אני יודעת שעקרונית (אך לא בלעדית), מה שצ'כוב לא סיפר לאו. הנרי הוא אתר המוקדש לבחינת יצירותיהם של אנטון צ'כוב ואו. הנרי, ובכל זאת, זו לי הפעם הראשונה שאני כותבת סקירה ספרותית על ספר מאת אנטון צ'כוב, כאילו היה מדובר בספר "רגיל", כזה שלוקחים ליד בלי ציפייה מוקדמת, בלי הכנה של כל מילה, משפט ופסקה לעיון דקדקני, בלי כובד אחריות – רק בשביל הנאה הקריאה.
שכנה ברחוב החליטה להוציא את הספרים שלה למסירת חצר. לא מכירה, לא קנייה – חלוקה פשוטה, נדיבה וחינמית מכל הלב.
בפעם הראשונה שעברתי מצאתי את כיכרות המכשפות של או. הנרי בספרון קטן. התחבטתי עמוקות עם עצמי האם לקחת את הנכס הזה ואז החלטתי שלא: כבר תרגמתי את הסיפור בעצמי וכדאי (עד מומלץ) להשאיר אותו עבור כל מי שטרם קרא וקראה.
בפעם השנייה הספרון כבר נעלם אבל מצאתי ספרון אחר במקומו: מעשה משעמם – מרשימותיו של איש זקן מאת אנטון צ'כוב. אמנם גם אותו יש לי, אבל אותו לא תרגמתי (אלא נילי מירסקי, פעמיים, בשני העתקים שכעת נמצאים ברשותי), ולכן הוא נאסף אחר כבוד אל חזקתי.
וכך הוא היה מונח, הספרון הקטן, מחפש לו מקום ושעה עד שבין סיום של ספר אחד לחוסר רצון להתחיל בספר אחר, פשוט לקחתי אותו ליד והתחלתי לקרוא.
כאילו סתם.
ככה, פשוט.
מעניין לקרוא את צ'כוב כאילו סתם, ככה פשוט. נכון שסיפורים נועדו שיקראו אותם, אבל יש סיפורים שצריך לקרוא אותם עם יתר הקפדה ותשומת לב. מעשה משעמם, מסתבר, היה בדיוק הסיפור המתאים לקריאה זורמת וכמו נטולת מחויבויות, כי הוא אומר את כל האמת ומשאיר אותך להדהד אותה בתוך עצמך, מבפנים.
"חי לו ברוסיה פרופסור רב־זכויות, ניקולאי סטפאנוביץ' כך וכך, יועץ סתרים ובעל אותות הצטיינות. גם ברוסיה גם מחוצה לה הוענקו לו עיטורים רבים כל־כך, עד שבענדו אותם הוא מכונה בפני הסטודנטים "איקונוסטאס" (קיר בחזית המשבח בכנסייה הפרובלסבית, המכוסה כולו איקוניות). מודעיו נמנים עם שמנה וסלתה של החברה, ומכל מקום אין ולא היה ברוסיה בעשרים וחמש או שלושים השנים האחרונות אף מלומד אחד מן המפורסמים, שלא קשר עמו קשרי קרבה. היום אין לו איש להתרועע עמו, אך במבט אל העבר נמצא כי את הרשימה הארוכה של ידידיו חותמים שמות […] אשר העניקו לו ידידות כנה וחמה מאוד. הוא חבר בכל האוניברסיטאות של רוסיה ובשלוש אוניברסיטאות של חוץ־לארץ. וכן הלאה, וכן, הלאה. כל אלה, ועוד הרבה עניינים שאפשר היה להוסיף ולגלגל בהם, מצטרפים למה שמתקרא "השם שלי"." (אנטון צ'כוב, מעשה משעמם – מרשימותיו של איש זקן, נילי מירסקי, עם עובד, תל אביב, תשנ"ז, עמ' 5 – 6)
באחרית הדבר טוענת מירסקי ש"העיסוק האובססיבי הזה בשמו [של הגיבור…] הניח לאותו "שם" שלו להשתלט עליו כל־כך, עד שהוא נעשה לו למין "נרתיק" על־פי סיפורו של צ'כוב "האיש בנרתיק", שנוגע בשאלות דומות, כלומר למין עטיפה חיצונית אטומה שהצמיתה בו כל חיוניות, כל רגש אמיתי, כל ספונטניות. ה"נרתיק", בצורות שונות, הוא מוטיב חוזר ביצירתו של צ'כוב, ועניינו הוא ה"פרסונה" השודפת את חיוניותו של האדם והופכת אותו למין פוחלץ משולל קיום אותנטי." (שם, עמ' 99)
אני מצאתי בסיפור הזה רעיון אחר.
