבים הסנדלר ואשתו אל חדר העבודה ומגלים שני גמדים קטנים, חביבים וחרוצים, המסתערים בחדוות יצירה על העור המוכן ותופרים בזריזות ובמיומנות נעלים יפות להפליא.
הסנדלר ואשתו מחליטים לגמול לננסים הקטנים ומכינים להם בגדים, כובעים ונעלים שיהלמו את מידותיהם. בליל המחרת, כשמגיעים הגמדים החרוצים לעבודתם ומגלים את מתנותיהם החדשות, הם מתמלאים שמחה גדולה, מתלבשים ויוצאים לדרכם שמחים וטובי־לב.
אל הסנדלר ובית מלאכתו הם אינם שבים עוד לעולם.
אך אל דאגה: בשלב זה הספיק הסנדלר כבר להתבוסס שוב במקצועו ועד סוף ימיו ידע רק הצלחה ושגשוג ולא חסר דבר.
האגדה מדגישה שהתרוששות הסנדלר לא באה באשמתו; הוא עצמו היה איש מקצוע מיומן וחרוץ אך נסיבות שמעבר לשליטתו הביאוהו למצבו העגום הנוכחי. אי־לכך גם עזרת הגמדים אינה נדרשת לו באופן קבוע אלא רק כדי "להילחץ מהבוץ", לאשש אותו ולאפשר לו לחזור להיות מי ומה שהינו באמת1. למעשה, הסנדלר אינו מפסיק לעבוד; גם לאחר שהוא מזהה את דפוס הפעילות הקבוע, הוא ממשיך להיות זה שגוזר ומכין את העור – להלן, מבצע את עיקר העבודה מבלי להסתמך על יד עלומה שתגיע ותארגן את חייו מחדש.
הסנדלר הוא אדם בעל אמונה; הוא אינו שם מבטחו על הנס אבל כן משליך יהבו על העולם והכוחות המסדרים אותו2, מכיר תודה לאלה שסייעו בידו3 להתאושש ולהצליח.
הסנדלר מבין שבחיים נדרש לעבוד, להתעקש ולהשקיע אך גם שיש דברים שהם מעבר להישג ידו המיידי והברור של האדם, שקדן ונמרץ ככל שיהיה.
דברים משוללי הסבר ונטולי היגיון.
ניסים קטנים שמשנים את כל התמונה.
סיפורו של או. הנרי, הדלת הירוקה, מדבר על סוג נס שכזה; מצד אחד הוא מתאר מציאות עגומה עד כאב ומצד אחר ממציא לה פתרון המזכיר מאוד את הסייענים הגמדיים במלאכתם – מעין התערבות על־טבעית במציאות טבעית לגמרי.
רודולף שטיינר הוא מוכר בחנות פסנתרים וחובב הרפתקאות בנשמתו. יום אחד, בעוברו ברחוב, הוא מקבל לידו פתק ועליו שתי מילים בלבד: "הדלת הירוקה". רודולף מחליט להיענות לקול האתגר, מחפש את הדלת הירוקה ומוצא מאחוריה צעירה מעולפת מחמת רעב. באביריות נאצלת מתגייס רודולף למשימת הצלתה, קונה לה מגוון מאכלים ומשקאות ולא מש מצידה – גם לאחר שהיא חוזרת לאיתנה. הקשר שנרקם ביניהם אינו מוגבל לנסיבותיו הלא־שגרתיות של אופן מפגשם: הרגש שחולף ביניהם הינו, בפשטות, רגש אהבה.
ישנם אנשים המנותקים מההקשבה ל"הרפתקאות" שהחיים מציעים להם, עיוורים וחרשים לאפשרויות שהגורל מזמן בדרכם; הם משתקעים בנוחיות קיומם המוכר, בשגרת חייהם המנומנמת. על אף שאפשר בהחלט שההזדמנויות מקיפות אותן לרוב, הם אינם שועים אליהן: כוחו של הרגל או משקלה של העצלות אוזקים אותם למקומם ומונעים מהם לזוז.
