על אדיקות וקפדנות – עיון בסיפור "רצח" לאנטון צ'כוב
על אדיקות וקפדנות –
עיון בסיפור רצח לאנטון צ'כוב
במערך תפיסתי הנע בין אדיקות לקיצוניות דתית, מהי אמת המידה הנכונה לסמן את הגבול שבין הרצוי למופרז־עד־כדי־שיגעון?
סיפורו של אנטון צ'כוב, רצח, פותח בהצגה חיובית דווקא של אחד מסממני הדת המובהקים ביותר: טקס התפילה.
התפילה, הפותחת את היצירה, מתרחשת אולי במקום ההמוני והארעי ביותר שניתן להעלות על הדעת: תחנת רכבת. על פניו אין זה המקום המתאים לקיים בו טקס שכזה, שכן תחנת רכבת אינה מקום של התאספות אלא התקהלות רגעית לשם פיזור מהיר; אתר שמהותו להפריד בין אנשים, לא לאחד אותם יחדיו. ועדיין, במקום זה, אולי שמא דווקא במקום זה, נערכת תפילת הלילה, בנוכחות העובדים ובני משפחותיהם, העומדים כולם "דוממים, שבויים בקסם נצנוצי הנרות ויבבת הסופה השלגית שקמה בחוץ לפתע פתאום […]. פניו של מאטוֵיי זרחו משמחה, הוא שר ומיתח את צווארו כמבקש לעוף. הוא שר בקול טנור, וגם את פרקי התפילה קרא בצלילי טנור מתוקים הנכנסים אל הלב. כשפצחו בשירת "קול מלאכי השרת" נופף בידו מעשה ראש מקהלה, ובעודו מחרה־מחזיק אחרי באס הזקנים העמום של הדיאקון, היה מסלסל בקול הטנור שלו איזו נעימה סבוכה עד להפליא, וניכר בפניו שהוא רווה רוב נחת"1.
התפילה מסבה למאטוֵיי טֶרֶחוב, גיבור הסיפור, אושר עילאי; אין זו הנאה פשוטה, גשמית, יום־יומית, כי אם תחושה מרוממת של התעלות. רגש הנושא אותו מהמציאות של כאן ועכשיו אל הוויה־חוויה שמימית. לדידו מדובר במשהו משמעותי הרבה יותר מקסם נצנוצם של הנרות נוכח הסופה המתרגשת שבחוץ: קסם היוצא משורש נשמתו ונוסך בו שלווה וקורת רוח, חיבור שמימי עם מציאות נשגבת וכוחות עליונים.
טקס מיוחד זה שבו הוא משתתף אינו רק תפילה אלא גם נקודת חיבור בין אנשים המצטופפים יחדיו. בלעדיו, הריהם סתם אזרחים שכל קשר ביניהם מתקיים רק בגין מקום הימצאותם המשותף. התפילה, השירים, הרוממות הרוחנית – כל אלה הם חומרי החיבור המלכדים את הזרים המצטופפים בתחנת הרכבת פְּרוֹגוֹנַאיָה, הופכים אותם לקבוצה מלוכדת־מאוחדת, שלה בסיס משותף רחב הרבה יותר משגרת יומם החד־גונית. זהו האור המנצנץ באפלת חייהם. בלעדיו לא יישאר לא כלום: "אך הנה תמה התפילה, הכול התפזרו חרש, ושוב עמדה התחנה אפילה ושוממת, ודממה גדולה ירדה עליה, דממה שאין מוצאים כמותה אלא בתחנות הניצבות להן בדד בשדה או ביער, שעה שהרוח נאנקת אי שם ואינך שומע דבר זולתה, ולבך חש את כל השיממון הזה שמסביב, את כל תוגת החיים השוטפים להם לאיטם"2.
מאטוֵיי מתגורר בבית מרזח – לא בבית משלו, אלא אצל דודנו. על אף שלא נותר עוד איש בבית הנתיבות, לא ברצון הוא חפץ להתנתק ולשוב חזרה אל מעונו. בעיקר אין הוא רוצה להפנות את גבו אל החוויה המיוחדת שזה עתה התרחשה כאן. על כן הוא נשאר ומתחיל לגולל שיחה על אודות עצמו וחייו.
