הרומנטיקן מאת מריו ורגס יוסה מתמקד בסיפורם של שני גברים: "פֶליסיטו, בעל חברת הסעות מהעיר פּיורָה, גבר נשוי שבנה עסק מצליח ביושר ובהגינות [… עד ש]בוקר אחד הוא מקבל מכתב אנונימי, […] בו הוא נדרש לשלם דמי חסות, ולא – בני משפחתו והעסק שלו ייפגעו" ו"ריגובֵרטו, […] גבר שעומד לפני פרישה לגמלאות ומתבקש במפתיע על ידי מעסיקו וידידו הקרוב, איסמאל, לשמש עד בחתונתו החשאית עם ארמידָה, עוזרת הבית הפשוטה שלו" (כל הציטוטים מתוך הכריכה האחורית).
אותה כריכה אחורית מעידה על היות הרומנטיקן "טלנובלה חכמה וסקסית", ועל אף שאיני חושבת כי זהו עניינו של הספר, אין ספק כי השתלשלות, שלא לומר הסתאבות, העניינים הפתלתלה אכן מרגישה לעתים כלקוחה מעולמן של סדרות המקצינות כל עלילה ומביאות אותה עד גבול המופרכות, ולעתים אף מעבר לו.
פליסיטו וריגוברטו אינם מכירים זה את זה (על אף שדרכיהם מצטלבות) אך תוואי חייהם משיק בנקודות השבר שמערערות את עולמם המוכר והבטוח.
פליסיטו נולד לאב שלא היה לו דבר, אב שיצא לעבוד מצאת החמה ועד צאת הנשמה (פשוטו כמשמעו) כדי לאפשר לבנו לחיות חיים טובים ומוצלחים מהסוג שעבורו לא היה אפשרי מעולם. הידיעה הזו, שמתעלה אפילו על חווית הגדילה בבית דל וחסר אמצעים, נטועה עמוק־עמוק בשורשי זהותו ותפיסתו העצמית של פליסיטו. היא זו שעיצבה את דמותו כאדם אחראי ובוגר, גבר מכובד שלבוש תמיד היטב ובקפידה, שמתנהל במשורה ומתוך שיקול דעת נבון ומאוזן. פליסיטו משליט בחייו סדר ביד רמה ובוטחת: כל תחום הנוגע אליו מאורגן ומתנהל למשעי. יש משהו מרגיע ונוסך ביטחון בהתנהגות הזו, שמעניקה תחושת שליטה על המצב ועל החיים בכללותם. השליטה הזו היא האופן שבו פליסיטו מקיים, הלכה למעשה, את צוואתו המפורשת והבלתי מפורשת של אביו – להית האדם המוצלח והמצליח ביותר שביכולתו להיות, כדי להוקיר את מי שוויתר על חייו שלו כדי לאפשר זאת.
ריגוברטו מבוגר יותר מפליסיטו וההיסטוריה המשפחתית־הורית שלו אינה מקבלת משקל זהה של חשיבות. הוא גבר מבוסס ומכובד בקהילה, בעל נכסים ומעמד כלכלי יציב, אלמן הנשוי בשנית המגדל את בנו המתבגר, פונצ'יטו.
שלא כמו פליסיטו, המנהל ביד רמה עסק שבנה בעשר אצבעות, ריגוברטו עומד בפני פרישה מחברת הביטוח בה עבד שנים ארוכות וטובות. היציאה לגמלאות היא מאורע לו הוא מצפה מזה זמן רב: ריגוברטו משתוקק לראות את העולם, לנשום מקרוב את התרבות שהתקיימה עד כה בעיקר בין כותלי ספרייתו ובין כריכות ספרי האמנות שהוא מחשיב כרכושו היקר ביותר. אלא ששגרת חייו הבטוחה והמאורגנת היטב, כמו שגרת חייו של פליסיטו, מתערערת כאשר איומים בלתי צפויים נכנסים לתמונה – איומים הנוגעים ליחסי אבות־בנים ולחתירתם של ילדים נפשעים, סוררים ורעי לב תחת מפעל חייו ואישיותו של אב שלא עשה דבר מלבד להיות איש מסור, הגון וישר.