בראש ובראשונה חסרה להם תשומת הלב, פתיחות הראש והאוזן.
אחריה נעדרת התעוזה: אומץ לקום ולעשות את הבלתי מוכתב מאליו.
שלישית ניטלת מהם האמונה, זו שלפיה תשומת הלב והאומץ ישתלמו לבסוף ויניבו "תוצר" שראוי היה להשתדל כל־כך עבורו.
רודולף שטיינר הוא הרפתקן מסוג אחר – חסר מנוחה, שש אלי קרב; לא רק שהוא נכון תמיד, זמין תמיד, דרוך תמיד, הוא גם צָד באופן יזום אחר אפשרויות חדשות להרפתקה: מחפש, תר, לעולם אינו שוקט על שמריו.
מה מניע אותו? מהי התכלית שלשמה הוא אינו נשאר בדירת חדרו הגלמודה אלא יוצא לחקור את העיר, לאסוף ריגושים, סערות, חוויות?
להרפתקנים אמיתיים לא נחוצה סיבה, כך מקדים ואומר המספר – "ההרפתקן האמיתי יוצא ללא מטרה וחישובים, נכון לעמוד פנים אל פנים מול הגורל"4.
אלא שלאמתו של דבר יש סיבה – תמיד יש; אמנם בנקודה התחלתית זו היא טרם חשפה את עצמה וחסרונה המפעם, המטריד, הוא שמטווה את הדרך ומכתיב את החיפוש, אך המספר – בתחכומו האמנותי – מגלה אותה עד מהרה:
רודולף הוא צעיר שאין לו איש ואין לו דבר. כל כולו לבד בעולם.
במקום שבו העבר הוא רק בדידות, רודולף שטיינר מחפש את העתיד.
ולא הוא בלבד5.
הנכונות־מוכנות הבלתי מתפשרת שלו הובילה אותו לתסבוכות אין־ספור ומצבי ביש שאצל אחרים היו נתפסים כתקריות מיותרות, אומללות ואף מסוכנות, אך רודולף שטיינר מבושם מדי ממקסם ההרפתקה המכשף מכדי שישגיח בדקויות שכאלה. ועם זאת, ההרפתקה המשמעותית בחייו מתרחשת דווקא בשעה שהוא אינו מחפש אחריה ואינו עושה שום דבר מכוון כדי למצוא אותה.
בהרפתקה הזו מישהו אחר דוחק בו ליטול את הסיכון, להקדיש את תשומת הלב, לפתוח את הראש ואת הלב כדי לקלוט את גודל הרגע ועוצמת האפשרות הניצבים לפניו:
"כושי ענק, בלבושו הדמיוני – מעיל אדום ומרוקם, מכנסים צהובים ומגבעת צבאית – חילק כרטיסים לידיהם של אלה שניאותו לקבלם מידו.
צורה זו של פרסום […] הייתה מחזה לא חדש לעיניו של רודולף. בדרך כלל נהג לחלוף על פני מחלק [הכרטיסים…] בלי להקטין את מטען הנייר שבידו של זה; אך הלילה תחב האפריקאי כרטיס לבין אצבעותיו בזריזות כזו, שרודולף הוסיף להחזיק בו, כשחיוך קל מרחף על שפתיו למראה המבצע המוצלח."6
כמו בהופעתו הססגונית, המיוחדת, כך בהתנהגותו של מחלק הכרטיסים יש דבר־מה מסתורי, על־טבעי7 – בניית תפאורה הולמת לקראת מה שעתיד לבוא בהמשך, אירוע פלאי ומסתורי לא־פחות.
רודולף אינו קופץ על הרמז הראשון המושלך לעברו; בניגוד למהירות (שלא לומר פזיזות) שבה השליך את עצמו לכל הרפתקה מזדמנת (ולעתים מסוכנת), כאן הוא נוקט משנה זהירות, מנסה לעמוד על טיבה של ההתרחשות החריגה, מהסס קודם שהוא מחליט לפעול.
