הי שוב.
אני יודעת שכרגע שלחתי לך דוא"ל, אבל מצטערת – לא יכולתי להתאפק. מה הטעם בעצם? בלואי הכי את פותחת וקוראת מתי שאת רוצה (כלומר- ברגע שאת מקבלת את הדוא"ל ממני. כאילו, דא!)
זה לחלוטין, אבל לחלוטין, הספר שצריך לקרוא בתקופה הזו. בחודש אלול או בראש השנה או בעשרת ימי תשובה או ביום כיפור. אני התחלתי קצת לפני ראש השנה, אבל לאור העובדה שהשנה הוא התמזג עם שבת ולאור העובדה שלא מצאתי לנכון לקרוא שום דבר מעניין בעיתון… הקיצור, סיימתי את הספר הזה היום, בשבת, ונתתי לו דחיפה הגונה אתמול, שהיה יום שני של ראש השנה, כך שבעצם אני עונה על כל אמות המידה שהצבתי כתנאי מקדים. וכבר אני אצה לכתוב לך עליו, מה שמכניס אותנו לעשרת ימי תשובה, אבל זה לא בגלל שאני רוצה לעמוד במסגרת הזמנים אלא בגלל שזה ספר כזה, שצריך לעבד אותו אחר כך עם מישהו שמבין עניין, במיוחד מישהו שהמליץ לי עליו ושמבין בספרים. כמוך.
הכול משַנֶה של רון קוּרי.
זה ספר על קץ העולם, שמסופר דווקא מההתחלה.
כמו ארמגדון, רק בלי ה"ארמגדון" שנמנע בסוף, כי כאן הוא לא נמנע. והוא גם לא העיקר. זה בעצם כמו פגיעה קטלנית – רק כל מה שקורה לפני. כלומר, כל מה שקורה לפני שפגיעה קטלנית מתחיל (למרות שעל זה מבוסס הסרט, בעצם).
כעיקרון אני לא אוהבת סרטי אסונות כאלה. ממש לא. את פגיעה קטלנית ראיתי, נכון – כנראה מתוקף אי אלו נסיבות של מסגרת חברתית שלא הייתה תלויה בי (כנראה נקלעתי למקום שבו הקרינו את הסרט. מה הייתי אמורה לעשות? לא לצפות?)
אני מודה – את 2012 לא ראיתי, אבל זה לא מפריע לי להביא לך את הקדימון:
עכשיו שצפיתי שוב בקדימון של פגיעה קטלנית, כדי להביא לך אותו, כמובן, מסורה שכמותי, אני מבינה למה הוא נחשב לסרט מוצלח כזה. טוב, בכל זאת, שפילברג וכולם:
אז הכול משנה הוא שילוב של פגיעה קטלנית ו2012 – רק בלי הסרטים עצמם.
זה סיפור על מישהו שנולד עם היכולת המדהימה לדעת שבעוד (שנייה, אני מחפשת את התזמון המדויק. מצאתי. עמ' 16) "שלושים ושש שנים, מאה שישים ושמונה ימים, ארבע עשרה שעות ועשרים ושלוש שניות מעכשיו, ב – 15 ביוני 2010, בשעה 15:44 על פי שעון החוף המזרחי, יפגע בכדור הארץ כוכב שביט שהתנתק מחגורת קְוִויפֶּר שבסמוך לנפטון, בעוצמת פיצוץ של פי 283,824,000 מהפצצה שהוטלה על הירושימה."
הבחור הנבחר הזה, שהוא האדם הרביעי החכם ביותר בהיסטוריה של העולם, הוא היחיד שיודע על הפיצוץ העתידי הזה ולכן ומכאן נולדת השאלה החשובה מכולן: "האם משהו ממה שאני עושה משנה בכלל?" (שמופיעה בעמ' 17, אבל הייתי שואלת אותה בכל מקרה).
זה מעניין, כי בסופו של דבר, כולם יודעים שהם הולכים למות. כי כולם ימותו. וזו מחשבה איומה שאף אחד לא אוהב לחשוב עליה. זו המחשבה היחידה שלא צריך לחשוב עליה, כי זו לא מחשבה, בעצם. זו פשוט האמת היחידה שקיימת. הוודאות היחידה שאף אחד לא מוכן לקבל. אבל כאן אין רק מוות. יש כאן השמדה מוחלטת של העולם כולו. קץ כל הימים? התפיסה המעורפלת הזו על אודות אירוע ערטילאי שיתרחש בעוד מיליוני שנים, כשהשמש תקרוס אל תוך עצמה? ה"בסדר – מי יהיה כאן כדי להיות מודאג בגללו"?
זה.
אלא שמשום שהתאריך היום הוא שנת 2013 ודי ברור שהספר הזה הוא לא חיזיון אחרית הימים או נבואת נוסטרדמוס, אפשר להירגע.
