מותו של אב משפחה הוא דבר מטלטל.
אב הוא דמות מעצבת, מכתיבת טון, כמו מנהל מפעל גדול שלא באמת יכול להיבחן לפי תוצאות תוצריו אך נבחן לפיהן כל הזמן. בכלל, "אב" כדמות הוא סוגיה מרתקת: על פי רוב נוטים לייחס השלכות פסיכולוגיות לטיב ומורכבות היחסים עם האם, שנעה בין קצוות של שתלטנות לכניעות רופסת. אב, לעומת זאת, שומר על מאפיינים קשוחים, חד־מימדים משהו, כמו תבנית עם גבולות ברורים מאוד שלא יוצאת מהקווים של עצמה.
מותו של אהרון אלקלעי הוא בראש ובראשונה סיפורו של האב אהרון אלקלעי, דוגמה ומופת לכל מה שהורות גרועה – אטומה, מאשימה, לא מכילה ובלתי אוהדת – יכולה לעולל.
הנחת יסוד ביחסי הורים־ילדים טוענת שלתפקוד ההורה יש השלכות מעמיקות על נפשות צאצאיו. מותו של אהרון אלקלעי מוכיח שזה נכון, אבל לא במובן הפשטני, הנראה לעין, כזה שמחבר בקלות בין נקודה א' לנקודה ב', אלא בהיבט הנפשי, זה שחודר עמוק מתחת לכל שכבות ההגנה והעמדות הפנים, מתחת לכל השקרים שילדים שגדלים להיות אנשים מספרים לעצמם על עצמם מבלי להבין מדוע ולמה באמת הם מתנהגים כפי שהם מתנהגים, כואבים כפי שהם כואבים, נכשלים כפי שהם נכשלים.
קל להאשים את ההורה, להטיל עליו אחריות לתוצר הפגום של ילדיו, אבל יש מקרים שבהם האשמה כזו אכן צודקת, כשהאופן שבו ההורה רואה את ילדיו הופך להיות האופן שבו הם רואים את עצמם. אם הראיה הזו שלילית – קשה מאוד לסגל ממנה ראייה אחרת.
גם לאדם מודע זו יכולה להיות משימה בלתי אפשרית.
אם לשפוט לפי תוצאות שני ילדיו הראשונים, עופר ודניאלה, אהרון אלקלעי לא היה אב השנה. למעשה, אהרון אלקלעי לא היה אב בכלל: מנער הרגשות שלו נע בין אכזבה לייאוש, תסכול וסלידה תהומית וכל זה לפני שמגיעים לתפקוד שאינו נוכח במקרה הטוב או מגנה־גוער־מעליב במקרה הרע. האם הורה צריך לשנוא את ילדיו? להתנער מהם רגשית וגופנית? התשובה המיידית, המוכנית, היא לא: אבא צריך לאהוב את ילדיו בכל עת, בכל צורה ובכל דרך אבל אהרון אלקלעי לא היה מסוגל. את כל האהבה שהייתה טמונה בו הוא שמר והקדיש לבתו האחרונה, המוצלחת, סנהדרין, הצאצא היחיד שהיה באמת כל־כולו שלו, זה שנולד טוב למין ההתחלה, ששום דבר לא היה שגוי ומקולקל בו, זה שהיה דומה לו.
הדבר המעניין בכתיבתה של עידית אלנתן הוא הצידוק שהיא מעניקה לשני צדדי המטבע בעת ובעונה אחת. היא יכולה להעלות עמדה אחת, לצודד בה עד כדי הקצנה ואז להעמיד מולה את העמדה הסותרת, המפריכה אותה באופן מוחלט, באותה נימה של שכנוע ואמינות. הדבר ניכר היטב בכל היבט של הסיפור, לרבות בדמותו של אהרון אלקלעי: על אף כל הנאמר על אודותיו, אלנתן משכילה להציג את דמותו גם מן הצד האחר, כמי שהינו תוצר מובהק של המציאות הסיפורית הבלתי נסבלת כמעט של התאכזבות ומפח נפש. זה לא שהוא רצה להיכשל בתור אבא; אלה פשוט הילדים שהוא קיבל שגרמו להיות כל־כך לא אבהי כלפיהם.
