חיים תחת מגננה – עיון ב"אדם בנרתיק" לאנטון צ'כוב

Array
(
    [0] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 2
            [name] => מאמרים
            [slug] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 2
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 0
            [count] => 139
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 2
            [category_count] => 139
            [category_description] => 
            [cat_name] => מאמרים
            [category_nicename] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d
            [category_parent] => 0
        )

    [1] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 3
            [name] => על סיפורים וספרות
            [slug] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a7%d7%98%d7%92%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%a8%d7%90%d7%a9%d7%95%d7%a0%d7%94
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 3
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 2
            [count] => 86
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 3
            [category_count] => 86
            [category_description] => 
            [cat_name] => על סיפורים וספרות
            [category_nicename] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a7%d7%98%d7%92%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%a8%d7%90%d7%a9%d7%95%d7%a0%d7%94
            [category_parent] => 2
        )

)

חיים תחת מגננה – עיון באדם בנרתיק לאנטון צ'כוב

סיפורו של אנטון צ'כוב, אדם בנרתיק, הפך כבר מזמן לסמל, ייצוג של מושג שכמו כל רעיון עשוי לחרוג מגבולות הגזרה של עצמו. ניסיונות לברר על מי ביסס צ'כוב את דמותו של הגיבור, באליקוב, כמו גם מגמות המצביעות על תופעה חברתית שבה אדם מבקר את כל העולם ונופל קורבן לביקורתיות של עצמו, מעלים נקודה מעניינת אבל עלולים להחמיץ את המטרה.

"באליקוב […] הצטיין בכך, שתמיד, בכל עת, אפילו במזג אוויר נאה מאוד, היה יוצא לרחוב בערדליים ובמטריה, ולעולם באדרת חמה מרופדת צמר גפן. גם המטריה שלו הייתה נתונה בכסות, וגם השעון – בכיס של עור יעלים אפור, וכשהיה מוציא אולר לחדד עפרון, היה גם האולר נמצא בתוך נרתיקון; ודומה היה שגם פניו שרויים בתוך כסות, כיוון שהיה מסתיר אותם כל הזמן בצווארונו הזקוף. הוא היה מרכיב משקפיים כהים, לובש פקרס, סותם אוזניו בצמר גפן, וכשהיה עולה לכרכרה, היה מצווה להרים את המכסה. כללו של דבר, ניכרת הייתה באדם זה שאיפה מתמדת, עזה, להקיף עצמו קרום, ליצור לו מעין נרתיק, אשר יבודד אותו, יגן עליו מפני השפעות חוץ. המציאות הרגיזה אותו, הפחידה, עוררה חרדה מתמדת, ואולי, כדי להצדיק את מורך לבו זה, את סלידתו מפני ההווה, היה משבח תמיד את העבר ואת אשר לא היה מעולם; גם הלשונות העתיקות שהיה מלמד אותן, היו בשבילו, בעצם, מעין אותם הערדליים והמטריה, שהיה מסתתר בהם מפני החיים שבמציאות."¹

כל מה שאפשר לומר על באליקוב הוא שהוא אדם חרד, כזה שרק מחכה לאסון הוודאי שעוד יגיע. שוב ושוב הוא אומר, מתוך זהירות או ניסיון להדוף את הרעה המתרגשת, "הלוואי שלא תצא מזה איזו תקלה, חלילה"² משום שהאפשרות לשגות, לטעות, לעשות משהו לא בסדר מאיימת על קיומו בבושה חסרת תקנה. הוא מסתגר משום שהוא חושש – מהחיים, מהעולם, מכל מה שנמצא בחוץ ויכול לסכן את כל מה שנמצא בפנים³, על אף שמרוב כיסויים וריפודים לא ניתן לדעת מה באמת נמצא שם, אם נמצא שם משהו בכלל. נראה שהאימה היא־היא שמגדירה את באליקוב יותר מכל, עוטפת־מעלימה אותו עד שלא נותר ממנו דבר.

הפחד של באליקוב לא מדבק אבל הוא מנקז את החיות ממנו ומכל מי שנמצא בסביבה⁴. עיר שלמה יראה מפניו ואולי לא יראה כמו מרגישה לא בנוח להתנהל בחופשיות, כאילו שקיומה – עליז, משוחרר, אנושי – ייפגם פגיעה אנושה בחוק בלתי כתוב שעוות על ידי אנשים מסוגו של באליקוב, אלה שחושבים שכדי להיות "בסדר" צריך להרגיש רע כל הזמן⁵.