כלומר, אם העולם עתיד להיחרב בזמן הקרוב בגלל איזו חגורה שהשתחררה – מה שהגיוני ביותר לאור האבסת החגים המחזורית והמוגזמת כהרגלה – לפחות אף אחד לא יודע על זה. או שכן. לכי תדעי.
אז מה שיש לנו כאן הוא סיפור הגותי. אבל הוא מסופר בצורה קולחת ומלאת עצב שמצד אחד לא מאפשרת לנו לקחת אותו יותר מדי ברצינות ולכן לרצות להניח אותו מהיד, ומצד שני לא מאפשרת לנו לקחת אותו יותר מדי בקלות ולכן לא להתייחס למה שהוא אומר.
מאחר שהמחשבה חורגת כאן מההבנה ש"אדם סופו למות", ל"העולם סופו להיחרב", הרי שלאמתו של דבר, אין באמת משמעות לשום מעשה שאפשר או צריך לעשות, מלבד המעשה היחיד שאולי צריך לעשות, במיוחד כשאתה האדם הרביעי החכם ביותר בהיסטוריה של העולם, והוא: לנסות להציל אותו. אז הגיבור מנסה. אבל הגיבור הוא גם אנושי. והאנושיות שלו חזקה יותר מהחוכמה שלו. לכן היא מכניעה אותו אבל גם מחזירה אותו לתלם ועוזרת לו להציל את העולם – כנראה, אבל קודם את אבא שלו, שחלה אנושות בסרטן. אלא שאז האבא מת בכל מקרה, שזו החמצה שאין כדוגמתה כי אי אפשר להבין בכלל מה שגיבור סיפורנו עשה כדי להציל אותו. זה כל כך מופרך שזה אפילו לא מגיע לצומת המפגש של המגוחך והבלתי מציאותי. פשוט זורמים עם זה כי זה כבר חלק מהסיפור (אולי מיקי בן כנען כבר הכינה אותי). הוא מצליח והאב מבריא ואז מת בכל מקרה, בתאונת דרכים מטופשת. או את אהובתו משכבר הימים, בסיפור אהבה נואש ויפה, שמחליטה בסופו של דבר להצטרף אל גיבורנו הגאון והאנושי בדרכו אל כוכב לכת חדש, לצדם של עוד כמה מאות מיליוני אנשים, ואז נהרגת בפיצוץ של מתנגדי השיטה. כי את המוות גאוננו המופתי לא באמת יכול למנוע. ולמרות שניתנת לו ההזמנות לחיות חיים חדשים, כמעט למן ההתחלה ממש, הוא בוחר לחיות את אותם חיים, רק אחרת. עם אותם האובדניים ועם קשיים אחרים, אבל הפעם עם הבנה שונה. ההבנה שבסופו של דבר, הכול משנה. לא לעולם, כי העולם נחרב, אלא לך.
כמו שהכריכה האחורית אומרת, כשהיא מצטטת מתוך ה – Voice: זה ספר מעורר מחשבה אך לא מטיף. וזה נכון. זה באמת ספר מעורר מחשבה ולא מטיף. הטפה זה משהו שאפשר למצוא במבול של נח למשל, שבו, כמו כאן – במובן מסוים – אדם מקבל התראה על קץ העולם ועל האפשרות להציל את עצמו. אבל אצל נח קץ העולם מוסבר וגם כינונו המחודש מוסבר ואין שום דבר שאפשר לעשות כדי למנוע את זה (בשונה מאברהם שנלחם על סדום, למשל). כאן – לא. אין הסבר, אין נתונים וגם אין עתיד. יש רק את ההתמודדות עם הבלתי נמנע. ולאור ההשוואה עם נח צריך גם לציין שאין כאן תפיסות של עולם מושחת שראוי להיחרב. דווקא לא. בהחלט לא. זו פשוט תמונת המצב כפי שהיא נמסרת מלמעלה. נגזרת גורל שאי אפשר לשנות ואי אפשר להסביר.
זה באמת אחרת.
אני לא יודעת למה זה משנה, אבל זה משנה.
בדרך כלל אנחנו רגילים לחשוב שזה משנה כי אנחנו חיים בעולם שהוא חשוב יותר מאיתנו על אף שקיומנו, כמו כל השפעת כנפיו של פרפר מצוי, מותיר עליו את חותמו, בתקווה שלטובה. אבל כאן אין עולם שיישאר כדי להשתנות, ולכן התפיסה הזו מערערת את ההנחה המושרשת שלנו ומאתגרת אותה.
מה זה באמת משנה כשאין שום דבר שזה אמור לשנות לו?
