יש ספרים שמתאמצים להיות ספרי מופת: הם עושים את כל התרגילים הנכונים, מקפידים בכל ההקפדות הנדרשות ועונים על כל הכללים ובכל זאת משהו חסר להם – ליבה משכנעת, סיפור אמיתי, משהו שמתעלה מעבר לעלילה ולסיפור ולמרקם הניסוח והזמן.
האורות בבתים של אחרים מאת קיארה גמברלה לא מתאמץ להיות ספר מופת.
הוא פשוט כזה, בדרכו.
ספר מוצלח מאוד, כתוב היטב, ערוך היטב, בנוי להפליא;
ספר עם הרבה מאוד פסקאות שמתבקש להדגיש, לסמן ולקרוא בשנית;
ספר שמתעלה בקלילות מעל כל ההשתדלויות המיותרות ונאמן למה שהוא באמת: הוא עצמו.
בחורה צעירה נהרגת בתאונה דרכים מצערת. קראו לה מריה, ללא שם משפחה, והמידע על אודותיה נמסר בקצרה, שלא לומר בצמצום חסכני: "היה לה שיער שהגיע עד קצה הגב, חצאית צבעונית, היא היתה פחות או יותר בת שלושים, עם ילדה בת שש, משרה קבועה במשרד לניהול בניינים משותפים, ולא מעט אנשים שהיו קשורים אליה מאוד […]." (קיארה גמברלה, האורות בבתים של אחרים, כתר, ירושלים, 2012, עמ' 16)
לבתה של מריה קוראים מנדורלה. היכן אביה? מריה סיפרה לה שהוא אסטרונאוט במשלחת חקר בחלל. ילדים נוטים להאמין לבדיות שכאלה – הן גורמות להם להרגיש מיוחדים מעצם השיוך למופלא ולנעדר. מכתב שמגלים הדיירים רומז שהוא אחד הגברים בבניין ברחוב גרוטה פרפטה 315, הבניין בו גרים כולם.
על מנת שלא לזעזע את מרקם היחסים המשפחתי של דיירי רחוב גרוטה פרפטה 315, מחליטים הדיירים לגדל את מנדורלה יחד. השכנה מהקומה הראשונה, טינה פולידורו, תקבל את האפוטרופסות הראשית ומנדורלה תנדוד בין הבתים ובין הדירות, בהתאם לשיטת חלוקה כזו או אחרת. האמירה "צריך כפר כדי לגדל ילד" מעולם לא נראתה קולעת יותר.
ההחלטה הבלתי שגרתית מאפשרת הצצה בלתי אמצעית לחיי האנשים והנשים ברחוב גרוטה פרפטה 315, הסתכלות ישירה במקור האור שמאחורי החלון, מאלה שבחוץ על אלה שבפנים.
טינה פולידורו גרה כאמור בקומה הראשונה בבניין. במובן מסוים, גם מבחינת גילה, היא שומרת הסף של הבית, זו שבאים אליה כשצריך עזרה, ייעוץ או אוזן קשבת. קל להגדיר את טינה בתור רווקה זקנה, בודדה ואפרורית אבל אלו רק הנתונים החיצוניים, קליפה של עובדות שמכסה על אשה שלמה, מלאה וכמו כולם – מורכבת. מורה בעברה (לפני שפרשה לגמלאות) ובמהותה, כזו שלא רק מלמדת אלא גם מחנכת לדרך ארץ והתחשבות, כזו שהתלמיד המסור שלה לשעבר, ג'ינפייטרו, מגיע כמו שעון בכל יום חמישי לבקר אותה, כי "עם המורה פולידורו היה אפשר לדבר ממש על הכול. יותר מזה: היה אפשר לגמגם על הכול. על מה שקרה לו בחנות, על פוליטיקה, על למה הירקן העלה את המחירים באופן מזעזע; ג'נפייטרו אמר את שלו, והמורה פולידורו הקשיבה לו כשעיניה מביעות עניין מאחורי העדשות העבות, ומעולם לא האיצה בו. להפך. בשעה שהוא התאמץ למשוך ולחבר את המילה הבאה, היא הניחה לו, ונראה שהיא מתרכזת אך ורק במה שנאמר עד לאותו רגע" (שם, עמ' 31).
