להגיד לך את האמת?
סיימתי את בלק אאוט של ליסה אונגר לפני מ-ל-א זמן, אבל אמרתי שאני לא כותבת לך עליו כל כך מהר. הפעם חיכיתי, באמת שחיכיתי, שתכתבי לי את משהו בתגובה, קודם, לפני שאסתער עליך עם דו"ח קריאה חדש. אבל שוב לא כתבת.
אז מה אני יכולה לעשות, צופית?
לשמור על דממת אלחוט כמוך?
לא לשתף אותך בחוויות שכלתניות מעמיקות ועמוקות מהווי היום יום שלי, ששוות ערך לכל חוויה משמעותית אחרת, אם לא חשובות יותר?
ואולי אני צריכה פשוט לקבל את זה כאמיתה: צופית לא עונה?
לא, אני לא יכולה.
זה הורס אותי.
אני חנוקה דמעות של מועקה ועצב.
צופית, את חייבת לעשות שינוי יסודי מהשורש (ואני לא מתכוונת לטריני וסוזנה).
ועד שתעשי, אני אמשיך להתנהל כאילו מעולם לא המתנתי, הלומת קורי עכביש, לתשובה או תגובה ממך ואספר לך שקראתי את בלאק אאוט של ליסה אונגר ואקדים את הסיום כשאומר: פצצה.
זה לא מותחן פסיכולוגי אלא מותחן שמבוסס על פסיכולוגיה. מרגישים שהיא עשתה מחקר רציני (והאמת שממש התפלאתי שהיא רק נפגשה פעם אחת, לכמה שעות של "אחר צהרים שלם", עם מומחים בתחום של החברות הצבאיות המופרטות. מרגיש שהיא עבדה יותר). קורה גם שהיא מבהירה רעיון בתוך הספר עצמו, אבל זה לא כל כך מעיק, כפי שאנשים אחרים נוהגים להעיק עם ההבהרות שלהם: היא מגבילה את עצמה לפסקה אחת ומיד מעבירה את ההסבר הלאה, לעלילה.
וזה מעניין. באמת מעניין.
גם הדמות של אופליה מעניינת, למרות שהיא לא מיוחדת בנוף ההתעללויות. סיפור מוכר, לצערנו (כחברה, כאנשים. העובדה שאפשר לומר על דבר כזה "מוכר" היא עובדה מצערת מאוד). ליסה גם לא מרחיבה יותר מדי מה באמת אופליה עשתה או ראתה לצד המאהב – אויב שלה, מַרלו, אבל היא מספרת בכנות על האבא המתעלם ועל האימא במצוקה ועל מסכת של ילדות בלי אף הורה אחראי.
האם היחידה שאופליה מכירה היא אישה שמחפשת להיות נאהבת בכל מחיר, על ידי כל אחד, שנעה בין ילדותיות לקנאות לחוסר תפקוד ומתרסקת עם נישואין לרוצח סדרתי לשעבר, סליחה, רוצח סדרתי מְדֻמֶּה לשעבר, שלמעשה הסתיר את הרציחות של הבן שלו, ואולי – בעצם – בכך, עזר לו לרצוח הרבה יותר.
ביידיש אומרים – א שיינע משפוחה.
זה אולי לא נשמע אמיתי, אבל זה אמיתי. מאוד אמיתי. בעולם של כתות ומטורפים שנוהרים אחרי גורו שמחשיב את עצמו לאלוהים ואת הסוגדים לו לנתינים – דברים כאלה קורים. וגרועים מהם. בשם התלישות, בשם הבדידות ובשם החלל האינסופי שמבקש להתמלא באהבה, אנשים עושים דברים משוגעים. ומי שמרושע באמת – ומנהיג אותם אחריו – מנצל את החולשה שלהם כדי להמשיך עם דרכו הנפשעת והאכזרית, הפעם תחת אצטלה של רישיון וסמכות בתוקף.
בהרבה מובנים הסיפור הזה הוא כתב האשמה והזדכות (שלא לומר הזדככות) אל מול זוג הורים אבודים, שעמדו מן הצד והניחו לבת שלהם לטבוע. לא הורות מודרנית כזו, שנותנת לילד את המרחב הפרטי שלו לצמוח (גם כן טיפשות) אלא הורות שמתאפשרת בקושי מתוך מוגבלות גדולה של בני אדם.
זה לא קושי שכל אחד חווה בהורות (מי כמוך יודעת. את הרי אימא ספרנית!). זה פשוט אנשים שאסור היה לאפשר להם להיות "אבא" ו"אמא". אבל אי אפשר לקבוע דבר שכזה, בפרט כשלא מדובר בהתעללות גופנית או נפשית, אלא בחוסר תפקוד והתאמה, שאף פעם לא הגיע לתודעת לשכת הרווחה ואולי גם אם היה מגיע, היה אובד שם בסבך הפקידות המסורבלת והמבדקים הפסיכולוגים.
