אני לא יודעת אם אי פעם סיפרתי לך, אבל באופן אישי אני לא חובבת קניונים גדולה.
באותו אופן אישי, אני גם חושבת שלא חייבים תמיד לציין את העובדה המובנית מאליה שאנו נמצאים בעונת הקיץ ובתקופת ה"חופש הגדול", שהרי מדובר בעובדה שקצת קשה לפספס, גם אם מאוד מתאמצים (ויש כאלה שמאוד מתאמצים).
ובכל זאת.
אני יכולה להבין (גם אם לא לקבל) את העובדה שמקום המציע מיזוג מרכזי מקפיא ואפשרויות לבילוי חינמי (לעתים) או צרכני (כל הזמן) יכול להיחשב כבעל גורם משיכה משמעותי בעונת הקיץ בכלל ובתקופת החופש הגדול בפרט. אבל גם שלא בימי הקיץ הלוהטים, מרכז המסעדות־החנויות־עמדות־ההפעלה־לילדים־והחנייה־החופשית־או־בקיזוז־תשלום־עבור־שעה־ראשונה, שומר עדיין על מעמדו הרם והנחשק כמקום שעונה על כלל הצרכים החברתיים האנושיים.
ולא בכדי; ביסודו של דבר, אם את בוחנת את מכלול ההיצע שבו, קניון פירושו דבר אחד ויחיד: הבטחה. הבטחה לעתיד טוב יותר, לאפשרויות גדולות יותר, להצלחה נוצצת וזוהרת הרבה יותר מחד־גוניותה של שגרת היום־יום.
יציאה לקניון נובעת מהרצון להתבדר, להקיף את עצמך בחפצים יפים בתוך קיום חלופי שבו הארנק שלך הוא שקובע את כוחות השוק ואפילו, במובן מסוים, את העתיד. המוצרים המסודרים על המדפים ועל בובות או עמדות התצוגה טומנים בחובם את היכולת לאמץ את הקיום הורוד שהם מציגים לראווה, אם רק נרכוש את המוצר שהם משווקים. המוצר הזה, דווקא הוא, יגרום לנו להיראות או להרגיש כפי שחזותו העליזה והמושלמת מציגה – בפרסומת, בסיסמאות, באריזה.
זו לא רק הגישה הגורסת שכשאפור בחוץ כדאי לקנות משהו צבעוני כדי לרומם גם את הנפש שבפנים. זו התפיסה שרואה בקנייה – ובה בעיקר – את האמצעי הישיר והכמעט בלעדי לאושר, הנאה, אהבה וקבלה.
במובן הזה המוצר – יהיה זה אוכל, בגד, כלי חשמלי או כל דבר אחר – הוא הרבה יותר ממענה על צורך או התנהלות שגרתית. סבון, למשל, הוא לא רק תכשיר שנועד לשמור על היגיינה. מה פתאום! הוא חוויה המערבת את כל החושים ומעבירה את האדם ממצב תודעתי אחד למשנהו (מסוער לרגוע, משלו לנרגש), מבטיחה רעננות תוססת וריחניות משכרת המבטיחות – בתורן – התנהלות קלילה, מוצלחת וזוהרת. ועוד לא התחלנו לדבר על אביזריו המשלימים בצורת קרם גוף, קרם פנים, תחליב פנים, מסכת פנים, מסכת שינה וכל מה שמוצמדת אליו תווית מחיר כדי לשכנע את נחיצות הקנייה והשלמת החוויה הרגשית והמעמדית, רכיב משמעותי בה"א הידיעה.
סבון הוא רק פריט אחד מיני רבים בחנות אחת מיני רבות בקומה אחת מיני רבות בקניון אחד מיני רבים.
עכשיו תכפילי, או לפחות נסי לקבל מושג על חווית הקנייה "המבטיחה" הזו שמעצבת לנו את החיים ותביני את כוחה האדיר של ההבטחה הטמונה בקניון: יקום חלופי שבו הכול אפשרי, הכול נוצץ, הכול יפה ומבושם ושבע. מי לא היה רוצה לחיות תמיד במקום מושלם שכזה?
