כן, זאת עדיין אני.
כן, אני עדיין כאן.
זוכרת את הסיפור על אשתו הבדיונית של קפטן אחאב? (כן, אני יודעת שקפטן אחאב הוא בדיוני בפני עצמו, צופית, אבל הנקודה היא שגם בתוך הבדיון של קפטן אחאב האדם, שהוא המציאות הבדיונית של מובי דיק הספר, לא הייתה אישה – ממשית ובדיונית כאחת. היה אזכור של שורה אחת, נכון, אבל זה לא נחשב. על כן, צופית, הסיפור על אשתו של קפטן אחאב הוא בדיוני בכל קנה מידה, וחוץ מזה לא צריך לדקדק כל כך בקטנות…).
הקיצור, אשתו של קפטן אחאב – אשת אחאב – זוכרת?
אז זהו – שאין ממש סיבה להיזכר בה דווקא עכשיו.
האמת, שבתחילת הקריאה דווקא חשבתי שיש דמיון כלשהו; בכל זאת מדובר בשני רומנים אותם כותבות נשותיהם של רבי חובלים מפורסמים. אלא שאשתו של אחאב עברה חוויות מסעירות ומהוללות מאוד בימי חייה, שפיארו ופרסמו רומן שלם, עב כרס ויריעה (שלמרבה האימה הגואה נוכח העמודים המרובים, לא היה משעמם כלל ועיקר, אפילו לא פעם אחת). לעומת זאת אליזבת, אשתו של קפטן קוק, לא עושה שום דבר – כשלעצמה ובהשוואה. זה די מעניין אם חושבים על זה, העובדה שאפשר לבסס רומן שלם על אישה שלא עושה משהו שיש בו ממש, אבל לא כאן טמונה הגדולה האמיתית של הספר. בכל זאת, זה לא דרמה – תיעודית.
אז נכון, סיפור המסעות של קפטן קוק, שנחשף ומתגלה בזכות הסיפור של אשתו, הוא סיפור מרתק מכל בחינה: היסטורית, תרבותית, מוסרית – ערכית, גיאוגרפית, פסיכולוגית. אדם שחי בים ולא מסוגל לחיות ביבשה, כי החיים בים מוציאים ממנו תכונות שלא מצויות באופיו באופן טבעי. אדם שכָּמֵהַּ להתרחשות הזו, לביטוי חיוני יותר, תוסס ומלא עשייה שמתעורר בו כשהוא עולה על הסיפון. הוא לא מסוגל להיות האדם שהוא באמת בשום מקום אחר, על אף הקושי, השנאה העצמית לפעמים והשיגעון שבכל העשייה הזו. נכון, השיגעון לים גם מוביל למיאוס, בעיקר אצל אליזבת אשתו, אבל העוצמה שלו חזקה יותר מהתיעוב.
אז נכון, אילו הסיפור היה על קפטן קוק, הייתי אומרת שברור שהתמונה חסרה ובלתי מושלמת; סיפורי המסעות שלו, שנחשפים הודות ליומנים שאליזבת קוראת ועורכת, השאירו אותי עם הרבה סימני שאלה עובדתיים. ואולי זה צריך להיות כך, כי בכל זאת – זה רומן, לא ספר היסטוריה. כשקראתי ראיון עם אנה אנקוויסט, הבנתי שזו גם הייתה המגמה שלה (וגם את כל ההיבט הפסיכולוגי של הדמויות. היא פסיכולוגית, אנה אנקוויסט. זה מסביר ה-מ-ו-ן, בעיקר את הקצב היסודי שנדרש להכיל ולנתח את החוויות הרגשיות של אליזבת. רק לפסיכולוג יש את הסבלנות).
אבל אם זה רומן, אז על מה הוא באמת מדבר? על "השיבה הביתה"? השיבה הביתה של מי? הלוא השיבה הביתה של קפטן קוק לא באמת מתממשת. הוא מגיע ושוב נמשך חזרה אל הים. מגיע וחוזר. או שאולי הים היה הבית האמיתי שלו מלכתחילה?