כדי לא לקלקל את גורם ההפתעה ביחס לזהות הגורם האלמוני הסוחט את פליסיטו, קל יותר להתמקד בריגוברטו אשר נופל קורבן לסחיטתם של מיקי ואסקוביטה, שני בני חברו הקרוב, איסמאל. שני הבנים, שהינם למעשה תאומים (זהו תיאורם העקבי לאורך הסיפור), אינם מקבלים את נישואי איסמאל לעוזרת הבית שלו ומנסים בכל כוחם להעביר את הירושה העצומה של אביהם – לחזקתם.
מיקי ואסקוביטה הם התגלמות הטיפשות, הנהנתנות המושחתת והפינוק משולל הרסן, שאינו מנת חלקו או אשמתו של איסמאל: המספר דואג להבהיר, הן באמצעות עדותו של איסמאל והן באמצעות חוות דעתו של ריגוברטו, כי שני התאומים פשוט נולדו מושחתים, כמו בנו הבכור של פליסיטו. זהו עניין גנטי או גורלי, משהו שנמצא לחלוטין מעבר להשגת ידו של החינוך הטוב והמוסרי שניסו האבות הראויים (איסמאל ופליסיטו) להקנות להם. נדמה שבאמצעות תיאורם של מיקי ואסקוביטה כצמד חמדניים כוחניים, תובעניים, רעים וקרים, אנשים שאינם מסוגלים לאהוב ומאמינים שהעולם נועד לשרת אך ורק את גחמותיהם הריקניות והאנוכיות, מבקש מריו ורגס יוסה לטעון כי ישנם מקרים שבהם יצר האדם אכן רע מנעוריו או משורש לידתו וכי אין דבר שניתן לעשות בנדון.
מגמה זו לא מוצגת כתפיסה רעיונית שיש להרהר אחריה אלא כקביעת עובדה. במובן מסוים, יש בה כדי לשרת את המצע התבניתי של "הטלנובלה" שמתקיים על ייצוגים מוחלטים, שלא לומר שטוחים וחד־מימדים, אשר "משרתים" את גיבורי העלילה, הנעים, הלוך ושוב, ביניהם.
חיזוק להנחה זו טמון בעובדה כי בנו של ריגורבטו, פונצ'יטו, מספר לאביו כי הוא מנהל שיחות עם בן דמותו העכשווי של השטן. היחסים בין ריגורבטו ופונצ'יטו הם יחסים טובים וקרובים ופונצ'יטו עצמו הוא ילד טוב ושקט, ובכל זאת נדמה כי זרועו הארוכה של הרוע מבקשת להגיע גם לכאן, לנסות להשחית, לקלקל ולהרוס בכל דרך את דור ההמשך, דור התקווה, דור העתיד.
פליסיטו וריגוברטו מסרבים להסכים עם הקביעה הזו:
פליסיטו מתעקש שלא לשלם את דמי החסות הנדרשים ממנו וריגוברטו עומד על דעתו שלא להתקפל מפני איומיהם של מיקי ואסקוביטה.
כלפי חוץ הם מעמידים פנים נחושות, נלחמים בעוז עיקש חסר פשרות או ויתורים, אולם כשהם לבד, בינם לבין עצמם, פליסיטו וריגוברטו מעיזים להודות שהם מפחדים: מפחדים להישבר, לאבד שליטה, לבטל את מי שהם ואת מי שרצו להיות. כל השנים, כל המאמצים, כל ההשקעות – הכול יורד לטמיון ובשם מה? בעבור מה? הביטחונות החיצוניים שהיו אמורים להחזיק ולייצב את תפיסתם העצמית ואת אושרם האישי הופקעו מהם באחת וכעת הם נותרו חשופים, ריקים וחסרי כל.
