טוב.
אין ספק – הספר המופתי ביותר שהיה מצופה ממני לקרוא.
סופר של סיפורים קצרים בספר על סיפורים קצרים שמזכיר הרבה את צ'כוב ופעם אחת את או. הנרי.
תפור עלי.
מרוב שיש לי מה להגיד עליו, יש לי בלגן שלם של ערבוביה בתוך הראש.
אני מנסה לבחור פינה להתחיל ממנה, אבל כל יתר הדברים קופצים ומבלבלים לי את קו המחשבה.
זו הסיבה שגם חיכיתי עם כל עניין הכתיבה הזו לפחות שבוע (יותר כבר אי אפשר לדחות).
בסוף זה יסתדר.
אמן הסיפור הקצר הוא סיפור על סופר של סיפורים קצרים בעידן שהחליט שסיפור קצר הוא כבר לא עניין שבאופנה.
וואלה?
באמת? יש דבר כזה, שזרם ספרותי יכול לצאת מהאופנה?
כלומר יש – וודאי שיש. לכי תמצאי עכשיו מישהי שתכתוב כמו ג'ין אוסטין ועוד תתפרסם בזכות זה. עם זאת, לכי עכשיו לחנות ספרים ורכשי לך את התרגום המחודש של עוד ספר מאת ג'ין אוסטין. בדיוק עכשיו ראה אור.
לפני שבועיים בערך מישהו שאל אותי מה זה פוסט מודרניזם. הסברתי לו שבשורת סיכום זהו הזרם שאחרי כל הזרמים, כזה שיכול להכיל את כל הזרמים בתוכו ועדיין להיחשב לחדשני ופורץ דרך. זרם חסר צורה, זרם שמעבר להגדרות, זרם שהכול הולך בו ומקובל.
גם סוגת הסיפור הקצר. רק שמי בדיוק אמר שהיא מתה? ולמה בדיוק היא צריכה למות?
כי היום כולם כותבים רומנים?
כי רומנים זה יותר רציני?
והנה שוב מתערבלות לי המחשבות בראש, כי הלוא הסיפור הזה, אמן הסיפור הקצר, הוא סיפור בתוך סיפור של ביקורת בתוך ביקורת. לכן, גם אם רוצים להתייחס לדברים כפשוטם ולהבין אותם כהלכה, מגלים עד מהרה שאי אפשר, כי למעשה מאיה ערד חותרת תחת ההנחה שהיא עצמה שתלה כאן בזה הרגע.
אז כשאני אומרת שמאיה ערד מכריזה על מותו של הסיפור הקצר, אני חייבת מיד לסייג את עצמי בגלל שכל מה שמאיה ערד עושה הוא להוכיח עד כמה הסיפור הקצר לא יכול למות, בהיותו כל כך מה שהוא (ועוד נגיע לכך). וזאת למרות העובדה שמאיה ערד נותנת לגיבור שלה, אדם טהר – זהב, לצאת חוצץ נגד העובדה שאנשים תמיד כותבים על עצמם, וכתיבה שכזו היא גרפומניה מהסוג הבזוי והשפל ביותר, שאין לו עם ספרות אמיתית שום קשר ואחיזה מציאותית.
כדי להינצל מהתסבוכות מיותרות, אחזור לעלילה.
אדם טהר זהב הוא סופר של סיפורים קצרים ששונא את עצמו.
הוא שונא את עצמו בגלל שהוא לא מצליח לכתוב שום דבר אחר מלבד סיפורים קצרים.
הוא שונא את עצמו בגלל שהסיפורים הקצרים שכבר פרסם לא הובנו כהלכה.
הוא שונא את עצמו בגלל שהוא לא מאמין שהסיפורים החדשים שרוחשים אצלו במחבת ההשראה יצליחו אי פעם להבשיל לכדי מנה ראויה לצלחת.
הוא שונא את עצמו בגלל שאף אחד אחר לא מצליח להעריך אותו כמו שמגיע לו וכמו שראוי.
הוא שונא את עצמו בגלל שהוא תקוע בחיים ללא משרה מכובדת וללא מערכת שעות קבועה באקדמיה שתתייחס אליו כמרצה מן המניין.
הוא שונא את עצמו בגלל שהוא לבד.
הוא שונא את עצמו בגלל ששום דבר לא ממש הולך לו כמו שהוא רוצה.
מטבע הדברים, אדם כמו אדם טהר זהב לא שונא רק את עצמו. שנאה היא מעין יצור עשיר ונדבני שכזה: היא מתפרשת גם על החברה מסביב.