מאטוֵיי אינו אוהב את חייו הנוכחיים בבית דודנו. הוא נאלץ לדור שם בגין בריאותו הרופפת, אך רבות הוא מצר על הריחוק מן הכנסייה ועל ההתנהלות הגסה שבבית: הקללות, הלכלוך, הצפיפות האנושית. דודנו, יאקוב איוואניץ', הינו טיפוס קפדן באדיקותו. הוא מרבה לגעור ולהוכיח ללא הנחות או יוצאים מן הכלל, שופט לחומרה את כל האחרים, שאינם מקפידים על מצוות ומנהגי הדת כפי שראוי בעיניו לעשות, ומקיים את טקסיו הדתיים בביתו, בעידודה ובתמיכתה של אחותו הצפודה והקרקרנית, המחרה אחר רצונו וחומרתו.
מעמד מקום מגוריו הנוכחי של יאקוב איוואניץ', ולפיכך מקום מגוריו של מאטוֵיי, נלמד בעקיפין הודות לתיאור קורותיו של סרגיי ניקאנוריץ', מזנונאי תחנת הרכבת. סרגיי ניקאנוריץ' היה בעברו "איש עתיר ממון ובעליו של מזנון בבית נתיבות מן המדרגה הראשונה, בעיר מחוז ששתי מסילות ברזל מצטלבות שם. בימים ההם התהלך לבוש פראק, עם שעון של זהב"3. גינוניו, לבושו, אצילות המקום אותו ביקש לנהל ביד רמה – הכול פרח ונעלם בשרשרת של מקרי ביש וכישלונות אישיים ומקצועיים כאחד עד שמצא עצמו, סופו של דבר, בתחנת הרכבת פְּרוֹגוֹנַאיָה המטונפת, הענייה וההמונית. סרגיי ניקאנוריץ' ומאטוֵיי טֶרֶחוב חולקים ביניהם את אותה עליבות גורל, מאירים זה על זה בנוכחותם המתוסכלת, המבוזה, המוחמצת. עליבות ביתו של הדודן טֶרֶחוב אינה נופלת מעליבותה של תחנת הרכבת, וריקנותו המובסת של פונדק הדרכים לשעבר מזכירה את הידרדרותו המצערת של המזנונאי מאיגרא רמה לבירה עמיקתא.
אולם בעוד סרגיי ניקאנוריץ' המזנונאי שבוי באכזבתו ובמפח הנפש שלו, מתפלש בהם שוב ושוב בצער וברוגז הולכים וגואים, מאטוֵיי מצליח לייצר ולמצוא לעצמו הפוגה רגעית ומשמעותית בחדר התפילה המאולתר ובהתרפקות על מזמורי השירה.
התפילה והדת, במובן זה, הם חבל ההצלה של מאטוֵיי ויתרונו על פני אומללותו המתמשכת וחסרת המוצא של סרגיי ניקאנוריץ' האומלל. בעולם של היעדר תקווה ואפשרויות, הן עוגן (קטן) של אושר ושפיות.