ברם דווקא בנקודה זו, מצב של פחד מוחלט, אימה משתקת וחוסר אונים, פליסיטו וריגוברטו מתבוננים במציאות הבלתי אפשרית שנכפתה עליהם – ומוותרים. לראשונה אולי מאז ומעולם הם מודים בפני עצמם שהם אינם מי שרצו להיות ושאלה אינם החיים אותם ביקשו לנהל. חוסר האמון הפנימי ששלט בהם במסתרים במשך שנים תובע את מקומו. כעת הגיע הזמן לפרוע את החוב.
תמיד נדמה שהאיום הגדול ביותר נמצא בחוץ – בלתי ידוע, זומם, אימתני.
שעה שהאיום גדול ביותר בחייהם של פליסיטו וריגוברטו התממש הם גילו כי מתחתיו שכן תמיד איום מבעית הרבה יותר – האמונה שהם חלשים מדי, לא טובים מספיק, לא ראויים דיו כדי להתקיים בעולם הזה מבלי להוכיח שוב ושוב את הרשאת זכאותם להתקיים בו.
כשהם מרפים מהצורך להיות בשליטה משום שהם מבינים שאין להם שליטה על דבר מלבד עצמם, הם מתחילים להפגין אכפתיות כלפי הדבר היחיד שחשוב באמת.
ואז, דווקא אז, הכול משתנה.
הכול מתיישב.
הכול נעלם.
המילה רומנטיקן מעלה מחשבות על רומנטיקה, אהבה, תשוקה, תאווה. אף אחד מהאפיונים האלה לא מתממש ברומנטיקן, ברמת הציפייה הסוערת והנסערת שהתיאור גוזר ממנו. אפילו האהבה והתשוקה שהוא מתאר מאורגנות בתוך מסגרת מסודרת, חמימה וביתית.
אין אפוא מנוס מהמחשבה שהרומנטיקן מכוון לזרם הרומנטי, למחשבה השלווה של תואם עם העולם ועם הטבע.
התואם הזה מתערער בקיום שיוצר הסיפור כדי לגלות שלמעשה הוא היה מעורער הרבה קודם, עד כדי כך שנדרש ערעור חיצוני, קיצוני וחזק כדי להיפטר ממנו ולהוביל את החיים אל מסלולם הטבעי והנכון.
לפליסיטו יש מאהבה צעירה "בשכר". הוא מממן אותה במעין הסכם בלתי כתוב ובלתי מחייב בלעדית, משום שהוא אוהב אותה ומשום שאיתה הוא חש כפי שלא חש מעולם בשום מקום אחר ולא עם אף אחת אחרת. הנישואין לאשתו נכפו עליו (ועליה) בתרמית של הונאה שדווקא מצב הביש הנוכחי, שהינו מעשה של תרמית והונאה בפני עצמו, מצליח להביא לידי סיום. האפשרות לצאת לחופשי, שעלתה תכופות במחשבתו, מעולם לא הייתה מעשית עד עכשיו, כשהגיע גל אי־הסדר הגדול וטרף את כל הקלפים.
בסיכומו של עניין, העניינים מסתדרים עבור פליסיטו וריגוברטו, אך לא הודות למעשיהם הישירים.
לא הם נועדו לפתור אותם: כל מה שנדרש מהם לעשות היה להתמודד.
לאנשים שמוקירים סדר, שמחפשים את היציבות שבסדר, שמקדשים את הסדר כפי שעושים זאת פליסיטו וריגוברטו – ביטול הסדר הוא מציאות בלתי נסבלת. זו לא רק השגרה שנהפכת על פיה וסוחפת אחריה את כל מה שהובטח בעמל רב של שנים – זו התפיסה העצמית כולה שעומדת כאן למבחן גורלי ועצום.