כי טינה פולידורו היא אשה כזו, שרואה את הטוב בכל אדם.
בקומה השנייה גרים קתרינה וסמואלה גרו, עם בנם התינוק לארס. סמואלה הוא איש קולנוע נלהב מהזרם הניסיוני־הגותי־חתרני־פורץ־דרך (בעיקר בעיני עצמו) וקתרינה היא עורכת דין אחראית, שקולה ומיושבת. יש בה משהו שנוסך בטחון, מרגיע בנחישותו חדורת המטרה. אלו לא בהכרח המילים שהיא אומרת כמו מה שהיא משדרת, מקרינה במודע או שלא. אשה הגיונית, שלא מסגירה יותר מדי ויודעת לאסוף ולהחזיק את עצמה רוב־רובו של הזמן.
סמואלה מתנהג כמו ילד קטן, כזה שצריך שמאוד יאהבו אותו, ובעצם ממש יעריצו; כזה שעושה תרגילים כדי לשכנע את המבוגר האחראי שהוא דווקא "בסדר" בשעה שהוא מסיר מעליו כל אחריות (שלא הייתה בו מלכתחילה); כזה שעושה שטויות ומצפה שיסלחו לו (אך לשווא).
בקומה השלישית גרים מיכאלנג'לו ארקה ופאולו דה סנטיס, זוג נשוי בעיני עצמם אך לא בעיני ההכרה הממסדית. הבית שלהם מעוצב היטב וכל מאורע פעוט הופך תחת שרביט ניצוחם למסיבה גדולה, שמחה ועולצת, אלא שהצבעוניות, הרעש והצלצולים הם רק הסוואה למציאות שבה יש גבר שמאוד אוהב ומאוד־מאוד משתדל ובן זוג, שכאילו עושה טובה שהוא מועיל בטובו להיות נוכח, במקום להרים את הרגליים וללכת למקום אחר.
בקומה הרביעית גרים לידיה פרצאני ולורנצו פרי עם הכלב אפקסור – (עוד) שני הפכים שלא מפסיקים לריב ולא ברור למה הם בכלל ביחד (תהייה שאפשר למעשה להעלות ביחס לכל זוגות רחוב גרוטה פרפטה 315):
"לפני שהעבירה את רשות הדיבור למאזינים, פתחה לידיה את הפגישות של "רגשנים אנונימיים" ככה, כשהיא מדברת לבד, דברי טעם או לעתים קרובות שטויות, במשך כעשר דקות על בעיה שבאופן בלתי נמנע המאזינים משתכנעים שגם הם צריכים לטפל בה. לפעמים האמנת לכל מילה שהיא אמרה, בין שזו הערה על הגלידה שהיא אכלה או על מחיר של בגד, תמיד היה לה צורך לבטא דעה, כאילו שמבחינת הגלידה או הבגד זה משנה משהו, לדעת מה היא חושבת. לורנצו, לעומתה, בדיוק ההפך. אם ללידיה חשוב להתקרב עד כמה שאפשר לדברים ולאנשים, כדי "לחשוב עליהם ולהשתכנע בקיומי", נהגה לומר, ללורנצו היה חשוב לשמור מרחק. מוזר, לא? מוזר שמישהי כמוה, שכל הזמן בחיפוש משתוקק לקשר, בסוף מצאה מישהו שלא היה בקשר, אם אפשר לומר כך, אפילו לא עם עצמו." (שם, עמ' 183 – 184)
בקומה החמישית גרים המהנדס ברילה עם אשתו כרמלה וילדיהם ג'וליה ומתאו. לא בכדי הם גרים שם, בקומה שנמצאת מתחת לחדר הכביסה לשעבר בקומה השישית – החדר שבמובן מסוים התחיל את הכול. בני משפחת ברילה, ובעיקר מתיו וג'וליה, הם אלה שמסיימים את הסיפור, או לפחות "מכוונים" את מנדורלה להגיע אל הסיום הנכון.
