על טירוף וגאולה: עיון ב"נזיר השחור" לאנטון צ'כוב
על טירוף וגאולה: עיון בנזיר השחור לאנטון צ'כוב
"הטירוף אינו חייב להיות כולו שבר, הוא יכול להיות אף פריצת דרך. הוא שחרור פוטנציאלי והתחדשות כמו שעבוד ומוות אקזיסטנציאלי"
(ר. ד. ליינג)
"אָנדרֵיי ואסיליץ' קוֹברין, מגיסטר, עיֵף ועצביו התערערו."1
אָנדרֵיי ואסיליץ' קוֹברין, גיבורו הראשי של הנזיר השחור לאנטון צ'כוב, הוא מלומד מוסמך ואדם לא יציב בנפשו.
הכרזה התחלתית זו מצהירה על שני ההיבטים המרכזיים באישיותו – לא ניגודים סותרים אלא הגדרות משולבות, מפותלות ללא תקנה בתסבוכת חסרת סיכוי.
העיר נחשבת מקום מתוח מדי לאנשים תשושים וקוברין תשוש הגוף והנפש נשלח אל הכפר2 כדי לנוח3, מבקר תחילה בעיר הולדתו קוֹברניקָה ומשם נוסע לבית מחנכו ואביו המאמץ, יגור סמיוניץ' פֶּסוצקי.
פֶּסוצקי הוא גנן נלהב "שנודע ברחבי רוסיה במומחיותו בטיפוח גנים"4; אדם הכותב מאמרים, מציג בתערוכות, זוכה באותות הצטיינות וקשור בכל הווייתו אל פאר היצירה שהיא תכלית חייו. שמו5 נגזר מהמילה "חוֹל"6, אפיון הולם למי שעשייתו הקדחתנית חוצה את גבולות המסירות והופכת לעיסוק כפייתי־טורדני ואף לבַּעֲלוּת רכושנית – כגבר המקנא לאשתו היפה.
לפסוצקי אין דבר זולת מציאותו היחידה והמוחלטת; אי־אפשר להימצא במקום אחר, לחשוב מחשבות אחרות, לעשות מעשים אחרים: הכול משועבד – גוף וראש ונפש – למטרה אחת, תכלית אחת, קיום אחד. העצים והגן שהוא מטפח חשובים לו יותר מהכול7 – יותר מאנשים8, יותר מבתו טניה9, יותר מהחיים עצמם10.
אך דבקותו המוגזמת של פסוצקי אינה עושה חסד עם הגן, שהוא כל עולמו; אינה משביחה, מייפה או מעצימה אותו. פסוצקי יוצר מקום רציני, נוגה, אפל, לא נגיש ולא מזמין – ניגוד חריף לדרך העפר האביבית והרכה המובילה אליו11 ולטבע הפראי והמסתורי המקיף אותו12, טבע שהפעיל את קסמי דמיונו על הילד שהיה קוברין בעבר ומוסיף להטיל את כשפיו על קוברין, המבוגר בהווה.
פעם היה בשניהם משהו מופלא וטוב אך היום, מול המציאות המפכחת, המפלחת, קוברין והגן מופשטים מזיו יפעתו של חיזיון הילדות ונתפסים באור שונה לגמרי: חדים יותר, מנווּלים יותר ומכאיבים הרבה־הרבה יותר.
הטבע בנזיר השחור הוא מקום חי ופועם – לא רק בגין עציו ופרחיו וצמחיו אלא (גם ובעיקר) הודות לאנשים העמלים בו: פועלים, גננים, עובדים13 אך בראש ובראשונה ומעל כולם פסוצקי ובתו טניה.
טניה היא דמות ממוקדת, מגויסת בכל הווייתה למטלות שהיא נדרשת לבצע; "פניה רחבות, […] רציניות מאוד, […] גבותיה […] דקות ושחורות, […] כל־כולה, צנומה, תמירה, […] קטנת קומה, חיוורת, כחושה עד כדי כך שרואים את עצמות הבְּריח שלה; עיניה פקוחות לרווחה, כהות וחכמות, תמיד מביטות לאי־שם בריכוז ותרות אחרי דבר עלום כלשהו; הילוכה כהילוכו של אביה, בצעדים קטנים וחפוזים. היא מרבה לדבר, אוהבת להתווכח ובעשותה כן מלווה כל משפט, גם פעוט הערך ביותר, בהעוויות פנים ובמחוות ידיים רבות הבעה. כפי הנראה, עצביה חלשים להחריד."14
עיניה של טניה רואות הכול, מביטות ומבינות, אך היא מחרישה – מבצעת מבלי לדבר, פועלת מבלי למחות, חיה ללא הבעת רצון או עמדה.