באליקוב הוא הסובל העיקרי מהתנהגותו הבלתי נסבלת⁶. אין לו מקום להיות או זהות לפתח: הוא לא יודע כיצד להתנהג עם אחרים⁷, מה הוא רוצה ולאן הוא שואף להגיע. הבור השחור שכולם עשויים ליפול אליו אם רק יסטו לרגע מן הקו הדמיוני המחמיר שצייר ברוב קפידה הוא מושג שמפחיד את באליקוב דווקא משום היותו ערטילאי ובלתי ברור. באליקוב אינו יודע מה יקרה – הוא רק יודע שזה יהיה רע, רע מאוד.
באליקוב חי במנותק מכל מה שיש לעולם להציע משום שהוא עיוור לעולם הטמון בתוכו. מתוך החישכון הוא נאחז בדבר היחיד המאפשר לו לצוף, משענת קנה רצוץ שמצידה האחד הימנעות בלתי פוסקת ומצדה האחר הערצת מציאות ממוצאת שלעולם אינה יכולה להתקלקל וכיוון שכך לקלקל – בראש ובראשונה את עצמו, לאחר מכן את המרחב הקטן העוטף אותו וממנו את כל העולם.

הסיפור על אודותיו מתחיל מסיפורה של מאוורה, "אשת זקן הכפר, אשה בריאה ופיקחית, שלא יצאה מימיה את תחום כפר מולדתה, לא ראתה עיר מימיה, ולא מסילת ברזל, ו[ב]עשר השנים האחרונות הייתה יושבת מאחורי התנור, ורק בלילות הייתה יוצאת החוצה. […] לא מעטים בעולם הזה אנשים בודדים מטבעם, השואפים להתכנס לתוך קליפתם, כסרטן הנזיר או כחילזון. אולי יש כאן גילוי של אטאוויזם, חזרה לימים ההם, כאשר אבי אבות האדם טרם היה בעל חיים חברתי, והוא חי לבד במאורתו, ואולי אין כאן אלא אחד מגווני האופי האנושי – מי יודע? […] אנשים כמאוורה זו הם חזיון לא נדיר."⁸

הדימוי לסרטן הנזיר אינו מקרי: על אף שהמספר לא מסגיר מה קרה בילדותו או מדוע באליקוב מתנהג בצורה כזו,
נראה שהשריון שלו, כמו קונכייה או צבת, מספקים לו הגנה אותה הוא אינו מחליף אלא רק "משכלל", יוצר לעצמו ארון מתים במקום בית, קבר במקום מגן. כמו סרטן הנזיר גם באליקוב לא יהסס לפגוע באחרים כדי להגן על עצמו, על אף שהוא אינו מודע לכך ואינו מבין כי הצורך שלו להתקיים בצורה כזו חורץ את גורלו של מישהו אחר.

העובדה שבאליקוב אינו מקרה בודד אלא חלק מתופעה אנושית רחבה יותר⁹ משנה את ההתייחסות אליו מייצוג חריג ויוצא דופן לאפיון מטריד מאוד אך גם מעורר חמלה. באליקוב הוא הדמות הראשית שכמעט אינה נוכחת בסיפור של עצמה ועל אף שכמעט אין לו מה לומר, הוא מגולל בהרחבה את הסיבות שמונעות ממנו להיות קיים.

הסופר הצרפתי גי דה מופאסן כתב סיפור קצר בשם השאלה הלטינית¹⁰ על אודות מורה ללטינית שגם הוא, כמו באליקוב, חי חיים בודדים מאוד, המוקדשים כל־כולם להוראת שפה עתיקה¹¹. ההבדל בין השניים הוא שהמורה הזה, מר פיקדאן, אינו נוהג כבאליקוב המסתגר אלא מוצא לו חבר נפש בדמותו של תלמיד (שהוא גם הגיבור המספר): "וכך אירע, שאבא פיקדאן, במקום לדבר אלי בלאטינית כאשר עשה בשעת השיעורים, סיפר לי את צרותיו בצרפתית. האיש העלוב, שלא היו לו הורים, אף לא ידידים, הראה לי חיבה וסח לי את מצוקתו. מזה עשר או חמש־עשרה שנה לא אירע לו אף פעם אחת לשוחח עם מישהו ביחידות. […] המשגיחים האחרים בחלו בו. לא היה לו מכר ומודע בעיר, מפני שלא היה חופשי לקשור קשרים כאוות־נפשו."¹²

באליקוב מצמצם את עולמו עד בלי די אך למר פיקדאן אין עולם כלל: אין דבר אחד ששייך לו – לא חפץ ולא מעטפת, לא בית, לא חדר, אפילו לא מגירה. גם לו היה רוצה, אין לו לאן לברוח או היכן להסתתר¹³.