"נדירים היו המקרים בהם נאלצה ההרפתקה לקרוץ פעמיים לרודולף שטיינר, חסידה המובהק. אך הערב – פעמיים חזר האות, וההרפתקה החלה."8
רודולף הולך בעקבות מה שהוא חושב להיות הדלת הירוקה ומוצא מאחוריה את הצעירה המעולפת – ובה גם את גורלו שלו: "[…] היא פקחה את עיניה. ואז ראה הגבר הצעיר, כי פניה היו באמת מאלה הנעדרים מתערוכת־הפרצופים האינטימית של לבו. העיניים האפורות, הגלויות, החוטם הזעיר, המתנשא כלפי מעלה, השיער הערמוני, מתפתל כשריגי גפן מטפסת – כל אלה נראו כסיום הנכון וכפרס הראוי־לו על כל הרפתקאותיו."9
רודולף אינו טיפוס מלומד, חכם או מבריק במיוחד10 אך הוא צעיר בעל תושייה, קשוב וטוב לב. על אף היותו מחוסר אמצעים, הוא מתנהג כגיבור אמיתי כשהוא נדרש לפעול11 – דואג לעלמה בהחלטיות, בתובנה, בידענות השאובה מניסיון וחוכמת חיים.
והחשוב מכל: על אף כל העזרה שהוא מושיט לה, לעולם הוא אינו מניח לה להרגיש קטנה או נזקקת12;
אין חולשה בחולשה שלה.
אין התנשאות בסיוע שלו.
רודולף נלחץ לעזרת הבחורה משום שזהו טבעו, משום שהוא יכול, משום שהוא רוצה.
כשאדם עוזר לאדם אחר, עזרה אמיתית, טובה, נכונה, הוא לעולם אינו מבזבז את עצמו, מבטל את חלומותיו, משהה את חייו.
אדם כזה חי חיים מלאי נתינה וחסד ומציל את עצמו, כמו גם את אלה שהוא עוזר להם.
לרודולף לא היה מקום אחר להיות בו, עיסוק אחר לעסוק בו, אדם אחר לשהות במחיצתו: חייו האמיתיים התקיימו ברגע הזה, בנקודת המפגש הזו שאליה התנקזו ואליה שאפו כל הרפתקאותיו מאז ומעולם.
רודולף הוא הגמד הקטן, תופר הנעלים המומחה עבור הסנדלר המרושש – הבחורה הצעירה והמורעבת: "היא החלה לספר לו […] את סיפורה הקטן. אחד מאלפי הסיפורים אשר העיר הגדולה מפהקת לשמעם מדי יום ביומו – סיפורה של נערת־חנות ששכרה הבלתי מספיק הופחת עוד יותר על ידי "קנסות" – המצטברים ומנפחים את הכנסות העסק – סיפור על אודות ימי מחלה אבודים; על אובדן המשרה, זו והשנייה וכל אלו שבאו לאחריהן, ואז – אובדן התקווה […]."13
המספר צודק: סיפורה של הצעירה הוא סיפורן של אלפי צעירות כמוה. הן הגיבורות של רבים מסיפוריו של או. הנרי, ביניהם המרכיב השלישי, חדר העלייה, מתנת המגים, קורבן האהבה, הקניין מעיר קקטוס, השמלה הסגולה, אבודים במצעד תלבושות, חדר מרוהט להשכיר, שורת אבק הלבנה, אלסיי בניו יורק וכמובן – סיפור ללא סוף14.
אלא שסיפור זה אינו מסתיים בדרך העצובה, הקודרת ונטולת התקווה שבה מסתיימים ארבעת הסיפורים האחרונים וגם לא בדרך הפשוטה והחיובית שבה נפתרים האחרים (להוציא את חדר העלייה).
