יש ספרים שקראתי אך לא מצאתי ערך משמעותי לחדש עליהם ולכן לא כתבתי על אודותיהם דבר. הטוחן המיילל מאת ארטו פטסילינה ומדריך הסהרורים לריקוד של מירה ג'יקוב הם שתי דוגמאות למקרים כאלה: ספרים טובים, מעניינים, שפורשים את הרעיון שלהם בצורה מקיפה, רחבה וממצה שהשאירה לי מעט מקום לביטוי והרהור אישי.
יש ספרים אחרים, ספרים שברור שלא אכתוב עליהם כי הם היו תוצר איום ונורא של כתיבה גרועה, עריכה לא קיימת, שיקולים לא ברורים שגרמו להם להתפרסם ובעיקר בזבוז זמן משווע.
ויש את הספר הזה, שהצליח בהתחלה להתל בי ואז להכעיס אותי באופן חסר תקנה.
הספר הזה, שבשמו לא אנקוב, כתוב טוב, אפילו היטב לפרקים. הכתיבה הזו גרמה לי להרהר בהתחלה ואף לשקול אולי בכל זאת יש מקום להעריך אותו בגלוי, לעורר אחרים ואחרות להיחשף ולהקשיב למה שיש לו לומר, אבל מרגע לרגע התחוור שאין לו באמת מה להגיד: העלילה התגלתה כיותר ויותר שטחית, פשטנית וילדותית וההתלבטות הפכה מעצמה ליותר ויותר מיותרת.
גיבור הסיפור מציג את עצמו כמי שמבין את העולם בדרך שאחרים אינם מבינים. הוא רואה אותו ואותם באור אחר, חודר לנבכי הנפש, מזהה את העליבות הקיומית שבה מדשדשים כולם – ונעצר. אין לו נקודה פנימית עליונה, נאצלת, כזו שרואה באנושיות משהו חיובי וטוב. מהסיבה הזו הוא מחפש ומוצא ביזיון ורפש בכל מקום, גם בעצמו (ואולי בעיקר בעצמו), גילוי שלא מעורר בו דחייה או גועל אלא הסכמה אדישה ולא מתרגשת. כך הוא מוסיף להתפלש בתוך הווייתו הביבית, מתוך מודעות מלאה וחוסר עניין או כמיהה להשתנות וגורר את הקוראים והקוראות למסע עגום שלא מוביל לשום מקום – אחריו.
מטרתו של הגיבור היא אחת: לצאת מחושך האלמוניות אל ההכרה של המימוש העצמי, אלא שהמטרה הזו מעלה כקורבן את כל קיומו עד ומהתממשות זאת, כאילו מה שהיה והינו, ללא הכרה ממסדית וחותמת רשמית והכרזה, הוא לא כלום ושום דבר.
לשיטתו, ברגע שיכירו בו, חייו יקבלו ממשות ותפנית חיובית, אבל ככל שהסיפור מתקדם מתחדדת ההבנה שיש כאן עניין אחר. משהו בפנים לא באמת מצליח להתחבר לשום מקום, לשום אדם, לשום עבודה. גם עם הנתונים הבלתי אפשריים שלו, כפי שהוא דואג להציג אותם, הוא היה יכול לעשות משהו – תמיד יש משהו שאפשר לעשות, גם בהמתנה לדבר "האמיתי", אבל הגיבור הזה כל־כך מנותק, כל־כך לא תלוש, כל־כך מוציא את עצמו מהכלל ומהעולם עד שזה בלתי אפשרי.
וזו אשמתו המלאה.
החשיבה הזו, שמבטלת את כל מה שהגיבור לא מאמין בו, היא חשיבה מטומטמת, תלושה לחלוטין מהמציאות.
למעשה היא לא באמת חשיבה, שלא לדבר על מעמיקה, אלא חוויה רדודה של אטימות שמונעת ממנו ליצור קשר עם אחרים ובעיקר עם עצמו. הוא ממיר אותה לתחושה של עליונות ואפילו התנשאות מוסווית, כאילו הוא מעל לכל אלה שנמצאים סביבו ולכן אין לו סיבה ממשית להתערבב איתם, אפילו שהלכה למעשה הם אלה שמסרבים להתערבב איתו. הוא רואה את כל הפגיעות והפגימות שלהם כמו גם את עליבותו ובטלנותו שלו אך הוא מסרב לעשות עם זה משהו, כל דבר שהוא, כדי לשנות, לשפר, להיטיב. בתחום שבו הוא מבקש את ההכרה שתגדיר אותו ותיתן לחייו משמעות ומשקל הוא משקיע את כל־כולו כי מבחינתו אין עוד דבר אחר מלבד העיסוק הזה, הפרטני והממוקד, אך בכל התחומים האחרים הוא מפקיע את עצמו לעצמו, מתבודד בתוך עולמות שאולים שמסכימים לארח אותו לרגע עד שגם להם נמאס והם מסלקים אותו לנדוד אל שפלות נמוכה אף יותר בדרך אל השום דבר.