המהנדס ברילה הוא אחד שמהנדס דברים למקומם, מנהיג קפדן וסמכותי. "בדרך כלל, גם מחוץ לחברה שניהל, המהנדס ברילה השתמש בכלים שמקצועו כ"מנג'ר" העמיד לרשותו. כאילו כל העולם, בתוך תוכו, לא היה אלא חברה שיש לנהל: וכאילו אך ורק עליו מוטלת האחריות לגרום לו לתפקד באופן הטוב ביותר." (שם, עמ' 240)
גם אשתו כרמלה דואגת שדברים יתפקדו כמו שצריך, במסגרת תפקידה, שלא לומר מהותה, כרעיה, אם ועקרת בית. מנדורלה, שעל אף שהיא הגיבורה הראשית, היא גם המספרת העיקרית, מעידה עליה כי "כרמלה ברילה, עם סדינים נקיים ושמיכה בין זרועותיה, היא אמא יותר מכל אישה שפגשתי אי פעם. אמא כמו שאפילו אמא שלי לא היתה, בתור אמא. […] אם אמא נשארת אמא, היא פועלת כמו כרמלה ברילה: היא לא צריכה לדעת עלייך הכול כדי לעשות, מתוך חוש טבעי, את התנועה הנכונה. היא עושה אותה וזהו. שלווה וטלפתית. ברגע אחד היא מסדרת חדר ואומרת לך, מהיום ואילך זאת הממלכה שלך" (שם, עמ' 240).
בדרך נבונה ומתוחכמת בונה קיארה גמברלה את סידור המעבר של מנדורלה בין הדירות השונות, בוחרת אילו דמויות לחשוף ובאיזה זמן כדי לשפוך אור על הפינות החשוכות בנפשותיהן ולקדם את העלילה בצורה מקיפה, עשירה ומעניינת. ביסודו של דבר, האורות בבתים של אחרים הוא סיפור על אנשים. מנדורלה היא זו שמפנה אליהם את הזרקור שעה שהיא מנסה לסלק את ענני השאלה והספק שמערפלים את שדה הראייה שלה עצמה.
אולי זה מפליא ואולי לא, אבל מנדורלה אינה עסוקה מדי בלהתגעגע לאימא שלה, מריה. ברור שהגעגועים קיימים (עוצמתם מתחוורת בעיקר לקראת סיום הסיפור) אבל מה שמטריד אותה רוב־רובו של הזמן הוא זהותו הנסתרת של אביה (בייחוד מרגע שהיא מגלה על האמת שנרמזה במכתב) וזהותה הנוזלית משהו, כמתבגרת שלא מצליחה להתבגר "כמו שצריך" לצד מתבגרים אחרים שעושים את זה "בדיוק לפי הספר".
מהאופן שבו היא חושבת, בוחנת ומתרשמת ניכר במנדורלה שהיא בעלת יכולות גבוהות; מישהי שיודעת להקשיב, להבין ולזהות דקויות אנושיות מתוך כישרון וחוכמה ("הוא התחיל שוב לבכות. אני הנחתי את ידי על זרועו: ככה, רק בשביל לעשות משהו. אחרי הדרמה של פאולו עם הכריות, הבנתי שכשלמבוגרים כואב משהו צריך לתת להם להתבטא. אפשר לנחם את מי שמתמודד עם ייאושו, כדי שיתאושש במהירות, אבל המיואש עצמו צריך רק לזרוק החוצה את מה שיש לו בפנים." עמ' 180). אף על פי כן, מה שמציק למנדורלה בעיקר או הרבה מאוד הוא חוסר יכולתה המובהק להשתלב בחברת בני גילה. כמו עציץ שלא במקומו היא מרגישה תקועה בנוף לא לה, בעולם שאינה מצליחה להתבטא בתוכו, במסגרת שלא מאפשרת לה להיות היא עצמה:
"[…] כשאת פשוט קולטת שלפנייך נמצאת נקבה, נקבה אמיתית, ואת שואלת את עצמך איך לכל הרוחות גם את יכולה להתייחס לעצמך כאל נקבה […] אם הדברים שהנקבה האמיתית הזאת מספרת לך – לא רק שלא עשית אותם מעולם, את אפילו לא יכולה לדמיין אותם. וזה עוד לא הכול. חוץ מזה שאת לא נקבה אמיתית, […] יש לך אישור מוחלט לכך שאת אפילו לא בת טיפש־עשרה אמיתית: אם היו מראים לך תמונה של אואזיס ותמונה של לינקין פארק, אפילו לא היית יכולה לדעת מי שייכת למי, תודי בזה, את אומרת לעצמך, כי מי יודע לאיזו אגדה על פורקומונדו, לאיזה פרויקט של סמואלה או לאיזו חרדה מיותרת של לידיה הקדשת את תשומת הלב שלך, בזמן שכל האחרים בני גילך, שלא שמים עלייך – בצדק – התאמצו להקנות לעצמם תרבות מוזיקלית, כדי שמול איזו גלידה, יום אחד, יהיו להם טיעונים והם יוכלו להשתתף בדיון: והשאר, כולם יודעים שכבר קורה לבד. זה מתבקש." (שם, עמ' 218 – 219)
הניגודיות החריפה והבלתי מתיישבת הזו, בין מישהי שמצליחה להבין דקויות אנושיות מורכבות ובה־בעת מדשדשת הרחק־הרחק מאחור בהפנמה ויישום של מוסכמות בנות גילה, לא מרגישה צורמת או בלתי הגיונית. למען האמת, אם יש דבר אחד משמעותי שמנדורלה מצליחה לעשות הוא להסביר שאפשר להיות גם וגם: בוגר וילדותי, גבוה ונמוך, מקובל ודחוי, אהוב ושנוא, ניגודים מוחלטים בכפיפה אחת, בגוף אחד, בנשמה ונשימה אחת, בלי שום סתירה.
מנדורלה הרבה יותר בוגרת, חכמה ומעניינת מהחברה שלה אווה ברנדי, זו שכל הבנים נופלים שדודים לרגליה, ובכל זאת היא רוצה להיות כמוה או כמו הבחורות שאווה ברנדי מייצגת – בנות רגילות ו"שפויות" שהכול קורה להן בקלות, בלי טיפה אחת של מאמץ או השקעה.
לעומת הבנות "האלה" היא מרגישה תלושה, מגושמת, אטומה; לא מצליחה להבין או לעשות את מה שכולם מבינים כל־כך בטבעיות: לא מצליחה שיהיו לה חברים כמו לכולם, חיי חברה כמו לכולם, חבר כמו לכולן. כאילו שהיא יושבת בצד הספסל, בפינה המרוחקת ביותר ביציע, מחכה שמתי שהוא משהו יקרה לה, שגם לה יהיה את מה שהיא רואה אצל כל האחרים. כי זה מה שהאורות בבתים של אחרים עושים: יוצרים אשליה כאילו שם, בבתים של אחרים, הכול חם ומשפחתי וכייפי ומסעיר ומעניין, במיוחד בהתנגדה לאלה שנמצאים ברחוב הקר והשומם, ומרגישים ריקנות מצמיתה בליבם המיוסר עד אין קץ.
שם, בבתים שבהם יש אורות, יש חיים; פה, אצל אלה שבחוץ, יש שממה וכישלון.
ההסתכלות על האורות בבתים של אחרים מונעת הסתכלות על האור של "האני", על התפקיד והמקום והבית של הזהות הפרטנית. מהסיבה הזו, המחשבות על האחרים בני גילה רק מצערות את מנדורלה ומרחיקות אותה מעצמה יותר מכפי שהיא רחוקה גם ככה, אבל למזלה היא חכמה מספיק ובוגרת ומספיק כדי לדעת מתי לעצור.
ג'וליה, בתם של כרמלה והמהנדס ברילה, שונאת את מנדורלה ומתייחסת אליה באופן מחפיר. היא מתנהגת כך משום שמבחינתה, האפשרות שאביה המהנדס יכול להיות אביה של מנדורלה, מערערת עליה באופן קיומי: היא מסכנת את המבנה המשפחתי, את דמותו היציבה של המגן המסור שהוא "רק" של ג'וליה ואם חלילה יתגלה שהוא "גם" של מנדורלה, הוא יעזוב את הבית ואת ג'וליה וכל מסכת הביטחון שלה תקרוס ותתמוטט, כי המשענת הזו, שהיא כל־כך זקוקה ונדרשת לה, תתפורר ותיעלם.