"כי אפילו ברגע האחרון הזה, הכול עדיין קיים, גלקסיות שלמות ועידנים שלמים, הסכום הכולל של כל חוויה וחוויה על פני הזמן, שהתכווצו לגודל ראש סיכה, והכול עומד כעת לרשותכם, כאן ועכשיו. כך שהכול, הכול, הכול אפשרי" (עמ' 414).
אני מודה שלא הבנתי ממש את הסוף, או לפחות – אני חושבת שלא הבנתי. אבל המשפט האחרון ואולי בעצם שני המשפטים האחרונים – אולי הם מתחברים לי למשהו ששמעתי בראיון עם רעיה שטראוס. היא הייתה חברה באיזו קבוצה שהאמינה בחיים נצחיים – אחד מהרעיונות ההזויים שכנראה עבדו גם על וולט דיסני, וכשהמראיין שאל אותה על כך היא אמרה דבר פשוט ומקסים ביופיו: תמיד אומרים לנו – חיו את חייכם כאילו זה יומכם האחרון, ואילו בקבוצה הזו מלמדים אותך לחיות כאילו זה יומכם הראשון.
ההבדל הוא בין ניסיון למיצוי מוחלט, לחטוף מהר – מהר לפני שייגמר, לבין התחושה הזו, שמתוארת בדיוק כאן – שהכול אפשרי והכול פתוח ויש זמן והזדמנות ויכולת לעשות כל דבר, ממש עכשיו.
זה אולי נשמע אותו הדבר, אבל זה לא.
כשיש תחושה מרחפת – מאיימת שהזמן הולך ואוזל, המעשים נעשים מתוך תחושה של בהילות, של דחק, של אקדח שמוצמד לרקה. כאן יש תחושה חופשית לחלוטין של שחרור. הכול ניתן עוד להגשמה.
אבל למה זה משנה? למה כל דבר משנה?
כי זה משנה.
כי החיים שלנו משנים.
למרות שאנחנו אחד ממיליארד (טוב, שישה).
זה משנה שאני לא יכולה להסביר למה זה משנה כשזה ברור לי שזה כן משנה?
אז אולי הספר הזה הוא קריאה להסתכל על החיים בדרך אחרת – לא לתת לתחושת הכיליון והחידלון לצמצם את מעשינו, לגרום לנו לחשוב בטעות שמאחר והסוף הוא בלתי אפשרי – מה זה בכלל משנה מה נעשה עד שהוא יגיע. אולי זו קריאה לחשוב בדיוק את אותו הדבר, רק הפוך: יש כל כך הרבה זמן עד שהסוף מגיע – הזדמנויות אינסופיות לעשות כל כך הרבה, שאפשר לברוא בהן כל כך הרבה, מההתחלה, כך שזה ישנה, באמת ישנה.
כי החיים שלנו משנים.
זו מחשבה יפה, לא?
במיוחד בתקופה הזו, של חשבון נפש עצמי ולאומי וחברתי ומדיני ואישי ודתי ומוסרי וכו' וכו'.
הכול משנה והכול נלקח בחשבון.
זה אמור לעורר תחושה עמוקה של אחריות ושל שחרור ושל עוצמה שלא סותרות האחת את השנייה בכלל. כי העוצמה היא אצלנו וזה כל מה שבאמת חשוב.
ואולי זה מעניין לסיים בנימה מעניינת – כי תמיד אני מסיימת עם פרטים אישיים על אודות המחבר: לדמות הגאונית הראשית שלו קרא רון קוּרי "ג'וניור". מסתבר, שזה גם השם שלו. רון קורי ג'וניור. וגם הוא גר במיין.
מעניין… (טוב, אולי לא כזה מעניין. אולי רק קצת).
טוב, ורק בגלל שאני תמיד עושה את זה (שכמתאפשר!), גם לו יש אתר, שהוא אחד האתרים המוזרים ביותר שראיתי. אולי לא מוזר, אבל באמת שאין שם כמעט שום דבר – למרות שיש כתובת דוא"ל, שזה לא שגרתי.
ויש ערך בויקיפדיה, שמאפשר לתהות על עיצובי העטיפה השונים, שזו סוגיה מעניינת בפני עצמה:
אבל בגלל שהערך הזה לא אומר ממש הרבה – וגם לא האתר – אז יש את הערך על רון קורי עצמו.
ובגלל שאני באמת יסודית, הבאתי גם את הסרטון הבא,
זה מעניין! (טוב, ההתחלה ממש לא מעניינת, אבל אין מה לעשות).
אם הייתי נודניקית, הייתי מביאה לך את הסרטון הבא –
(מה שלא אומר שאני נודניקית, אלא שהקטע הראשון סובל מבעיות קול חמורות ומעצבנות ביותר. אבל זה מסתדר בסוף, אז שווה להיות סבלניים. הקטע השני הוא יותר… למיטיבי לכת. הקיצור – אם בא לך, למה לא?)
שבוע טוב וגמר חתימה טובה!!
גתית
