כמו בכל דבר, גם בסוגת סרטי המתח יש תת־הסתעפויות לנושאים ורעיונות שונים.
סוכנת במלכוד, כמו גם ניקיטה (שהוליד סרטים וסדרות בהשראתו) ואנה (שניהם מאותו היוצר), מספר על מחסלת בשירות החוק, שהפכה מדמות שוליים ל"סוגרת חשבונות" מקצועית ומיומנת להפליא.
כדי להצליח להתקיים בתפר הביניים האפור הזה, נשים בסוגה מעוצבות כדמויות בעייתיות עם עבר של אלימות, סמים ופריקת עול, שלא מצייתות לחוקים ולא מוצאות לעצמן מקום בחברה, אך גם כנשים בעלות אמת פנימית מוסרית שרוצה לצאת החוצה בכל מחיר, כזו שמבדילה אותן מה"האנשים הרעים" אותן הן נשלחות לחסל.
אווה, גיבורת סוכנת במלכוד, היא דמות כזו: אשה פגומה, בראש ובראשונה בעיני עצמה. אמנם יש לה משפחה, אך היא מתקשה לקיים עמה מארג יחסים תקין. גם במסגרת עבודתה היא מסרבת לציית לכל הכללים שמטילים עליה – מה שמעמיד אותה בסכנת חיים – אך בשונה מבעבר, הסרט מציב אותה במקום נפשי מתקדם יותר המאפשר לה לבחור, כמו ניקיטה ואנה, לפלס לעצמה דרך חדשה ואחרת, כאדם לא מושלם הנמצא במגמת שינוי.
ההיבט המעניין לעניינו בסוכנת במלכוד הוא הבחירה ללהק בתפקיד האם הלא־מתפקדת את ג'ינה דיוויס, שבצעירותה גילמה תפקיד דומה בסרט נשיקה ארוכה לילה. בסרט הזה עברה של הגיבורה (סמנתה) אינו מוצג או נחקר לעומק, וודאי שלא כפי שמנסה סוכנת במלכוד להציג, ולא זאת אלא שהיא אוהבת את התפקיד ורוצה לחזור אליו – אפשרות שהופכת מעשית וסותרת את שאיפות הבריחה של "עמיתותיה" למקצוע.
חשבתי על הסרטים האלה כשקראתי ספר שבסופו של דבר החלטתי שלא לפרסם את שמו. אסופה של סיפורים קצרים שנוגעים כולם בגיבורות לא מתפקדות, שמרגישות שמשהו "לא ממש בסדר" איתן אבל לא מצליחות לשים עליו בדיוק את האצבע, גם אם ולמרות שהן חושפות את עצמן ואת עולמן הרגשי לפרטי פרטים. נראה שהן פועלות תחת ההנחה שקיים בהן משהו פגום שלא יוכל לתקון. כל דמות שונה מרעותה אך כולן עוסקות (פחות או יותר) באותו משלח יד, נמצאות (פחות או יותר) באותו מצב חברתי ואישי ומסיימות את סיפורן באותה תחושה נגררת של חיים נסבלים שלנצח יישארו בינוניים וחנוקים.
לסוכנת במלכוד הייתה מגמה פסיכולוגית: לספר את סיפורה של אשה שמעלה את עצמה מאשפתות נפשיות אל מסלול של התחלת יציבות אישיותית. הכול בו נועד לשרת את המגמה הזו, לרבות סיפור המשנה של המאמינים באווה לעומת הלא־מאמינים בה, מתוך מטרה לומר משהו על נפש האדם, על שיקום ועל השלמה.
בספר שקראתי לא הייתה מגמה כזו. למעשה ככל שמתקדמים עם הקריאה ועם החזרתיות העקבית על אותו מבנה אישיות שיוצר את אותם הדפוסים של אותן השגיאות, מבינים שהטעות נעוצה בראש ובראשונה במי שכתב את כל הסיפורים האלה מבלי להבין בעצמו מה הוא רוצה לומר.
הדמויות שבספר לא מצליחות להבין איך זה בדיוק עובד, איך לעשות את הדברים ההגיוניים והטבעיים והנכונים שאנשים שקשובים לעצמם עושים כדי לבטא את עצמם וכדי ליצור לעצמם חיים של תוכן וערך. לדמויות האלה אין שום כיוון, שום חיבורי רגשי, שום אפיק לשאוף אליו מתוך סיבה מנומקת יותר מהצורך לקום בבוקר. נראה שהדבר האמיתי שהן באמת סובלות ממנו הוא אדישות ועצלות. לא טוב להן בהתנהלותן, בעורן, בין ארבעת קירות עולמן המוחשיים והמטפוריים, אבל הן לא מוכנות להתאמץ כדי לחשוב מה כן מתאים ומה כן אפשר לעשות ומה הן באמת רוצות להיות כדי להפוך את חייהן לראויים. לכן הן הולכות ומחפשות את האושר שלהן בגורם אחר. מיקור חוץ שכזה. מטבע הדברים, זה לא ממש עובד אבל זה מעורר תהיה – לא על הדמויות כמו על הרעיון: למה אף אחת מהן לא מבינה שהניתוק שכולן מכירות בו בבהירות די מפתיעה הוא משהו שצריך לתקן ולשנות במקום להמשיך לברוח ממנו ולהנציח אותו שוב ושוב, כל הזמן?