רזונה מעיד על התנהלותה התכליתית, על פעלתנותה הרבה, על האופן שבו היא מקדישה את חייה לביצוע משימות הקשורות רובן ככולן לתחזוקת הגן ושימורו, אך גם על החרדה15 המציפה אותה, הנובעת בראש ובראשונה מאביה, מהאימה המשתקת אותו מפני מה שעשוי להשתבש – עולם שלם העלול להתמוסס ולהיעלם לבלי שוב.
פסוצקי, האב, הוא גבר "גבה קומה, רחב כתפיים, בעל כרס גדולה [אשר] סבל מקוצר נשימה"16, אך העיסוק בגן ממלא אותו מרץ והוא צועד במהירות שאפילו קוברין הצעיר ממנו מתקשה לעמוד בה.
כשקוברין קורא את מאמריו הוא חש עד "כמה לא־שקטה נעימת הדברים, כמה שהיא עצבנית, וכמה להט נרגש, חולני כמעט, יש [בהם…] להט היצרים ואש המלחמה, […]. נראה שבכל מקום ובכל התחומים אנשי רעיונות לוקים בעצביהם וניחנים ברגישות יתרה. יש להניח שזה טבע הדברים."17
אמירה זו קושרת בין קוברין לפסוצקי בזיקה עמוקה; על אף שאין ביניהם קשר משפחתי־גנטי, שניהם חולקים את אותה שאיפה בלתי מרוסנת לחיות חיים הגדולים יותר מקיומם הפרטי; שניהם מתמסרים ומוסרים את גופם ונפשם בשמה ובשירותה של מטרה עליונה, נשגבת.
אצל פסוצקי זהו הגן.
אצל קוברין זהו הנזיר השחור.
הנזיר השחור הוא סמל לשלמות הרוחנית הגבוהה ביותר: דמות מופשטת מחומר וצרכים גשמיים, המוקדשת כל־כולה למהותו של רעיון; התגלמות הניגוד שבין השחור ללבן, בין החי מאוד למת מאוד, בין מוצקות ההזיה לאי־ממשותה בפועל.
הדימוי נולד מתוך חלום מסויט שחלם צ'כוב עצמו18, אך בשונה מאנטון המבועת, קוברין אינו נתקף פלצות נוכח החיזיון הבלתי שגרתי. למעשה, המפגש מעורר בו חדווה והתרוממות רוח19.
קוברין מקבל את הופעת הנזיר כמובנית מאליה, על אף שדבר היותו אשליה מובע מפורשות מצד המספר20 ומצדו: קוברין יודע שאחרים יטילו ספק בשפיות דעתו21, ספק שהוא עצמו מטיל22, אך עובדה זו אינה גורעת מתחושת האושר השמימי שהוא חש. אפילו בשיחתו עם הנזיר השחור, שניהם מודים בעובדה הברורה מאליה, אך באותה נשימה מתעלים אותה אל עבר מציאות חשובה וחיונית בהרבה:
""אך הרי אתה חזיון תעתועים," שח קוברין. […]
"זה היינו־הך," השיב הנזיר […]. "האגדה, חזיון התעתועים ואני – כל זה תוצר של דמיונך הקודח. אני רוח רפאים. […] אני קיים בדמיונך, ודמיונך הוא חלק מהטבע. לפיכך, אני קיים גם בעולמו של הטבע." […]
"אילו ידעת כמה נעים להאזין לך! […] אך אני יודע: כשתלך, תטריד אותי השאלה בדבר מהותך. אתה רוח רפאים, חזיון שווא. אין זאת כי אם אני חולה נפש, לא שפוי?"
"יהיה כן, מדוע שזה יטריד אותך? אתה חולה מפני שעבדת מעל לכוחותיך והתייגעת, ופירוש הדבר שהקרבת את בריאותך למען רעיון, וקרובה העת שבה תמסור למענו גם את עצם חייך. האם יש טוב מזה? זה הדבר שמשתוקקים אליו כל אצילי הנפש אשר זכו למתת עליונה."