עם זאת, מותו של אהרון אלקלעי אינו ספר על הורות, אפילו לא על הורות גרועה. זהו סיפור על שלוש דמויות, שלושה אחים והחיים המציפים אותם – המרירות, הנפילות, העליבות, ההחמצות וכל ההחטאות האפשריות שניתן להעלות על הדעת.
הסיפור מתחיל בתנופה, בכתיבה יפה ומוכשרת, כזו שמצליחה להתעלות על הנימה הקשה, הקודרת, המדוכדכת עד שכמעט לא שמים אליה לב, אבל זה לא נמשך הרבה זמן. בשלב מסוים העלילה מכניעה את הסגנון ומשתלטת על האווירה וגם הכתיבה הופכת פחות מהודקת, פחות קשובה לשפה של עצמה. כיוון שכך ההרגשה האיובית שהיא יוצרת מתגלה כמטרידה וקשה מדי לעיכול: האם אלה החיים היחידים שניתן להעלות על הדעת? האם לתוך קלחת בלתי מוגבלת של כישלונות ניתן באמת לדחוס קלקול אחד נוסף ואחריו עוד אחד ועוד אחד עד שהביוב הנפשי עולה על גדותיו ומציף את הכול?
זה לא שהספר נעדר יופי – יש בו רגעים קסומים של יופי גדול מאוד – אבל הם קטנים וזעירים, מנקדים בקושי את אפלת הקיום הפורשת שמים קודרים של לילה על פני קיום מתמשך ונמתח של דמויות שלא באו משום מקום ולא הולכות לשום דבר.
כל אחד מילדיו של אהרון אלקלעי הוא כישלון מפואר בפני עצמו – עופר, דניאלה וסנהדרין – ואהרון אלקלעי מרחיק אותם מעליו (למעט סנהדרין) כדי לא להתמודד עם הכישלון שהוא רואה בהם. אלא שהכישלון הזה הוא שלו: כל אחד מהילדים נושא תכונה שלילית אחרת שמתגלמת באהרון אלקלעי, כמו טביעה של דנ"א או חינוך קלוקל שסרח מהשורש. אצל דניאלה זו האלימות, אצל עופר הרפיסות ואצל סנהדרין זהו הרצון המוחלט לרצות, שמוביל לכדי התבטלות ואובדן הדרך, חרף ההבטחות הגדולות הגלומות בה.
הדמות הבולטת מכולן היא כמובן דמותה של דניאלה, אשה שכל דבר גדול בה: האישיות, הכעס ובעיקר הפה. דניאלה נובחת ונושכת משום שהיא מחוסרת פחד ובעיקר אכפתיות. רגע אחד של אכזבה משנה את חייה מקצה לקצה – כשהיא מתאהבת במישהו שלא מתייחס אליה באותו אופן – וברגע הזה היא מבינה שהמאמץ לא משתלם. האמונה שהשתדלות לא מובילה לשום מקום הופכת לעקרון המנחה בחייה, האחראית לכל שרשרת האירועים המתרחשים בעקבותיה. כשאין אמונה ואין אכפתיות אין טעם וכך גם הדברים הטובים, האפשרויות המחייכות שיכולות להאיר ולהרחיב את הקיום שלא הולך לשום מקום, לא מספיקים כדי להחזיק את הכול ביחד, מלוכד, ראוי.
