קצת לא נעים להתחיל לקרוא ספר ולהבין שכבר קראת אותו או את דומיו, ולא בפעם הראשונה, במרוצת השנים והזמן.
אבל מה לעשות וזו המחשבה שחלפה לי בראש כשהתחלתי לקרוא את הולדת ונוס:
שוב האישה החכמה – מבריקה – שנונה וכמובן, באופן בלתי נמנע, מכוערת (או לפחות לא יפה באופן "המקובל"), הניצבת מול כבלי ההיסטוריה ומתמרדת נגד הגבלות של מגדר, גיל ומצב משפחתי.
שוב היוצרת החבויה, ציירת בעולם של ציירים מפורסמים, העומדת על שלהי ההיסטוריה, בדיוק שם עם כל "השמות הגדולים" שיצרו את ההוויה התרבותית והאמנותית שלנו.
שוב ייסורי ארטמיסיה, שוב עמודי תבל ועולם ללא קץ.
זה באמת נכון, במובן מסוים.
כמה פעמים אפשר לקרוא את אותו סיפור, כל פעם מחדש?
עוד אפשר יהיה לטעות ולחשוב שימי הביניים היו תקופה מתקדמת הרבה יותר מימינו, כי הלוא ברור שכל הכתוב לגבי הזמנים החשוכים ההם מייצג, על דרך הדימוי, גם את תקופתנו הנאורה.
זה עוד עשוי לשבש לחלוטין את מהלכי שיעורי ההיסטוריה ואת ידיעותינו על אודות אותה ההיסטוריה, אבל למי זה חשוב?
העיקר ששוב כתבנו על האישה החדשה, פורצת הדרך ומעוררת ההשראה, שהניחה עוד מרצפת חשובה במסלול הקִדמה של עולמנו.
חשבתי על כל זה ואז הבנתי משהו חשוב מאוד: הולדת ונוס ודומיו הם אינם ספרים היסטוריים שמספרים לנו על אודות דברים שקרו. אלו ספרים בדיוניים הנשענים על עובדות היסטוריות במטרה לספר לנו כיצד קיומנו העכשווי אמור להיראות וכיצד עלינו להעריך את מצבנו הנוכחי, לאור החרפה הקודמת של מצבנו הקודם.
את זו שהציגה בפני את הסוגה הספרותית הזו של ספרים היסטוריים וכן, הודות לה – ולך – נחשפתי לעולם חדש שמספר לנו על העבר שלנו בצורה קרובה, מעניינת ומהנה בהחלט.
אלא שמהולדות ונוס לא הצלחתי ליהנות.
הקריאה קלחה, העניין שמר על קצב קבוע אבל "עייפות החומר" הבלתי מתכתבת עם המציאות ייגעה והעיבה עלי. עד שהבנתי את הנקודה החשובה שסיפרתי לך זה עתה על אודותיה ונרגעתי.
אין בכך כדי לומר שהתחלתי ליהנות אחרי שנרגעתי, משום שהולדת ונוס הוא ספר עוכר שלווה, אבל אחרי שהבנתי על מה הספר באמת מדבר, הוא הפך להיות עוכר שלווה מהסוג הרצוי והמתקבל על הדעת.
אלסנדרה, גיבורת הסיפור, מסרבת להשלים עם המגבלות החברתיות הכובלות אותה לביתה ולמעמדה הנחות: היא סקרנית, היא אמנית והיא רוצה לראות, לחוות ולדעת. דווקא באמצעות נישואיה לכריסטופורו, גבר המתאים לה להפליא – להוציא את העובדה שהוא הומוסקסואל המאוהב באחיה טומאסו – היא זוכה בשחרור בלתי צפוי לחיות את חייה כפי שברצונה לחיותם, במנזר המאכלס נשים מסוגה. המנזר הוא המקום היחיד שבו היא יכולה להיות אם, אמנית ולמדנית. עליה לוותר על כל היבט אחר של חיים חופשיים כדי להשיג את השפע האדיר הזה, אבל לאור השפע האדיר הזה מדובר בויתור מתקבל על הדעת. למעשה, זהו המעשה ההגיוני היחיד.
הוא מוסיף להישמע הגיוני עד שמאהבה הצייר מגיע למנזר ואלסנדרה בוחרת להעביר את בתה־בתם לחזקתו, כדי שהוא ילמד אותה את כל הדברים שהיא, אלסנדרה, כבר אינה יכולה. כדי שבתה תחווה עולם ומלואו ותגשים את חייה. מחשבה מתקדמת להפליא, על הצורך במימוש עצמי־נשי.
הבעיה היא שאלסנדרה עצמה בוחרת להישאר מאחור וכך כושלת לה המחשבה המתקדמת להפליא תחת חוקיה המתקדמים־מיושנים.
ייאמר לזכותה של אלסנדרה שהיא מכירה במגבלות כשרונה האמנותי ובכך שהיא ציירת בינונית לחלוטין. עם זאת, בחירתה להישאר מאחור הינה בגידה מוחלטת בחיפושה המוקפד אחר חיים שוויוניים באמת. הפניית עורף לכל מה שאלסנדרה התיימרה אי־פעם להיות. תבוסנות אפילו, כמעט.
סיפור חייה אינו פשוט, אך אם ניקח בחשבון שמדובר בנערה צעירה מאוד, בת ארבע־עשרה בסך הכול כשפוגשים בה הקוראים לראשונה, אין ספק שהיא נעדרת את הבשלות הרגשית המתאימה להתמודד עם העולם בצורה שקולה ואחראית. זה לא סוד הקסם שלה, אגב. זו מגרעת אמיתית, אך מאחר וזהו הגיל, אפשר לתלות מגרעת זו בנסיבות מצבה. אחרי הכול, לא מדובר כאן בסיפור היסטורי נאמן לעובדות אלא בסיפור עכשווי המשתמש בעובדות היסטוריות כדי להביע עמדה מקובלת בזמננו. המודעות לגיל הטיפש־עשרה היא מודעות חדשה ועל כן לא היסטורית ומכאן שייכותה לעניין.