ניקולאי סטפאנוביץ' אינו כלוא בתדמית השם שלו אלא בפער בין מה ששמו מייצג לבין מה ומי שהוא באמת (גם באליקוב, גיבור האדם בנרתיק כלוא בתוך עצמו ובתוך הקיום הנרתיקי המבודד שיצר לעצמו – לא בדימוי או בתדמית הנגזרים ממנו, אבל זה עניין שנדון כבר במאמר שהוקדש במיוחד לנושא).
ניקולאי סטפאנוביץ' המפורסם, המכובד, המלומד, צריך היה להיות אדם בר־מזל, נינוח, מאושר ובעיקר שמח בחלקו. הרי הוא כבש את כל הפסגות, הגיע לכל השיאים, מימש את עצמו בעבודה, במשפחה, בהישגיות מרשימה ומכובדת. ובכל זאת, הלכה למעשה ניקולאי סטפאנוביץ' מרגיש זקן, תשוש ועלוב. חיצונית, הוא מעוות ומכוער; גופנית הוא נרעד וחורק; שכלית הוא מגומגם, קהה ומבולבל. זיכרונו בוגד בו, מחשבותיו מתקשות להתלכד לכדי רציף אחיד וברור, הוא מוצא דופי ברעייתו, בילדיו, בתלמידיו ובשגרת יומו המעיקה. אין לו דבר מעניין לעסוק בו, חסרון הכסף בוער בכיסו והוא סובל מנדודי שינה נצחיים.
מסכת העליבות הזו נשמעת כמו מטלה של סימון √ על רשימת "דרישות", המוכיחות את קרבתו הממשמשת ובאה של המוות, עד שסטפאנוביץ' מציין כי "למרבה הפליאה, ככל שעניינה של הכתיבה פשוט יותר, כך אני מרבה להתאמץ ולהתענות בה. כשאני כותב מאמר מדעי אני חש עצמי חופשי ונבון יותר מבשעה שעלי לכתוב איזה מכתב ברכה או לנסח תזכיר. ואף זאת – לכתוב גרמנית או אנגלית קל לי יותר מלכתוב רוסית" (שם, עמ' 7) ולפתע ממד נוסף נכנס לתמונה וענן הוידוי־על־ערש־דווי מתבהר.
ניקולאי סטפאנוביץ' יוצא מגדרו למנות את כל הסיבות וההסברים מדוע הוא אינו עוד האדם שהיה, אבל ככל שהוא משתדל להצליח כך הוא מגלה שהאדם "ההוא" לא התקיים באמת מעולם. ההתרפקות על כל מה שהיה יפה ונעים מעלימה את הקשיים (באם היו) ומעגלת ברכות את פינות המציאות, שהפכה בינתיים לזיכרונות שכה נעים להתרפק עליהם. זו לא אמת עובדתית אלא תחושה פנימית המועצמת נוכחת מצב בלתי רצוי. כמו תמיד, הבריחה לדמיון מתרחשת כאשר ההווה מתרחק ממנו באופן ניכר:
"פעם הייתי נהנה מאורחת הצהריים, או שלא היה אכפת לי, אבל היום היא מעוררת בי רק שעמום ורוגז. מאז נעשיתי "הוד מעלתך" ונתמניתי דיקן הפקולטה, ראתה משפחתי חובה לעצמה לשנות משום־מה את התפריט ואת סדרי הארוחה. תחת התבשילים הפשוטים, שהתרגלתי אליהם בימים שהייתי סטודנט ורופא מתחיל, מאכילים אותי עכשיו מחית־מרק שצפים בה מיני נטיפים לבנים, וכליות ביין מאדירה. דרגת הגנרל והפרסום גזלו ממני לעולמים גם את חמיצת הכרוב, גם את הפשיטות הטעימות, גם את האווז בתפוחים, גם את הדג בכוסמת. והם שגזלו