"כאלפיים לשונות ובנות־לשונות מדוברות כיום בעולם, וכל אחת שונה מחברתה. לשון לשון והגאיה המיוחדים לה, לשון לשון ואוצר מילותיה, לשון לשון ודרכי נטיותיה. אבל לא בדברים אלה בלבד, שהם קובעים את צורתה החיצונית של הלשון, נבדלות השפות זו מזו. יש עוד הבדל היורד לשיתין של כל שפה ולשון, הוא הדבר שווילהלם פון הומבולדט קרא לו "הצורה הפנימית של השפה". תפקידה של הלשון לשמש ביטוי לעולמו של האדם מבחוץ ומבפנים על כל מה שנמצא בו ועל כל המאורעות המתרחשים בו בכל עת ובעל שעה, אבל מכיוון שכך, הרי משקפת היא גם את דרכי הסתכלותו של האדם ותפיסתו את העולם ההוא. מכאן שכל לשון אוצרת בקרבה השקפת־עולם ואמנות ודעות וסדרי חברה ואורחות חיים וכל עושרה הרוחני של האומה הדוברת בה. […] תחיית הלשון העברית בפינו ובעטנו לא תהא של ממש כל זמן שנסתפק בידיעת צורתה החיצונית של הלשון ולא נחתור בכל כוחנו ובכל מאודנו להשליט עלינו גם את צורתה הפנימית, שהיא בלבד תכוון את דיבורנו ואת כתיבתנו." (ד"ר בנימין קלאר, "שימוש הלשון: הצורה הפנימית", לשוננו לעם א ג, תש"ו, עמ' 3 – 5)
קורט רוזנדורף, קונרד פרידמן, אווה שטאובנפלד וברנרד ליטובסקי הם רביעיית רביעיית רוזנדורף מאת נתן שחם. כנר ראשון, כנר שני, וויולנית וצ'לן שהגיעו מגרמניה לארץ בשנים שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.
באחד משלבי הקריאה עצרתי לבדוק מתי בדיוק נכתב הספר הזה כי הדעות שמובאות בו – אלה שמדברות בשבחה של גרמניה ומהללות אותה על כל מה שהיא כן והארץ לא – מנותקות כל־כך ממצב העניינים ומהמציאות ההיסטורית, באופן שרק בורות מוחלטת יכולה לייצר, שהייתי חייבת לשאול מתי אפשר היה לכתוב דברים כאלה ולגרום להם להישמע כל־כך אמינים ומקוממים בעת ובעונה אחת.
במובן מסוים קורט, קורנד, אווה וברנרד מתפרשים על סולם המדד של ההצלחה וחוסר הקבלה, האהדה והשנאה לארץ: פרידמן, הכנר השני, בקצה הציוני ואווה, הוויולנית, בקצה המתנשא והמתנכר. דמותו של הסופר אגון לוונטל שאינו חבר ברביעייה אלא מלווה אותה מן החוץ, כחברו הקרוב של קורט רוזנדורף, מוסיפה נינוח סולד משלה בדמות הרתיעה מהשפה בהשוואה להלל הבלתי פוסק לשפה הגרמנית – מעיין של מים מפכים לעומת הצייה המדברית השוממת של שפה מתה שאין הוא מאמין שניתן להחיות או שקיימת בכלל סיבה לעשות כן.
אם יש משהו שנתן שחם מצליח להוכיח הוא כמה אגון לוונטל טועה. כמה השפה החבוטה והמושמצת הזו היא שפה חיה ונושמת ושופעת ועשירה ומגוונת, המצליחה למלא ספר שלם ברגשות ותובנות והגיגים והשקפות, וכמה לא צריך קביים של שפה אחרת כדי להביע דברים עמוקים ורעיונות חשובים ברהיטות, בשלמות, באהבה. רביעיית רוזנדורף הוא ההוכחה שעברית היא שפה שעומדת לעצמה, בזכות עצמה, כחלק בלתי מעורער ובלתי מנוצח, בהתרסה מחוכמת כנגד כל מה שגיבוריו מנסים לטעון נגדה וכנגד הארץ שזו שפתה. בשנים לפני פרוץ המלחמה הם אינם יכולים להעלות על דעתם מה תעשה אותה גרמניה הנעלה, הנאצלת, הנשגבת, ערש התרבות והמוזיקה, ולאן תגיע הארץ ותושביה ושפתה, אבל נתן שחם יודע ואנחנו יודעים והעולם – לפחות זה שאינו עסוק בהכחשות ובשנאה – יודע, ולכן הדברים הנאמרים נתפסים כמבוססים מאוד מצד הדמויות אך כתלושים ומופרכים מצד המציאות הסותרת אותן.