עופר, אחיה, הוא מקרה קשה הרבה יותר: נראה שיש בו משהו שפשוט לא מסוגל לעשות דבר – לא להתמיד בעבודה, בהתחזקות בדת, בהתנהלות עצמאית. הוא מפליא לטפל במסירות באהובתו המבוגרת כשם שהוא מתמסר לטפל באמו, אבל במקום למצוא זיקה להיבט חיובי של מעשים אלה, הסיפור משתמש בהם כהוכחה להיותו טיפוס רהוי, בלתי יציב, חסר עמוד שדרה. על אף שיחסיו עם דניאלה גרועים עד בלתי קיימים נקודה אחת מהותית מחברת ביניהם: אפשרות לאהבה טובה, חיובית, שיכולה לעשות את כל ההבדל. מה שקרה לדניאלה בראשית הדרך מתרחש בחייו של עופר באמצעם, עם שכנה הגרה בבניין ומגלה בו עניין שנראה בעיניו כאישי על גבול הרומנטי. התקווה הזו נותנת לעופר כנפיים וכשהיא נגוזה היא מושכת אחריה את כל הרוח מהמפרשים הדקיקים של אישיותו התלושה ממילא.
מערכת יחסים שגויה שמתפתחת לכיוון הלא־נכון הורסת גם את חייה (המקצועיים?) של האחות המוצלחת מכולם, סנהדרין, מה שמעורר את השאלה הבלתי נמנעת: האם החמצת האהבה שמחריבה את עתידם של דניאלה, עופר וסנהדרין מהדהדת בזיקת גומלין ישירה להחמצת האהבה הנחוצה כל־כך של אביהם המנוח?
עיצוב העטיפה מציג איור של אדם הנסחף־שוחה לצד לוויתן עצום מימדים. הכריכה הפנימית כבר מציגה את האדם לבדו, הפוך ונסחף בזרם בלתי נראה. האם אהרון הוא הלוויתן, כמתבקש אולי משמו של הספר וממסגרתו העלילתית, או שמא הלוויתן הזה מייצג משהו אחר?
"בכל יום היה [עופר] מתעורר בצהריים בחושה הקטנה בחוף, יוצא אל הים, נכנס למים, שוחה, יוצא, שוכב על החול, אוכל משהו קטן, שותה משהו גדול, מוריד ראש ומרוויח אחד חדש ורענן. אחר כך היה מתיישב עם שאר הישראלים ששהו בחוף למנה הגונה של צחוקים, אלכוהול, שש־בש, מטקות, כדורגל, נבחרת ישראל מול כל העולם, על האש, פול מון, טראנס, צ'אראס, גנג'ות, צ'ילומים, באנגים, פטריות, אל־אס־די, הזיות. עופר היה מאושר, עד היום שבו הרגיש שמצא את עצמו, ועצמו, למרבה הפלא, היה לוויתן.
איש לא ידע מה עופר לקח באותו הבוקר שבו שינה את זהו הטקסונומית והודיע לכולם כי הוא חוזר אל הים. זה התחיל כמו אחד מאותם ימים שבהם הסמים נוטלים פיקוד על מישהו, מבלגנים לו את הראש ולוקחים אותו למסע. החברים שישבו בחוף צהלו כשראו את חברם הלווייתן מקפץ במים שוב ושוב, גומע מים בפיו וממטיר אותם מעלה, ומשמיע קולות מוזרים. היו מי שנכנסו פנימה כדי להיות פמליית דולפינים, היו שנעמדו והרימו אותו על הכתפיים כדי לעזור לו לעשות סלטות כמו וילי, והיו מי שהתיישבו על גבו כדי שייקח אותם לרכיבה.
כשהבדיחה התארכה יתר על המידה, והיונק הימי המקפץ לא ניאות לצאת מהמים אחרי שעות, היה מי שהציע להתקשר לצער בעלי חיים, היה מי שחשב שהמקרה מתאים יותר לאס־או־אס חיות, היה מי שטען כי רק מחמ"לי מטפלים במקרה כאלה, והיה מי שחשב מחוץ לקופה והציע להתקשר למשמר המפרץ ולבקש את פמלה אנדרסון.
