מזעזע.
זו המילה הראשונה שעלתה לי לראש כשסיימתי לקרוא (בנשימה עצורה ועם לא מעט חלחלה וגועל) את אמא הייתה זוחלת של לימור נחמיאס.
בדיוק באותו יום ניהלתי שיחה על אופייה של הספרות העברית ועל השינויים שחלו בה במרוצת הדורות, על כך שמה שנחשב בעבר לאיכותי והכרחי לקריאה לא עובר היום את רף העניין הציבורי ובשאלה האם מדובר ביתרון או במגרעת.
קשה לי להחליט כיצד לסווג את אמא הייתה זוחלת על פי המערך הזה: מצד אחד, העלילה שלו מהודקת, קצבית וקולחת; מצד אחר, אין בו שום איכות ספרותית ראויה לשמה – לא בשפה, לא בעיצוב הדמויות, לא בנופך ובחותם שספרים מותירים בקורא. אבל דבר אחד, עוצמתי מאוד, יש בו, וקלף המיקוח הזה מתייצב באומץ ובמשקל רב כנגד כל היתר: אמא הייתה זוחלת הוא ספר מטריד שקשה מאוד להוציא מהראש, גם אחרי שמניחים אותו מהיד.
כשדגנית בורובסקי מפליגה בשבחיו על גבי הכריכה האחורית וטוענת שמדובר ב"ספר נועז, מהפכני ומשוחרר, שאחרי הקריאה בו שוב אין העולם נשאר כשהיה" אני נוטה להסכים (עם החלק השני) ולא להסכים (עם החלק הראשון).
אמא הייתה זוחלת חודר מתחת לעור ומטלטל את תפיסות הקיום המוכרות על אודות עולם מהוגן ו"תקין", לא בגלל האופן שבו הוא אורז ומגיש את הדברים אלא בגלל הדברים עצמם ובגלל שהוא לא מתרחש "שם", באיזה קיום זר ומרוחק שרק מרגיש קרוב, אלא ממש־ממש "פה", כאן, בינינו.
מהסיבה הזו בדיוק הוא לא יכול להיות "משהו קליל להפליא" כפי שטוען מנחם בן, שוב על אותה כריכה אחורית.
אין שום דבר קליל במציאות מוחלטת כל־כך של רוע אנושי; שום דבר אוורירי או נפלא או מענג.
נשים צעירות נרצחות בתל אביב על רקע מכנה משותף אותו מנסה המשטרה לברר.
ניתן לומר שעזרה לא צפויה מתקבלת מכיוונה של בלשית פרטית (ומפוטרת) בשם מיכלי, אבל זה לא יהיה לגמרי נכון שכן מיכלי לא ממש עוזרת וגם אם היא עוזרת, היא עושה את זה עד גבול מאוד מסוים – כזה שמשרת את המטרות שלה ושלה בלבד.
החידה הבלשית בנויה היטב, לא נופלת כמעט למהמורות צפויות ומתבקשות ושומרת על תפניות מפתיעות, אבל אמא הייתה זוחלת הוא לא באמת "מותחן פסיכולוגי מבריק, מצמרר ונשכני, מצחיק ופרוע להפליא" כפי שהכריכה האחורית מנסה לשכנע אותנו שהוא (ואיזה מזל שיש אותה!). אמא היתה זוחלת הוא סיפור אפל, מיואש, שולל־כל, אכזרי, בודד ומרושע.
מחקרים אחרונים מוכיחים שאנשים שאזור האונה המצחית הקדמית שלהם סובל מתת־פעילות הם אנשים בעלי אפס רגישות לזולת. בניסיון להבין את הרוע, מוצאים מדענים אישושים גנטיים וביולוגים כדי לתרץ את מה שלא ניתן באמת להבין: שוויון נפש של אדם אחד לסבלו של אדם אחר.
