צופית גרנט, המכתב הבא הוא בשבילך.
טוב, בסדר. לא רק בשבילך.
קודם כל הוא בשבילך, צופית. את צופית בה"א הידיעה, הראשונה והעיקרית והכי חשובה, אבל הספר הבא הכי מיועד לצופית גרנט, האישה שבין תפקידה הרבים משמשת כנשיאת אגודת הידידים של עמותת "אנוש" לפגועי נפש: קצֶה של גלית דהן קרליבך.
מתעתע, הספר הזה. יש בו הרבה כיוונים שהיו יכולים להתפתח אחרת, אבל בסופו של דבר הם מובילים למקום חשוב ומפתיע.
על אף שאיני נוהגת לקרוא ביקורות לפני קריאת הספר עצמו (הגיוני יותר בעיני), בכל זאת התגנבה לי שורת הנושא של "עיסוק במחלת נפש", כך שידעתי באופן כללי מאוד לקראת מה אני הולכת, אבל הלכה למעשה כמעט ולא ייחסתי לכך חשיבות עד שהגעתי לאמצע הספר, לפחות.
לא בגלל שמחלת הנפש הזו לא קיימת. היא קיימת והיא מוחשית ומוצקה מאוד בעולמה של הגיבורה, יסכה פלד, יסכה הפלדה, אבל בה בעת היא גם משנית, חלק מעולם שלם שאינו מורכב רק ממחלת נפש ואותותיה. לכן, לפחות בחלקו הראשון של הסיפור, יסכה פלד לא מצטיירת כבחורה הסובלת מהפרעה דו קוטבית אלא כמישהי רגילה לחלוטין ועצובה במיוחד בגין נסיבות חיים עצובות ביותר.
על פי המדרש יסכה היא שרה אמנו. אולם גלית דהן קרליבך לא מציגה אותה ככזו, אלא רק כאחייניתו של אברהם. צורת שייכות משפחתית סתמית לחלוטין, שלא מבארת ולא מעשירה את דמותה הספרותית. שרה היא כמובן האם הראשונה, האישה המובילה, זו שפעלה לצד בעלה כדרך שלא פעלו שלוש האמהות האחרות. עצם אזכור שמה מקפל בתוכו רבדים על גבי רבדים של משמעות. אבל יסכה היא כביכול סתם אחת. מישהי בלי אבא, בלי אימא. בת אחיו של מישהו שבמקרה הוא אבי האומה.
יסכה פלד מרגישה כמו היסכה הזו, בת חסותו של דוד לא רשמי – גד שטיין – שאימץ אותה כבת לאחר מותו המצער של חברו. פירוש השם גד הוא מזל, אבל שטיין כלל לא משתמש בו. הוא אפילו כמעט לא זוכר אותו. ואכן, כמתבקש משכחה יזומה – סבילה שכזו, יסכה לא חשה במזל הטוב שהוא מרעיף עליה. לא זה המזל הטוב שהיא צריכה.
בעצם, אף אחד בעולמה של יסכה פלד אינו חי חיים טובים, שלווים, מאושרים: לא אביה ואימה, לא שטיין ואשתו. אפילו עם בתו המושלמת דריה הוא חווה בעיות – בעיות נפשיות דווקא, התמוטטות עצבים שאינה משתלבת עם ריפוד הצמר גפן שליווה את חייה הנסיכותיים.
בעולמה של יסכה פלד אין זיכרונות יפים של ילדות שמחה, כזו שבונה אותך להיות אדם יציב ושלם. אין חוויות שאפשר להתרפק עליהן. בכל נקודה על ציר הזמן קרה לה משהו איום ודוקרני, משהו שהתאמץ מאוד להיות יפה כלפי חוץ אבל התגלה כמכוער כל כך כשהתבוננו בו מקרוב: האם המשועבדת לשלמות הופעתה – בובה אמיתית של פלסטיק, הרב המתעלל מינית ואפילו אראל, המלאך הגברי והמופלא שמתגלה לבסוף כמו התפלץ הדוחה שהינו, לאחר שנשטף רסיס המראה המכושף מעיניה של יסכה, כמו באגדת בת השלג, והיא מסוגלת לראות את האמת, הפעם בכוחות עצמה.
האסון הגדול והאמיתי של יסכה פלד הוא לא המחלה ממנה היא סובלת, אלא העצבות האופפת אותה, אפרוריותו המדכאת של העולם ועליבותו האנושית.
בעולמה של יסכה פלד אין משהו או מישהו המצפה לה. אין לה חשיבות, אין בה צורך. אפילו את המקום הצר שהיא תופסת בדירתה של סבתוש היא נדרשת לפנות לטובת מוצרי הטיפוח הבלתי נדלים של אימה המשומרת. זו שמעולם לא רצתה להיות אם ושהפכה לכזו במחטף עמו סירבה להשלים. אישה שלא ידוע מדוע אינה מסוגלת להעניק חום אך נהיר שקרירותה מקפיאה את כל הסובבים אותה, אולי כאמצעי הגנה נוסף מפני נגיסות השנים.
ליסכה פלד לא היה כל רצון להתגבר על העצבות הזו ולחיות, אך הודות לקצה שאליו היא מגיעה – קצה הארץ, קצה גבול היכולת, קצה גבול השפיות – היא מוצאת בעצמה את הסיבה ואת הטעם להילחם. לא רק לשרוד כדי לא למות.
גלולות הליתיום שהיא נוטלת באופן קבוע, 900 מ"ג ליום מחולקים לשלושה, הם העונש שהיא נדרשת לשאת, חובה משפחתית להגן על עצמה כדרך שמגיניה היחידים (סבתה ושטיין) מבינים לנכון.