לפני כמה ימים ראיתי בים אישה שללא ספק "עשתה סיבוב רציני" בקניון. היו לה את כל הפריטים "הדרושים" לשם הסתערות יעילה על היעד הנכסף: תרמוס מעוצב עם כוס קטנה, קופסת אוכל קטנה ומעוצבת, תיק פלסטיק שקוף ומעוצב שהונח על גבי שמיכת חוף מעוצבת לצד הכיסא המתכוונן (והמעוצב) והספר שהוא בחזקת "הצעקה האחרונה".
האישה הזו הייתה מוקפדת ומדוגמת, מקודקוד ראשה הצבוע בגווני הקיץ הנכונים ועד לציפורני בהונותיה המשוכות בצבע המתאים.
מדוגמת ומוקפדת ומעוצבת ועצובה.
פשוט עצובה.
את העובדה שחפצים אינם יכולים לקנות אושר כולם כבר שמעו מזמן. שמעו, אבל לא הפנימו. עובדה. כולם ממשיכים עדיין לנסות לקנות אותו – בכל מחיר, בכל מחלקה ותת־מחלקה.
אולי זה נובע מהעובדה הפשוטה אפילו יותר שאושר לא ניתן לקנות – רק ליצור, וזו משימה קשה בהרבה, גם אם חסכונית משהו.
כרטיס אשראי ושטרות מרשרשים אפשר להבין. אבל הרגשה פנימית?
בתור מישהי שאינה חובבת קניונים גדולה, לא התחלתי לחשוב על קניון כמושג כך סתם. מה שאבד מאת קתרין או'פלין גרם לי להקדיש לו מעט יותר תשומת לב.
מה שאבד הוא סיפור על קניון ובעיקר על כל מה שעצוב ומדכא וקודר בו – כל המקומות שהצרכנים הנלהבים והמסתערים אינם רואים משום שהם אינם פוגשים בהם. את המסדרונות הארוכים והחשוכים מסתירים מפניהם, כמו את עובדי הניקיון שמגיעים השכם בבוקר או את השומרים שמסתגרים בחדרון קטן ועמוס מצלמות. הם לא מודעים גם למשמרותיהם הארוכות של העובדים העייפים והשחוקים או למדיניות ההנהלה הנוקשה והבלתי ידידותית. זו לא אשמת הקונים כמובן. גם הם עובדים בעבודות לא קלות ומגיעים לקניון מתוך מטרה לשכוח מהן (להוציא את בני הנוער שמגיעים עם חשבון הבנק של ההורים כדי לשמור על מעמד חברתי נזיל בעיני המעמד השליט בכיתה).
קתרין או'פלין הצליחה ליצור משהו מדהים, ללא ספק: מקום שהוא גן־עדן וגיהינום, שטן ומלאך, התגלמות כל החוויות וכל האסונות תחת קורת גג אחת, משותפת.
כל העובדים בקניון הממורק והמצוחצח שלה הם אנשים שאין להם חלופות אחרות. לא משפחה, לא עבודה, לא חברה. מי שעובד בקניון גרין אוקס עושה זאת מחוסר ברירה מוצהר. במילים אחרות, הוא אדם נדון לאבדון. עבודתו החוזרת ונשנית במקום המפלצתי הזה רק מעצימה את העובדה הזו שוב ושוב, כל יום מחדש, ניזונה מאותם לקוחות הזויים עם אותם שיגיונות מופרכים שהופכים את חייהם של נותני השירות לסבל ארוך, מייגע ומתמשך.
אך עובדי קניון גרין אוקס נדרשים לקונים ההזויים עם שיגיונותיהם המופרכים. מישהו צריך לשאת בעלויות הגבוהות של החלום הצרכני המנצנץ ואלו לא היצרנים, המעצבים, עובדי היצור, המשנעים, הספקים או בעלי החנויות. קתרין אופ'לין מעמידה בקדמת הבמה את האנשים השקופים – שקופים בעיני עצמם: המוכרים, הסדרנים, השומרים, המנקים. האנשים שממלאים את "אחורי הקלעים" של "חלום האושר הגדול", אלה שמתקיימים במקום שמחביא את הצד המציאותי והמושלם הרבה פחות של העשייה. אלה שחווים את המציאות "הנהדרת" באופן קצת אחר: קצת (מאוד) חשוך, קצת (מאוד) מחניק, קצת (מאוד) מתסכל.