לימור נחמיאס לא נשענת על המחקרים האלה (שפורסמו הרבה אחרי שהספר ראה אור לראשונה בשנת 1995) כשהיא מנסה להבין מדוע הגיבורה הרוצחת־רצחנית מתנהגת כפי שהיא מתנהגת. במקום זאת, היא שותלת את ההסבר בפיו של שוטר בשם שוקי, אחד ש"מבין בפסיכולוגיה" ומצליח תמיד להיכנס לראשם של הפושעות והפושעים: "אדם הופך להיות צייר מכיוון שיש בו כל מיני דחפים שמפחידים אותו ושהוא לא יודע איך להשתלט עליהם. התת־מודע שלו מוצא דרך אלגנטית להיפטר מהדחפים החזקים האלה – הוא שופך אותם החוצה כשהוא מצייר. פרויד קורא לזה מנגנון הגנה." (לימור נחמיאס, אמא הייתה זוחלת, כתר, ירושלים, 2015, עמ' 87).
ההסבר הזה מופנה אמנם כלפי הרוצחת המשוגעת (ללא ספק), אך הוא מרגיש כמו מענה מקדים לשאלה שטרם נשאלה, כזו שאינה מסבירה בהכרח את הגיבורות (כן, גיבורות) אלא את זו שכותבת אותן.
האם יש כאן ניסיון להבהיר שמדובר בתהליך נפשי שפוי לחלוטין? תירוץ מוכן מראש בתור למכולת או לקופת החולים? האם סופרים אחרים בסוגה המבחילה הזאת (סליחה, אך אם ללימור נחמיאס מותר לכתוב את זה, לי מותר להגיד את זה) נתקלים באותו צורך להסביר את עצמם דרך עצמם למען ייראו ולא ייראו?
האם לימור נחמיאס אכן חשה צורך להסביר את עצמה?
האם היא בכלל צריכה?
הנחת היסוד של אמא הייתה זוחלת היא שיש סיבה למופרעותה הרצחנית של סבינה ארז, זו שמסתובבת ברחובות תל אביב ומשחיתה צעירות תמימות וחסרות ישע: אם לא שפויה, מתעללת ואלימה באופן שהמילה עצמה מתקשה להכיל את מלוא הזוועות שהיא מעוללת.
הפתרון הזה משמש כחותם מרגיע: יש סיבה קיצונית שגורמת לדברים קיצונים להתרחש. בלעדיה, אפשר לישון בשקט; אין סכנה לתופעות דומות מצד אלה שלא חיו באותם התנאים. העולם שקט ומוגן.
אלא שלימור נחמיאס עושה כאן משהו מתוחכם: היא בונה את הסיבה, נשענת על יסודות נפשיים שיאששו אותה ואז מסיימת את הפרשייה כפי שנדרש ממנה להסתיים, אלא שבמקביל היא חותרת תחת עצמה ובונה דמות אחרת, שונה אך דומה להפליא לדמותה של סבינה ארז למעט הבדל אחד, משמעותי להחריד: לדמות השנייה אין סיבה.
במובן הפשטני – אין לה אימא: היא ירדה יום אחד למכולת ולא חזרה.
במובן הנפשי – אין שום הסבר שיאשש או יסביר את מי ומה שהיא, שום דבר שיוכל להתגונן או לפצח את מבנה האישיות הלא־פחות מופרע ואלים שלה (ואולי אפילו יותר).
ועכשיו שמישהו ינסה לישון בשקט כשהיא בסביבה.
סבינה אינה עקבית לתיאור היסודי והראשוני שלה: דמות כפופה, גבוהה, מכונסת ושתקנית מצד אחד ואז, לפתע פתאום, בהנגדה מוחלטת ומפתיעה, אשה משוחררת, סוערת ופלרטטנית להדהים. השיחות שהיא מנהלת עם חבריה לשעבר טובעות בנימה פתיינית ומחוכמת, לא רק בעצם הדיבור והניסוח אלא גם בארמוזים לחוויות העבר ויחסים קודמים, סתירה שאינה מצליחה להתיישב עם אפיונה השיטתי של אישיות בודדה ומסוגרת, כפי שהסיפור מתיימר להציג אותה – ניסיון שמגיע לשיאו עם התרשמותה המסכמת של הילה, זו שעובדת צמוד לסבינה במשך שנה וחצי וטוענת שהיא "חלום בלהות שהתגשם. […] אשה קטנונית ומעצבנת. […] דפוקה בראש." (שם, עמ' 206 – 207).