אליזבת מתכוננת לשובו ואז לומדת שוב לחיות בלעדיו. הדרך השקטה שבה היא פורטת את הכאב שלה, בפרט בעניין הילדים, נוגה עד שברון לב. ועדיין, משהו חסר. הלמה. הסיבה שבגללה אנשים עושים את מה שהם עושים. יש נסיבות, יש עובדות, יש צרכים – הכול ברור ונמצא על השולחן. חוץ מהדבר המרכזי האמיתי.
אני חושבת שאחד הכאבים הכי גדולים שצומחים מהספר הזה הוא העובדה שאליזבת חיה במין סוג של רפרפת, שמעניקה אשליה של תנועה כששום דבר לא באמת זז מסביב. היא יכולה להניע את הידיים ואת הרגליים קדימה ואחורה ולצדדים, אבל שום דבר לא באמת מתרחש. שום שינוי. אולי רק בכתיבת היומנים אבל גם זה מפסיק, כי גם זה נעשה חסר טעם ומיותר.
יש לה שלושה בנים, לאליזבת. בסך הכול היו לה יותר, אבל רק שלושה שרדו. הראשון, ג'יימי, לא מאוד צריך אותה. טוב, הוא מין ילד כזה, מעשי. אבל השני – נת, נתנאל, הוא כולו אהבה ורגש ועדינות ומוזיקה, והיא לא יכולה להילחם עליו – נגד בעלה ונגד המוסכמות שדורשות את הצטרפותו לבית הספר הימי, הגברי – המחוספס. אליזבת רואה את ההחמצה הזו קורמת עור וגידים ולא יכולה לעשות כנגדה דבר. על הבן האחרון, יו, היא מוותרת כבר למן ההתחלה. הבן שהיא רצתה שיהיה בת, בת שתחייה במקום אלי, שנפטרה לה בכזו טרגדיה. הבן שנולד בטעות. היא מתנתקת ממנו באופן הרבה יותר גרוע מהאופן שבו היא מתנתקת מנת. אני לא חושבת שאי פעם קראתי דבר כזה. מישהי שלא רוצה את הבן שלה בצורה כל כך… לא אכפתית. הוא חי בבית שלה ומישהי אחרת מגדלת אותו, במקום הבן שהיא עצמה איבדה. הוא חי שם והיא לא נוגעת בו, לא מדברת אליו, בקושי מתקרבת. הבן הזה, שלה, הוא לא שלה בעצם. הוא חי אצלה אבל מפחד ממנה. היא אימא שלו, אבל הוא רץ אל המינקת, אל האומנת.
אני לא מבינה את הרפרפת הזו של אליזבת. האם זה משהו שהיה בה, כתכונת אופי שלטנית? משהו שהתפתח עם הזמן? כהות החושים על אובדן שאין לו סוף, פעם ועוד פעם ועוד פעם?
ואולי זו פשוט הנימה של הסופרת שהיא כזו… עגמומית מרפרפת על פני מים שקטים – סוערים?
אנחנו חיים בעולם שמעריך פעולה, הישגיות. פעם חיינו במציאות שקידשה ערכים (זה לא נעלם, אגב. לפעמים זה רק מקבל ביטוי אחר). איזה ערך או הישגיות יש בסיפור של אליזבת קוק? אני לא מתריסה או מבקרת – אני באמת שואלת. אולי פספסתי. אולי יש כאן רעיון מעבר לתחושה התיעודית – בנימה הבלתי משתנה הזו של הסיפור, שאני פשוט לא מצליחה להבין? זה ספר של הלך רוח? ספר על "אשתו של"? ספר על אובדן? אנה מספרת שהיא כתבה אותו לאחר שהבת שלה נפטרה. הרצון לכתוב על קפטן קוק היה קיים אצלה תמיד אבל המוות של הבת השהה את התכנון. יש הרבה מהאסון האישי שלה בסיפור, בפרט עם ההתמקדות באלי, אבל… בכל זאת, זו לא אוטוביוגרפיה של אנה אנקוויסט, אלא של מישהו אחר. אז מה קורה כאן בעצם?