אין כאן מרדף אחרי חלומות שלא התממשו או תסכול על התבוססות בבינוניות מציאותית מאולצת. דמויות הסיפורים, כל אחת מהן, מסגלות לעצמן בינוניות כי הן פשוט לא ממשיכות לחשוב הלאה, לא מנסות לראות את עצמן בתוך הגוף והמרחב והתפאורה שנרקמה סביבן כמו ברשת של קורי עכביש שמצטברים כשיושבים יותר מדי זמן במקום אחד.
להשליך על מישהו אחר כעסים, תסכולים ואכזבות ולצפות ממנו לקיים מערך שיפעיל גם אותן היא מחשבה שחוזרת אצל כולן בצורה לא מנומקת. העובדות מוצגות ופורשות לעין כל ונאמרות גם בריש גלי, אבל יש הבדל מהותי בין לחשוף את הבעיה במערומיה לבין ניסיון אמיתי להתמודד איתה ואיך אפשר להתמודד עם דבר שלא באמת מבינים או חוקרים?
מדובר בספר ישן יחסית כך שיפה שכבר אז הוא הבין, או לפחות לא ניסה לשקר לעצמו, שזוהר חיצוני של הגדרת מעמד או שייכות יכול להוליד את מיצוי השלמות הפנימית ללא עבודה, השקעה ומחויבות. מנגד, הספר לא מנסה לייצר את האפרוריות הזאת. הוא פשוט מגיש אותה כמנה לא מחוממת, לא מושקעת, לא מנומקת ואפילו לא אומר – תאכלו. פשוט מניח אותה על השולחן ללא שום תבלין, והולך.
גיבורות הסיפורים מתייחסות לחיים שלהן כמובנים מאליהם. לא בגלל שיש להן את מה שהן רוצות, לא בגלל שהן משיגות את מה שהיה צריך להיות להן אלא כי זה פשוט קורה ואין טעם או סיבה או צורך להפנים את זה, וודאי שלא להוקיר או להתפעל. הכול כל־כך סתמי מבחירה מלאה – בחירה למנוע כל אפשרות להכניס סיבתיות, תוכן וערך לתוך המארג המובן מאליו הזה, המעופש והצונן הזה, שלקרוא על זה מרגיש קצת כמו לחיות את זה וזו הרגשה לא נעימה במיוחד.
איך אפשר לחיות חיים שלמים בניתוק נפשי שאפילו לא מתאמץ להשתדל?
בשביל מה לכתוב סיפור ועוד סיפור ועוד סיפור על נשים שלא מחוברות לעצמן בצורה כל־כך משעממת? ההכרה נחוצה, נכון, אבל קבלה של ההכרה הזו, במיוחד אם מדובר בהיבט נפשי שאפשר וצריך לשנות, היא תנאי הכרחי. משהו צריך ליצור את הסיפור הזה, במיוחד כשהוא מתיימר להיות סיפור על משהו גדול יותר מסך חלקיו, והמשהו הזה פשוט לא נוכח כאן.
אי אפשר פשוט לומר "ככה זה" וללכת. כלומר, אפשר – ואז זו התוצאה שמתקבלת.
אווה הייתה דמות פגומה אבל היא הייתה ערה לפגמים הרבים שבה וניסתה לתקן אותם ולבנות את עצמה מחדש, לאט, תוך כישלונות חוזרים ונשנים. היא ניסתה לעשות את הדבר הנכון, ליצור אישיות ברורה, ערכים ודרך שתוכל לחיות איתה, בתוכה – לא עוד בצד. היא נאבקה להיות אנושית, לקיים חיים שיש בהם יותר מסיפוקים מהירים ובריחות שמנסות להשכיח. גם הגיבורות של לוק בסון, ניקיטה ואווה, מחפשות את השפיות הזו, את האנושיות הפשוטה, האנושית, שתקיים אותן לא בזוהר של משימות מפוצצות ולא בתוך מחויבות שתכלא אותן כמו אסירות; מציאות שלא קשורה לכוח או לכסף או למעמד או לכל הדברים הריקים אלא לחופש, לאפשרות לחיות את עצמן, לנשום ולשמוח ולהיות.
עם כל מה שאין להן – ואין להן הרבה – הנקודה הזו דווקא ברורה להן מאוד.
משהו מעין לישון עם האויב אחרי הבריחה מהאויב, כמובן.
לגיבורות הסיפורים הסתמיים, המיותרים, המאכזבים אין שום דבר מכל זה ולכן הקריאה בסיפורים שלהן היא מייאשת ומעצבנת ומיותרת – ממש כמוהן.
כל רגע יכול להיות סתמי, אם הוא נעדר מחשבה ובעיקר התכוונות.
כל רגע יכול להיות טעון במשמעות אם הוא נעשה מתוך כוונה.
חבל שאסופת הסיפורים הוכיחה את המסר הזה מהצד הלא־נכון של הדברים.
כל טוב,
גתית