אין שום דבר חיובי או טוב בקניון מהסיוטים הזה, שבו המנהלים אטומים, המשכורת עלובה, התנאים בלתי אפשריים ובאופן עקרוני שום דבר לא מצדיק את עצמו, למעט אדריכלות מרהיבה, שמבליחה באישון לילה, ברגעים חטופים ולא צפויים של חיפוש אחרי ילדה נעלמת, שאבדה כבר לפני שנים.
אבל מה שאבד הוא לא סיפור מעמדי על דיכוי מעמד הפועלים לטובת או בשם רעיון חברתי או כלכלי. לחלוטין לא. זה סיפור עדין ומאוד מרגש (על אף שהאיפוק שבו לא עולה בקנה מידה אחד עם מה שהתרגלנו להחשיב כמרגש) על אופן שבו אנשים נכנסים לתוך מעגל הצריכה לא בגלל צורך צרכני אלא בגלל ריקנות רגשית.
האנשים השקופים שמשרתים אותם לא נבדלים מהם בשום אופן. למעשה, הם כמוהם בדיוק. כך הם נראים באמת כשהם לא מנסים לצרוך משהו, כשאין להם הבטחה להאמין בה – הבטחה של ממש, לא נהירה ריקנית אחרי עוד מוצר שאף אחד לא ממש צריך.
זה כל הרעיון בעצם: אנשים לא באמת צריכים את שפע המוצרים המוצעים למכירה – לא לשם מטרתם המוצהרת לפחות. הם מחפשים אותם כדי לסתום באמצעותם את החלל שנפער בחיים ריקים ומתוסכלים שפעם אולי הייתה בהם תקווה או הבטחה ואולי לא. הבעיה היא, שאין להם מושג איך להשלים את החסר או לתקן את המעוות באופן שאינו מערב ארנק, קופאית ושקית אריזה.
לכן זה כל־כך מעגלי, וכל־כך גרוע.
את המחשבה האומללה והקשה הזו מה שאבד מציג באומץ, מבלי להעצים או להגדיש את הסאה בקישוטים רגשניים מיותרים. הרכות שלו וחדות המסר מעבירים בכנות ברורה ומפכחת את סיפורם של אנשים הכלואים במסלול שמוביל לשום מקום ללא יכולת רצונית להיחלץ ממנו.
כמו עכברים במבוך, הנכנסים אליו מרצונם החופשי.
אנשים שאין להם מקום אחר לחיות בו מלבד בין אשליות המדפים.
למרבה התחכום, המשל הזה לא מועבר באמצעות בחירה בקוראים כדמויות ראשיות אלא במוכרים. בעיקר מוכרת אחת, ליסה, אחת הגיבורות הראשית – זו שניצבת לצד המוכרים המשקיפים בבוז, בתיעוב, בסלידה ובמשטמה גלויה על המטורפים שצובאים על החנויות כמו עדר טפילים מטומטם להחליא ומרגישה שהיא נמצאת במקום הלא נכון: לא נכון בעבודה, לא נכון בזוגיות, לא נכון בדירה, לא נכון במשפחה.
תרבות הטיפשות שליסה משקיפה עליה מבחוץ היא מערך התבוסתנות שמנהל אותה מבפנים. תרבות ומערך שנולדים מתוך הסכמה להיכנע וליישר קו עם זרימה איטית של מוסכמות חברתיות רק כדי לא לקום מהספה ולעשות משהו עם עצמך, לא משנה אפילו מה.
זו לא רק אשמתן של המוסכמות החברתיות. אמנם הן דורשות מהיחיד להיות כמו כולם, להיראות נכון ולצרוך את מה שנדרש כדי להיחשב למישהו ראוי מבלי לראות אותו כפי שהוא באמת, אבל זו לא לחלוטין אשמתן. הן לא יכולות לראות מישהו שלא רואה את עצמו.
ליסה, כדמות מייצגת של התרבות המדוכדכת והעצובה הזו, מקפידה לעצום חזק את העיניים מיד אחרי שהיא פוקחת אותן בבוקר. כך מתנהלים כל החיים שלה: בהשתקה שקטה, עיוורת, חירשת ואילמת.