נטייתו הדתית של מאטוֵיי החלה עוד בצעירותו, כשליווה את אמו במסעות צליינות ולאחר מכן הצטרף למקהלת בית החרושת, שם היו מאריכים בתפילה, למגינת ליבם של המתפללים ולשמחתו הרבה של מאטוֵיי עצמו. הרבה הוא מתענג על זיכרון ילדות ישן ומתוק זה בימי חלדו הקשים. ברם, על אף שאהב את הציות ואת תמימות הדרך, ואולי דווקא בשל כך, אושרו הרוחני לא היה שלם אז, בימים התמימים ההם, וודאי לא כפי שהוא כיום, בבהירותו המפוכחת: היה זה השטן, כך דימה לעצמו, שסלד מהתנהגותו נטולת הדופי והחל להסותו ולשכנעו להקצין באדיקותו ובגינוניו הדתיים. כך החל מאטוֵיי להיות "צדיק יותר מן האפיפיור": להתנזר ממאכלות חולין ומבשר, מחמאה ומשמן, משתיית תה ואפילו מים. הוא התמסר לצומות בדבקות עצומה, בין אם היו משמעותיים או נטולי חשיבות. עינויי הגוף הללו באו לו בקלות רבה מרגע שהתרגל אליהם ועל כן הוסיף עוד סיגופים מסיגופים שונים, מייסר את גופו בכל דרך שבה יוכל להפגין את אדיקותו המסורה ומחויבותו העמוקה לחיי הדת. קפדנותו המופרזת והמופרכת כלפי עצמו הביאה את מאטוֵיי להקפדה גורפת כלפי בעלי התפילה והכמרים הזקנים, אשר נהגו כולם שלא בהתאם לתפיסתו המדקדקת אלא בקלות ראש ובזילות נהנתנית ובלתי רצויה. נדמה שאיש לא התייחס עוד למנהגים, לתפיסות ולדרישות המצוות באותה הרצינות ודבקות הנפש כשל מאטוֵיי עצמו; איש לא היה כשיר בעיניו להנהיג תפילה או להאזין לוידויו. אף לא אחד מהם נמצא ראוי לחלוק איתו את אותו חלל מקודש שהיה עבודתו הדתית וחייו בכללותם. על כן פרש מאטוֵיי מהציבור ומחברתם של עסקנים עצלנים, חוטאים תאווי בשר ותענוגות, טמאים שאינם מכירים בחשיבות המקום והמעשה, וייסד לו בית יראה משל עצמו.
במבט לאחור מבין מאטוֵיי כי לא הקפדה יתרה וראויה לשבח הייתה זו כי אם יהירות גאוותנית מעשה שטן, אשר סימאה את עיניו והסיטה את לבו מלהבחין בדרך המושכלת והנבונה. אולם בימים ההם התנזרותו הסגפנית והמבודדת הוציאה את שמו למרחוק:
"[…] יצאה השמועה בעיר: מאטוֵיי – איש קדוש, מאטוֵיי מעלה ארוכה לחולים ולטרופי הדעת […]. מנהגו של עולם, כידוע, שכל אימת שצצה איזו תורת הבל או כת של כופרים, שוב אין לך מנוחה מן הנשים: עטות עליך כולן כמו זבובים על הדבש. ככה דבקו בי מיני נקבות ובתולות זקנות, קדות לפני אפיים ארצה, מנשקות את ידי וצווחות שאיש קדוש אני וכיוצא באלה הדברים, ואחת אפילו ראתה על ראשי הילה של זוהר. צר נעשה לי המקום בקיטון התפילה, שכרתי לי חדר גדול יותר, ולמהומה שוב לא היה סוף: לכד אותי השד ברשותו לאין מוצא, ובטלפיו הנתעבים הסתיר מפני את האור. כולנו נהיינו כאחוזי עוועים. אני קורא את התפילה, והנקבות והבתולות הזקנות פוצחות ברינה, ושעה שהן עומדות להן ככה על הרגליים יממה ומעלה בלא מאכל ומשקה, הן מתחילות לפרכס פתאום כאילו אחזה אותן קדחת: אחר כך מצטווחת האחת, ואחריה רעותה – זוועת אלוהים! […] אבל לא הכה אותי הרעם […]. בימים שכבר הייתי מוחזק לקדוש אצל כל בני העיר, וגם גבירות