ראיתי אתמול את שכונה בהפרעה. לא, לא שמעת על זה למרות שאת לא מבינה מי נמצא שם: גלן קלוז, רייף פיינס, קארי אן מוס, ריסה ווילסון, לורן הולי, אליסון ג'אני, ג'יימי בל, ג'ייסון אייזקס, ועוד הרבה. הרבה מאוד. הבמאי, ארי פוזין – הוא ישראלי יהודי, שביים כאן את הסרט הראשון שלו. המפיקה, ב"מאחורי הקלעים" אמרה שלא היה אחד שדיבר עם ארי ולא הצטרף בסוף למֵיזָם.
והאמת, שבצדק.
סרט מאוד עוצמתי.
סרט קשה.
כל כך קשה, שמרוב עצבים קיבלתי כאב בטן (עד כדי כך שכל פעם שאני מסתכלת על העטיפה ונזכרת בסרט, אני שוב חוטפת כאב בטן).
זה לא סרט מגעיל. אין בו שום דבר מכוער או מעותת או סוטה. לא חָזוּתִית ולא רעיונית.
לכאורה זה "עוד" סרט שמבקר את החברה האמריקאית. אבל בעצם, לא רק אותה.
גלן קלוז היא אימא של טרוי. טרוי הוא חבר של דין (ג'ימי בל). טרוי הוא גם בלדר סמים מס' 1 בבית הספר, ביחד עם הבן של ג'ייסון אייזקס ועוד בחורה אחרת.
הסרט מתחיל כשדין בא לבקר את טרוי ומוצא אותו מת – התאבד בתלייה.
דין לא מספר לאף אחד מה שקרה: הוא יוצא מהחדר והולך הביתה.
אבא של דין הוא פסיכולוג. אחד שכותב ספרים שהם רבי מכר. כאלה שעומדים להיות מתורגמים גם לשפות אחרות ומוציאים אותו במסעות לקידום מכירות ברחבי המדינה.
האבא מזמין את דין לשיחה. החבר הכי טוב שלו התאבד – איך הוא מרגיש ביחס לזה?
אבל האבא, הפסיכולוג הדגול, המצליח, איש המשפחה הנהדר, לא מקשיב לבן שלו; יש לו תבנית מאוד ברורה של מה הילד צריך להגיד בנסיבות כאלה ואחרות ולכן הילד צריך להתאים את עצמו לתבנית המאוד ברורה ומה שהוא אומר בפועל, לא ממש משנה. האב לא מקשיב: לא קצת לא מקשיב, לא מקשיב בחצי אוזן. הוא בכלל לא שומע מה שהבן שלו אומר. ומה שדין כן אומר, בסופו של דבר, משרת את האב לרשימות של כתיבת (עוד) ספר חדש. כי זה מה שהוא עושה; כשצריך ללכת לאזכרה של טרוי הוא מחליט שהוא הולך לחתונה שמתקיימת באותו יום בבית ממול, כי את האבל הוא כבר מיצה בשני ספרים קודמים ועכשיו הוא מנסה לראות, אילו תובנות הוא יוכל לקושש על אודות נישואין שניים.
מי שמתחתנת היא ריטה ווליסון. הארוס שלה הוא רייף פיינס, ראש העיר. בעלה לשעבר הוא השוטר המקומי, שכל הזמן מחלק לרייף דו"חות על חנייה (גם כשהיא מוצדקת), כי הוא עדיין אוהב את אשתו.
ריטה היא מחרידה. טוב, ברמה הבינאישית ייתכן שהיא נחמדה להפליא אבל בסרט היא איומה להבחיל. היא מין אשת קריירה, מעצבת פנים, שכל כולה בהכנות לחתונה ובדקדוקי הדקדוקים של הפרחים והעיצוב והשמלה והמושלמות של כל המעטפה החיצונית הזו. חבורה של בני נוער חוטפים את הבן שלה ככופר (הם התכוונו לחטוף את האח של דין, כדי שדין יביא להם את הסמים בבית של טרוי, אבל חטפו ילד אחר בטעות). היא אפילו לא שמה לב שהוא לא בבית. צופית, שלושה ימים האישה לא שמה לב שהבן שלה לא בבית!
היא חושבת שהוא הלך, היא חושבת שהוא חזר, היא חושבת שהוא רוצה שקט.היא לא טורחת לבצע פעולה אכפתית אחת ואשכרה לבדוק מה שלום הבן שלה.
כשאימא של הנערה שבחבורה (קארי אן מוס) מתקשרת לספר לריטה שהילד בילה אצלה את הלילה, ריטה מואילה בטובה לבסוף להגיע ולאסוף אותו, אלא שהוא כבר לא שם.
לקארי אן מוס אין מושג לאן הילד הלך, אבל לריטה זה לא משנה. יש לה חתונה על הראש. והבן שלה, טוב – הוא יסתדר. נכנס אומנם למלכודת מוות, אבל זה לא כאילו שהיא יודעת על זה משהו. וחוץ מזה, היא צריכה להתחתן, אז זה יכול לחכות.