"אם אני יודע שאני חולה רוח, האם אוכל להאמין לעצמי?"
"וכיצד תדע, אם הגאונים שהעולם כולו מאמין בהם לא חזו גם הם ברוחות רפאים? הלוא המלומדים היום נוהגים לומר, שקיימת זיקה בין הגאונות לבין טירוף הדעת. ידידי, רק אנשים מן המניין, אנשים עדריים, הנָּם בריאים ושפויים. רק את אלה שרואים את מטרת חייהם בהווה, כלומר, אנשים שהם חלק מן העדר, רק אותם יכולות להטריד ברצינות טענות בדבר מאה מרוטת עצבים, עייפות יתר, ניוון וכד'. […] מצב רוח מרומם, התלהבות, אקסטזה – כל מה שמבדיל נביאים, משוררים, אנשים הסובלים למען רעיון מאנשים מן השורה, נוגד את הפן החייתי של האדם, כלומר, את בריאותו הגופנית. אחזור ואומַר זאת שוב: אם רצונך להיות בריא ושפוי, לך אל העדר."
"מוזר, אתה חוזר על דברים שלעתים עלו גם במחשבתי־שלי," אמר קוברין. "כאילו הצצת במחשבותיי הכמוסות, צותתָ להן. אך הבה ננחית לדיבורים על אודותיי.""23
קודם הופעתו הראשונה של הנזיר, נדרשים קוברין וטניה לעבוד במשך לילה שלם כדי להדוף את צינת השחר המאיימת לפגוע בגן וביבוליו, מפזרים עשן "שחור, סמיך וצורב, שחיתל את העצים"24. ענן קודר ומחניק זה הינו הטרמה להופעתו – בענן עשן25 – של מי שנועד להגן על נפשו של קוברין בדיוק באותו האופן: דרך ובאמצעות הנזיר השחור קוברין שואל ועונה, מקשה ומשכנע, מערער ומרגיע. שיחותיהם הדמיוניות־הזויות יוצרות את אותה החמימות, אותו הלהט המגן על רוחו ומוחו של המלומד הנלהב מפני פגעי הכפור של מציאות שגרתית, חד־גונית, משעממת.
מפגשיהם של קוברין והנזיר השחור עוברים שינוי הדרגתי, גם אם מואץ, בהתאם למידת הפתיחות והביטחון שקוברין מאפשר לעצמו לחוש כלפיהם; אם ראשית ההתגלות מתרחשת במקום מבודד ומרוחק מקרבה אנושית, על גדת הנהר בערב חשוך ואפל, כשהנזיר מגיח כסופת טורנדו הרסנית ומאיימת – מערבולת של אבק, מים ורוחות עזות – הרי שזמן לא רב לאחר מכן הוא כבר מתגלה בפני קוברין בזמן ארוחה שגרתית בחברת טניה ואביה26. להוציא את התגלותו הראשונה והאחרונה, הופעותיו מתאפיינות במתינות חרישית, נטולת סערות או רושם27. לעתים כל שקוברין צריך לעשות הוא לחשוב על האגדה או להעלות שוב את דמותו וכבר הנזיר ניצב לפניו, זמין וקשוב.
יש בו, בנזיר השחור, אמת חמקמקה שקוברין מזהה אך אינו יכול לתפוס; לא רושם חיצוני – חזותו היא כשל אביון דל אמצעים – אלא סוד גדול שנדרש לפצח.
קוברין מכיר בחוכמה, ברוחב היריעה העצום של ידע אין־סופי ותהומות אין־חקר, אבל במקום לנסות ולהבין את פשרם הוא מחפש לתהות על קנקנו שלו – מעמיד את עצמו במרכז, כפי שעשה קודם שפגש בנזיר השחור לראשונה: "אילו מרחבים, כמה חופשי כאן ושקט! […] ונדמה שהעולם כולו צופה בי, שהוא עצר את נשימתו ומצפה שאבין את מסתריו…"28.
האין זו יהירות של שיגעון גדלות, זחיחות רהבתנית המתפלשת ב"נשגבות" של זה המאמין שעליו מוטל התפקיד הגורלי של הבנת רזי היקום? או שמא זהו ניסיון לאשש את שיעור הראויות, דרך לאשר את עוצמת סגולותיו נוכח המשימה הגדולה הניצבת לפניו29?