ג'וליה מזהה את המתח הזוגי בין הוריה ונוטלת על עצמה את כאב הרעייה הנבגדת שכרמלה מתאמצת לקבור במקום עמוק מאוד בתוכה. אולי זו אחת הסיבות מדוע, כשאביה בוגד באמה, ג'וליה מרגישה כאילו הוא בוגד בה. התחושה הזו מובילה אותה לנתיב משובש של התנהלות פורקת עול והרסנית, ההפך הגמור מהאיפוק המרוסן והמסתגר של מנדורלה (לפחות בחלקו הראשון של הסיפור), אך למעשה מדובר בדיוק באותו הדבר: חוסר יכולת להבין ולבטא באמת את הפחד והמועקה שבפנים.
אכן, מבחוץ נדמה שיש לג'וליה אישיות ברורה ומגובשת, אבל אז מתגלה שהיא אינה אלא עלה נידף, צעירה מסוכסכת ומוטרדת ומפוחדת ואבודה; אפילו יותר ממנדורלה.
אורות של אחרים לא מייצגים את כל התמונה – הם רק מה שמשתקף החוצה.
סיומו של הספר, הסיבה מדוע מנדורלה מגוללת את סיפורה לאחור כדי לתרץ את הימצאותה במקום שבו היא נמצאת, הוא החלק הכי פחות מעניין במערך היצירתי המאוד מעניין הזה. לכן, אולי, הוא נפתר בצורה כל־כך זריזה, שלא לומר עניינית. הציפייה שנבנית אליו לא משרתת אותו אלא את העלילה, אך ככל שהגילוי מתקרב כך העניין בו פוחת, משום שברור שמה שחשוב באמת הוא סיפור ההתבגרות של מנדורלה ולא שום דבר אחר.
בחיפושה אחרי אביה כמו גם אחרי אפשרות להשתייכות חברתית, מנדורלה מבטאת את הצורך הבלתי נמנע למצוא עוגן חיצוני שיאשש ויאשר את קיומה הפנימי, שירגיע את הסערה המשתוללת של הלב שמתפוצץ לכל הכיוונים. המספרת מעמידה את החיפוש הבוער הזה בהנגדה לסיפורים שהיא חושפת מעברם של דיירי רחוב גרוטה פרפטה 315. לכולם היו זוג הורים אבל בצורה כזו או אחרת דווקא ההורים האלה נתנו להם הרבה פחות או חרטו בהם הרבה יותר משקעים, וודאי בהשוואה לעושר החוויות העצום והביטחון הנפשי המשמעותי שמשפחותיה של מנדורלה מעניקות לה מאז מות אימה.
מהסיבה הזו, כשמנדורלה מקבלת את ההזדמנות לגלות סוף־סוף מיהו אביה, היא מסרבת לממש אותה. היא מבינה שהיא לא צריכה לדעת, שזה לא באמת הדבר האמיתי.
"הורים עושים מה שהם יכולים, מנדורלה: כולם. גם כשנראה שזה הפוך לגמרי. הבעיה היא שבשעה שהם אמהות ואבות, הם לא מפסיקים להיות גם בני אדם. בגלל זה הם טועים, באופן בלתי נמנע. מי יותר, מי פחות: הם טועים. אבל במוקדם או במאוחר צריך לסלוח להם. […] המחילה האפשרית היחידה שאנחנו יכולים להעניק לאמהות ולאבות שלנו היא לשחרר, ברגע מסוים. להמשיך לאהוב אותם, […] אבל להפסיק לתלות בהם את עתידנו. אחרת יהיה לנו רק תירוץ טוב בשביל לא לעשות שום דבר עם העתיד הזה. […] אם ההורים צריכים לתת לילדים את החופש [לטעות], אותו הדבר צריכים הילדים לעשות עם ההורים." (שם, עמ' 322)
כמו ביחס לבני גילה, מנדורלה הבינה שהיא נתלתה בדמות האב החסר בגלל שהיא הרגישה חסרה לעצמה.