את יודעת, אין משהו רע בתכליתיות: היא מכוונת אותך שלא להתפזר, למקד את המחשבה, להתגבש, לפעול. למרוח מילים, הגיגים, מחשבות – לא נשמע טוב, לא בסיפור קצר ולא במלחמה ושלום. אז לא, אני לא חושבת שיש משהו רע, בזה שאני מחפשת תכליתיות בהשיבה הביתה. אלא שאולי, זה לא החיפוש הנכון.
הכריכה האחורית מדברת על אליזבת ועל האופן שבו היא מתמקדת בניסיון להבין את נסיבות מותו של ג'ימס ועל ידי כך מגלה את עצמה. אבל גילוי השיגעון הסופי של ג'ימס לא מגלה לנו שום דבר אמיתי עליו ו-וודאי שלא מגלה לנו שום דבר אמיתי עליה: שאיפותיו – לגלות עולמות חדשים – הן כל כך מלאות השראה, והתובנות החריפות והחדות של הספר, שעם כל גילוי כזה משהו מהעולם שמתגלה נהרס ומתמוטט באופן בלתי הפיך, הן כל כך כואבות ומייסרות. אבל מה היה לו, לג'ימס, שגרם לו להזות את עצמו בדמותו של אל קדום, והוביל אותו לטירוף דעת שכזה? במה הוא היה חולה – מחלה כה אנושה – והאם היה לה חלק בשיגעון? ומה המסקנה בעצם? זו השאלה שהכי חשוב לשאול, לפחות לפי הכריכה האחורית: עכשיו שהבנו שהוא השתגע וחשב את עצמו לאל, מה הסתדר לנו שלא הסתדר לנו קודם? מה אפשר לקחת הלאה, כמטלטלים וצידה בדרך שהיא חיינו מכאן והלאה?
ג'ימס קוק היה רב חובל אדיר לא בגלל סיום דרכו אלא בגלל דרכו עד לסיומה. אליזבת סיימה את דרכה כדרך שניהלה את דרכה – באותה אי עשייה שמהולה בעשייה שאין בה ממש ויש בה ערפול מחשבתי – גלמוד ועגמומי. זה כאילו שהיא מחפשת לדעת איך לחיות ולא מבינה בשביל מה או לא מצליחה למצוא את הסיבה להניע את עצמה קדימה. דיכאון? לא יודעת. אולי זו האווירה של אנה אנקוויסט.
זה ספר טוב, אבל (וה"אבל" מצוין כאן, כדי שלא יתפרש מדברי אחרת). יש בו איכויות ספרותיות שלא נמצאות בהרבה רבי מכר מרובי עלילה שקראתי בזמן האחרון. זה מרענן, לגלות שספרות טובה עדיין חיה ובועטת ושגם אם לא הבנת אותה, כי אולי היא לא רצתה שתביני, עדיין יש בה את הדבר הנכון הזה.
אני לא חושבת שזה ספר פמיניסטי. זה שגוי לנסות למצוא היבטים פמיניסטיים בכל דבר, רק מעצם העובדה שמדובר בנשים. למרות שזה חשוב, אני חייבת לציין. ארנה קזין, שהיא עיתונאית לוחמת פמיניסטית, כתבה על ההיבט הזה, ביחס לאשת אחאב דווקא, שאיתו כאמור פתחתי, אבל הייתה מקיפה ורצינית מספיק כדי להתייחס גם למיתוס שממנו היא צמחה.
השיבה הביתה הוא סיפור על אישה ועל איש ועל הסופרת עצמה. את יודעת, בדרך כלל זה לא קורה, אבל כשאני מסתכלת על אנה אני חושבת לעצמי שכן, ככה בדיוק הייתי מתארת את אליזבת…
זה כנראה מסביר הכול (ולא בגלל שכל סיפור הוא אוטוביוגרפיה באיצטלה של אמנות. זה לא נכון. אבל לא נכון גם להתעלם ממכלול ההשקפות וממנער הרגשות של כל יוצר, שמוצאים לעצמם דרך וביטוי. אלו הגוונים שמעניקים לכל יצירה את צלילה המאפיין והייחודי. כדאי לקחת גם אותם בחשבון).
להיות חדורת תקווה ולקוות שאשמע ממך? או להמשיך לכתוב לך עד שתישברי?
בכל מקרה, התוצאה תהיה זהה.
כל טוב,
גתית