גם המתווה הפסיכולוגי של אישיותה המופרעת לא באמת מוסבר לעומק. אמנם קיים ניסיון למתוח קו ישר בין עבר מתעמר שגורם לקורבן להפוך למקרבן מתעמר בעצמו, אבל פסיכולוגיה היא לא משוואה מתמטית: אין שחור ולבן חד־משמעיים שיכולים להסביר את הסיבה והגורם למעשים נפשעים כל־כך, מחרידים כל־כך, מעורערים כל־כך.
שוקי, השוטר "הפסיכולוג", טוען שהתנהגותה טיפוסית לחלוטין: סבינה היא טבעונית שרוצחת אנשים, כמו הנס המקפץ, קצין האס־אס ששחט רבבות יהודים אך קיפץ על קצוות בהונותיו על מנת שלא לפגוע בנמלים תמימות שחצו את דרכו. הבעיה היחידה עם ההנחה הזו היא שסבינה רוצחת גם חיות ובעלי חיים, לרבות נמלים…
האם זה כשל בבניית הדמות או מצב של חוסר אונים, שהרי אין באמת איך או מה להסביר ולכן אין גם טעם לנסות?
סבינה "טורחת" כדי להעמיד תערוכה המבוססת על דמותן של ארבע אימהות בהקבלה לארבע עונות השנה, אך החזון "האמנותי" שלה לא באמת מגובש, לא באמת ברור. המספרת גם לא מאפשרת לה להרחיב על אודותיו (מוצאת דרכי מילוט דרך אלה שנאלצות להאזין לה ואז קוטעות את ההסבר באמצע), אולי משום שלא משנה כמה מפורט ומשכנע הוא יהיה, משנה סדורה בעולם טרוף ומוטרף, לא קיימת שום אפשרות הגיונית ואנושית להבין אותו בכלל.
סבינה ארז היא מקרה קיצון חריג אך הסכנה האמיתית שקיימת בה היא העובדה שהיא מצליחה להתחזות למישהי "רגילה" ולשטות באחרים. וכשהקוראים והקוראות מתמקדים ומתמקדות בה, במקום במישהי "רגילה" ומופרעת לא פחות ממנה (הדמות השנייה שלימור נחמיאס בונה בשיטתיות), הסכנה הופכת גדולה אפילו יותר.
מיכלי, הבלשית־החוקרת, היא הדמות השנייה הזו והיא־היא הגיבורה האמיתית של הסיפור, במלוא מובן המילה.
יש משהו תל־אביבי מאוד בייצוגה של מיכלי: בוז מוחלט, עוקצנות מושבעת, התנערות נחרצת מכל סוג של ערך או עקרון – משפחתי, חברתי, זוגי, אישי. קשה כמעט להאמין שמצב כזה אפשרי אלמלא פורסם, בדיוק באותו עיתוי, השיח המופתי הבא:
משפטים שאנשים אומרים, מסעדת מינה טומיי, תל אביב:
א: אמרתי לו – אני מבינה שאתה חדש בתל אביב, עוד לא קלטת את השפה והחוקים, אבל וואלה יש חוקים… שותפים לדירה – סבבה, יחסים – מדי פעם, בכיף, אבל לב – לא! זה מחוץ לתחום…
ב: ומה הוא אמר?
א: שהוא מבין, אבל מבחינתו זה מאוחר מדי – הוא כבר התאהב.
ב: וואי, מסכן.
א: לא נורא, אחותי. כמה שבועות בתל אביב, יישבר לו הלב, עד שיגיע לגודל של סושי. ביס וזה עובר.
(דויד פרץ, ישראל השבוע, 28.6.2019).
זה אולי נשמע מצחיק, אבל זה הכי רחוק ממצחיק שיש.
זה אפילו לא יומרני ושנון: זה פשוט עצוב.
המענה החד לא נשמע מעולם כה משונן ופצוע.