ולכן, כשהיא כבר לא חסרה לעצמה יותר, היא משתחררת גם מהתלות הזו, לומדת להעריך ולהוקיר את מה שהחיים העניקו לה, לאמוד את ערכה בפני עצמה – לא ביחס לאחרים, ומחליטה שאף אחד לא יחליט יותר עבורה איך להרגיש ולהיות. זו החלטה אמיצה, עוצמתית, לחלוטין לא מובנית מאליה שכן מנדורלה עדיין ובכל זאת צעירה מדי מכדי להגיע להחלטה ברורה שכזו, אבל אם יש משהו שהאורות בבתים של אחרים מוכיח הוא שאין דבר כזה כמו "ציוני דרך מסווגים לפי גיל".
הבחירה הזו מוצאת לעצמה ביטוי דרך דימוי הלבוש: בתחילת הדרך מנדורלה מנסה לרצות את המבוגרים סביבה ולהתלבש בבגדים שהם נותנים לה כדי שכולם ירגישו מרוצים אך בכך היא מחטיאה את האפשרות להידמות לבני גילה, אלה שמייצגים את התקינות החברתית הנדרשת, זו שהיא לעולם לא תוכל באמת לסגל לעצמה, כי משהו בה זר וחריג ושונה מהם בצורה קיומית, ניצחת.
הבגדים האלה דימוי למשהו רחב יותר – לרגשות של אחרים, לפחדים ומחשבות ותפיסות שהיא הלבישה על עצמה כמו בגד, אימצה אותם מתוך סתגלנות או הסכמה שבשתיקה או סתם אי־נעימות מהצורך או היכולת (או החובה) להשתחרר.
הטמעת רצון של אחרים היא מעשה קל לביצוע – עקירתו משורש הלב היא כבר משימה קשה ומאתגרת הרבה יותר. מנדורלה שתלה לעצמה הרבה רעיונות בראש: שהיא מסתכלת על החיים מבחוץ; שיש חיים שקורים לאנשים אחרים בעוד שחייה שלה לא מעניינים. אבל כשמסתכלים על מנדורלה מגלים שהחיים שלה מעניינים מאוד, וודאי בהשוואה לחיים השטחיים של אווה ברנדי ושאר חבריה. יש לה עולם שלם של תפיסות והבנות והתרחשויות בעוד שמי שנמצא בחוץ רק מייצר לעצמו רעש ועשייה ריקה של פלסטיק, כדי להסתיר את הריקנות שמכרסמת בו מבפנים.
כשמנדורלה לומדת לדבר בשפה על עצמה, מתוך מה שהיא רוצה, לומדת למצוא את עצמה בתוך בגדים שמבטאים אותה ובעיקר לומדת לזהות ולהבדיל בין המחשבות והרצונות שלה לרצונות ולמחשבות של אחרים, היא מוצאת את עצמה.
"עבר הרבה זמן עד שבחרת איזה סוג של אדם את רוצה להיות מתוך האפשרויות הבלתי מוגבלות שיש בעולם. […] אם את בקבוצת החיים, אז כבר כדאי לנסות באמת לחיות […]. כדאי להמציא עתיד, ולא להעתיק אותו ממישהו אחר, אפילו אם הוא העתיד […] הכי אופנתי […]." (שם, עמ' 323 – 324)
האורות בבתים של אחרים הוא סיפור על יחסים: יחסים של אנשים עם אנשים אחרים אבל בעיקר על היחסים שיש לאנשים עם עצמם.
המאמץ לגדול, להתבגר, להיות, הוא מאמץ תובעני, בלתי פוסק, אבל הוא הכרחי וחשוב מכך – משתלם. איך מסכמת את העניין קיארה גמברלה, דרך זיכרונו של לורנצו? "[…] אולי אני לא צריך להתייאש אם המורה לפסנתר נוזף בי, כי המינגווי צודק כשהוא אומר שמי שיש לו אומץ מת אלף או אפילו אלפיים פעמים אם הוא אינטליגנטי, אבל הוא ממשיך להתקדם." (שם, עמ' 210)
בעולם של חוסר ודאות, שהוא העולם של מנדורלה (כפי שהיא חוזרת ואומרת) ושל כל דיירי רחוב גרוטה פרפטה 315 ולמעשה של כל העולם כולו – נראה שזו דרך חכמה מאוד להתקיים.
כל טוב,
גתית