אולם מה שאלסנדרה בוחרת לעשות כשהיא מסיימת עם טיפשות גילה המתבגר, כשאינה ילדה או ילדותית כבר, הוא אינו בחירה עכשווית־מתקדמת־מקובלת בזמננו. זו בחירה משוללת כל היגיון פנימי.
מימוש אימהות הוא זכות נפלאה. מימוש יצירתיות הוא ברכה. גם העובדה שמימושה המרבי של אלסנדרה הינו בינוני לחלוטין אינה פוגעת באושר שהוא מסב לה.
אבל כששניהם מסתיימים, משום שאלסנדרה בוחרת לסיים אותם, הכול נגמר. חייה של אלסנדרה מסתיימים, הלכה למעשה: בשלב כל שהוא היא גם בוחרת להתאבד.
אחרי כל הדרך הארוכה שהיא עברה ושעברנו אנחנו יחד איתה – השאלה הבלתי נמנעת היא למה?
האם זה סופה האמיתית של ההגשמה הנשית? האם כשמסתיימות המלחמות מסתיימים גם החיים עצמם?
העובדה שגם בתה של אלסנדרה אינה נהנתה מהגשמה עצמית מסחררת יכולה לתמוך בסתירה רעיונית זו, במחשבה שהקיום הנשי נוצר או מתאפשר רק באמצעות מאבק החותר קדימה. האם אשה היא אשה רק כשהיא נאבקת למען משהו או מישהו אחר ומדוע מאבקיה למען עצמה מסתיימים בדשדוש הגווע אט־אט לתוך עצמו?
זו מחשבה פמיניסטית חדשה באמת, כזו הנשאלת אחרי שהתשובות על כל השאלות הפמיניסטיות הקודמות כבר מיצו עצמן עד תום.
לא ציפיתי למצוא אותה בספר שנראה כל־כך שגרתי ודומה לכל אחרים, אבל שם היא הייתה, בתוך השגרה הדומה לכל האחרים, מה שאומר כמובן שהולדת ונוס הוא דווקא ספר שונה בדרכו.
מטריד, אבל באופן מעורר מחשבה: כשכולם מדברים על פמיניזם ונשיות אמיתית, למה הם בדיוק מתכוונים?
בתקופתנו, אחרי שהמימוש, האימהות, העבודה, האהבה – הכול קורה, על אף הקושי (ולא ניכנס לשאלה המגדרית למי קשה יותר, לגברים או נשים), מה בעצם נשאר?
אם לשפוט על פי סיפורה של אלסנדרה – לא כלום.
זו מחשבה בלתי נתפסת כמעט משום שתקופתנו אמורה לראות את האדם כפי שהוא, מעצם מהותו וקיומו, אך לאלסנדרה קיום כזה פשוט אינו מספיק.
האם זה משום שהיא אישה או משום שכל אדם זקוק תמיד למשהו שיניע אותו קדימה על מנת שימנע ממנו לקפוא במקום?
לגברים שבסיפור זה לא קורה. לא למיכלאנג'לו בּוּאוֹנָרוֹטי, לא לכריסטופורו הסדומאי, הבוחר לחיות את חייו בכפר כאם רחמנית ובן זוגו הנאמן של טומאסו. למען ההגינות, זה גם לא קורה לארילה, שפחתה של אלסנדרה, שהיא הטיפוס המשוחרר והעצמאי האמיתי בסיפור. לא רק שהיא אישה, היא גם שפחה ולא רק שהיא שפחה, היא גם חריגה בגין צבעה השונה, אבל לארילה כל הנתונים הבלתי אפשריים האלה לא מפריעים להיות מי שהיא ובמלוא העוצמה. בסוף הסיפור היא זוכה בחופש והופכת להיות אישה עצמאית להפליא. מאושרת, ללא ספק. אך ארילה הייתה תמיד מאושרת. כישרונה לא היה חשוב פחות מכישרונה האמנותי של אלסנדרה, שהיה כאמור בינוני לחלוטין, והיא מעולם לא היססה להגשים אותו או את עצמה בכל דרך, על אף כל המגבלות.
אז אולי זו רק אלסנדרה? אבל אלסנדרה היא לא "רק" אלסנדרה. היא דגם מייצג. אך כיצד היא יכולה להיות דגם מייצג כשדמות המשנה ארילה ראויה הרבה יותר ממנה ממנה להביע את הרעיון שהיא עצמה התאמצה כל־כך לגלם?
הניגוד ביניהן רק מחדד את השאלה, לא פותר אותה.
אני לא חושבת שלכך כיוונה הסופרת שרה דוננט, אבל אני דווקא שמחה שזה מה שקרה, בסופו של דבר.
ארילה היא השראה. אלסנדרה היא… הסכנה שבמציאות? קריאה לבחינה עמוקה יותר של זהות נשית מציאותית יותר? כנה יותר? נכונה יותר?
מאחר וזו התחושה שנשארה אצלי אחרי הקריאה, כנראה שזה הערך המוסף שהולדת ונוס העניק לי.
הישג לא מבוטל בכלל, על אף שייתכן שהיה לחלוטין בלתי מתוכנן.
אז מה?
מי אמר שדברים טובים או חשובים צריכים תמיד להיות בתכנון?
כל טוב,
גתית
