סיפורים טובים (או סיפורים שמתיימרים להיות כאלה) מקפלים בתוכם סוג של משל.
זה יכול משל מפורש או מרומז, פשוט או מפותל אבל בעיקר וחשוב מכל – משל מהסוג שאומר משהו גדול יותר מהסיפור עצמו, ממרקם הדמויות והעלילה.
ילדותו של ישו מאת ג'. מ. קוטזי הוא סיפור שכל־כולו משל, מראשיתו ועד סופו. הוא רק נראה כמו סיפור עכשווי, מציאותי, אבל לאמיתו של דבר הוא בדיוני לכל דבר ועניין.
הרעיון, בפשטות, הוא כדלקמן: קיימת ארץ חדשה, נובילה, שאליה מגיעים כל מי שלא נולדו בה (למעשה, נדמה שלא נולדים בה כלל) כדי להתחיל חיים חדשים.
אנשים בלי עבר, בלי זהות, בלי זיכרונות – פליטים, מהגרים או אזרחים חדשים מרצון, זורמים אליה דרך הים, בספינות, ללא אפשרות חזרה. ממה הם בורחים? בשם איזו מטרה נמלטו מהיכן שנמלטו ובשם איזו מטרה הגיעו דווקא הנה? מהם החיים החדשים שהם מבקשים לייצר? חדשים בהשוואה למה? והשאלה שאינה נשאלת (על אף שהיא החשובה מכולן): מדוע?
אין כל אפשרות לדעת ויש גם תחושה שידיעה כזו אינה כלל מתחום העניין.
גיבור הסיפור הוא סימון, גבר ללא גיל שמגיע, כמו כולם, באוניה עם מזוודה אחת וילד בן שש ש"נמסר" לחזקתו בדרך. סימון אינו מכיר את הילד ואינו יודע דבר על אודותיו אך על אף שהוא מכנה אותו דויד ומשמש לו כאב, הוא ממקד את כל תשומת ליבו בהבטחה שהבטיח: למצוא לו אימא "אמיתית". מה אירע לאמו האמיתית של דויד אין לדעת (כדרכו של כל המידע בסיפור, שאינו קשור לליבת העלילה המצומצמת) ולא ברור גם מדוע סימון נחוש כל־כך למצוא לו אימא, שעה שהוא עצמו נקשר אל הילד ומטפל בו במסירות אין קץ. בכלל, נדמה שככל שסימון מדייק בהבנת המציאות הבעייתית סביבו, כך הוא כושל בהבנת ליקוי עולמו הפרטי, כפי שהוא מתבטא דרך החיפוש אחר אמו "האמיתית" של דויד.
ביחס לכל דבר אחר – סימון צודק; ביחס לעניין האמור – הוא טועה בצורה מבחילה.
כמו היגיון של משוגע, הידוע ומובן רק לו, סימון שומר על אמונה מופרכת לפיה יזהה את האם "האמיתית" לכשיפגוש בה. איך? מתי? כיצד? סימון הנחרץ אינו נותן לשאלות לערער אותו או לגרום לו לסגת מהחלטתו הנחושה. כשהוא פוגש באניס, אשה הכמהה לילד משלה עד כדי טירוף, הוא מוסר את דויד לידיה, על אף שהיא אינה מצטיירת – לא לפני, לא אחרי ולא באמצע – כמו הבחירה האמיתית או המוצלחת ביותר. להיפך: היא מטפלת בדויד כתינוק שלא לפי גילו והתייחסותה הילדותית־תלותית מדרדרת את מצבו בצורה ניכרת, וודאי בהשוואה להתפתחות המרשימה שהושגה בעת שהיה תחת השגחתו של סימון. ברם, על אף שנהיר כי התייחסותה של אניס שגויה ומקלקלת ושבמעשיה היא הופכת את דויד לילד מפונק, מתפרץ ומשתולל, סימון יחליט ויעז לעשות משהו בנדון רק זמן ממושך מאוד לאחר מכן. הוא פשוט שבוי בתחושה שאניס ודויד נועדו זה לזה וכמו כל אסיר, ידיו כבולות מלפעול, גם אם הוא זה שהניח על עצמו את האזיקים שמצרים את צעדיו.