ואדונים מבעלי העליה התחילו באים אצלי בחשאי לבקש להם ניחומים, באותם הימים הלכתי אל בעל בית החרושת שלנו, אוסיפּ וארלאמיץ', לבקש ממנו מחילה […] והוא עמד ונעל את הדלת על בריח ונשארנו שנינו ביחידות, פנים אל פנים. ואז התחיל לייסר אותי בדברים […]: 'כבר מזמן […] רציתי לדבר איתך, שד משחת שכמותך […]. נדמה לך שאתה קדוש? לא, לא קדוש אתה אלא כופר, מחלל שם שמיים ועושה את הרע בעיני אלוהים! […]' וככה היה שופך והולך […]. ככה דיבר שעתיים ומעלה. והמילים שאמר ירדו לי חדרי בטן, ונפקחו עיני לראות. הקשבתי לו, הקשבתי – ופתאום פרצתי בבכי. '[…] היֵה ככל האדם, אכול, שתה, התלבש, התפלל, כמו שנוהגים כולם; ומה שלמעלה מן הנוהג, הריהו מן השטן […] הכול פרי הגאווה.' […] ועכשיו אני אוכל ושותה כמו כולם, ומתפלל כמו כולם […]. ואם יקרה עכשיו המקרה וריח של טבק או של יי"ש יעלה מן הכומר לא אתחצף לחשוב עליו דברים של גנאי, שהרי הכומר גם הוא בשר ודם. וכשצצה שמועה על איזה קדוש, כביכול, שקם פה פתאום בעיר או בכפר, והוא שרוי בתענית ימים ושבועות ומסתגף במיני סיגופים, הרי אני כבר יודע ידו של מי באמצע."4
הנשים הבאות אל מאטוֵיי מבקשות מענה לכל תחלואיהן וצרותיהן. "נשים, דעתן קלה" – אפשר וזהו התירוץ להתנהגותן הבלתי הגיונית, אך ביסודו של דבר, חייהן הקשים של הנשים, נשואות ורווקות כאחת, ידעו מנה בלתי מבוטלת של עול וצער, פירות המציאות השגרתית של קיומן הקשה. על כן, בתפיסתן הכואבת אך המשוועת לגאולה, הן פונות למי שנדמה בעיניהן להיות מרומם מעל למציאות ומשום כך גואל ומושיע. מאטוֵיי, המדבר על אודות עצמו, מבין היטב את ההבל שבדבר, את ההיסחפות הנואשת למציאת משמעות בלא־כלום, את העליבות היום־יומית החושפת את העליבות הקיומית ואת ההתרפסות וההתבטלות השגויות בפני כל דבר שיכול להביא ולו מעט נוחם והקלה. הטירוף, כך נוכח מאטוֵיי לדעת, מתנהג כמחלה מדבקת: האמונה היא תחושה רבת כוח. אמונה בכוחות עליונים או בקדושתו של אדם – על אחת כמה וכמה. ההסבר ההגיוני מקבל צידוק רוחני שאין למעלה ממנו. הרצון להתעלות שלא בדרך הנכונה והמקובלת סופו לדרדר את האדם מטה־מטה, גם אם אין הוא מודע לכך בהבנה מפוכחת.
עם זאת, שיגעון העבר של מאטוֵיי וטירופו הרגעי, מעשה ידי הגאווה והרוממות, לא הסתיימו אצלו, גם לא עם דבריו המושכלים של אוסיפּ וארלאמיץ'. כעת "סובלים" דודנו ודודניתו מאותה תפיסה שגויה, קיצונית ומעוותת, המציירת אותם כקדושים בעיני עצמם, צדיקים וטהורים יותר מכל האחרים ולפיכך מעודדת אותם לפסוע באותה דרך חתחתים המובילה לאבדון. אך בשעה שדרכו של מאטוֵיי הובילה אותו ל"זימה" (כדבריו) ולהולדתו של ילד בלתי חוקי, הקצנתם של יאקוב איוואניץ ואחותו אַגְלַאיָה מדרדרת אותם לכדי משהו חמור בהרבה. גם להם דרוש, כך נראה, מישהו אשר יטלטלם מתוך התנהלותם השגויה, מורה דרך אמיץ ותקיף שיכריחם לזנוח את תפיסותיהם היהירות והמסוכנות, אך לדאבונו ומר־גורלו של מאטוֵיי – אדם כזה פשוט אינו בנמצא.