מיכלי היא דמות שלא צריכה דבר ולכן אין לה כלום; תל אביבית משופשפת, כזו שחושבת שהיא יודעת הכול על העולם כמו שרק בני נוער מתבגרים חושבים שהם יודעים, כי בשניהם בוערת אמונה פנימית יוקדת ובלתי מבוססת שהם ורק הם גילו את סוד הקיום שיש לעולם להציע.
הלב שלה לא הצטמק לגודל של סושי – הוא לא קיים בכלל, ואולי בעצם לא היה קיים מעולם. האם זה משום שהיא ילדה מפונקת לאבא עשיר שמילא את צרכיה ולא הותיר לה דבר לדאוג לו או להתאמץ עבורו? האם זה משום שהיא באמת מופרעת ורק הודות להופעתה המהפנטת היא גורמת לאחרים שלא להבחין בכך?
לאמיתו של דבר, מיכלי היא בחורה מסוכסכת, מסוכנת וקרת לב. יש בה משיכה מפחידה אל הרוע וחוסר רגישות גמור לזולת. אמנם גם שני חבריה מתנהגים בדיוק באותו אופן (על משקל "הראה לי מי חבריך והראה לך מי אתה") אבל אפילו הם שמים לב שההתנהגות שלה חורגת ומתעלה על העוינות הבוטה והמנוכרת שלהם.
מיכלי הבלשית היא המקרה הקלאסי של הבלש מחפש את האשמים כשהוא־הוא האשם האמיתי (שרמן בחורף הוא השוואה מתבקשת).
לאמיתו של דבר, היא לא באמת בלשית: היא מתחזה, מחליפה דמויות, מקצועות, תארים אבל לא באמת עוקבת אחרי חשודים, מנתחת מצבים, בונה מערכי פעילות. היא פשוט ממשיכה את הפעילות המועדפת עליה ועל חברתה אורית – לעבוד על אנשים בטלפון – רק שהפעם זה נעשה בתשלום ובשירותו של מישהו אחר.
בחלקו הראשון של פרק הבלש הישראלי בספרו הבלש כגיבור תרבות טוען דוד גורביץ' כי "אין זה מקרה כלל כי הסוגה הפופולארית של הבלש פרצה אל חללה של הספרות הישראלית בתקופה מאוחרת יחסית, החל משנות השמונים של המאה העשרים. בעשור זה ניכרת התעצמות בחדירותו של הקפיטליזם הצרכני לתוככי התרבות הישראלית ובד בבד גוברת גם השפעתן של רוחות פוסטמודרניסטיות שמגיעות לישראל דרך העולם המערבי. בראשית שנות התשעים מתחזק התהליך הזה עוד יותר עם הפיכתה של החברה הישראלית לחברה רוויית תקשורת שבה רכשה הטלוויזיה עוצמה מיוחדת עם הקמת הערוץ המסחרי בשנת 1993. באותן שנים הולך ומתעצם גם המרחק של התרבות הפופולארית כאשר הפרסומת והבידור הופכים לחלק בלתי נפרד של חיי היום־יום, והתרבות המקומית מאמצת לעצמה אייקונים וגיבורים הלקוחים מן הזירה העולמית. הסתכלות זו "החוצה", המחליפה במידה מסוימת את ההתבוננות "פנימה", אל הישראלי והיהודי, מסבירה אולי כיצד המרחב הישראלי הקטן יחסית, נעדר הסודות והעני ב"מסתורין" משמש לפתע רקע למזימותיהם של "נבלים מקומיים" שעימם מתעמתים שורה של בלשים מתוצרת "כחול לבן" הדולקים בעקבותיהם ללא פשרות ובכישרון רב. במילים אחרות, לא ניתן לתאר את כינונו של הבלש הישראלי כתוצא של המרחב הנפשי ההיסטורי של הישראליות בלבד, ויש צורך לבחון את כניסתו לזירה על רקע ניסיונה של הספרות הישראלית "לייבא" מרחבים ספרותיים ותרבותיים מן העולם הגדול ולטעת אותם בתוך עולמה האידיאולוגי והפסיכולוגי של הישראליות החדשה שפניה אל העולם." (דוד גורביץ', הבלש כגיבור תרבות, אוניברסיטה משודרת, חולון, 2013, עמ' 291).