זו גדולה של ספרות, המאפשרת את קיומם של ניגודים חריפים כאלה על במה אחת, בהכלה שנותנת לכל אחד ביטוי ומקום.
רביעיית רוזנדורף הוא ספר שהעברית שבו משתווה לעלילה שבו. זה לא קורה בדרך כלל. נדרשת יכולת מיוחדת לבנות עולם עלילתי ונפשי מחד ולתאר אותו בכישרון ספרותי שווה ערך מאידך, בשילוב ובתואם. כמו המוזיקה שמלווה ומשלימה את החיים עבור קורט, קונרד, אווה וברנרד – הן כנגנים בפני עצמם והן כחברי רביעיית מיתרים. בשונה מתזמורת גדולות כאן, במסגרת המרובעת הזו, אפשר לשמור על ייחוד האני, על הזהות הפרטית וגם ליצור אחדות כוללת ורחבה יותר ונתן שחם משתמש היטב בכלי הזה כדי להציג הגיבורים שלו ואת האופן שבו הם מתקיימים בחלל המורכב שביניהם.
קורט רוזנדורף, אווה שטאובנפלד ואגון לוונטל אינם גאים ביהדותם, בשפתם, בזהותם. זו אינה רק השליטה שחסרה להם – זה הניכור שהם חשים מעצמם כלפי עצמם וכלפי האחרים הדומים להם. הם מבקשים להשתייך לעולם שדחה את בקשת ההשתייכות שלהם בצורה החריפה והאכזרית ביותר, מסתכלים החוצה – לאירופה, להצלחות חובקות עולם – ללא טיפת מחשבה על ייחודיות הזהות הפרטית והלאומית שלהם, כמי שהם באמת, על כל אישיותם. המחשבות שלהם מלבישות את עצמן בתפיסות רחבות אופקים המתגלות כקרתניות ושטחיות להחריד.
הם מדברים על גרמניה ועל הסבל הכרוך בלהיות כאן ולא שם. הארץ לדידם אינה סתם מקום קטן, ברברי – היא סוג של שלולית דלוחה לעומת גרמניה הנהדרת, הקרה, המפוארת. שם הכול מוצלח, ברמות הגבוהות ביותר. כאן הכול בינוני, על הדרך. אך העניין שגם הם עצמם מוזיקאים בינוניים, על הדרך, והם מודעים לכך היטב. הם יודעים שבגרמניה הגדולה, המשובחת, לא היה להם סיכוי לנגן ברביעייה שכזו או במעמד שכזה כי הם פשוט לא טובים מספיק. כאן, משום שאין דבר אחר שיכול להתחרות בבינוניות שלהם, הם הפכו מתאימים, מוצלחים אך הם לא נותנים לעובדה הזו לטשטש את ההרגשה שלהיות כאן פירושו לבחור בברירת המחדל העלובה והנלעגת, ושהם נחנקים כאן וקמלים כאן, בצורה כזו או אחרת.