אך כשהחשכה ירדה, והצופים המשועשעים החלו לחשוש שמא בסופו של דבר ייעלמו עקבותיה של החיה הנדירה, הם החליטו לצאת לציד לווייתנים. הייתה זו שעת לילה מאוחרת כשהפֶּקּווד של אנג'ונה, שצוותה כלל חמישה אנשים, יצאה למשימתה. המאבק בלווייתן הסטלן לא היה קל. הוא נאבק ברודפיו, צעק ושרט, הלם ובעט, עד שכוחותיו תשו והוא נמשה אל החוף. אך כעבור כמה דקות, כשהחל לזחול על גחונו על החול כדי לחזור למים, החברים לא לקחו סיכונים, קשרו את החיה בחבל ונעלו אותה בחושה.
הם החזיקו אותו בהסגר תחת שמירה כבדה. את האוכל הביאו לו לבקתה, וכשהוא צרח מכאבים וטען כי הוא חייב לחזור למים אחרת ימות, ליטפו אותו וניסו להרגיעו. כעבור יומיים, כשביקש לצאת לאכול חביתה ולא דגים, נשמו החברים לרווחה. כשישב איתם בחוץ, נראה שהוא חזר להיות בן אדם, גם אם היה תשוש ועדיין הרגיש לא טוב. הם לא הרשו לו לקחת סמים באותו היום, ובערב כבר נראה כאילו ההתקף לגמרי מאחוריו. איש מהם לא השגיח בכך שבמהלך הערב ננעל פתאום מבטו של עופר על נקודה אחת. איש לא הבחין בפניו המעוותות, בעיניו המתמלאות חרדה. אלא שפתאום פצח בזעקות אימה מפני מי שראה בו אדם זאב שבא לשרוף את העולם, ומי שכולם ראו בו את תומס, בחור הולנדי עם אוזניים קצת בולטות שרקד עם פויס. וכשעופר רץ אל החוף כדי למצוא מחסה מתחת למים, כבר היה ברור שמהמסע הזה שהסמים לקחו אותו אליו יהיה לו קשה לחזור."
עידית אלנתן, מותו של אהרון אלקלעי, כנרת, זמורה־ביתן, דביר, מודיעין, 2018, עמ' 185 – 187.
אם דניאלה מתכתבת עם דניאל בגוב האריות ההופכת בעצמה לאריה שואג, הרי שעופר הוא בן האיילים החלוש, זה שבשבועות הראשונים לחייו ממתין לאמו בעשב שעה שהיא יוצאת להביא לו אוכל וגם לאחר התחזקותו נשאר במחיצתה עוד שנה ארוכה עד שהוא בוגר ולא רואה אותה שוב לעולם. אולם בקטע המדובר עופר הופך ללווייתן דווקא, היונק הימי הגדול מכולם, ללא נימוק או הסבר. האם יש כאן זיקה ליונה הנביא? חזון גן העדן באחרית הימים? מובי דיק? ואולי דווקא – בזיקה ליפו, בה מתרחשת העלילה – למפלצת הימית שאיימה לטרוף את אנדרומדה? האם הפיכתו של עופר, השפוף, העלוב, הלא־יוצלח, לחיה ימית עצומה אך לא אלימה היא הנגדה עוקצנית או סמלית למי שהיה באמת או שאולי כל דמות היא לווייתן בפני עצמה – מבודדת לעצמה, ממלאת את עולמה עד אפס־מקום בבדידותה, בצרותיה, באכזבת קלקוליה הצורבים?
לאופן שבו הסיפור מסופר יש מעט מאוד קשר, אם בכלל, למותו הממשי של אהרון אלקלעי. פטירתו בטרם עת היא נקודת ציר של התייחסות והיא לא מעלה ולא מורידה הרבה מחייהן של דניאלה ועופר (למעט העובדה שכעת עופר יכול לחזור בשקט לחדרו ולמקומו בבית לצד אמו באין מפרע). חייה של סנהדרין, שהייתה קשורה אליו יותר מכולם, אכן חווים טלטלה מסחררת אך לאור מגמתו של הסיפור יש יסוד להניח שזה היה קורה לה (ולהם) בכל מקרה. אם כן, מדוע נדרש אהרון אלקלעי למות? מי יחיה כתוצאה ממותו?