תחושות אינן דבר שצריך בהכרח לבטל. לעתים (קרובות) הן "מבינות" דברים שההיגיון או הדעת מתקשים לראות בשכלתנותם הנקודתית, אך "תחושתו" של סימון נטולת היגיון או הסבר, אפילו או בעיקר לעצמה. כמו כל יתר העובדות בסיפור, גם היא נותרת עמומה ובלתי מובנית, נטולת צידוק ולפיכך גם משמעות. ההחלטה, שככל שהיא עיקשת יותר מצטיירת כסתמית יותר, מעוורת את סימון (באופן סמלי) מלראות את המציאות המוחשית שלפניו ומעמידה לפיכך את כל עניין "ההרגשה" תחת סימן שאלה גדול.
העובדה שאניס נמשכת לדייגו, פרחח מקסים ומושך מאוד בדרכו, היא הגיונית; העובדה שהיא רוצה ילדים משלה היא הגיונית ומובנית, אבל הקשרים הקושרים בין אנשים – בין אניס לאחיה, בין סימון לשכנה המלמדת את דויד נגינה – אינם הגיוניים, אינם מתפתחים ואינם מובנים.
סתירות נוספות מתגלות במהלך הסיפור כאשר אניס מספרת לדויד משל ידוע על שלושה אחים, אך סימון מוצא אותו מזוויע ומבקש ממנה שלא לספר לו סיפור מדמם כל־כך. כחלופה הוא מציע את סיפורה של כיפה אדומה והזאב הטורף. האם הוא מתלוצץ? האם הוא רציני? סימון, כך נראה, מדבר תמיד במתינות, אפילו כשהוא נסער: דיבורו מדוד, שקול, מנומק. אפילו רגש האהבה שהוא רוחש לדויד אינו מתגלה מיד, ולא רק משום שהוא אינו ברור לו או נדרש להיבנות עם הזמן. זה אופיו, אך האופי הזה מקשה עד מאוד להבין להיכן נושבת הרוח והאם מדובר ברעיון שצריך להבין בצורה אחת או אולי דווקא בצורה אחרת.
הקורא צריך לדעת היכן עליו להסתכל כדי לראות את מה שהכינו עבורו להבין. קלחת מגומגמת אינה בחזקת מזללה של "חטוף ואכול ככל יכולתך". סיפור נדרש שיהיה לו היגיון; שביל פירורי הלחם נועד להוביל למקום כל שהוא, לא משנה כמו עמוק במעמקי היער הוא מוסווה.
גם משל דון קיחוטה המשולב בעלילה אינו ברור: מהן מייצגות טחנות הרוח? האם דויד רואה מפלצות ויצורים מיתיים ומעלה שאלות הגותיות במקום שבו כל האחרים, תושבי ואזרחי נובילה, רואים רק היגיון וסדר? האם זה הופך אותו למשוגע? האם זה הופך אותו לשפוי? ואולי הראייה הזו הופכת אותו לישו – ילד שנולד מרוח הקדוש משום שאין לו הורים, שרואה רק את המציאות שהוא רואה, שמובנית רק לו, מציאות שאחרים אינם מסוגלים לזהות או להפנים?
ניתן לגזור שאלות מהותיות מתפיסת ההחלטה, היישום והמשמעות של מושגים כמו "הגירה", "הורות", "חינוך" או "חברה", אבל משום שלילדותו של ישו אין שום מרקם רגשי של עיבוד חוויות, שום מטען – לא בעבר ולא בהווה – קשה מאוד לעשות זאת. הגות אינה אמורה להיות מאמץ רגשי, אבל ספר הוא אינו מסה הגותית יבשה. הרעיון אמור להתחדד, להתחבט, להתברר או להיות מודגש באמצעות העימות והבנייה דרך דמויות שמצטיירות כמו בני אנוש, בשר ודם.
כאן זה לא קורה.
נובילה, המקום החדש שנועד כל־כולו למהגרים, הוא מקום ללא תקוות, ללא מאוויים, ללא רצונות. אין בו תיאורי נוף או סביבה, כמעט אין תיאורי אנשים.