הנזיר השחור אינו אמיתי. אי־לכך קוברין, המחפש הכרה ליכולות שניחן בהן, שכלית ומחשבתית, מחפש למעשה אישרור גאוותני לגאוניותו. אלא שקוברין אינו אדם גאוותן; דיבורו והתנהלותו משוללים היבטים של גבהות לב, יהירות או יחסנות. הוא אדם המורגל להתמודד עם תפיסות הגותיות ולהעבירן הלאה – כמלומד, כמרצה, כאיש אקדמיה. אלה הן הדרישות הנתבעות ממנו, תנאים שרגיל הוא לעמוד בהם.
אמת, במקום הפלאי והנשגב, אפוף הוד, עוצמה ומסתורין, פוגש קוברין את עצמו, אך כל אדם היה רוצה לשמוע כי דרכו היא דרך האמת וכי המאמצים שעמל לא היו לשווא; כל יוצר, פועל או יוזם שואף לקבל הכרה בחשיבותו. אפילו פסוצקי מעיד כי גנו "[…] אינו גן כפשוטו, אלא מוסד שלם בעל חשיבות ממלכתית עליונה, מפני שזהו שלב מכריע, כמו שאומרים, בדרך לעידן חדש במשק הרוסי ובתעשייה הרוסית"30.
גם דברים אלה עשויים להדהד זחיחות יהירה, אך האם לא ניתן לזהות בהם (גם) תחושת אחריות כבדת־משקל? האם אין בהם כדי להסביר את חרדתו המצמיתה של פסוצקי כלפי הגן וגורלו, אימה השולטת בכל היבט והיבט של חייו?
פסוצקי אינו מחפש הכרה; גם הוא כלי שרת, פיון קטן במערכת שנועדה להגן על הדבר החשוב מכל. אילו תשבחות יכולות להיות גדולות יותר מאלה שיניב לו הגן? איזה הוד יכול להתעלות על הדר שכזה?
גם קוברין מרגיש מחויב למשימה שלשמה הקדיש את חייו – לימוד, הגות, הבנה31. לא יוהרה מניעה אותו32, על אף שהיא בהחלט עשויה להיתפס ככזו, אלא חיזוק להרשאה שניתנה לו לעסוק בדברים שהוא מתיימר לעסוק בהם.
הנזיר מסיים את דבריו לקוברין בציטוט33 מתוך הבשורה על פי יוחנן – טענה לפיה ישו הוא מקור השכל, ההיגיון והלימוד ומטרתו להביא שפע רעיוני למאמיניו.
אזכור זה מכתיר את קוברין כישו חילוני־ארצי שתפקידו להאיר את העולם בתובנתו האדירה ולפקוח את עיני האנשים סביבו, מעביר להם את עוצמות הידע שרק הוא מסוגל לקלוט בכישוריו הנדירים34.
אך עם גודל התפקיד מגיע גודל האחריות: זה שניחן מחויב להיות ראוי לדרישות המעמד.
זהו המובן האמיתי שלאורו יש לשפוט את התנהגותו וחתירתו הבלתי מתפשרת להכרה, להערכה.
קוברין לא מחפש כבוד: הוא מחפש הרשאה35.
אלא שהדבר היקר שמשקיעים בו, שמטפחים אותו, שיוצקים לתוכו דם, יזע ושנות חיים, מתגלה כדבר שונה בתכלית ממה שמתקיים באופן טבעי, משוחרר, עצמאי. בהתאמה לגישתו של הנזיר השחור, לפיה החופש מאפשר לאדם להיות כפי שהוא באמת בעוד שהעיבוד, הריסון וההליכה בתלם זורעים רק הרס וחורבן, מעשיהם של פסוצקי וקוברין מוכיחים כי תשומת הלב המרובה, שלא לומר המוגזמת, שהקדישו לרדיפה אחר מאווייהם מתגלה כמצמיתה והרסנית. זה לא המאמץ שאינו משתלם: משהו פשוט הולך לאיבוד.
הכוונה מתעוותת, הטפל הופך עיקר.