ממני גם את החדרנית אגאשה, ישישונת פטפטנית וצחקנית, ובמקומה מגיש עכשיו את ארוחת הצהריים יגור, בחור מטומטם ויהיר שכפפה צחורה על ידו הימנית. ההפוגות בין מנה למנה קצרות, אך נדמה שהן נמשכות לאין־קץ, מאחר ששוב אין במה למלא אותן. נעלמה העליצות, נעלמו השיחות הקלילות, הלצון, הצחוק, מלות החיבה, ואותה חדווה שפעם מילאה את הילדים, את אשתי ואותי כל אימת שהתכנסנו בחדר האוכל. לי, איש עסוק וטרוד, היתה ארוחת הצהריים שעה של הינפשות בחיק המשפחה, ואילו לאשתי ולילדים זה היה חג ממש – קצר, אמנם, אך מלא שמחה ואור, שהרי ידעו שבמשך מחצית השעה לא אהיה שייך לא למדע ולא לסטודנטים, אלא רק להם ולא לאיש זולתם. […]
ארוחת הצהריים של היום, תפל לספר עליה כשם שתפל לאכול אותה. פניה של אשתי לובשות חגיגיות וחשיבות מעושה, שנמהלה בארשת הדאגה השרויה עליהן תמיד. […] ליזה צוחקת את צחקוקיה המקוטעים ומצמצמת בעיניה. אני מביט בשתיהן, ורק עכשיו, בזמן הארוחה, מתחוור לי פתאום בבהירות, שזה ימים רבים אין לי מושג מה מתרחש בנפשן. אני מרגיש כאילו אי־פעם בעבר חייתי בביתי עם משפחתי, שהיתה משפחתי באמת, ואילו עכשיו אני אוכל צהריים כאורח על שולחנה של אשתי שאיננה ממש אשתי, ורואה מולי את ליזה שאיננה ממש ליזה. שינוי עמוק התחולל בשתיהן, […]. מה חולל את השינוי? אין לי מושג. אולי שורש הרע הוא בזה, שאלוהים לא חנן את אשתי ואת בתי בכוחות שחנן בהם אותי. מילדותי התרגלתי לעמוד בפני השפעות הבאות מן החוץ, וחישלתי את עצמי די הצורך. אסונות החיים ותלאותיהם, כגון הפרסום ודרגת הגנרל וההיכרות עם חוגי האצולה והמעבר מחיי רווחה לחיים שמעל לאמצעים וליכולת וכו' וכו' – כל אלה כמעט לא נגעו בי; יצאתי שלם, בלי פגע. ואילו אשתי וליזה, נשים חלשות ולא מחושלות – עליהן ירדו הדברים כמפולת שלגים ענקית, שמעכה אותן תחתיה." (שם, עמ' 42 – 44)
פעם, בימים עברו, ניקולאי סטפאנוביץ' היה עסוק: היה עליו ללמוד, לשנן, לתרגל, לעבור את הבחינות בהצלחה, לחפש ולמצוא עבודה, להינשא, לגדל ילדים, לממן את ארוחותיהם, חינוכם, מלבושיהם ותחביביהם, להכין את הרצאותיו, לכתוב את עבודותיו, לבחון את תלמידיו, להרוויח את לחמו, לבסס את מעמדו. מעבר לכוח ולמרץ, בשְׁעִיטָה קדימה אין באמת חשיבה פנימית או מעמיקה. הצורך סולל את הדרך, הנסיבות מכתיבות את הקצב. רק כשההמולה שוככת וההישג מושג ורגיעה משתררת כשנדמה שדברים נופלים, פחות או יותר, למקומם הנכון – כפי שהועידה להם הריצה בראשית הדרך – פתאום מתרווח זמן, ובהעדר דבר אחר שימלא אותו, הוא מתמלא במחשבות.