כתבתי כבר על גיבורות מתוסבכות, בין־לאומיות וישראליות, שהופכות לבלשיות בספלמן חקירות ואבק יהלומים (ואפילו קצת ביתבטל העולם ובמשוואה עם נעלם), אלא שהמקרה של מיכלי הוא מקרה אחר. היא לא מסובכת והחיים שלה לא קשים. על פי פירורי הלחם שלימור נחמיאס מפזרת ביד רחבה, היא סובלת מהפרעת אישיות אנטי חברתית (סוציופתיה): היא מפגינה עוינות ומתמרנת את סביבתה באדישות או באכזריות; אין לה חרטה, אשמה או נקיפות מצפון; היא משקרת, מתנהגת באלימות, פועלת מתוך דחפים וסובלת מבעיות קשות של צריכת אלכוהול.
אנשים ונשים בעלי הפרעת אישיות אנטי חברתית מתקשים לעמוד במחויבות שמצריכים קשרים עסקיים, משפחתיים או חברתיים – מיכלי לא מסוגלת לתחזק קשר לתקופה של יותר מחמש דקות. גם ההחלטות שהיא מקבלת ומבטלת באופן שרירותי מעידות שאין בה דבר מעוגן, רציני או מחויב. היא לא קשורה לאף אחד ואף אחת ואינה שייכת לשום מקום.
אנשים ונשים בעלי הפרעת אישיות אנטי חברתית אינם מגיבים לשיפוט של טוב או רע ומתעלמים מזכויותיהם ומרגשותיהם של אחרים – מיכל אינה מכירה בכלל בקיומם של אנשים אחרים. שתי הפעולות שהיא מקיימת באופן כפייתי כמעט הן קניות חסרות ערך וצפייה בטלוויזיה, ביטוי סתמי לנהנתנות ריקה שאפילו לא מצליחה ליהנות מעצמה על הדרך.
אנשים ונשים בעלי הפרעת אישיות אנטי חברתית נוטים להפר את החוק לעתים קרובות ובסופו של דבר להפוך לפושעים – בדיוק כמו מיכלי.
ואם זה נשמע מופרך מדי, אפשר להקשיב לה עצמה, שעה שהיא מפזרת את פירור הלחם הגדול מכולם; כשפקד המשטרה מנדלשטם מטיח בה "את בחורה דפוקה עם התפתחות מוסרית של ילד בן חמש", היא עונה: "מנדלשטם, אני אוהבת אותך. אתה הצלחת להבין אותי כמו שאף אחד לא הצליח. […] אנשים חושבים שאני מוסרית ושיש לי חוש צדק מפותח. הם לא מבינים שחוש הצדק שלי פועל רק לטובתי ושאני סוציומתית לחלוטין. הדבר היחיד שעוצר בעדי מלהתפרנס מפשע הוא הפחד שלי מלהיתפס." (לימור נחמיאס, אמא הייתה זוחלת, כתר, ירושלים, 2015, עמ' 134).
מסיבה זו אין מקום לקבל את "הטיעון הפמיניסטי" שמניע אותה (כביכול) לפעול בדרך שהיא פועלת. זו אולי הסיבה עכשיו, או סיבה כל שהיא, אבל זו לא הסיבה האמיתית מדוע היא מתנהגת כפי שהיא מתנהגת, בדיוק כפי שאמה המעורערת של סבינה לא יכולה לשאת בכל האשמה על ההתנהגות השיגעונית של בתה המופרעת.