המספר אינו מביע את דעתו – לא כביקורת מפורשת ולא כצידוד במעשיהם של יאקוב איוואניץ' ואַגְלַאיָה, אלא מותח חוט דקיק אך מורגש היטב של שיפוטיות המגנה אותם לרעה, כשהוא מזהה את ביתם כמקום משכנם של כוחות רשע ויצורים אפלים:
ראשית באמצעות השלג, שענניו מפזזים "כמכשפות בהילולה של שבת"5 בדרכו של מאטוֵיי.
שנית, באמצעות הטבע הסוער שבחוץ, אשר כמו מבקש לרמוז או להרתיע בפני מאטוֵיי על הסכנה העתידה להתרחש עליו במחיצתם6.
שלישית, באמצעות האופן שבו נתפס הבית בעיני העוברים ושבים – "בייחוד בלילות ירח, [כשהיה] מראה החצר האפילה עם הסככה, ומראה השערים הנעולים, מעורר תמיד רחשי שיממון וחרדה סתומה, כאילו התגוררו שם בפונדק מכשפים רעים או שודדים"7.
גם קודם הקצנתם הדתית לא הייתה משפחת טֶרֶחוב חביבה על הבריות, וודאי שלא עם פניהם הזועפים תמיד, מחיריו המופקעים של פונדק הדרכים שניהלו ואי־הסדר אשר שלט בבית, בחצר ובחיות. יאקוב ואַגְלַאיָה "שימרו" את אווירת הלכלוך, ההמולה והרפש, הזניחו את התחזוקה השוטפת וחמור מכך – הפליאו לשמר את אותה הקצנה דתית שעברה בין צאצאי המשפחה מדור לדור, כמו פגם גנטי או רעיון נואל שמעולם לא הופרך מיסודו (כנראה משום שמעולם לא היה בנמצא גורם חזק דיו שיוכל לעוקרו מן השורש): "מאז ומעולם התייחדו הטֶרחובים באדיקותם המופלגת, ואף דבק בהם הכינוי "בעלי תפילה". ואולם, כיוון שחיו פרושים מן הציבור כדובים במאורתם ולא התרועעו עם שום אדם והיו משיגים הכול בשכלם שלהם, כיוון שכך נתפסו לחלומות ולהזיות ולספקות בענייני אמונה, וכמעט כל דור ודור במשפחתם היה דבק בדת לפי דרכו שלו. סבתא רבה אַבדוֹטיָה […] דבקה ב"אמונה הישנה"8, ואילו בנה ושני נכדיה (אביו של מאטוֵיי ואביו של יאקוב) היו הולכים אל בית היראה הפראווסלאבי ומארחים בביתם את הכמרים, והיו מתפללים בכוונה גדולה לפני האיקוניות החדשות כשם שהתפללו לפני הישנות; בערוב ימיו התנזר הבן מאכילת בשר וגזר על עצמו תענית דיבור, שכן כל דיבור ושיחה היו לו בגדר חטא, ואילו הנכדים התייחדו בכך שלא הבינו את הכתובים כפשוטם אלא היו הופכים ומהפכים בהם, כיוון שטענו שכל מילה ומילה בכתבי הקודש יש בה איזה סוד טמיר. נינהּ של אַבדוֹטיָה, מאטוֵיי, נאבק מנעוריו בחלומות ובהזיות וכמעט שאבד בהם; הנין האחר, יאקוב, שמר את חוקות הכנסייה הפראווסלאבית, אך לאחר מות אשתו חדל פתאום ללכת אל בית היראה והיה מתפלל בביתו. כמוהו ראתה וכן עשתה אחותו אַגְלַאיָה: היא עצמה לא הייתה הולכת אל בית היראה, וגם לדאשוּטקה9 לא נתנה ללכת. על אַגְלַאיָה אף הוסיפו וסיפרו שבנעוריה הייתה הולכת […] אל "המצליפים"10, ועד היום היא נמנית עמם בסתר, שעל כן היא מתהלכת במטפחת צחורה לראשה"11.