קודם מפגשו הראשון עם הנזיר, "לאחר שתיית תה של ערבית, ישב [קוברין] על המרפסת וקרא. אותה שעה בחדר האורחים התאמנו טניה, ששרה סופּרנו, אחת העלמות, ששרה קוֹנטרַלטוֹ והאיש שניגן בכינור בביצועה של סרנדה ידועה של בּראגָה. קוברין ניסה לקלוט את המילים – שפת השירה הייתה רוסית – אך בשום אופן לא הצליח להבין את משמעותן. לבסוף, כשהניח את ספרו והאזין בריכוז, הבין: נערה שדמיונה חולה שמעה בלילה בגן צלילים מסתוריים, כה נפלאים ומוזרים שנאלצה להכיר בהם כבהרמוניה קדושה, שאין אנו, בני התמותה, מסוגלים להבינה, ועל כן היא נוסקת חזרה אל הרקיעים."36
המתרגמת מסבירה כי מדובר באגדה וַלאכית37 מאת המלחין האיטלקי גָאֶטָנוֹ בּראגָה38 שעניינה דו־שיח בין בת השומעת קול מלאכי הקורא לה ובסופו של דבר הולכת בעקבותיו, לבין אמה שאינה שומעת דבר.
הסרנדה, הידועה גם בשם סרנדת המלאכים39, נכתבה במקור בגרמנית40 אך צ'כוב שמע אותה מבוצעת ברוסית על ידי חברתו, לידיה (ליקה) מיזינובָה41.
ליקה הייתה אחת מהאורחות הקבועות באחוזתו במליחובו, שם כתב (בין היתר) גם את הנזיר השחור42. היא התאהבה באנטון אהבה עזה, יוקדת – אך הוא, על אף מכתביו הסוערים, המעריצים – מעולם לא התחייב כלפיה או נהג בה ברצינות, עובדה שייסרה אותה עד שיגעון43. הדברים שכתבה לו44, לאחר ששבה למוסקבה דאובה ושבורת לב, מהדהדים לדברים שמטיחה טניה בקוברין, במכתב שהיא שולחת לו עם מות אביה, שנתיים לאחר תום נישואיהם45.
כשם שטניה דומה לליקה, הנשרפת עד כיליון באש רגשותיה, כך דומה קוברין לאנטון עצמו46, מי שרגש אחר – לא אהבה47 – מניע את רגש הקרבה כלפי הצעירה שהפכה אשה, זו ששבתה (רגעית) את לבו ואז חדלה48: "[טניה] דיברה ארוכות וברגש רב. פתאום צצה בראשו משום־מה המחשבה, שבמשך הקיץ הוא עשוי להיקשר אל היצור הקטן, החלש והדברן הזה, להישבות בקסמה ולהתאהב; במצב שבו נתונים שניהם זה כה אפשרי וכה טבעי! המחשבה הזו עוררה בו התמוגגות והצחיקה אותו […]."49
המילה "משום־מה"50 אינה סתמית כפי שהיא עשויה להיראות. רגשותיה של טניה משפיעים באופן ישיר על רגשותיו של קוברין: יש בה דבר הנדרש להגנה, להבנה, לחיבה51, היבט הגורם לקוברין לחוש עצמו גדול, עוצמתי – מישהו נחוץ וחשוב. והנסיבות – הגלישה הרכה של המציאות שהבשילה את התנאים – כמה הן מתאימות לשמש קרקע פורייה לגידול הזה, שעשוי לצמוח ביניהם, שכדאי שיצמח ביניהם, שכבר מזמן היה צריך לצמוח ביניהם.
התחושה הזו היא חלק מן האווירה הכללית, השולטת בקוברין כשהוא מצוי במקום הזה52. הוא סופג ומקרין, מפנים ומהדהד; כשם שטניה משפיעה עליו כך הוא משליך עליה את רגשותיו מפגישתו עם הנזיר, מהתרוממות הרוח שהוא חש, מאושרו העילאי. לדברים שהוא אומר אין באמת קשר אליה – לאשה שהיא, לעולמה הפרטי, לרגשותיה. הוא אפילו אינו מבין את האופן שבו היא מגיבה להצהרותיו הנרגשות53: הוא עסוק מדי לראות בה (ובאביה) משהו שלא קיים אלא בו בלבד: להט הגובל בשיגעון, רגישות המעידה על חולשת עצבים, דבקות מטורפת הגובה מחיר בלתי אפשרי.