אז אדם טהר זהב שונא גם את החברה שלו, לשעבר.
הוא שונא אותה בגלל היותה יפיפייה.
הוא שונא אותה בגלל היותה עשירה.
הוא שונא אותה בגלל שלא עשתה שום דבר עם החיים שלה.
הוא שונא אותה בגלל שלא רצתה ילד ממנו.
הוא שונא אותה בגלל שעזבה אותו.
הוא שונא אותה בגלל שפרסמה ספרים שזכו להצלחה מסחררת – ביקורתית ומסחרית כאחד.
ובניגוד לשנאה העצמית היוקדת שלו ולכל השנאות האחרות, עם השנאה האחרונה הזו הוא ממש לא יכול להשלים.
הלוא הוא יודע שהיא נטולת כישרון.
שרק על עצמה היא יודעת לכתוב ולספר.
שסופרת היא לא, בשום פנים ואופן, אז מה פתאום כולם כל כך מתעלפים ממנה בכאלה תשבחות.
האמת שבהתחלה האמנתי לו. זה באמת קורה הרבה – האדרה חסרת ביסוס של אנשים נטולי כישרון אך אופנתיים להפליא (וגם מצטלמים היטב). אנשים שכותבים על כלום ופתאום כולם עושים מזה משהו.
מה גם שהוא הגיבור שלי, והוא מצטייר כטיפוס די אמין, אז למה שלא לתת בו אמון ולסמוך על מה שהוא אומר? מה, רק חשדנות ופקפוק כל הזמן?
באיזשהו שלב, אבל, התחלתי להבין שאולי הביקורת של אדם טהר זהב היא לא כל כך טהורה כפי שהיא מצטיירת.
שאולי זו האמת, אבל לא כולה.
שאולי המקום שאדם טהר זהב שופט ממנו לא עשוי כולו זהב.
ואז מאיה ערד עושה דבר מעניין. היא מפגישה את הסופר שלה עם חוקרת ספרות.
ד"ר לספרות משווה.
בחורה צעירה בת שלושים.
יפה, אבל לא כמו "הסופרת" שעזבה אותו.
מישהי שקטלה אותו במאמר מושמץ להפליא שהתפרסם בגיליון החג של הארץ.
מישהי שהוא מחליט להתאהב בה.
מה אומר ומה אדבר: הד"ר הזו לוקחת את הספרות לרמה אחרת לגמרי.
אין דברים כאלה.
"הוא תמיד היה זה שמרשים נערות פעורות עיניים בידע שלו בספרות. רק היה מדלקם להן קצת והן היו תולות בו את המבטים המעריצים האלה: ואוו, אתה יודע כל כך המון…
"מאיפה את יודעת את כל זה?" שאל ברוח נכאה.
"יש לי דוקטורט בספרות השוואתית," הזכירה לו.
"חשבתי שבספרות מתעסקים בכל דבר חוץ מבספרים."
"זה די נכון, אבל לפני זה צריך להוכיח יכולת קריאה בארבע שפות ובקיאות בארבע ספרויות שונות."
"אה."
(מאיה ערד, אמן הסיפור הקצר, חרגול ועם עובד, תל אביב, 2009 עמ' 190).
נפלא.
ועם זאת, לא הייתי לומדת אצלה קורס אחד.
קורס?
שיעור.
השיעור שהיא העבירה בסיפור, שאליו מתגנב אדם טהר זהב, הספיק לי.
לא שאין לה שפע של ידע אינסופי.
לא שהיא שולטת ובקיאה ויודעת.
יש לה שפע של ידע אינסופי.
היא בקיאה ויודעת.
והיא הופכת את כל הידע האינסופי ואת כל הידיעות והבקיאות למשהו כל כך משעמם: היא פשוט לוקחת סכין, חותכת באופן מאוד יסודי את כל האמצע העסיסי והעשיר של הטעם ומשאירה רק את הדפנות הנוקשות והיבשות של הסגנון והמונחים המדעיים – רפואיים האלה. היא רופאה פתולוגית, זה מה שהיא. היא רוצחת את המטופל כדי ללמד אותנו על מבנה השלד, בתיעוב וסלידה מעורר בחילה עצמית. כן, היא מתוסכלת, הד"ר הזו לספרות. היא מרצה במכללת עמק יזרעאל ומעבירה איזה שיעור באוניברסיטת תל אביב. היא מפרסמת מאמרים באיזה אתר אינטרנט שבו כל אחד יכול לפרסם, לא רק מוצלחת כמוה, ובעיקר היא מרגישה שהיא יכולה הייתה להיות הרבה – הרבה יותר. וגם החבר שלה עזב אותה ולא רצה להתחתן איתה, שזה בעצם הדבר המרכזי שמציק לכל אחד בחיים (כמו גם לאדם טהר זהב).