"הכתיבה הבלשית החדשה אימצה לעצמה טריטוריה ביקורתית נוספת – זו הנוגעת לשיח המגדרי בתרבות הכללית והישראלית. שכן עצם בחירתן של נשים סופרות […] דווקא בסוגה ספרותית שנחשבה לפריפריאלית, הייתה משום גילוי מתריס כלפי התפקיד השולי שניתן לקול הנשי בזרם הקנוני של הספרות הישראלית, שהיה בעיקרו אידיאולוגי וגברי והתמקד בשאלות עומק אידיאיות ופסיכולוגית הנוגעות ל"משמעות החיים". עתה ניצב הזרם הקנוני בעין הסערה, כאשר הכתיבה הנשית מאמצת לעצמה באורח מודע את השוליות." (דוד גורביץ', הבלש כגיבור תרבות, אוניברסיטה משודרת, חולון, 2013, עמ' 295).
את מה שהיה לי לומר על הכתיבה הבלשית הנשית ככתיבה מגדרית כתבתי ביחס לספרה של ארנה קזין, פולשת, אבל אין להתעלם מהעובדה שמיכלי אכן מנסה להעלות טיעונים כמו מגדריים במרוצת הדרך. יש לה איזו מחשבה מבולבלת על מקומה במאבק, שעולה בדיון עם חברתה אורית, לפיה היא "חייבת להשמיד את העוול. […] אני מחפשת תיקון. […] לשנות את השיטה. […] אני חייבת לעשות דבר גדול." (לימור נחמיאס, אמא הייתה זוחלת, כתר, ירושלים, 2015, עמ' 259 – 260), אלא שהמחשבה הזו כאמור לא נובעת ממקום לוחמני, ששואף לעשות את מה שהיא מתיימרת להאמין בו. מה שמניע את מיכלי הוא דבר אחר לגמרי.
האם ההנחה שהרוצח הוא בהכרח גבר היא מחשבה שוביניסטית?
האם העובדה שהרוצח הוא למעשה רוצחת, הנתפסת על ידי רוצחת אחרת, היא קריאה מגדרית חתרנית?
האם מיכלי קיבלה את שמה ממיכל התנ"כית, זו שמילטה את דוד בעד החלון נגד רצון אביה ולאחר מכן יצאה כנגד אותו דוד ממש, באופן בלתי מקובל לחלוטין, כשהיה בעלה (לא הנחה מופרכת לחלוטין, אם לשפוט על פי יתר השמות שבסיפור – ביניהם רשי, אלישע וירחמיאל, שלא לדבר על מנדלשטם שיכול להתפרש כמנדל השונא או כמנדל סתם)?
מי שחושף את מיכלי כפי שהיא באמת הוא דווקא בן הזוג שלה, דניאל (דניאל בגוב האריות?), שממנו היא נפרדת ואליו היא חוזרת מסיבות טיפשיות וילדותיות כל־כך שמבזה אפילו לחזור עליהן:
"את יודעת אצל מי, מכל האנשים שאני מכיר, מצאתי הכי הרבה שוביניזם?"
"אצל מי?"
"אצלך, פיצה. את שוביניסטית יותר מכל האנשים שאני מכיר."
"למה אתה אומר את זה?" ממש נעלבתי. נעלבתי כי דניאל, אולי הוא מדבר לאט, אבל הוא לא מדבר סתם.
"אני חי איתך כבר כמה שנים, פיצה. אני מכיר אותך. כשאת מדברת על גברים את מתייחסת אליהם בכבוד. בשנאה אבל בכבוד. כשאת מדברת על נשים את מזלזלת. כשאשה מרגיזה אותך את קוראת לה 'מותק' ומתייחסת אליה יותר גרוע מאשר גבר שוביניסט היה מתייחס. נקודת המוצא שלך היא שנשים מטומטמות. לא שמת לב?"
"אתה מדבר שטויות."
"את זוכרת שכשרצינו לשכור את הדירה הזאת היינו צרכים לשכנע את הפויגלים שאנחנו זוג יציב שעומד להתחתן? זה היה התנאי שלהם…"
"אני זוכרת."