כשהייתה ילדה היא השתתפה פעם בניסוי על מוצר צריכה חדש – רפרפת איומה במגוון סוגים וטעמים. דיילת השירות הציעה, אמה עמדה מהצד והנהנה בחיוך על ההזדמנות "הנפלאה" הזו, לאכול מעדנים בחינם (איזה ילד לא היה שמח?) וליסה אכלה ושקרה, אכלה ושקרה, אכלה ושקרה. המעדן היה נורא, כל אחד גרוע יותר מהקודם, אבל היא לא רצתה לאכזב את אמה או את הדיילת. הרי לא מנומס לסרב למתנות חינם או להודות בכנות "לא טעים לי, סליחה". אפילו שהדיילת מאוכזבת דווקא מהעדרו של משוב אמיתי.
גם בבגרותה ממשיכה ליסה עם קו המחשבה הזה. עובדת בעבודה שהיא מתקשה לסבול, כזו שנוסף על כל הצרות גם לא משלמת מספיק או משאירה זמן לעשות משהו אחר. עבודה שהפגישה אותה עם אד, בן זוג שהיא אפילו לא מחבבת וגם הוא אינו אוהב אותה, אבל אף אחד מהם לא יעשה את המעשה ההגיוני ויפריד כוחות, כי למי יש כוח או רצון בעצם? מה יש בחוץ שיכול להיות יותר טוב מהסיוט המדשדש הזה?
במובן הזה, דווקא אד, בן הזוג העצל והבטלן, שהמציא לעצמו עקרונות כדי להצדיק את קיומו הסתמי, צודק במובן אחד: הוא לא מתאמץ כי אין טעם, על אף שהמציאות שערורייתית, ואם כולם יפסיקו להתאמץ כמוהו אזי המציאות השערורייתית תהיה חייבת להשתנות. מי שמנהיג אותה יהיה חייב לסגת ולוותר.
והמציאות באמת משתנה. לפחות עבור ליסה וקורט, הדמות הראשית הנוספת בסיפור, שומר שמבזבז את לילותיו כפי שליסה מבזבזת את ימיה באותו מקום, באותו ערפול, על אותו גלגל שהוא הקניון הנוצץ כל־כך למראית עין אך אפל וקודר באותה מידה כלפי פנים.
שניהם רוצים לברוח מחיים ריקים שאין בהם דבר מלבד הקניון, חיים שהם שונאים, חיים שגרמו להם לשנוא את עצמם.
הם פשוט לא יודעים איך, או לאן.
בהעדר השראה או אמונה עצמית הם לא מוצאים את האומץ לוותר על המקום האחד שמבטיח להם – בדרכו המעוותת – בדיוק את מה שהוא מבטיח לכל הקונים, בדרכו המפתה והנוצצת: את הידיעה שהוא יהיה כאן גם מחר ושרק אם ייצמדו אליו ויאמינו בו ויצייתו לדרישות הקנייה והעבדות שהוא תובע – חייהם יינצלו או יעלו על המסלול הנכון.
מתועב ובזוי ככל שיהיה, הקניון הזה הדבר היחיד שבנמצא.
שום דבר אחר לא ממתין בחוץ, וודאי לא עם הבטחות גדולות כל־כך.
אבל בשלב מסוים, כמו במתמטיקה, כששני מינוסים נפגשים בהיכרות משותפת, הם מגלים שהיחד שלהם יוצר פלוס. שיש מישהו שאפשר לדבר איתו, שמבין, שחולק ומרגיש ומקווה. מישהו שאפשר לצאת איתו אל העולם שבחוץ. מישהו שבזכותו העולם שבחוץ נראה פתאום כדאי יותר.
זה לא סיפור אהבה, וודאי שלא מההיבט הסכרני. המפגש העדין והאיטי בין ליסה וקורט מפגיש אותם לא רק זה עם זה אלא, ובעיקר, עם עצמם. והגילוי הזה נוסך בהם אומץ ותקווה.
העולם שבחוץ אולי לא מבטיח להם דבר, אבל הוא טומן בחובו הרבה יותר מכפי שעושה כל הפאר הנוצץ של הקניון ששדד את ימיהם.
וזה הרבה. הרבה מאוד. לא רק עבורם.
הנהלת גרין אוקס אינה אשמה. בעלי השם והמותגים אינם נאשמים אף הם.
אלו האנשים שבוחרים באפשרות הלא נכונה לפתור את בעיותיהם, שמאמינים יותר מדי להבטחות שאין מאחוריהן דבר מלבד הרצון למכור.