האומנם זהו עניין גנטי או שמא תרם לטירוף זה גם בידודם של בני המשפחה במרוצת השנים והדורות?
האומנם יש אנשים הנוטים יותר להקצנה חסרת היגיון או שמא זו סכנה המשחרת לפתחו של כל אדם, העשוי לאמץ אותה מתוך חולשה או שיבוש הדעת בשלב כזה או אחר של חייו?
בין כך בין אחרת, יאקוב איוואניץ', כמאטוֵיי בזמנו, מדיר עצמו מבית היראה משום שתפילת הציבור אינה מדויקת ומדוקדקת כראוי ומנהגי הכמרים השותים ומעשנים אינם טובים בעיניו. את הקטעים שהשמיטו האחרים אומר הוא באריכות ובדבקות ואף בשעות החולין מוסיף הוא להקפיד על כל דבר ועניין.
יאקוב איוואניץ' אינו תופס את חייו כשגויים או מסולפים. ההפך הוא הנכון – מעשיו נראים בעיניו כדרך האמיתית והראויה, שבה צריך להידבק כל אדם באשר הוא: "הוא היה מתפלל ושר מזמורים ומעלה קטורת ויושב בתענית לא על מנת לקבל איזו טובת הנאה מידי שמיים, אלא למען הסדר הטוב בלבד. אי אפשר לו לאדם בלא אמונה, וזו צריכה ללבוש את צורתה הראויה לה, שנה־שנה ויום־יום כדת וכמנהג, על מנת שידבר האדם בוקר־בוקר וערב־ערב אל האלוהים במילים ובמשפטים היאים לאותו היום ולאותה השעה. חייב אדם לחיות את חייו, ומשמע גם להתפלל, כטוב בעיני אלוהים, ועל כן מצווה הוא להתפלל יום־יום ולשיר לפני האלוהים רק מה שטוב בעיניו, דהיינו מה שמורות הִלכות הדת […]. הדבקות בסדר הזה וההכרה בחשיבותו הסבו ליאקוב איוואניץ' הנאה גדולה בעת התפילה. אם נאלץ להפר את הסדר מאיזו סיבה, כגון שהיה עליו לנסוע העירה להביא סחורה או להיכנס אל הבנק, היו כליותיו מייסרות אותו ונפשו נעגמת"12.
אמונה, לדידו של יאקוב איוואניץ', היא מצרך חשוב לחיי אדם: היא שעוזרת לו לקדש את חייו מעל החולין ולצקת בהם משמעות וטעם. על כן יש לכבד אותה ולדבוק בה כפי שמכבדת ומרוממת היא את האדם הדוגל בה. יאקוב איוואניץ' רואה את עצמו כאדם המקדש ומקדיש את חייו לשם מטרה נאצלת וחשובה. בעיניו הוא הולך בדרך הצדק וכל סטייה נתפסת כשינוי פסול הפוגם בשלמות נפשו. זהו גם האופן שבו הוא תופס את נוכחותו של מאטוֵיי בביתו ובחייו: הפרעה פסולה ומתמשכת, השוללת ממנו את החירות לנהוג כפי שהוא מאמין כראוי וכנכון.
מאטוֵיי מעביר שיפוט תמידי על אמונתו התמימה של יאקוב איוואניץ' בהטפותיו, בהתנגדותו לסדר היום הקבוע, בהתנהגותו פורקת העול, בגערותיו ובתוכחותיו. הוא מערער את שלוותם של יאקוב ואַגְלַאיָה כשהוא מטיל דופי במעשיהם ובהתנהגותם. משום שאינו נתפס כדמות סמכותית שיש להאזין לה ולקבל את דבריה אלא דווקא כטיפוס עצלן המתחמק מן המלאכה ומן המסירות והדבקות הדרושות לעבודת רוחנית גבוהה כל־כך, הטפותיו נשמעות מייגעות ומסוכנות באוזניהם של יאקוב ואַגְלַאיָה והתוצאות הקשות אינן מאחרות לבוא.