אבל היא איומה. את יודעת למה?
בגלל שהתלמידה שלה, שיושבת בשורה הכמעט אחרונה, ומסתירה את אדם טהר זהב שמצותת לאהובת ליבו בסתר, מסכמת כאלה שטויות במחברת שלה, שאי אפשר אלא להתפלץ. מאיה ערד (אולי) התכוונה להדגים עד כמה הד"ר המוכשרת הזו מתבזה ומתבזבזת, איך אף אחד לא מבין אותה ולא קולט את הרבדים שעליהם היא מדברת. אבל אולי היא גם לא שמה לב שהתלמידה הזו מפספסת את כל העניין שלא ממש אשמתה?
היא מאוד מתלהבת מהמקצוע שלה, ד"ר מיטל עינב. שוחה בו והוגה בו ומתחבטת בו ומתעסקת בו. אין ספק שהיא אוהבת את מה שהיא עושה. אבל כשזה יוצא החוצה, זה איום ונורא. זה באמת להתעסק בכל דבר חוץ מבספרים. וסליחה שאני אומרת, אבל ספרות אמיתית מתעסקת בספרים. לא להאמין שממש צריך להסביר את זה.
סיפרתי לך על זה שפעם סיפרתי למישהו שאני לומדת ספרות והוא עיווה את הפרצוף בגועל ואמר שהוא שונא ספרות ולא הבנתי למה הוא אומר את זה ואז הגעתי לבית אריאלה כדי לחפש חומר ועיינתי במבחני הבגרות ופתאום הבנתי למה הוא התכוון.
מה שכל כך נורא הוא שבמבחנים האלה שואלים שאלות על סגנון ועל מונחים ועל עיצובים ועל כל הדברים שאמורים לשרת את הסיפור, וכך הופכים אותו למשרת שלהם.
וזה לא העניין של הספרות.
בואי ניקח את אדם טהר זהב. הסיפור שלו והסיפורים שלו (אלה שני דברים שונים) מספרים את הסיפור עליו. אני יכולה להסביר את הסיפורים האלה טוב יותר אם אתייחס לכל המערכת העיצובית והסגנונית של סוגת הסיפור הקצר, אבל ליבת הדברים שלי תהיה תמיד הסיפור. תמיד אדם טהר זהב. כי זה העניין. לא המונחים והמושגים והזרמים.
איזה רעיון אווילי זה, לכתוב מאמר על מותו של הסיפור הקצר?
בין אם היא התכוונה לכך ברצינות, גב' מאיה ערד, ובין אם לאו, אותי זה הרגיז בכל החזיתות.
זה כל כך מגוחך, שרק עכשיו – עכשיו שסיימתי לקרוא – אני מבינה שאין שום דרך שהיא התכוונה ברצינות.
אבל כשקוראים את זה, זה כל כך מקומם.
כמו לקרוא לצ'כוב "סתמי". השתגעתם?!
"הסיפור העברי הקצר בן זמננו, הוא קצר וצולע. הוא משעמם. הוא דל. הוא מוגבל. המוגבלות של הסיפור הקצר היא מבנית: הסיפור הקצר כלוא בצינוק של מטר וחצי על מטר, בלי חלונות ועם מפתח שבור לדלת. אין לו מרחב לזוז. הוא לא יכול להתהפך. בטח לא להתמתח. בקושי להזיז את אצבעות הרגליים. אין לו אוויר. הוא נושם רק את הפחמן הדו חמצני שהוא פולט. אם חושבים על זה, פלא שהוא עוד בחיים." (עמ' 110)
זה מה שכותבת ד"ר עינב מיטל. ומולה כותבת מאיה ערד, בשמו של אדם טהר זהב, תשעה סיפורים קצרים טובים. סיפורים שהם ההפך הגמור מכל הגיבוב האקדמי הנפוח, המלא חשיבות עצמית, המלא תסכול, השואב את כוחו רק מכוח הביקורת וההשמצה, של ד"ר מיטל עינב.
אחרי בשביל נסטיה כמעט רעדתי. אומסק היה אכזרי בעוצמותיו.