גם כשעובדים ועסוקים וטורחים וטרודים קיימות מחשבות שמנקרות ומזדחלות דרך סדקים של חוסר תשומת לב, אבל לא ככה – בכזאת תדירות, בכזאת עוצמה, בכאלה ספקות. אולי אלה החיים, שמתקבעים על שביל שנראה יותר ויותר קבוע, פחות ופחות נתון להפתעות או לשינויים; אולי זו הנהירה אחרי מה שמצופה לעשות ולא מה שרצוי או בוער באמת לממש; ואולי זה באמת חוסר ההיכרות הפנימי, שמטבע היותו בלתי מעשי מעולם לא העז לתבוע לעצמו מקום, זמן ופניות. כי איזה צורך יש לו לאדם להכיר את עצמו באמת? יש צורך לעבוד, לפרנס ולתחזק – לא לשבת ולהקשיב לקול שבפנים, לעודד אותו להגדיר את עצמו בלי נקודת יחס לשום דבר אחר.
היוקרה של ניקולאי סטפאנוביץ', זו המגולמת בשמו, המגדיר ומבסס את כל ההישגים שעמל להשיג, לא עולה בקנה אחד עם מה שניקולאי סטפאנוביץ' רואה בעצמו. והדבר הגרוע ביותר הוא שניקולאי סטפאנוביץ' אינו רואה בעצמו דבר: "כשם ששמי יפה וזוהר, כך אני עצמי אפרורי וחסר צורה" (עמ' 6).
זה לא ששמו של ניקולאי עלה על מסלול חיים שונה מזה של ניקולאי סטפאנוביץ' האדם. זו המודעות על אודות עצמו שהתגבשה לה לפתע, מודעות שמבינה שהעבודה והשם והתואר לא ממלאים את הריק המהדהד של "האני", שנותר בשיממונו אחרי שנים של הזנחה והתעלמות.
ניקולאי סטפאנוביץ' הוא מאבחן מדויק, חד, קולע. הוא רואה דברים לאשורם – הן אצלו והן אצל אחרים, כפי שהוא מבקר למשל את התנהגותם של ילדיו ביחס למצבם הכלכלי, אבל הוא רק מציין זאת ולא עושה עם המידע הזה דבר וחצי דבר: "מיום שבאו עלי נדודי השינה מנקרת במוחי שאלה אחת ואינה מרפה: הלוא בתי רואה לא אחת איך אני, איש זקן ובעל־מוניטין, מסמיק מכלימה בשל איזה חוב שאני חייב למשרת; לא פעם היא רואה איך מציקה לי הדאגה לסילוק כל מיני חובות פעוטים ומאלצת אותי לחדול מעבודתי ולהתהלך בחדר שעות על שעות ולהרהר – מדוע אפוא לא באה אלי בסתר ולא לחשה על אוזני: "אבא, הנה השעון שלי, הנה צמידים, עגילים, שמלות… תמשכן אותם, הרי אתה זקוק לכסף"? הלוא היא רואה שגם אני גם אמה, מתוך כניעה לאיזו גאווה כוזבת, טורחים שנינו להסתיר את דלותנו מעיני הבריות – למה אפוא אינה מוותרת על התענוג היקר של לימודי המוסיקה? אני לא הייתי לוקח מידה לא את שעונה ולא את צמידיה ולא שום קורבן אחר, ישמרני האל – לא זה מה שנחוץ לי.
אגב אורחא אני נזכר גם בבני, הקצין שבוורשה. איש נבון היה, מפוכח והגון. אבל אני לא די לי בכך. אני אומר בלבי שאילו היה לי אב זקן, ואילולא ידעתי שבאים עליו רגעים שהוא בוש ונכלם בעוניו, כי אז הייתי מפקיד את משרת הקצין שלי בידי מישהו אחר, והייתי הולך ונעשה פועל שכיר. מחשבות אלה שאני חושב על ילדי מרעילות את נשמתי. מה טעם בהן? רק איש מרושע או צר־מוחין עשוי להתרעם על אנשים בינוניים ולנטור להם על שאינם גיבורים. אבל נניח לזה." (שם, עמ' 12 – 13)
ניקולאי סטפאנוביץ' כועס על עצמו אך הכעס הוא רק צורה נוספת של בריחה. שוב הוא משתמט מלשאול את עצמו שאלה שאולי כעת הגיע העיתוי המתאים ביותר לשאול אותה: מי אתה, ניקולאי סטפאנוביץ'? לא בגלל מה שהשגת או לא, בגלל אלה שהתחברו איתך או עזבו אותך, המשרה שאתה אוחז או אחזת או הרכוש שצברת או איבדת אלא בגלל מי שאתה באמת, בפנים.