האימא של הנערה, קארי אן מוס, היא, כהגדרתה של קארי אן מוס: כל מה שלא היינו רוצים למצוא בהורה. אימא שמפלרטטת עם החברים של הבת שלה, שלובשת שמלות שהן כולן מחשוף וביקיני, שמלטפת ומתחבקת עם כל גבר שעובר בסביבה. הבת שלה נכנסת הביתה עם הילד החטוף של ריטה ומספרת לה שהיא חטפה ילד וקארי אן פשוט לא מקשיבה. זאת אומרת, היא שומעת מה שהבת שלה אומרת, אבל היא לא מתייחסת ומגיבה בביטול; יותר חשוב לה לפלרטט באותו רגע עם שני הנערים שנכנסו הביתה.
אף אחד מההורים בסרט, צופית, לא מקשיב לילד שלו. לא רואה את הילד שלו. לא מתייחס לילד שלו.
הנערים מעבירים את הילד מבית לבית ובכל בית מספרים להורה בדיוק מה הם עושים, אבל כל פעם אף הורה לא שומע מה הם אומרים, לא גוער בהם, אפילו לא אומר להם מילה.
כשהבן של ג'ייסון אייזקס מספר לג'ייסון שהוא חטף ילד, ג'ייסון אומר לו להפסיק להתבדח – שהרי אם מדובר בסיפור רציני הוא יהיה חייב לפנות למשטרה והמשטרה תחריב לו את כל עתידו האקדמי. הנער שהסתבך בצרה רק רוצה ש"אבא" יעזור לו, אבל לאבא חשוב יותר להבטיח את עתידו המזהיר של הצאצא המוצלח, לפי אמות המידה המוצלחות שלו עצמו. מאוחר יותר, כשהנער מתחרפן ורוצה לרצוח את הילד החטוף (מזעזע), ג'ייסון ואשתו מצליחים לחלץ אותו מעונש מאסר ולגלגל את האשמה על מישהו אחר.
(ועוד לא דיברתי על הבחור השלישי בציר הרשע של החבורה הזו. אני בכוונה לא רוצה לדבר עליו. זה באמת עושה לי כאב בטן).
זו לא רק הרדיפה אחר ההצלחה והשלמות הכלכלית – מקצועית שמונעת מהם להתחבר. כל ההורים בסרט חיים בעולם מבודד, שבו הם חושבים בראש ובראשונה על עצמם. יש להם תפיסות של איך דברים צריכים להיראות ומה חשוב להשיג עבור הצלחתו של הילד, כי בשבילם, חזות מוצלחת היא הדבר החשוב ביותר. הילדים מבינים את זה וגרוע מכך – מנצלים את זה. יש להם אפילו מילת קוד סודית וקסומה – "זה בשביל בית ספר". כשהם אומרים את זה, ההורים נמסים ומיד מאפשרים הכול. גם את הזוועות הגדולות ביותר. הם הרי לא טורחים לברר. לא ממש אכפת להם, אבל אף אחד לא גדול מספיק כדי להודות בזה.
גלן קלוז, שהיא כאמור האימא של טרוי, מסתובבת ו"מטהרת" מאשמה את כל אנשי השכונה; בשום אופן היא לא מאשימה אותם במותו של הבן שלה – כך היא אומרת לכולם ולכל אחד. בסוף הסרט היא מתוודה שבעצם, היא האשמה. היא אפילו לא הכירה את הבן שלה.
אני חושבת שהיא ההורה הראשון שהודה בכך.
עצוב.
וקשה.
זה לא רק סרט על ריקבון החברה האמריקאית – כאלה ראינו הרבה.
זה סרט על איך ההתנהלות הלא נכונה של אנשים בעולם הזה, שאולי אין עליה תקן של "פשע" אבל היא חטא לכל הדעות.
זה סרט על איך שאנשים לא מדברים עם אנשים אחרים בכלל ועם המשפחה שלהם בפרט.
זה סרט על איך אנשים חיים בתוך בועה של זיוף ושקר פנימי.
ואיך דברים נוראים מתרחשים כתוצאה מכך.
למשל, המון – המון כאבי בטן.
ואם יורשה לי (ויורשה לי) אני אנצל את הבמה ואת הרעיון המשותף לשתי היצירות ואדגיש באוזניך שחשוב מאוד להקשיב לאדם האחר! זה המפתח להתקיימות האנושית שלנו כחברה וכבני אדם.
אל תהיי כאחת מדיירי שכונה בהפרעה או גיבורי בלק אאוט.
שברי את מעגל האיבה של הניתוק הרגשי והקלידי מילים בדוא"ל.
בטווח הרחוק (וגם הקרוב), זה ישתלם…
יום טוב ושבוע טוב וכל טוב,
גתית