רן יגיל לא ממש מסכים איתי: הוא חושב שהסיפורים הם "לא יותר מבסדר פלוס". אני מצידי לא מסכימה איתו (ביחד עם ד"ר אריק גלסנר שכתב שאומסק "הוא מופת לסיפור קצר", ולא משתמש ב"יצירת מופת" כי הביטוי מחייב מדי, ו"לא רק בנוי לתלפיות, אלא גם מרגש").
רן יגיל טוען מה שמאפיין את רוב גיבורי הסיפורים הם "רגשות אשמה פולניים". אני טוענת שהתכונה המאפיינת שהתגלמה – לא בכדי – בסיפור הראשון, מש"קית ת"ש – היא התכונה שמאפיינת את כולם, משום שהיא מאפיינת את אדם טהר זהב עצמו: התשוקה התמידית לרצות, לצאת בסדר, לא להכעיס אף אחד – תסביכים שמעידים על בטחון עצמי מעורער, על חוזק לוקה בחסר. בתחכום מתוחכם מאוד על סירובו העיקש של אדם טהר זהב לספר על עצמו כי סופר שכותב על עצמו עושה מעשה נחות מאין כמוהו, מאיה ערד מוכיחה לנו שאדם טהר זהב כותב על עצמו ואת עצמו כל הזמן.
אסתי אדיבי-שושן מסכימה איתי בנקודה הזו לגמרי: "הספר עמוס בהדהודים בין-טקסטואליים ליצירות ספרות אחרות. הסיפור "העיוורת" של יעקב שטיינברג חוזר ומוזכר בספר פעמים רבות, ומעצב את מוטיב העיוורון ביצירה. אדם טהר-זהב עיוור להיבטים המשמעותיים בחייו, וביניהם לכל הקשור בכתיבתו. הוא חוזר וטוען שלא יכתוב על עצמו, שעה ששכל הסיפורים שכתב, המשובצים ברומאן, עוסקים בבעיות העיקריות של חייו, כמו משאלת הלב לילד, תחושת ההחמצה, הבחירות השגויות ועקרות הרגש. באופן דומה הוא עיוור לכל הקשור בנשים בחייו – האישה שהוא חי אתה במשך שש שנים, ומיטל, המבקרת החריפה שלו ומושא אהבתו. לאחר שהבהירה לו את העדר הפוטנציאל הרומנטי של הקשר ביניהם, הוא מתכנן לעבור ולגור אתה כשותף בביתה, עד שהוא שומע מפי חברתו לשעבר שמיטל חזרה לחברה לשעבר."
זו אני שלא ממש הסכמתי איתה: "מוטיב העיוורון, המרכזי ביחס לאישיותו של הסופר, חל גם על הקורא. הקורא מובל לאורך הספר כולו להשתכנע בעליונותו של ז'אנר ה"רומאן" ובחולשתו העקרונית של ז'אנר ה"סיפור הקצר". אלא שבסוף הקריאה מבין הקורא שהולך שולל, ושדווקא ה"רומאן", על כפל פניו, נכשל כישלון חרוץ. הסופר לא מצליח בשום רומאן, כל קשרי הזוגיות שלו מתבררים ככושלים והוא נותר לבדו."
הוא נשאר לבד – אבל עם הבטחה גדולה מאוד לעתיד אחר. זוגי. יצירתי. פייסני יותר.
ובכלל, למה המילה הזו – "כישלון"? מי אמר שהרומן נכשל ושהסיפור הקצר ניצח בגלל שסופר אחד שלא מייצג שום דבר מלבד את עצמו מצליח לכתוב רק סיפורים קצרי יריעה?
רן יגיל משווה את מאיה ערד לג'רום דיוויד ולג'יי די סלינג'ר. אני לא מבינה למה צריך להשוות. אני לא יודעת אם הייתי מגדירה אותה כ"עמוד התווך" בספרות הישראלית (כפי שעשה ד"ר אריק גלסנר, למרות שיגיל לא רצה לחשוף את שמו), אבל להגיד שהיא לא סלינג'ר זו לא חוכמה. רק סלינג'ר הוא סלינג'ר. ורק צ'כוב הוא צ'כוב. השאלה היא האם מאיה ערד הגיעה למיצוי המלא ביותר של עצמה כמאיה ערד, לא האם איך היא עומדת ביחס למיצוי המלא של כישרונותיו של סופר אחר.