הסדר החיצוני אותו ניסו פליסיטו וריגוברטו להשליט על ובעולמם נבע מהרצון להשליט סדר בעולם פנימי המשווע לשליטה וארגון. כשהנקודה הזאת נפתרת, דווקא משום שאין כל דרך לשלוט במצב, משהו חיוני בתוכם משתחרר, אך עד שזה קורה – הסבל הוא כמעט בלתי יתואר. הוא הולך ונבנה בהדרגה, הולך ומחריב חלקה טובה אחרי חלקה טובה, פוגע בפרנסה, בבריאות, בשלווה נפש. במובן זה, המהפך הנפשי והרגשי של פליסיטו וריגוברטו הוא כמעט בלתי אפשרי להתמודדות. הקרקע נשמטת מתחת לרגליהם, מעשית ותפיסתית, על אף שהם מנסים בכל כוחם להמשיך בשגרה, להתנהל כרגיל, למשוך בעול הפרנסה והמחויבות כאילו לא אירע דבר.
במובן מסוים הרומנטיקן מתאר ריפוי באמצעות העצמת מינון ההרס והחורבן: הוא מקצין את הרע כדי לבודד אותו ואז לחלץ ולעקור אותו מתוך הטוב.
פליסיטו לא יכול היה לעשות דבר כי להימנע ממתקפת הסחיטה שנוחתת עליו. האדם שהוא חינך את עצמו להיות, האדם שהתחנך לאור צל צוואתו של אביו, לא יכול היה להתקפל בפני עצמו, על אף שעשרות שנים הוא עושה זאת, במקומות אחרים. הפעם קורה משהו שונה: הפעם המחט נוגעת בנקודה הרגישה מכולן והמגע המדויק שלה מכאיב עד שהוא משחרר את הפקעת הסבוכה שהתקרשה מאותן עשרות שנים של תקיעות.
ריגוברטו אמנם לא חי חיים מאומצים כאלה, ובסך הכול הוא מאושר בהחלט בחייו, אך עדיין בוערת בו כמיהה פנימית, סודית, חרישית, להיות מישהו אחר, אמן משוחרר ולא פקיד בחליפה. גם הוא עושה את שהוא עושה מפני שהוא חייב; גם הוא כפה על עצמו תלם שלא ביקש באמת לפסוע בו. כן, התגמול הכספי נדיב ומאפשר, אבל בסופו של דבר ויום, כשהוא כולא את עצמו בחדר ספרייתו מול אלבומי התמונות ולצלילי המוזיקה הממלאים את נפשו, הוא נזכה או מגלה או מודה שבתוך־תוכו רצה פעם, ואולי גם רוצה עדיין עכשיו, להיות באמת מישהו אחר.
לא תמיד אפשר להיות מישהו אחר – לא תמיד הנסיבות מאפשרות. הפעם, דווקא המציאות הלוחצת היא זו שדוחקת את פליסיטו וריגוברטו אל מחוץ לאילוצים שסגרו אותם בסד הסדר, מבחירה ומרצון אמנם אך סד אף על פי כן, במשך כל חייהם.
זו לחלוטין לא הדרך שחלמו ללכת בה אבל זו הדרך שמובילה אותם אל הדרך שאותה תמיד ביקשו לקיים.
האסון הגדול ביותר הפך לברכה המשמעותית מכולן.
במובן זה מריו ורגס יוסה אכן יצר טלנובלה גדולה מהחיים: עם רגשות מופרזים, דמעות שנשפכות כיין, עושר מוגזם, עוני מחפיר, פחדים מטרידים ואימה משתקת, אבל גם ואולי בעיקר גאולה ופתרון מיטבי ומוצלח לכל הצרות והמצוקות האלה, כדרכה של כל טלנובלה, טלנובלה שמאמינה בסוף שמח ובמשברים שמתוכם צומחים אנשים.
כל טוב,
גתית