זה בסדר גמור, אבל זה כל מה שזה.
הבעיה מתחילה כשמצפים מ"זה" להיות הרבה יותר ממה שהוא באמת.
מה שאבד הוא ספר שמגולל את עצמו בעדינות נוגה ואפילו מותחת. אחד הקטעים המשמעותיים בו הוא אחד הקטעים הקטנים בו: סיפור קטן על לקוח מבוגר שחוזר שוב ושוב לחנות המוזיקה שבה עובדת ליסה, כדי לבדוק האם הגיעה הקלטת שהזמין "לפני עשרים ושלושה חודשים. אבל כשהוא פרש את טופס ההזמנה המיוחדת, שכבר היה מרופט, קרוע ושחוק עד דק, ליסה ראתה שהוא עדיין מצפה באופטימיות שהקלטת עם הקונצ'רטי לקרן של מוצרט בכל זאת תופיע יום אחד. […] מובן שהקלטת לעולם לא תגיע, היא כבר מזמן נמחקה מרשימת המלאי. בעבר היא ניסתה להגיד למר וייק שקלטות כבר יצאו מהשוק – הכול מוקלט עכשיו על דיסקים – אבל זה לא עזר. מר וייק קרא שהקלטת קיימת, ולכן הוא בא לבקר שלוש פעמים בשבוע כדי לבדוק אם היא הגיעה, ובכל פעם עם אותה רמת אופטימיות גבוהה, שהשתנתה במהירות לאותה אכזבה שוברת לב. […] ליסה התעמקה עד כה בטופס ההזמנה הטרגי שלו, ולכן רק עכשיו הבחינה בזעזוע שלכובע שלו מחובר בסיכה כרטיס מנוי לנסיעה באוטובוס. […] ברגע שליסה ראתה את כרטיס המנוי האישי פתוח לרווחה, היא ידעה שבשום אופן אסור לה להסתכל בתצלום. היא ידעה שלתצלום תהיה השפעה. אסור לה להציץ בתצלום, כי אפילו מבט חטוף עלול לעורר תגובה בלתי נשלטת. […] היא הייתה צריכה להסיט משם את מבטה אבל איחרה את המועד, היא ראתה את התצלום. היא לטשה בו עיניים ולא הייתה מסוגלת למצמץ.
את החלק העיקרי של התצלום תפס הווילון שכיסה את הדופן האחורית של תא הצילום. אבל בפינה השמאלית התחתונה, בקצה התמונה, הצטנף מר וייק. הוא נראה מכווץ ומבוהל כאילו עמד מול כיתת יורים, מנסה להידחק החוצה מבעד לדופן הפלסטיק הקשיחה של התא כדי להימלט מהכדורים. ראשו הזעיר, שהזדקר מבין כתפיו המכווצות, נטה בזווית חדה כלפי מעלה אל המצלמה, ועיניו היו פעורות באימה. הוא ניסה להתחמק מאור המבזק, והצטמצם לאחור כדי לפנות לאור מקום שאותו יוכל למלא. אבל אור המבזק הגיע אליו, כפי שהעידה הבעת האימה הנסוכה על פניו. מעל פניו, במקום שבו השתקף הבוהק הלבן בציפוי של הכרטיס, נראה החזר אור נקמני בכיוון המצלמה. ובכרטיס המנוי היה עוד תצלום, ישן יותר מן הסתם, שליסה לא יכלה לראות בבירור, אבל דמיינה שהוא מכיל תמונה זהה, ואולי החזרתיות הזאת, הסדרה האינסופית הזאת של מר וייק המצטמצם והולך, היא ששברה משהו בתוכה. במשך כמה רגעים היא בהתה בתצלום כמשותקת. בסופו של דבר היא שמעה את מר וייק קורא בשמה והתנערה.
"ליסה, ליסה, את בסדר? אפשר לשמוח? זה הגיע?"
ליסה הסתכלה שוב על מר וייק, ואז מבלי לומר מילה היא ניגשה למדפי הדיסקים, לקחה את הקונצ'רטי לקרן מספר 1־4 של מוצרט, ניגשה למדפי האביזרים, לקחה קלטת ריקה של שישים דקות, חזרה לדלפק, הכניסה את שניהם לסטריאו ואמרה: "יהיה לך את זה בתוך עשר דקות."