בהתחלה זה נשמע מעניין, אבל ככל שהגיבור מוסיף לדבוק בהתכחשות הגורפת כלפי כל דבר שאינו מה שהוא בוחר לראות, הוא מתגלה במערומיו ובחסרונו האנושי. הוא פשוט לא מבין את מה שהוא רואה וגם את מה שהוא רואה הוא בוחר לראות דרך אותה נקודת מבט מצומצמת וצרה, בגישה שמתאפיינת בעצימת עיניים וכפירה מוחלטת בכל מה שהוא מסרב להיות חלק ממנו, על אף שבמשך כל הזמן הזה הוא סמוך ובטוח שהוא רואה הכול ומבין הכול ונשגב מעל לכול, גם כשהמציאות מוכיחה לו שוב ושוב שהוא טועה ונדחה ונמצא על הדרך הישירה לאבדון.
הסתירה הזו לא מעוררת גיחוך או קלילות מבדחת של התנגשות קומית אלא תחושה חמוצה של הירתעות וסלידה.
בעולם שבו אנשים מקיזים דם כדי להשיג את מה שהם כל־כך משתנים עבורו, התייחסות כזו היא כמעט כמו יריקה בפרצוף בשם כל מה שהוא בעל ערך ומשקל.
כל הדרכים שבהן הוא הולך הן דרכים קלות של קיצורי דרך. בסופו של דבר הן מובילות אותו להיכן שהן מובילות אותו – מסלול ישיר ובלתי נמנע להתנגשות חזיתית. כך גם הספר, כמו הגיבור שלו, מתחיל לאבד כיוון.
כשהגיבור מתחיל להתעסק עם משהו לא חוקי שזועק לשמיים "סכנה!" בתמימות כל־כך נבערת, כל־כך מופרכת, כל־כך צורמת, כבר לא הייתי מסוגלת להמשיך. לדשדש בביצה סתמית, תלושה ומיותרת, מיותרת, מיותרת, שאין בה שום אחיזה בשום דבר ממשי על אף שהיא מכתירה את עצמה כמלכת העולם וכמבינה הגדולה וכרואה הגדולה על פני כל האחרים, זה לא בילוי ולא תענוג ולא שום דבר שיש בו איזה סוג של ערך – לא ספרותי, לא רעיוני, לא אישי.
כתוב "בזיעת אפך תאכל לחם" (בראשית ג, יט).
הזיעה קשה, קשה מאוד – לפעמים המאמץ הוא בלתי נסבל, אבל יש יחס של סיבה ותוצאה: יש טעם להתאמץ. יש תכלית גדולה יותר מהקיום הפשוט, הפשטני, הסתמי שגיבור הסיפור מנסה לבטא, בדרכו – שלעולם אינה חשופה לקוראים אלא לעצמו ולשומעיו הבדיוניים בלבד. אם לשפוט על פיהם, הוא הדבר האמיתי, זה שיש בו אמת שעה שאצל כל האחרים יש אך ורק שקר.
אלא שהגיבור הזה הוא־הוא השקר, שקר שהוא מספר לעצמו על עצמו ועל החיים. כאילו שזו אשמתם ולא אשמתו, כאילו שהוא בסדר והעולם הוא המעוות או לפחות שגם הוא וגם העולם וגם האחרים נמצאים באותו מצב והוא היחיד שמודע לכך, כמו האיש בעל העין האחת בעולם של עיוורים.
לא ברור לגבי כל היתר, אבל מה שבטוח שלגיבור הזה אכן יש עין אחת בלבד כי את השנייה הוא בוחר לעצום כדי שלא לראות התמונה השלמה והאמיתית ששמה אותו במקום מצומצם, עלוב ומצער.
הבדיחה הזו היא לא על חשבון העולם וכל הטיפוסים המוזרים שהוא פוגש בדרך.
הבדיחה הזו היא לגמרי על חשבונו.
כל טוב,
גתית