טניה היא האפיק המציאותי לביטוי אושרו הרוחני של קוברין54 ויחד עם פסוצקי, המשוכנע (מדי) באמיתות ייעודו, בנצחיות כישרונו55 יוצרים שלושתם מארג זהה כשל משולש שווה צלעות56, שבו הצהרות גדולות מסתירות מחויבות עמוקה והרסנית57.
למעשה אין אנשים האוהבים את קוברין יותר מפסוצקי וטניה58; קוברין מבין זאת דווקא על רקע ריב (אחד מיני רבים) בין הבת לאביה, המביא את טניה לידי דמעות של ייאוש59, באופן שמעולם לא היה מנת חלקו: יוקרתו, חוכמתו, הדרו שלו – כל אלה נשארו תמיד מחוץ לשיפוט, מעבר לביקורת. לא רק שמעולם לא ספג עלבונות, הטפות מוסר או תוכחות60 – היחס אליו גבל וממשיך לגובל בהערצה כאל יצור מלאכי כמעט61, שעצם נוכחותו יכולה לרומם ולשפר את מצב הרוח כבאבחת קסם62.
אולי מסיבה זו השבר, כשהוא מתרחש לבסוף, חזק כל־כך, בלתי הפיך בחומרתו.
טניה ופסוצקי, על אף מגבלותיהם וחסרונותיהם, על אף סגידתם והתמסרותם ושעבודם, יודעים מתי לעצור ומצליחים להבדיל בין מציאות לבדיון, בין אסור ומותר, בין טוב למסוכן.
קוברין לא: הוא אולי מבין אבל הוא בהחלט אינו רוצה להשתחרר.
בסירובו זה הוא חורץ את גורלו.
כשטניה מתעוררת כדי לגלות את קוברין מנהל שיחה עם דמותו הבלתי קיימת של הנזיר הלא־אמיתי, היא נתקפת בהלה איומה, בוכה ומתייפחת63. מרגע זה ואילך חדל קוברין להמשיך בהעמדת הפנים המשכרת שלו64. ברגע זה איבד את מה שתמיד ביקש להשיג – "[…] דבר־מה עצום בממדיו, שאין להקיפו, מדהים"65, משאלת לב שהיה מוכן ברצון ובחפץ לב עצום להקריב את חייו עבורה.
קוברין מבין את ההכרח אך סולד ממנו, זועק על העוול שנעשה לו, זועם על מה שנשדד ממנו:
"לשם מה, לשם מה טיפלתם בי? […] הייתי על סף טירוף הדעת, סבלתי משיגעון גדלוּת, אבל הייתי עליז, מאושש ואפילו מאושר, הייתי אדם מעניין ומקורי. כיום נעשיתי שקול ומיושב יותר בדעתי, אבל אני כמו כולם: אני – הבינוניות בהתגלמותה, חיי משעממים… הו, באיזו אכזריות נהגתם בי! סבלתי מהזיות, אבל למי זה הפריע? אני שואל אתכם: למי זה הפריע? […] הרופאים וקרובי משפחה טובי לב יביאו בסופו של דבר לידי כך שהאנושות תיטמטם, הבינוניים ייחשבו לגאונים והציביליזציה תאבד. אילו רק ידעתם […] עד כמה אני אסיר תודה לכם!"66
בלעדי הנזיר השחור הוא הופך הלום, קהה־חושים, מרוקן, דומה לעצי הגן הנטועים בסדר נפלא שבאפלת הלילה מאבדים מקסמם הזוהר והופכים למשוללי עניין.
כיצד ייתכן שמשהו כה פסול יכול להיראות ולהרגיש כה נפלא67?
סרנדת המלאכים, אותה שומע קוברין בפעם הראשונה והאחרונה שבה מתגלה לפניו הנזיר, היא ההשתקפות הספרותית־בדיונית של הגיבור הספרותי־בדיוני; ילדה המתעוררת לשלמות מוזיקלית של צלילים בתואם מופלא הנשמעים לאוזניה בלבד. היא מפצירה באמה ללכת למרפסת כדי לומר לה מהיכן מגיע הקול אך האם אינה רואה ואינה שומעת דבר מלבד אנחת הרוח החולפת וקרני אור הירח. היא מנסה להרגיע את בתה החולה אך הבת מתעקשת: היא שומעת מוזיקה – לא כזו שמפיק בן־תמותה אלא לחנם העליז של מלאכים – אשר קוראת לה לבוא, והיא נפרדת מאמה והולכת בעקבות הצליל, בעקבות המלאכים, בעקבות ההבטחה.