החיים התנהלו סביב, לצד ועם ניקולאי סטפאנוביץ', אך הוא מעולם לא העמיק בתוכם מספיק כדי לשאול את השאלות שהוא נדרש לשאול כשהוא בדמדומי ימיו ועורך חשבון נפש נוקב עם עצמו. למרבה הצער, את הצעד המורכב והמאתגר הזה, צעד שמצריך דיון וכיוונון והצבה נכונה ולא וכחנית של טיעונים ותפיסות במקום קנטרנות נמוכה, בזויה ומיותרת, הוא אינו משכיל או יודע לעשות.
אפילו לא כעת.
לא רק ניקולאי סטפאנוביץ' "נגוע" בחוסר היכולת הזו, להתבונן פנימה כדי להקשיב ולשאול. גם עמיתו הפתולוג, לוקה בה, "איש חרוץ וצנוע אך נטול כישרון, כבן שלושים וחמש, ראשו כבר מקריח וכרסו גדולה. הוא עובד מבוקר ועד ערב, מרבה לקרוא ומיטיב לזכור כל מה שקרא – מן הבחינה הזאת הריהו איש יקר, זהב טהור; אך מכל בחינה אחרת אין הוא אלא סוס עבודה, או, כמו שנוהגים לקרוא לזה – גולם מלומד. תכונותיו של סוס העבודה, המבדילות אותו מבעל הכישרון, הן אלה: אופקיו צרים ומוגבלים לתחום התמחותו; מחוץ לתחום התמחותו הריהו תמים כתינוק. […] במרוצת חייו יתקין כמה מאות תכשירים נקיים ומדויקים להפליא, יכתוב כמה וכמה חיבורים יבשים, מנוסחים כיאות, ויוציא מתחת ידו כתריסר תרגומים מהימנים – אבל את אבק השריפה לא ימציא. כדי להמציא את אבק השריפה נחוצים דמיון, השראה ושאר־רוח, ואילו פיוטר איגנאטייביץ' אין לו דבר מכל אלה. בקיצור, אין הוא בעל־בית בתחום המדע, אלא פועל שכיר." (שם, עמ' 16 – 18)
פועל שכיר. אדם שאינו נוטל בעלות על מחשבותיו ורגשותיו, שאינו עוצר לשאול לשם מה הוא עושה את שהוא עושה ומהי המטרה הגדולה יותר שמובילה־מנחה אותו בדרך, הוא שכיר בשירותו של שום מעביד.
פיוטר, כמו ניקולאי, אינו לוקח בעלות על חייו או על אישיותו. הוא עושה את כל הדברים הנצרכים, התקינים, הראויים להערכה אבל הוא לא באמת שם, לא באמת משוקע כל־כולו בייחודיות המייחדת אותו ומייצרת־יוצרת את המגע האישי, את הנגיעה הפרטית שכמו טביעת אצבע שייכת לו ולו בלבד. הוא נפקד־נוכח בחייו, מקדש את השקדנות והחריצות כיעד ולא כאמצעים, בעיקר משום שאין לו יעד אמיתי שאליו הם אמורים להגיע. אצלו, כך נדמה, הפעולה חשובה רק מעצם עשייתה, אך המחסור בסיבה, בנימוק, בהצדקה מטריד ועוכר את שלוותו של ניקולאי סטפאנוביץ' (ואולי יטריד ויעכיר גם את שלוותו של פיוטר איגנאטייביץ' כשיגיע זמנו להרהר על אודותיה. או שלא).
קשה להתרכז בדבר ללא מחויבות רגשית עמוקה כלפיו. זה אפשרי ומעשי אמנם אך מדובר בהתחייבות שוחקת, מקטינה, מייאשת. עשייה הנעשית ללא כוונה מותירה ריק מייאש ומתסכל. כדי ליצור כוונה – צריך בראש ובראשונה לחשוב עליה. זו לא משימה קלה או פשוטה או נעימה, אבל זו משימת חיים הכרחית, שבלעדיה החיים עצמם הופכים לבור חסר תחתית, עגום ומתסכל.