ניגוד זה עשוי היה להתפרש כהבדלי גישה תמימים, כמו אין לדעת מי הצודק ומי המפריז השוגה. ואולם עמדתו המשתמעת של המספר היודע־כל, כמו גם בחירתו להציב את וידויו של מאטוֵיי על עיוורנו והתפכחותו קודם לתיאורו המוטרד של יאקוב איוואניץ', מעמידים את האחרון באור ביקורתי נוקב. זאת ועוד: על אף קומתו הגבוהה ויפת התואר, עיניו של יאקוב איוואניץ' מביעות רוע חמור סבר, מסגירות את מה שלא ניתן להסוות מתחת לחזות מרשימה ולבוש מוקפד13. חמור מכך: מצבו הנפשי מתחיל להידרדר. כשדבריו של מאטוֵיי מחלחלים אל תודעתו הוא שוב נשטף אשליות והזיות, המועצמות בגין החורף המתמשך ללא סוף, חורף המקדיר את לבו ומתסיסו לכדי אי־שקט תמידי ורצון להתקוטט ולריב.
בתוך הקלחת האיומה והמטרידה הזו, מתחיל יאקוב איוואניץ' להתבונן בעין חדשה על חייו: כשהוא מביט בבתו, אשר "לטשה באביה זוג עיניים דהומות, מטומטמות […] ביקש להטיף לה מוסר, אך היא נראתה לו נבערת וחשוכה יותר מדי, ולראשונה מאז באה לעולם הבין שאין לה שום אמונה בלבה. וכל החיים האלה ביער, בשלג, במחיצת המוז'יקים השיכורים וגידופיהם, נראו לו פתאום חשוכים ונבערים כנערה זו עצמה, ובמקום להטיף לה מוסר עמד ונופף בידו דרך יאוש ונכנס שוב אל הבית. אותה שעה באו הז'אנדארם וסרגיי ניקאנוריץ' לבקר שוב את מאטוֵיי. ויאקוב איוואניץ' נזכר שאנשים אלה אף הם אין להם שום אמונה בלבם ואין הדבר מטריד אותם כלל, וחיי האדם נדמו לו משונים, חסרי פשר וחסרי תוחלת כחיי הכלב; גלוי ראש שוטט בחצר אנה ואנה, אחר כך יצא אל הכביש והתחיל מהלך באגרופים קמוצים – שלג כבד ירד אותה שעה – זקנו מתבדר ברוח והוא מנענע בראשו בלי הרף, שכן העיק לו משהו על ראשו ועל כתפיו, כאילו רבצו שם שדים, ודמה עליו שלא הוא מהלך לו ככה אלא איזו חיה, חיה ענקית, אימתנית, ושאם יצעק פתאום, יינשא קולו בשאגה מקצה השדה ועד קצהו ויפיל בהלה על כל שומעיו […]"14.
מתוך אותו בלבול וכהות חושים, מתוך חוסר המודעות וחוסר ההתמצאות, מאבד יאקוב איוואניץ' את עשתונותיו וחובט במאטוֵיי ששוב מכעיסו. חבטתו המטורפת אינה הורגת את מאטוֵיי – את זאת עושה אַגְלַאיָה, שבמצוות אחיה מכה במאטוֵיי במגהץ, לא פעם ולא פעמים, ומעולם לא מביעה חרטה על מעשיה; שנאתה כלפיו משלהבת אותה ומביאה אותה להתבצר בעמדותיה, בטענותיה, בשיגעונה הדתי ובטירופה הנפשי.