"את החלטת שנמקד את ההצגות שלנו לכיוון הפויגלית. אמרת שיש לה פסים מחומצנים בשיער ושהיא מדברת בקול צפצפני ושבגלל זה יהיה לנו יותר קל לעבוד עליה. את אפילו לא הכרת אותה. בקושי ראית אותה דקה והחלפת איתה שלוש וחצי מילים. אבל בגלל שהיא הולכת למספרה ובגלל שהיא נולדה עם גנים לקול גבוה החלטת שהיא יותר טיפשה מבעלה. שנינו יודעים בסוף מי הדביל מבין שניהם, אבל את, כל מה שנשי – מטומטם ונחות בעינייך. וזאת רק דוגמה."
[…]
"אני מתאבלת על זה שמגיל אפס דפקו לי את המוח וחינכו אותי שבנות הן רפות שכל ותלותיות, ושבנים הם פצצות של מוח וכוח. […] אני מתאבלת על זה שאתה צודק, דניאל. אני שוביניסטית מחורבנת."
"וזה עוד כלום. את גם אלימה ופסיכו… […]. את לא חושבת שאת אלימה? מיכלי, אם הייתי סופר לך עכשיו את כל הפעמים שהרבצת לי ואת כל החפצים ששברת לי כל פעם שנפרדנו, היינו נשארים ערים עד הבוקר."
"די, דניאל. תפסיק. זאת לא אלימות. פשוט אהבתי לראות דברים נשברים, אבל זה עבר לי."
"אני יודעת בדיוק מי את, פיצה. זה שאת יפה וחמודה זה לא מטעה אותי. את כולם את יכולה לבלבל, אבל לא אותי. […] אני יודע כמה את מסוכנת." (שם, עמ' 163 – 164).
דניאל מכיר את מיכלי ארבע שנים; פקד המשטרה מנדלשטם מכיר אותה ארבעה ימים אבל גם הוא מרגיש שיש בה משהו אפל, מזיק, מבהיל. גם סבינה ארז מזהה את ההיבט הזה בה, ברגעיו האחרונים של הסיפור: "את כמו אמא שלי. את משוגעת. […] אולי בגלל זה לא הרגתי אותך." (שם, עמ' 294 – 295).
מיכלי היא הגרסה המוקדמת של שחר צימרמן, גיבור סרט לבן על כיפה אדומה, ספרה המאוחר יותר של נחמיאס שמציג ביטוי בשל ומהודק יותר של הניצן המתעלל, האלים והאכזרי שניבט כאן.
שחר צימרמן הוא גבר מתעלל ושונא נשים, שנהנה להכאיב להן ולשלוט בהן. מיכלי עצמה שונאת נשים בדיוק באותו אופן, וגרוע מכך: מיכלי היא אשה ששונאת את כולם.
הדבר הגדול שמיכלי רוצה לעשות – ואכן עושה בסופו של דבר – דומה להפליא לדבר "הגדול" שעושה סבינה ארז. הבעיה היא שאת זה אף אחד לא יודע וככל הנראה, אף אחד גם לא יידע.
לכן היא תמשיך לחיות, כפי שהיא חיה, לשטות בכולם אך לא בעצמה ולרצוח את מי שיתחשק לה.
זו הסיבה האמיתית מדוע אמא הייתה זוחלת הוא ספר עוכר שלווה ומטריד כל־כך;
הוא לא מסתיים גם אחרי שנאמרת המילה האחרונה.
ב־29 בינואר 1979 לקחה ברנדה אן ספנסר, נערה כבת 16, רובה ציד וירתה שלושים פעמים בתלמידים שהמתינו מחוץ לשער בית הספר היסודי הסמוך לביתה. היא רצחה את המנהל והשרת, פצעה שמונה ילדים וקצין משטרה שהגיע לזירה. ספנסר לא הפגינה כל חרטה. כשנשאלה לפשר מעשיה, השיבה באדישות: "אני לא אוהבת ימי שני. זה מרים קצת את מצב הרוח". לאחר מכן הוסיפה שהילדים והמבוגרים היו מטרות נוחות; היא פשוט רצתה לכייף; לא הייתה לה שום "סיבה" אחרת.
בדיקות רפואיות שנערכו בה לאחר מכן גילו פגיעה באונה הרקתית שלה.
מזעזע.
כל טוב (הפעם אני מתכוונת לזה ברמה אחרת לגמרי),
גתית