יסכה לא הסכינה עם הציווי, אך קיימה אותו עד שהגיע מישהו אחר. מישהו שכוונותיו אינן טובות ומילותיו העוצמתיות נוטפות ארס המתחזה לדבש: אראל.
על אף שלא זו הייתה כוונתו – באופן מוצהר ומובהק, המפגש איתו משחרר את יסכה מהעצבות שהגדירה אותה. על כל המליצה שבדבר, אראל אכן גורם לה להיוולד מחדש.
וזו הראייה והמתנה החשובה ביותר שמישהו אי פעם יכול היה להעניק ליסכה פלד.
בגין כל הנאמר לעיל, קצֶה הוא לא סיפור רגיל על מחלת נפש. הוא סיפור על אדם הסובל גם ממחלת נפש.
ביקורת נראית פחות עניינית לאור הישג כזה. החל מקנטרנות מרגיזה אך מהותית כמו הבוהן ששוב מתחלפת לה עם האגודל, אורכו של הליך ההידרדרות וסיום שאינו מבהיר לחלוטין את סיבתיות הקשר שבין שיגעונה השני של יסכה לזה הראשון. אכן, במהלך הקריאה עולות השגות, אך כשמסיימים את הספר מבינים שלא צריך לבחון אותו לאורן. השלם גדול יותר מסך חלקיו. לא סגנון הכתיבה או כל תירוץ אחר – סיפורה של יסכה הוא העיקר והוא החשוב והוא מובא בצורה המקיפה והמובנית שבה הוא נדרש להיות מוצג.
אחת התמונות העוצמתיות בסרט אדם בן כלב היא זו שבה דמותה של האחות המשגיחה יושבת וסורגת עם יתר קבוצת המטופלים במחלקה הפסיכיאטרית, חלק ממעגל פגועי הנפש.
יסכה פלד אינה אותה אחות, על אף שמבחינת חוויותיה היא עונה על הרבה מהתבחינים הנדרשים.
יסכה פלד אינה אותה אחות משום שבסופו של דבר היא מזהה את גבולותיה שלה, מבינה שהיא נמצאת על סף תהום ועושה את מה שנדרש כדי לחלץ את כולם מהמפולת שכמעט נפלו אליה.
החוויות הקשות שהערימו קשיים נפשיים כה נוקבים על נפשה העדינה ממילא לא שינו את האדם שהייתה. הם רק הצדיקו את העדשה העבה והמעוותת שדרכה השקיפה על העולם. זו אשר גרמה לה לבקש שוב ושוב "קראו לי ישמעאל". כן, הקְרִיצָה לשרה מתממשת בחזרה על השורה הפותחת ממובי דיק: יסכה מבקשת להפוך לבן אותו ביקשה שרה לגרש, בזיקה לספר שמתאר את ההתגברות על האויב הגדול מכולם – הפחד שבפנים.
כמו אחאב, גם יסכה נושאת על גופה צלקת – צלקת נפשית מהדהדת שהופכת לצלקות מוחשיות בבשרה. מסיבה זו היא מבחינה תמיד, ללא יוצא מן הכלל, בצלקת המתנוססת על מצחו של פיליפ שיינברג, האויב – אוהב כמו היו לה חיים משל עצמה. זו הצלקת שמחברת ביניהם ברובד הסמוי מן העין.
יסכה בוחרת בישמעאל של הרמן מלוויל משום שאותן נסיבות של בידוד חברתי הובילו את שניהם להרפתקאות מכוננות כל כך – הוא בלב ים והיא בלב היבשה, לב המדבר (בחירה מעניינת משום שהיא מתרחשת דווקא על רקע הבריחה מירושלים, העיר שכמו צפת ידועה בכוחה המאגי למשוך אליה מוכי אלוה למיניהם). גם העיסוק באדמה – חיפוש אחר יציבות (שתי רגליים על הקרקע) הוא משהו שגלית דהן קרליבך מייצרת כדי לחתור תחת ההבטחה שהוא אמור לייצג.
בסופו של המסע הקשה, יסכה פלד חוזרת לשמה ולמהותה, ללא צורך בקביים אך עם ההבנה שהיכולת לעוף אינה מרוסנת על ידי הליתיום שהיא נוטלת או ההפרעה הנפשית שהיא סובלת ממנה.
לא, יסכה פלד אינה משוגעת. היא גם אינה דומה לילדים היתומים, העזובים, מוכי הגורל וספוגי התעללויות מיניות מזוויעות, על אף שקווי גורל זהים מאוד משיקים ביניהם.
לאור כל זאת חשבתי שהכריכה – עיצוב יפיפה של אמיר זרטל – אינה עולה בקנה אחד עם הסיפור, על אף יופייה הניכר. יש בה יותר מדי… שגרתיות מעוצבת. יותר מדי תובנות מתבקשות מאליהן. זה נכון, אבל בעצם, אולי דווקא מסיבות אלה, זו תמונה מתאימה בכל זאת, ולו רק משום שיש בה משהו כל כך יפה שמסייע לסיום – דווקא לסיום – להטות את כל ההרגשה הנוקבת שליוותה את הקריאה לטובה.
ואל תחשבי שאני לא זוכרת שיש לך יום הולדת ב – 18, אז יום הולדת שמח לך. והרבה שמחה ואושר.
(זה רק אזכור קטן עכשיו, בשביל הדוא"ל הזה. הדברים הרציניים בוא יבואו בהמשך).