אהבתי את הסיפורים הקצרים של אדם טהר זהב – מאיה ערד. ואם יורשה לי לקנח בנימה פולנית: בינוניים – הם לא.
אגב, מסכת אי הסכמותיי עם רן יגיל טרם שככה: רן טוען ל"חוסר הפיתוח של הדמויות סביב אדם טהר-זהב. נכון שהדמות של הסופר מפותחת וכתובה באופן נאה ספרותית, אבל אלה שסביבה, נשים בעיקר: גלית, מיטל, רותם, אסנת, הן לא יותר מסילואטות, בובות תופרים, מֶנִיקֶנִים של ספרות." במישור העובדתי – זה נכון לכאורה. עד שמגיעים לפגישתם האחרונה של אדם טהר זהב וגלית, שמגלה לו שכל מה שהוא חשב עליה לא היה אלא פרי תפיסתו השגויה את עצמו ואת עולמו:
"לא ידעתי שרצית ילד," אמר…
"רציתי באיזשהו מקום, אבל ידעתי שאין מצב איתך."
"למה?"
היא הסתכלה בו, תמהה. "כי חיינו…" התחילה. "אתה יודע, זה בכלל לא היה בתמונה."
"אז רצית ילד אבל לא ממני."
"ממש לא. בכלל לא." היא השפילה עיניים: "לא היה מי שיותר רציתי ממנו ילד מאשר ממך."
הוא הסתכל בה, לוודא ששמע נכון." (עמ' 441)
ובזאת מתהפכת הקערה כולה על פיה והדמות החד ממדית, הנהנתנית – קלילה – עשירה – שטחית של גלית לובשת גוון אחר, עמוק יותר. זה קורה גם עם מיטל. ולמה הוא לא מדבר על רוני? רוני, הגיסה. דמות קטנה, שולית כביכול ובעצם מרכזית כל כך. הסיפור הוא סיפורו של אדם טהר זהב. אמן הסיפור הקצר. הדמויות הנשיות שם עומדות בזכות עצמן, רק שצילו המתוסכל של הסופר המתוסכל מעיב גם עליהן ומעצב אותן ברוחו. זה הסיפור שלו, לא שלהן, כי הוא מייצג משהו ודרוש לדמויות משניות שיבליטו את הנקודה הזו בעצמו. ואף על פי כן, הדמויות האלה שרירות קיימות ונוכחות בזכות עצמן.
רומן הסיפור הקצר הוא סיפור שמתאים לכאורה בדיוק למישהי כמוני.
אבל דווקא מאותה סיבה הוא עשוי גם להיות מאוד מתסכל.
" "זה הזכיר לי," פתח את הספר… "את כתבת שהספר שלי, בשביל נסטיה, הוא עיבוד של העיוורת ולוליטה. אני לא מסכים לזה בכלל, אבל לפחות אני רואה את הקשר ללוליטה. אבל מה עניין העיוורת..." היא נראתה כמתקשה להיזכר. כשהצליחה, הסבירה לו, בסבלנות: "זה פשוט מאוד. הסיפור הזה לקח מלוליטה את המתמטיקה, גבר מתחתן עם אישה כדי להגיע לילדה שלה. אבל את המבנה הוא לקח לגמרי מהעיוורת. זה דווקא מאוד יפה. הייתי בטוחה שחשבת על זה מראש. העיוורון אצל חנה הוא כמו אי ידיעת העברית אצל אנה. והמהלך הנרטיבי בסיפור מתחקה אחרי התהליך הקוגניטיבי של הגיבורה, איך היא מגלה, למרות המחסום של העיוורון או אי ידיעת השפה, באיזה מצב היא נמצאת. מה, לא התכוונת לזה?"
"לא."
"אפילו בקצב של הפתיחה יש משהו. היה לה, לאנה, המון מזל," דקלמה. "זה הזכיר לי את 'לחנה העיוורת הגידו לפני חתונתה, כי זה שעתיד להיות בעלה…' הייתי בטוחה שבכוונה. גם השמות: אנה וחנה."
הוא הניד בראשו במרץ, מכחיש כל כוונה כזו." (עמ' 213).
מאוד מתוחכם מצד מאיה ערד, שכתבה את בשביל נטסיה בשם אדם טהר זהב, להסביר את הסיפור של עצמה באמצעות ד"ר עינב מיטל. אחרי שקוראים את בשביל נסטיה וקוראים את פסקת הביקורת הזו שוב מבינים כמה באמת זה יפה. אבל כשאדם טהר זהב אומר שהוא לא חשב על דברים כאלה, כלומר, במילים אחרות, שעומק כזה לא קיים בו, זה מאוד מאכזב.