"מאחר שאין לי מה לעשות, אני מנסה לדעת את עצמי. "דע את עצמך" עצה נפלאה ומועילה, רק חבל שהקדמונים לא השכילו לומר לנו כיצד ובאיזו דרך להשתמש בה.
בעבר, כשביקשתי להבין את זולתי או את עצמי, הייתי מתבונן לא במעשים – הללו תלויים בתנאים ובנסיבות – אלא במשאלות־הלב. אמור לי מה אתה רוצה ואומר לך מי אתה.
ועכשיו אני בוחן את עצמי: מה אני רוצה?
אני רוצה שהנשים שלנו, והילדים, והידידים, והתלמידים, יאהבו בנו לא את השם, לא את הכותרת ואת התווית, אלא פשוט את האדם. מה עוד? הייתי רוצה שיהיו לי עוזרים ויורשים. מה עוד? הייתי רוצה להתעורר בעוד מאה שנה ולהציץ, ולו בעין אחת, לראות מה התחדש במדע. והייתי רוצה לחיות עוד איזה עשר שנים… ומה הלאה?
הלאה – לא כלום. אני חושב, חושב שעה ארוכה ואיני מעלה בדעתי דבר. וככל שאני מוסיף להרהר ולהפוך במחשבתי, כך מתבהר לי שבמשאלות־הלב שלי חסר איזה עיקר, איזה דבר חשוב מאין־כמותו. באהבתי את המדע, בהשתוקקות שלי להוסיף לחיות, בישיבה הזאת על המיטה הזה ובשאיפה לדעת את עצמי – בכל המחשבות והרגשות והמושגים שאני יוצר לי במוחי חסר איזה דבר כולל, שיהיה בו כדי למזג הכול לשלמות אחת. כל רגש וכל מחשבה חיים בתוכי חיים נפרדים משלהם, ובכל השיפוטים שלי על המדע, על התיאטרון ועל תלמידי, ובכל התמונות שמצייר לי דמיוני, לא ימצא גם המיומן שבאנליטיקונים את הדבר המתקרא "אידיאה כללית" או "אלוהים החי בלבב אנוש".
ומי שאין לו הדבר הזה, אין לו כלום.
מתוך דלות שכזאת, לא ייפלא שהמחלה הקשה ואימת המוות והשפעתם של נסיבות ואנשים די היה בהם לנתץ ולהפיץ לכל רוח כל מה שחשבתי לתמונת עולמי, כל מה שהיה לי שמחת חיי וטעמם. אין תימה אפוא שהעכרתי את החודשים האחרונים לחיי במחשבות וברגשות שאינם יאים אלא לעבד ולפרא־אדם, אין תימה שהשתררה עלי האדישות ואיני רואה את השחר העולה. אדם שאין לו בלבו דבר־מה העולה בטבעו ובכוחו על כל השפעה חיצונית, הרי די גם בנזלת הגונה לערער את שיווי־משקלו, והוא יתחיל לראות בכל ציפור ינשוף, וכל צליל יישמע לו כיבבת כלב; ואז, כל אופטימיות או פסימיות שיטפח בלבו, וכל הרעיונות הגדולים עם הקטנים שיעלו בדעתו, לא יהיה להם שום ערך משל עצמם, הם יהיו רק בגדר [תסמין], ותו לאו." (שם, עמ' 88 – 90)
ניקולאי סטפאנוביץ' היה צריך להפנות את משאביו פנימה, אל תוך עצמו, להתמודד עם השאלה הקשה ביותר שמעולם שלא התמודד עמה, לחקור את מה שמעולם לא הרגיש שעליו לדעת. כעת הוא נזכר ומנסה, אך האופן שבו הוא עושה זאת שגוי מיסודו, משום שהשאלה היא אינה מה יש לרצות אלא מה עומד מאחוריה:
מאיזו סיבה משתוקק ניקולאי סטפאנוביץ' שיראו בו את האדם ולא את הכותרת?