בסיפור הזה קיים ממד אחר, מיוחד ועל־טבעי בהחלט:
"בראש גרם־המעלות עמד רודולף והציץ סביבו בסקרנות. ואז פסע לאורך המסדרון – לעברו השני; בחזרו מקצהו המרוחק של המסדרון – עלה לקומה שמעליו, ושב לבדיקתו תוהה. כל דלת שמצא בבניין כולו – הייתה צבועה ירוק.
תמה ביותר חזר וירד למדרכת הרחוב. האפריקאי המופלא עדיין עמד שם.
רודולף פנה אליו, כשבידו שני הכרטיסים.
"התוכל לומר לי על שום מה נתת לי את שני הכרטיסים הללו, ומה פירושם?" שאל.
"הרי זה שם למטה, בוס," אמר, בהצביעו אל מורד הרחוב, "אך חוששני שאיחרת קצת למערכה הראשונה."
בהביטו לעבר הכיוון אשר אליו הורה אצבעו […], ראה רודולף מעל למבוא התיאטרון – שלט־חשמל מבהיק, ועליו – שם המחזה החדש: "הדלת הירוקה".
[…] בפינת הרחוב אשר בו התגורר, נתעכב רודולף ללגימת כוס בירה ולעישון סיגר. כשיצא מן המסבאה, הסיגר שבפיו מעלה עשן, רכס רודולף את כפתור מעילו, הדף את מגבעתו לאחור, ואמר – ברוב רצינות – לעמוד הפנס: "ואף־על־פי־כן, אני מאמין שהייתה זו יד הגורל אשר התוותה את הדרך למעני, כדי שאוכל למצוא אותה."15
או. הנרי מספר סיפורים אמיתיים על החיים האמיתיים. התפנית המפתיעה שהוא מקנה להם נוטה לעתים להיות חיובית, אך לעולם יישמר בה הממד המציאותי, האפשרי, הנגיש.
בדלת הירוקה קיימת חריגה מתבנית מוכרת זו; כאן מתרחשים דברים שלא ניתן להסבירם בדרך הגיונית, שכלתנית, מיושבת. כאן, הנאמנות לתקווה עולה על הנאמנות למציאות.
או הנרי מבין היטב שהחיים הם כוח שלא ניתן באמת להשתלט עליו; לא תמיד הם מציירים תמונה מושלמת ופעמים רבות הם יוצרים קשיים ומולידים אכזבות, אך מנגד הם גם יודעים להעניק – ברוחב־לב – את המתנות הגדולות והחשובות באמת. אין נסים של התעשרויות פתאומיות, הצלחות מפתיעות וגמדים קטנים שמגיעים באישון לילה ותופרים עורות לנעלים – רק נס אחד, המעניק לחיים את הטעם שכה נחוץ להם: נס האהבה.
כשמדובר באהבה כנה ואמיתית, היא תצליח לכופף אפילו את התנאים הנוקשים של מציאות מפוכחת כדי לאפשר לעצמה להתקיים.
"[…] אחד מאלפי הסיפורים אשר העיר הגדולה מפהקת לשמעם מדי יום ביומו […]. סיפור על אודות ימי מחלה אבודים; על אובדן המשרה, זו והשנייה וכל אלו שבאו לאחריהן – ואז אובדן התקווה, ולבסוף: נקישתו של ההרפתקן על דלת חדרה."16
נקישת ההרפתקן על דלת החדר היא הדבר החריג היחיד המבדיל את הדלת הירוקה מאלפי הסיפורים הדומים לו.
סוג של נס (או תופעה נטולת הסבר) בעולם שאינו מכיר בניסים.
נס אינו דבר שאפשר או רצוי לקוות לו, אבל לפעמים הוא היחיד שיכול להציל מצבים נואשים על סוף אבדון ולהפוך אותם למציאות מופלאה באמת.
באגדות – בטח.
בסיפורים – מדי פעם.
ולעתים אפילו בחיים עצמם.