הסיפור בשביל נסטיה חזק גם בפני עצמו. הוא לא צריך את ההשוואות האלה. אבל ההשוואות האלה מצליחות להעצים את הסיפור ולהרחיב את היריעה שלו עוד יותר. עד כדי כך, שזה אפילו לא משנה אם הוא חשב עליהן או לא.
זה כבר תפקיד של חוקר ספרות, אבל חוקר ספרות אמיתי. לא כזה, כמו מיטל, שרק מטיל דופי בכל דבר ומחפש את ההגדרות העבשות שאפילו טיפת חיות רעננה אין בהן ואין שום מושג איזו מטרה הן משרתות ומדוע.
אילו אדם טהר זהב היה באמת חושב על דבר כזה, זה היה הופך אותו לסופר עוד יותר רציני ומוערך מכפי שהוא מצטייר. לא בגלל שהוא עשיר ברמזים והתכתבויות ספרותיות. זה היה מעיד שהוא סופר שחי בתוך עולם הספרות. סופר שלא מתבייש במה שהוא עושה, כי הוא יודע שהוא עושה עבודה אמיתית, בעלת ערך. הבעיה אצל אדם טהר זהב היא שהוא לא יודע. כי הוא לא מרשה לעצמו להיות "באמת" כזה. לכן הוא כל כך שונא את עצמו.
אסתי אדיבי שושן כותבת "שגם ה"רומאן" הכתוב הוא כישלון מפני שהדמות המרכזית המוליכה אותו – הסופר אדם טהר-זהב – היא דמות רדודה, חלולה, משועממת ומשעממת". אבל זה לא נכון, דווקא לאור כל מה שהיא כותבת בתחילה: "לאורך הספר נבנית דמותו של הסופר כאנטי גיבור מובהק, המגלה חולשה וחוסר אונים בכל תחום בחייו. יחסו לצבא – מיתוס מרכזי בגבריות הישראלית – מבטא אף הוא את גבריותו הפגומה, ואת חולשתו ועליבותו. בצעירותו "הציל עצמו משירות בלבנון", את לימודיו האקדמיים לא סיים, ובהווה של היצירה הוא חסום לחלוטין מבחינה יצירתית. ביטויים מטונימיים למצב הזה של דלות ועקרות רגשית באים לידי ביטוי סמלי בכל הקשור לבילוי הרומנטי, בים, עם מיטל אהובתו. הוא אינו מוצא את בגד הים, וכאשר הוא מתקרב למים הוא משכשך בהם את קצות האצבעות בלבד. הוא גם אינו יודע לנהוג ומובל דרך קבע על ידי נהגים אחרים, ביניהם אביו, למרות גילו המבוגר. במשך חודשים הוא מנסה לעבר את נורית ולהוליד אתה את ילדם המשותף. כבר בתחילת הקשר הוא נוזף בה שאינה מתעברת ומודיע בשחצנות גברית: "הזרע שלי בסדר גמור, כל כדור מלמיליאן". בחלוף הזמן הוא מבין שהוא האשם: "אולי הזרע שלו לא כל כך משובח כמו שהוא אוהב לחשוב. עובדה שאף פעם לא הכניס מישהי להריון. אפילו לא בטעות". הביקורת נראית לו הכוח המשמעותי העיקרי המעצב וקובע את גורל יצירתו. הסופר נוכח וקיים לא דרך יצירתו שלו, אלא דרך טיעוני הביקורת. אדם טהר-זהב הוא "כל-אדם" במובן הנמוך והמשמים, נעדר סיפור חיים אמיתי משל עצמו, המחשיב את הפורמאלי והחיצוני, ללא כל מעורבות רגשית."
דמות רדודה לא יכולה להיות עסוקה בחיבוטים רגשיים כאלה, שמעסיקים אותה בתדירות מרובה כל כך, עד שאין לה כל אפשרות להיות משועממת או משעממת.
דמות חלולה לא יכולה לכתוב סיפורים כאלה.
זו אולי דמות שחושבת בעיקר על עצמה, אבל הדבר נובע מתוך מגבלות חוסר הביטחון העצמי שלה, שמוליד מתוכה את הביקורת והזעם כלפי כל אחד אחר שמצליח יותר ממנה, כי השיתוק מחוסר ההצלחה מתסכל אותה, בדיוק כפי שהוא מתסכל את ד"ר מיטל עינב.