האין העובדה שהוא כמה לממשיכי דרך וגילוי התפתחות המדע מעידה על תשוקתו האמיתית, זו שהיה עליו להתמיד ולהעמיק בה, תוך סירוב לכל הפרעה טפלה המסיטה אותו מן הדרך?
האם מרגע שלא נותר לו דבר להאמין בו, לשאוף ולקוות אליו, מרגע שהוא מבין שכאשר המטרה להגדרה העצמית נמצאת בחוץ (בעניין שמביאים אנשים אחרים, בשם ובנראות) היא קמלה מהר, מדשדשת בשקר בלתי מספק ולא משביע, מצליח ניקולאי סטפאנוביץ' למצוא את ה"אידיאה כללית" או את ה"אלוהים החי בלבב אנוש" שלו עצמו?
התשובה, למרבה הצער, היא לא.
משום שניקולאי סטפאנוביץ' אינו שואל את השאלה הנכונה, על אף שהוא מתקרב ומשתדל ומתאמץ, הוא אינו יכול או רוצה או מרגיש עצמו מסוגל להמשיך. הוא מזהה בחסרונו של הדבר שאחריו הוא מבקש, אך הוא אינו יודע כיצד לבקש אותו. כך ולכן הוא מפנה את נקודת ההסתכלות שלו החוצה, אל האנשים סביבו, אשתו, ילדיו ו"בת החסות" שלו, שאותה הוא מנסה ללמד את מה שניסה לשווא ללמד את עצמו.
"מניסיונה יומיום יכלה אשתי ללמוד שההוצאות אינן פוחתות כשמרבים לדבר בהן; אבל אשתי אינה לומדת מן הניסיון, ובכל בוקר היא מקפידה לספר לי גם על הקצין שלנו, גם על מחיר הלחם שירד, תודה לאל, לעומת הסוכר שהתייקר בשתי קופיקות – ואת כל הדברים האלה היא מספרת כאילו חדשות בפיה.
אני מקשיב ומהנהן בהיסח־הדעת; וכנראה משום שלא ישנתי בלילה, משתררות עלי מחשבות משונות, לא נחוצות. אני מביט על אשתי, מלא פליאה כתינוק. בתימהון אני שואל את עצמי: האם האשה הזקנה הזאת, השמנה כל־כך, המסורבלת, שפניה אטומות ואין בהן אלא דאגה קטנונית וחרדה לפת־לחם, ומבטה מעורפל מן ההרהורים שהיא מהרהרת בלי הפוגות בחובות ובמצוקה, האשה שאינה מדברת אלא על ההוצאות ואינה מחייכת אלא בשעה שנודע לה על ירידת מחירים – האם האשה הזאת היתה אי־פעם אותה ואריה דקת־הגו, שאהבתיה בלהט על שכלה הטוב והבהיר, על טוהר נפשה ועל יופיה, אהבתי אותה, כאותלו את דסדמונה, על ש"נכמר בה לבה" והלך שבי אחרי חקירותי המדעיות? האם זו אותה האשה, אשת־חיקי ואריה, אשר ילדה לי אי־אז את בני.
אני מאמץ את עיני ומסתכל בפניה של הזקנה הזאת, המגושמת וחסרת הצורה, ומחפש בה את ואריה שלי; אך מן העבר לא שרדה בה אלא החרדה לבריאותי, וכן המנהג לכנות את משכורתי "משכרותנו", ואת הכובע שלי – "כובענו". לבי נכאב למראיה, וכדי לנחם אותה ולו מעט, אני מניח לה לדבר ככל העולה על רוחה, ושותק אפילו בשעה שהיא חורצת משפט לא צודק על אנשים או נוזפת בי על שאיני עוסק ברפואה מעשית ואיני מפרסם ספרי לימוד." (שם, עמ' 9 – 10)
כשיתבונן ניקולאי סטפאנוביץ' בעיני עצמו, הוא לא ימצא בהן את האדם שפעם חשב שהיה, לא מפני שלא ניתן אלא משום שניקולאי סטפאנוביץ' אינו מוכן למשימת החיים הזו, שתאפשר ותבנה אותו.
אולי הקוראות והקוראים שלו תשכלנה וישכילו טוב ממנו להתכונן אליה.
אולי אפילו יעלה בידן ובידם גם לממש אותה…
כל טוב,
גתית