פרשנותו של קוברין החלטית בשיפוטה: דמיונה של הנערה הצעירה הוא דמיון חולה, לא בריא, אך המקום אליו היא נמשכת־הולכת נעלה יותר מהמציאות שבה היא חיה כעת, מציאות שבני האדם – המוגבלים באנושיותם – אינם יכולים להשיג.
ההקבלה ביניהם ברורה, נחרצת, חד־משמעתית68: הסרנדה היא הטרמה להופעתו של הנזיר השחור וייצוג לסיפורו של קוברין ובעיקר לאופן מותו69, הביטוי המזוכך והטהור ביותר של עיסוקו70, של אישיותו, של מאווייו הרוחניים.
זו מהות קיומו בזעיר אנפין מוזיקלי.
עם זאת, משמעות הבחירה נותרת בלתי החלטית: האם שגו קוברין והנערה במעשיהם או שמא צדקו דווקא?
הנזיר השחור הוא סיפור על המתח בין מה שאדם מבקש להיות ובין מה שהוא חייב, על הפער בין המציאות האנושית, הפצועה, הלא־מושלמת לבין המוח והנפש הרוצים לנסוק כנפיים ולהגביה עוף.
במישור הפשוט, המציאותי, מיזוג זה אינו יכול להתקיים: הלבן אינו יכול להתקיים בתוך השחור, מוחלטות השיגעון והגדלות יכולה להתקיים רק בטירוף, אך המציאות שהסיפור מציג חייבת לנוע בין קצוות של ניגודים כדי להמחיש את הרעיון אותו היא מבקשת לבטא.
קוברין אינו אומר מאומה; זהו תמיד הנזיר השחור שמדבר במקומו, בשבילו, על אודותיו. את מה שהוא חושב על עצמו קוברין אינו מעיז לבטא: הוא צריך לשמוע את הדברים מפי מישהו אחר – לא אדם שהממשות שבו עשויה לעגן אותו לתכתיבים זרים, לא טהורים, אלא גורם מנותק, בלתי תלוי, כזה שהאמת שהוא משמיע חסינה בפני כל קשר אישי המאפיל על כנותה.
במצב כזה אין מניעה נסתרת.
במצב כזה השבחים חייבים להיות אמיתיים.
אנדריי ואסיליץ קוברין תולה את הישגיו האקדמיים בחולשת דעתו ואת שיגעונו המטורף בכורח המציאות, תנאי הכרחי שיוביל לנשגבות שכלתנית. הוא הולך בדרך המהדהדת לו את עצמו, מחפש משמעות והוכחה לקיומו, לכישרונו, ליכולותיו.
ברקע נמצא תמיד ההיבט האישי, זה שאי־אפשר להתכחש אליו, שנובע מתוך מצוקה שלא מדברים על אודותיה אבל היא עולה מבין השורות – מצוקה של אובדן, של תלישות, של חוסר הגדרה. אמת שיושבת עמוק, עמוק מדי, מעבר למילים. ההשלכות שהיא מייצרת, הנקודות שהיא לוחצת עליהן, מכתיבות את ההתנהלות הנפשית, התת־קרקעית, המכוננת, המשפיעה – התנהלותו של קוברין בעולם.
על אף שהוא עשוי להיתפס ככזה, הנזיר השחור אינו (רק) סיפור על יהירות ועליונות מחשבתית71.
זהו סיפור על המחיר שנתבע מאדם לשלם כדי ללכת עם האמת הבוערת שבו ולהגשים את עצמו בכל מחיר, סיפור השואל מהי אותה אמת בוערת ששווה להקריב בעבורה חיים שלמים והאם היא שווה את קורבנות הייאוש העצומים הנגבים בדרך.
האם טעה קוברין או צדק?
התשובה דו־ערכית כמו הסיום: "כשוורווארה ניקולייבנה התעוררה ויצאה מעבר למחיצות, קוברין כבר היה מת, וחיוך של עונג עילאי קפא על פניו."72