אדם הוא זהב טהור. ברור שלשם מאיה ערד מכוונת. זה היה הפוך על הפוך של אי הסכמה עם הטענות החברתיות שרואות ברומן את פסגת היצירה הספרותית ועם ד"ר עינב מיטל, ששוחטת פרות רפאים (עובדה, היא אפילו עונה לה בעצמה: " "וגם צ'כוב," הזהירה מיטל, "אני יודעת שתיכף תשלוף לי אותו. שים לב שגם אצלו הדברים הכי טובים הם הארוכים – בבקעה, מחלקה מספר שש, שלוש שנים…" מה עם הגברת עם הכלבלב, רצה למחות. מה עם לישון? מה עם אנה על הצוואר?" " עמ' 191). שאני אוסיף עוד כמה?
זוכרת את ההיסטוריה הסודית? איך שמחתי שסוף – סוף מצאתי ספר שמדבר על ספרות בצורה רצינית, כאילו שזה באמת אחד הדברים החשובים בעולם? (אני חושבת שזה באמת, אבל לא כולם חושבים כמוני. וזו לא הססנות מסוגו של אדם טהר זהב!)
זוכרת איך התאכזבתי כשהתבדיתי?
אז זהו – שלא צריך להיות מאוכזבים יותר. אמן הסיפור הקצר הוא, כנראה, סוף – סוף, הדבר האמיתי.
כנראה שזו רק אני, אבל אני באמת לא חושבת שהסיפור הקצר מת ועבר מן העולם.
להפך. בעידן כמו שלנו, של מסרונים שמשתמשים בספרות במקום במילים וקיבולת זעומה של תווים בודדים לכל הבעת דעה או עמדה, אני אחוזת פליאה שאנשים עוד מרהיבים עוז בנפשם לקרוא רומנים.
וגם אם זו לא היריעה הקצרה, הרי זה הסגנון וההקפדה והשזירה ועידוד המחשבה והדהוד המסר.
כל הסיבות שבגללן טוען פרופסור ניסים קלדרון שהסיפור הקצר, אליבא מאיה ערד, פשט את הרגל. לפחות עכשיו: "הספר עוסק בשאלה ששום אוהב ספרות לא יכול להמעיט בערכה: למה רבים מעדיפים לקרוא רומנים ומעטים מעדיפים סיפורים קצרים? … ה"רפובליקה הספרותית" כולה מצפה לרומנים, מוציאה לאור רומנים, מתווכחת על רומנים, חוקרת רומנים, ועושה ממחברי רומנים גיבורי-תרבות. ו(לכן כך) גוועת הציפייה מן הסיפור הקצר… (ה)סיבה (המעניינת) לתשוקה אל רומנים של כותבים וקוראים… היא תחושה עמוקה של אנשים מודרניים שאין להן כלים טובים כדי להכריע בדילמות מוסריות קשות. מרבים אצלנו לדבר על לחצי השוק כגורם לריבוי הרומנים. אני, כמו מאיה ערד, חושב שהשאלה היא לא למה לא מוציאים לאור סיפורים קצרים, אלא למה קוראים לא רוצים לקרוא סיפורים קצרים. אילו הייתה דרישה היה הכסף בא בעקבותיה. מאיה ערד סבורה שהבעיה טמונה לא בעצם העובדה שהגיבור שלה כותב סיפורים קצרים, אלא בשאלה איפה הוא מקצר, איפה הוא עוצר, איפה הוא בוחר שלא להמשיך ולא להאריך. אדם טהר-זהב סבור שזכותו, ואולי חובתו, לכתוב סיפור קצר שישאיר את גיבוריו, וגם את קוראיו, עם דילמות ערכיות בלתי פתירות. ואולי רוצים הקוראים ברומן לרמוז לסופר שהם מבקשים ממנו להכריע כפי שהם נדרשים להכריע בחייהם. הם סבורים שהוא מתחמק מעצמו, מן הממשות של חייו והחלטותיו, כאשר הוא מסרב לספר לנו אם נועה בחרה להישאר נועה, ולמרר את חייהם המרים ממילא של הורים לחולה אנוש, או להמשיך ולהתחפש ל"נוגה" כדי להעניק חסד-מעט לאחרים על חשבון זכותה שלה לחסד למען עצמה. כך השאלה שמציג הספר בסיפורים השזורים בו הרבה יותר מעניינת מן השאלה שמציגה העלילה הגדולה של הספר: הבעיה של הסיפור הקצר היא לא אובדן התשוקה של הקוראים כלפיו, או אובדן התשוקה של כותבו. הבעיה היא מה נכון יותר לכתוב על ואל אנשים מודרניים ונבוכי-ערכים: סיפור קצר שנעצר לפני ההחלטות שמקבלים גיבוריו (וכותבו), או רומן שמלווה את קוראיו אל ההחלטות שהם חייבים לקבל בחייהם – חיים שאין בהם פריבילגיה "ספרותית" לעצור את העלילה במקום שנוח לסופר. כך אנחנו נחלצים מן הדילמה, המלאכותית בעיני, בין סיפורים קצרים "איכותיים ואותנטיים" לבין רומנים ש"קורצים לטעם הקהל" ."