הגיע הזמן ללכת."
(קתרין או'פלין, מה שאבד, מתרגמת עופרה אביגד, מטר, תל אביב, 2010, עמ' 201 – 203)
האם מר וייק הוא ביטוי לכל האנשים הכלואים בלולאה האין־סופית של היתקעות הנובעת מחוסר יכולת להתמודד עם מציאות חיה ונושמת, עם הבזק המצלמה, עם הבוהק המסנוור שבחיים?
האם הוא דומה לאישה ההיא שראיתי על חוף הים – זו שמחפשת את הדבר הקטן שיביא לה אושר בחיים של אומללות?
האם הוא ייצוג לכל מי שמפחד לחיות בגין המחשבה שחיים הם דבר גדול ומאיים מדי עבור אישיותו השברירית?
אין ספק שמוזיקה – במקרה הפרטני מאוד שלפנינו – תמלא אחר דרישותיו של מר וייק (אלא אם כן תהיה ההקלטה פגומה באופן כל שהוא), אבל במישור הרחב יותר, האם היא תשלים את מה שבאמת חסר לו בקיומו המיוסר והמבועת? האם הקנייה של המוצר הנכון לישיבה אופנתית ו"נכונה" על פיסת חול תעניק נוחם במקום משולל נחמה?
ספר טוב הוא ספר מעורר מחשבה.
מה שאבד עושה זאת והרבה מעבר לכך. הוא מציע גם פתרון. לא פתרון מעשי דווקא, אלא מעשה של אומץ והבעת אמונה. שום דבר גדול, שום דבר מנצנץ – ההפך הגמור ממה שהתרגלנו לצרוך עד כה.
אבל הפתרון הזה הוא בחזקת השראה של ממש.
משום שהוא אמיתי.
קטן ופשוט ובכל זאת אנושי ומלא רגש.
קייט, הילדה הנעלמת והדמות שסיפורה פותח את הספר, הייתה ילדה בלשית. כזו שהרגילה עצמה לזהות באנשים את האפשרות לבצע פשע על מנת שתוכל לעצור אותו מבעוד מועד. היא הזכירה לי קצת את פלביה, גיבורת המתיקות שבתחתית הפאי אבל אז הסיפור לקח תפנית אחרת.
לאחר התפנית הזו, והסיפורים הנוספים שהתווספו על סיפורה של קייט, חוזרת המספרת אל המעשה שעשתה קייט לפני שנעלמה. מעשה ששינה את חייה של ילדה אחרת, חברתה לשולחן בכיתה.
האופן שבו התאפשר לקייט לעשות זאת היה פשוט: היא ראתה אותה.
הכיתה ראתה מישהי מופרעת, אלימה, מאיימת. קייט הסתכלה מעבר למסכה וגילתה ילדה פגיעה ומבריקה.
לילדה הזו היא נתנה הזדמנות ששינתה את חייה, הזדמנות שהסתכמה במשיכת עפרון אחת.
אנשים רוצים להיראות.
אנשים צריכים להיראות.
יש הבדל בין הרצון והצורך.
את הרצון להיראות מבטיחה לספק לנו הקנייה הבאה בקניון: הופעה, בית, הגדרה חיצונית שנמדדת על פי מוצרים.
את הצורך להיראות לא נמצא שם.
המוצרים לא רואים אותנו.
הם גם לא יעזרו לנו להיראות יותר טוב, על אף הבטחותיהם.
אנשים צריכים להיראות כפי שהם, באמת.
אנשים צריכים שמישהו יראה אותם כפי שהם באמת, מתחת לחזות שמתאמצת להיות מושלמת.
כמו קייט.
כמו ליסה את קורט וקורט את ליסה.
זה לא הרבה וזה לא מבטיח קסמים, אבל צעד קטן כזה הוא המפתח היחיד לשינוי גדול.
אנשים צריכים שמישהו יראה אותם כדי שהוא יראה להם את כל מה שהם לא רואים בעצמם.
אז, ורק אז, מה שאבד יהפוך למה שיימצא.
אז, ורק אז, אנשים יתחילו ללכת בכיוון הנכון.
יופי של ספר. יופי של תרגום.
כל טוב,
גתית