הדוגמה המוחצת ביותר להלך הרוח הזה היא של אווה שטאובנפלד, אב־הטיפוס של היפיפייה המסתורית המסתירה סוד שרק מעצים את כוח הפיתוי שלה. סודה של אווה, בשונה מדימויי שווא אחרים, מוצדק. לא כל הנשים מחזיקות בחידה אמיתית המבקשת־מתחמקת מפתרון אבל היא כן – גם בגין אופייה וגם בגין עברה. העובדה שהיא קרה ומנוכרת רק מעצימה את כוח המשיכה שלה – מישהי שיודעת שהיא יפה, על דעת עצמה ועל דעת אחרים, ושואבת כוח ועוצמה המאפשרים לה להתל בגברים הנכנעים בפני היופי הזה. השליטה הזו מעניקה לה עליונות אך לא מתקנת את החורים בנפשה. בהתמודדות איתה כולם מפסידים – כולל אווה עצמה. היופי שלה מעניק לה עיצוב אישיותי אבל מעצב בעיקר את החשדנות והפגיעות והשימוש המנצל בזולת. אם היא בוחרת להיקשר למישהו הוא עשוי להרגיש כמו האדם בר־המזל הגדול ביותר בעולם, כי להתקרב לדבר כה מיוחד ומשמעותי גורם גם לו להרגיש מיוחד ומשמעותי בעצמו, אך אם היא בוחרת להינתק ממנו הוא מרגיש מרוסק, אבוד – בדיוק כפי שמרגיש הגבר שנפל בקסמיה ואז נזרק לאנחות ועל אף שאין לו שם הוא מלווה את הסיפור בנוכחותו המיוסרת כמו צל שלא ניתן להיפטר ממנו.
מי שמרגיש כמוה, במובן מסוים, הוא קורט רוזנדורף, אבל הוא אינו מתיימר לנצל את היופי החיצוני הברור שלו כדי לשלוט ולרדות באחרים. נראה שהוא אפילו מנותק ממנו. קורט הוא גיבור רדוף ולכן הוא אינו רואה את הנשים הכרוכות אחריו, אלה שהוא מעורר בהן את היצר החומל, הכמעט האימהי, שמזהה את המצוקה שבו ומבקש לרפא אותה, ולא את הגברים המבקשים להתקרב אליו משום שהם מעריכים את ההשכלה והידע ושיקול הדעת שיש בו. קורט לא רואה את הדברים האלה בעצמו. הוא חושב על אשתו הקרה, שאולי הייתה קרה רק אליו; על האופן שבו העדיפו להיפרד ועל האופן שבו הקשר עם בתו נשמט מבין אצבעותיו. גם לו יש סודות אפלים, כמו לאווה, אך הם אינם מעצימים אותו אלא מחלישים אותו וככל שהם נראה מגובש וסמכותי יותר כך הוא מתרסק יותר כלפי פנים.
אולם הדמיון הנפשי האמיתי לאווה נמצא דווקא אצל קונרד פרידמן, הכנר שממלא את תפקיד הכינור השני, תרתי משמע.
לקונרד יש את כל מה שחסר לכולם – גאווה בדברים הבסיסיים של הכרה וביטוי – המילים שאנחנו אומרים, המשפטים שאנחנו בונים, המשמעות שאנחנו יוצקים למעשים שאנחנו בוחרים לעשות, למשמעות שמלווה את חיינו ללא אור הזרקורים והכרת האהדה מהקהל. הוא רומנטיקן המאמין בערכים וברעיונות גדולים והוא חווה את העולם דרך החלומות שהוא מבקש להגשים. לדידו נגינה היא דבר חשוב אך יש דברים חשובים ממנה.
לדאבונו של קונרד הוא אינו מצליח לממש את שאיפותיו וכך הוא בוחר־חוזר לנגינה מתוך תחושה מסוימת של כישלון, שלא כמו הסיפור המופלא על המוזיקאי המחונן שמוותר על המוזיקה שלו, סם החיים שלו, כדי להגשים בידיו את החלום הציוני, כי ציונות אמיתית פירושה לבנות את המדינה בידיים.