אדיקותם הקפדנית של יאקוב איוואניץ' ואַגְלַאיָה הובילה אותם לכדי מעשה רצח נורא בסתמיותו ואכזריותו. בהידרדרותם הם מושכים אחריהם אף את דאשוטקה (בתו של יאקוב) וסרגיי ניקאנוריץ', כשותפים לדבר עבירה. הארבעה נשפטים, נאסרים ומוגלים. חייהם, שמעולם לא יכלו להיות טובים יותר, הופכים כעת לנסבלים אף פחות. אך דווקא אז, "למן היום שנכנס אל בית הכלא לחיות שם במחיצת אנשים שנתקבצו ובאו מכל קצווי הארץ […] ולמען היום שהתחיל מקשיב לדבריהם ונותן דעתו על עֱנוּתם, שב יאקוב איוואניץ' וכיוון את לבו אל האלוהים, ועתה נדמָה לו שנמצאה לו סוף־סוף אמונה של אמת, זו שערגו אליה כל כך וחיפשו אחריה ימים רבים כל כך בני טֶרֶחוֹב כולם, החל בסבתא רבה אַבדוֹטיָה. עתה כבר ידע הכול והבין הכול – מה מקומו של האלוהים ואיך צריך לעובדו, ורק דבר אחד לא היה מובן לו כלל, מדוע שונים כל כך זה מזה גורלותיהם של בני האדם, ומדוע האמונה הפשוטה הזאת, שבריות אחרות מקבלות אותה במתנה מידי האל יחד עם חייהם, מדוע נגזר עליו לשלם בעדה מחיר כבד כל כך, עד שידיו ורגליו, כמוהן כאיבריו של שיכור, מרטטות תמיד בשל כל אותם מוראות ויסורים, שמן הסתם יהיו נמשכים והולכים כך בלי הפוגה עד יום מותו. הוא אימץ את עיניו ונעצן עמוק בעלטה, ונדמָה לו שמבעד לאלפי וֶרסטאות של אפילה הוא רואה את מולדתו, את הפלך שנולד בו, את המחוז שלו, את פְּרוֹגוֹנַאיָה, רואה את החשיכה ואת הבערות, את קשי הלב ואת שוויון הנפש האטום, הקודר, הבהמי, של האנשים שעזב שם; מבטו נתערפל מן הדמעות, אך הוא הוסיף והביט אל המרחקים […] והלב נכמר בו מגעגועים אל המולדת, ורצון ניעור בו לחיות, לשוב הביתה, לספר שם על אמונתו החדשה ולהציל מאבדון ולו נפש אחת, לחיות בלי יסורים ולו יום אחד"15.
בראייתו הנוקבת בתקופה הקשה בחייו מבין יאקוב איוואניץ' את הקושי בקיום אמונה מתוך בורות ואת השקר בדת המתכחשת לאחר בגין היותו "בלתי ראוי" עבורה. לאחר כשהכול אבד לו, מגלה יאקוב איוואניץ' את מהותם הנכונה של החיים – לא זו שבה החזיק או החזיקה שושלת משפחתו הענפה והמשוגעת. כאשר קורסת חומת הביצורים של השכנוע הפנימי והרגש האנושי הפשוט מזדחל ומציף את הלב, אזי יכולה להתעורר ולעלות גם ההבנה הנכונה בדבר מהותה הטובה של האמונה; אמונה הנובעת מתוך שפע ורצון להיטיב, לא להחמיר. אמונה המבקשת להיאחז בחיים ולהאדירם, לא להסתגף ולהסתגר בין כותלי מעבדה כדי למדוד את דקדקנות המעשים על חשבון הבנתם הבהירה והמתוקנת.
יאקוב איוואניץ' הוא החוליה האחרונה בשרשרת16; עם מותו יקיץ הקץ על טירופה הדתי של משפחתו הענפה לדורותיה. גם הבנתו החדשה תיגנז משיגיעו ימיו אל קיצם, מבלי להשפיע, מבלי לחלץ אדם אחר מתהומות הבלבול והקפדנות השגויה אליה ידרדר.
מחלתו המדבקת של יאקוב איוואניץ' אינה רק עניין העובר בתורשה: זו תופעה רחבה יותר, המכשפת ומענה אנשים נוספים, רבים, טועים ומתעתעים.
תפיסתו המסולפת של יאקוב איוואניץ' הובילה לרצח ולמחיקתה של משפחה שלמה.
התעוררותו הייתה מאוחרת מדי, מוחמצת.
אך מה לגבי כל האחרים?