גם ד"ר אריק גלסנר חושב את אותו הדבר: "להבנתי הסיבה לירידת קרנו של הסיפור הקצר קשורה, ראשית, באופייה הקונקרטי של פעולת הקריאה כיום. כיוון שעצם הכניסה למצב של קריאה הפכה כיום לפעולה מאומצת, הרבה יותר "משתלם" לקורא, לאחר שכבר שילם את דמי הכניסה, לקבל תמורה גדולה יותר עבור מאמציו הראשונים. הסבר נוסף להעדפת הרומן נעוץ בהעצמת פונקציות ההימלטות מההווה, פונקציית ה – "second life" נקרא לה, שתמיד נלוותה לקריאה אולם קיבלה בכירות בעשורים האחרונים, מסיבות מאלפות. הרומן מאפשר הימלטות, ואילו הסיפור הקצר לא.
זו גם, אגב, בעייתה של השירה."
מצטערת. לא חושבת שהציבור מטומטם ולכן הציבור צריך לשלם.
לא חושבת שאנשים לא נכנסים לסיפורים קצרים כי הם חושבים שזו לא ספרות אמיתית.
או לפחות ספרות שאפשר להיסחף לתוכה.
סיפור קצר הוא מיומנות משובחת. רציתי להוסיף גם "נדירה", אבל בעצם כל מיומנות היא נדירה, גם המיומנות לכתוב רומנים.
זוכרת את התחלה של כריסטופר נולן? לכאורה ספר שמתנהג כמו רומן, סוגר לנו את כל הקצוות, לא משאיר לנו תהיות – מאכיל אותנו בכפית לגבי המסר והעיבוד הנכון של חוויות ורגשות, ואז בא הסיום שלו והופך את הכול (לכאורה. אני מסרבת להסכים עם הערעור הזה).
הוא עשה את זה גם בממנטו, שמבוסס על סיפור קצר(!) שכתב אחיו.
ומאחר ואנחנו כבר מדברות על סרטים: שמעתי שהסרט הישראלי החדש, איה, על אף היותו קצר, מוצלח הרבה יותר מהרבה סרטים אחרים באורך מלא.
סיפור טוב מעצם הגדרתו – ולא על פי מבנה תבניתו ומצבור דפיו – הוא סיפור שלא סוגר לך פינות ולא חותם לך מסקנה ברורה בסיום הספר.
זה נורא מרגיז, אני מודה. להישאר תלויה באוויר ככה. אבל זה מה שספרות טובה אמורה לעשות. וזה מה שהיא עושה.
וסיפור טוב – אם הוא טוב – יהיה טוב כסיפור קצר וגם כרומן.
זו פשוט צורה אחרת של הגשה ועיבוד.
ועם כל הכבוד, כבודו של הסיפור הקצר עדיין במקומו מונח.
לא שמתי לב שלא כותבים היום סיפורים קצרים. מצטערת.
אם אתם רוצים לדבר על ענף ההוצאה לאור הנאנק – זה עניין אחר.
אבל מי אמר שסיפורים קצרים צריך רק למצוא שם? ועוד בעידן כמו שלנו?
הסיפור הקצר לא פשט את הרגל ואף אחד לא פשט לו את העור.
עם זאת, טוב שבא סיפור כמו אמן הסיפור הקצר ומזכיר לנו שוב, כמה זה חשוב.
מאוד – מאוד חשוב.
ואי אפשר שלא לסיים בנימה רכילותית:
היודעת את מי ערך את הספר? אלי הירש.
העורך של מקופלת ותמר גלבץ באופן אישי.
מה לדעתך אפשר להסיק מכך?
ומה דעתך על השאלה הפתוחה שהשארתי כאן מהדהדת בחלל האוויר?
כל טוב,
גתית