"אילו היה אהרון אלקלעי בחיים והיה רואה את חתנו הערבי ובנו הדתי מתחבקים ובוכים, ולידם סכין שאף לא טיפת דם אחת ניגרת ממנה, היה מן הסתם צוחק על שני המפסידנים הללו שרוצים למות, ואף אחד מהם לא מסוגל להתאבד כמו בן אדם. אילו היה אהרון אלקלעי בחיים, אולי היה אומר, "טוב לך!" לדניאלה, כשיצאה מהמיטה ההיא ממררת בבכי, אולי היה שמח לרגע על כי נישואיה לערבי הגיעו לקצם.
ואולי בסופו של דבר היה מצטער. אילו היה אהרון אלקלעי בחיים, אולי היה מצטער על שבתו הגדולה, שהקשה לעומתה את עורפו, איבדה הכול. על שבנו, שלעומתו הקשה את לבו, גדל להיות גבר חסר כול. ועל בתו הקטנה, שעיניו ולבו תמיד היו נשואים אליה, אך עם אובדנו הלכה לאיבוד.
אילו היה אהרון אלקלעי בחיים, אולי היה עורך חשבון נפש. אולי היה מצטער על היד שהרים, על היד שלא הושיט, וגם על היד שלא עזב. אולי היה שואל את עצמו איך היו נראים חייהם של ילדיו אילו היה מתחיל מההתחלה, אילו היה עושה הכול אחרת.
אבל אהרון אלקלעי מת."
עידית אלנתן, מותו של אהרון אלקלעי, כנרת, זמורה־ביתן, דביר, מודיעין, 2018, עמ' 267, ההדגשות שלי.
שבע פעמים חוזרת המילה אולי בפסקה הקצרה והמסכמת הזו. אם נשמיט אותה, נקבל ודאות של שינוי, של חיים שהיו מתקנים את עצמם להיות טובים יותר, אבהיים יותר, מוצלחים יותר. אלא שבמילה "אולי" אין ודאות – יש ספק, אפשרות של 50 – 50, אולי אפילו פחות. האם היה משהו שיכול היה לגרום לאהרון אלקלעי לנהוג בילדיו כדרך שלא נהג בהם עד כה אלמלא היה מת? האם ילדיו ימצאו את הדרך להיות מאושרים ושלמים ומפויסים יותר עכשיו משהסתלק וחדל להיות כאבן נגף בדרכם?
מותו של אהרון אלקלעי הוא לא ספר שמח או משעשע. יש בו איכויות ונימה מאכלת, עם מותו של אהרון אלקלעי או בלעדיו.
כתיבתה של אלנתן משאירה את כל האפשרויות פתוחות, אך נימתו המסכמת של הספר היא בהכרח שלילית, קודרת, סוגרת קצוות שלא לטובה. כמו יפו שנראית על פניו כמקום יפה ומעודכן אופנתית אך עופר, דניאלה וסנהדרין זוכרים ממנה קדרות אחרת, עליבות אפורה שעיצבה את זיכרון ילדותם ובמובן מסוים גם את חייהם בהווה.
ביפו של עופר מתגלה ברגע נדיר אחד של יפעה זיכרון אחד, כמעט מושלם, של אהבה אבהית שלא התרחשה בשום מקום אחר, אך גם האהבה הרגעית הזו נשדדת ממנו, כמו כל אהבה והזדמנות אחרת, וכאב ההחמצה שהיא מותירה אחריה אולי אינו חד או חריף אך הוא מכאיב, מהדהד ומצלק לא פחות.
זה סיפור חייו ומותו של אהרון אלקלעי.
זה סיפור חייהם ומותם של כל מי שנקרה בדרכו.
כל טוב,
גתית