המוזיקאי ההוא מאושר יותר מקורט ומקונרד מאווה משום שהוא נמצא במקום שבו הוא בוחר להיות. קונרד מנסה אך על אף שיש בו אהבה עצומה ושאיפה עצומה לא פחות, יש בו גם חוסר יכולת לממש את עצמו בעבודת האדמה כפי שייחל לעשות. המראה החיצוני שלו מגדיר אותו כמכוער ומהווה עבורו נימוק משכנע מדוע מעולם לא נאהב על ידי אשה ולא חש ראוי לאהבה על ידה. גם קורט חש חוסר ביטחון אך את חוסר הביטחון שלו רוצות הנשים לאמץ, לחבק ואילו קונרד נותר בגפו, בודד וסובל (אפילו שמבחינתו סבל הוא לא דבר שיש לתת עליו את הדעת). כמעט מתבקש שהאשה שהוא אוהב אוהבת למעשה גברים אחרים שאינם אלא דמויות אב מנהיגותיות, שתאפשרנה לה להעריך את עצמה דרך אהבתה אליהם ולשאוב את חשיבותה מחשיבותם. אף על פי כן, קונרד אוהב אותה על מי שהיא ומה שהיא מבקשת להיות בדיוק כפי שהוא רואה את אווה על הרבדים האחרים שמתקיימים לה, לא רק כאשה יפה עם סוד.
הרביעייה הזו נראית כל־כך בטוחה בעצמה מבחוץ, כל־כך מיומנת ומוכשרת ומלוטשת, אך מבפנים היא בנויה מאנשים מפוחדים, מבוהלים, שלא יודעים באמת מה לעשות עם חייהם, שמרגישים שהכול תמיד לא במקום, לא נכון, לא הולך, שלא יכולים לברוח מהבדידות שעוטפת אותם. עבורם זה תמיד מרגיש ליד, לא מספיק – אף פעם לא מספיק. בעיני עצמם הם רחוקים מהטוב ביותר וזהו עלבון של כישלון אנושי מתמשך שמעודד בהם רצון להצטמצם לנקודה מזערית מרוב כל הטעויות שמאיימות להכניע אותם עד כדי היעלמות.
לכן, דווקא כשהם ביחד, נוצרת מעין הצדקה כזו, שלא להיות הטובים ביותר. האנושיות הפגומה שלהם מקבלת מעין רשת תמיכה נסתרת שאוגדת את כל הבינוניות יחד ומצליחה לחלץ מהם משהו טוב. הרביעייה מעניקה להם כוח לא רק משום שזו המשפחה היחידה שיש להם כאן, בארץ הלא־מוכרת והלא־מתוחכמת הזאת, אלא גם משום שזהו המקום שבו הם שומרים זה על זה, עם האנושיות והפגמים. הם מכסים האחד על השני במוזיקה – מנגנים כל אחד לעצמו אבל גם נתמכים מצד כל היתר. חלק עצמאי אך משפחתי שפועל בתוך מסגרת מתוך ביטוי של ערכים, מחשבות, תפיסות אמנותיות והגות רעיונית.
כל דמות מספרת על עצמה בפרק המוקדש לה ושומרת על נאמנות לעצמה ולאופן שבו היא מצטיירת בסיפוריהם של האחרים. רק אגוון לוונטל מתנהג כמעין נתן שחם בסיום הסיפור, כשהוא מקדיש את דבריו להתבוננות על הנגנים במטרה לכתוב עליהם ובהשראתם ומספר על הצורך לבטא את עצמו דרך המילים, לחיות דרך המילים, להתקיים דרך המילים. לגביו אין כל ברירה אחרת. הוא מרגיש כמו דג מחוץ למים משום שהוא סופר מחוץ למולדת – עובדה שגזלה ממנו את הדבר היחיד שמחייה אותו. הוא מצליח להבין מעט יותר מהאחרים לגבי הכיוון שאליו גרמניה הולכת אך מקונן על מה שמעולם לא הצליח באמת להיות ועל מה שככל הנראה לעולם גם לא יהיה.
רביעיית רוזנדורף הוא ספר על נגינה ועל אנשים ועל עלייה ועל מערכות יחסים ועל בניית הארץ ועל הבערות שלפני פרוץ המלחמה ועל ביקורת עצמית מאכלת.
הידיעה הנרחבת במוזיקה שמפגין נתן שחם אינה מעיקה – היא מעניינת, אפילו קצת מאתגרת, משתמשת בהסברים כדי להעביר משהו ממהות היצירה, מרוח הרגש שמנשבת מעל ודרך התווים וכלי הנגינה. לא ניתן לשמוע אותה אבל היא מהדהדת בחלל מסביב וזה יפה ומעשיר ונעים בדיוק כפי שזה נשמע.
כל טוב,
גתית