הכול מרגיש מהונדס, חסר מגע אישי, ייחודי. לא מקום מפלא או גן עדן אלא עיר נטולת צבעים, נטולת חיות. כשם שאין רגשות, כך אין יצרים ואין חשקים, אין משהו לנוע לקראתו, עבורו, למענו.
זהו קיום על הנייר: הכול מרגיש נקי מדי, תועלתני לשם התועלתנות, טוב לשם ההגדרה לבדה, כמו הלימוד הגורף במוסד שנועד לשפר את כולם. כולם הולכים ללמוד כדי להשתפר, אבל במה? לשם מה? כדי להיות מה?
הניגודיות – עולם של רוע, כיעור, סיאוב – פשוט אינה קיימת. כדי לבסס משהו – צריך להצדיק אותו, להעמיד את יתרונו כנגד חסרונות האחרים או רק בשם עצמו. משהו מהותי צריך שיתקיים כאן אלא שמשהו מהותי מאוד חסר במשל שמנסה ילדותו של ישו לצייר ומשאיר אותו ברמת הניסיון שאינה מצליח להבשיל לכדי אמירה.
כל אווירת הסיפור – השכנוע העמוק של סימון שאינס היא אמו של דויד, שבית הספר הוא מוסד לעבריינים, שטוב יותר לפרוק בידיים סחורות מבטן האונייה ולשאת אותן על הגב – הכול היינו הך: היאחזות חזקה בהבלי שווא.
האם זה הדימוי שביקש ילדותו של ישו לייצר? לערער אחר האופן המוכני שבו בני אדם ממלאים אחרי צווים נטולי היגיון? נדמה שההזרה הבלתי מובנת הזו, שיוצרת ריחוק ובידול כדי לנסות ולהגיד משהו בעל ערך ומשמעות, חותרת בעצם תחת עצמה ושופכת את המים יחד עם התינוק, בקול ענות חלושה של החמצה לא ממש מעניינת.
ילדותו של ישו מדבר על זמן שמעבר לזמן, זמן שקרס מסיבה זו או אחרת הקשורה בהכרח להרס ולאובדן שהמיטה עליו הדרך האנושית שניהלה אותו עד כה. הכותרת מרמזת שיש התחלה חדשה, אבל כל מה שסימון עושה הוא להנציח טעויות עבר חוזרות של המציאות הקודמת: פינוק יתר, התמקדות בעניינים בירוקרטיים, התנהלות ממוחשבת נטולת שיקולים אנושיים או רגשות. העולם החדש שנוצר אינו טוב יותר; האנשים (חלקם לפחות) אולי תמימים יותר ומלאי רצון כן לעזור, אבל הם אינם יוצרים דבר מיוחד, חדשני או פורץ דרך; הם אפילו לא חושבים. הקיום שלהם מדשדש במקום, בשם איזה ערך לא ברור ושאיפה לא מגובשת ולא ממש ממוקדת שלא מובילה לשום מקום ולא מבקשת להשיג שום מטרה.
כל הסיפורים בוראים עולמות חדשים, אבל העולם החדש שנולד כאן לוט בערפל. אם הצלחה נמדדת בעומק ובתהודה הרגשית שהיא מצליחה לעורר, אזי קוטזי הצליח: קיימת תחושה גדולה וברורה מאוד של חוסר נוחות, חוסר הסכמה עקרוני עם כל מה שנאמר וצידוד חריף וחד־משמעי עם הצד שכנגד (שכן כל מצב זוכה להבעה מנומקת של שתי העמדות השליטות), ללא קיבעון או היצמדות לדמות סמכותית קבועה ויחידה. סימון טועה כשם שהוא צודק וכך כל האחרים – אין בלעדיות על הטיפשות ולא על החוכמה. ברם, מעבר למשחק הרעיונות הזה, מעבר להבנה הברורה כי מדובר במשל על משהו בחיינו, בעולמנו ואולי בקיום כולו, אין להתחמק מתחושה ברורה של החמצה וחוסר כיוון.
מהו בדיוק המשל ולשם מה הוא נחוץ לנו? זו השאלה המטרידה הגדולה שנותרת, אף היא, חסרת מענה.
והמצחיק או החמור מכל הוא שהיא חסרה במידה כזו, עד שהיא אפילו אינה מעוררת צער על היעדרה.
כל טוב,
גתית