מתוך משובת נעורים מחליט התלמיד־המספר לשדך למר פיקדאן את הבחורה הצעירה העובדת במכבסה שממול לחדר בו הם לומדים. העניין, שמתחיל כמהתלה מוחלטת¹⁴, תופס תאוצה וכנגד כל הסיכויים השניים נישאים ומגלים את האושר זה בחברת זו.
גם באליקוב הופך מושא לשידוך לבחורה מלבבת בשם וארנקה, במחשבה שגם היא עולה כמו כוכב מנצנץ בראש מכריו¹⁵, וגם הוא, כמו מר פיקדאן, פוסע חצי צעד קדימה ושלושה צעדים אחורה¹⁶ ללא יכולת להתחייב ולהחליט, אלא שמר פיקדאן "נכנע"¹⁷ עד מהרה לעלמה היפה והתוססת, שתוכנית שלמה נשזרת מפיה ברגע החלטי וחלומי אחד וזכה לחיים של עשייה ושמחה שכמוהם לא ידע מימיו בעוד שבאליקוב נכנע לעצמו ולכן וכך קמל וגווע.

"[…] באליקוב התגלגל על פני המדרגה למטה, רועם בערדליו. המדרגה הייתה גבוהה, תלולה, אך הוא נידרדר והגיע למטה בשלום, קם ומישש בחוטמו: השלמים המשקפיים? אולם אותה שעה ממש שהיה מתגלגל על פני המדרגה, נכנסה וארנקה ושתי גבירות עמה; הן עמדו למטה והביטו – והיה זה הדבר הנורא ביותר בשביל באליקוב. דומה, נוח היה לו יותר אילו שבר את מפרקתו, את שתי רגליו, מאשר להיות לקלסה; הן עתה ייוודע הדבר בכל העיר כולה, יגיע לאוזני המנהל, המפקח – הוי, שלא תארע איזו תקלה, חלילה! […] כאשר קם, הכירה אותו וארנקה, ולמראה פרצופו המגוחך, אדרתו המעוכה וערדליו, ובלי שהבינה את אשר קרה – בחשבה כי נכשל ונפל – לא התאפקה ונתנה קולה בצחוק אדיר מלוא הבית כולו: "חא – חא – חא!" וב"חא – חא – חא" משתפך ומהדהד זה נסתיים הכול, גם השידוך, גם הווייתו הארצית של באליקוב. לא עוד שמע מה שדיברה וארנקה, לא עוד ראה דבר. כשחזר לביתו, סילק, ראשית כל, את תמונתה […] מעל השולחן, ואחרי כן שכב ולא קם עוד. […] מקץ חודש מת באליקוב."¹⁸

התגוננותו של באליקוב אמנם נראית מוגזמת ונטולת הגיון, אך האופן שבו הוא מת בגין עלבון אחד מעיד כי היה בה צורך אמיתי, כיסוי הצלה על נפש עדינה ושברירית מפני להבי המציאות של העולם בחוץ. אישיותו של באליקוב לא הייתה חזקה או בשלה מספיק להתמודד עם תקלות והיא קמלה ומתמוססת ברגע שבו היא נתקלת בשגיאה שאין ביכולתה להדוף.

בשנת 1883 פרסם אנטון צ'כוב סיפור קצר בשם מותו של פקיד על אודות פקיד זעיר שאינו מפסיק להתנצל על שהתעטש בטעות על עורפו של גנרל אחד במהלך הצגה אחת. הגנרל כלל לא הבחין בדבר אך הפקיד מנסה ללא הרף לבקש את סליחתו עד שסבלנותו של הגנרל פוקעת והוא מגרש את הפקיד מעליו בחמת זעם.
הפקיד חוזר לביתו – ומת.

לפקיד הזה יש שם, איוואן דמיטריץ' צ'רבייקוב, אבל מי שמת כאן, כפי שמעידה הכותרת, הוא לא איוואן דמיטריץ' צ'רבייקוב האדם, אלא פקיד – צורת חשיבה, חרדה שמתפקעת מתוך שברון לב משום שעשתה את הדבר הלא־נכון.
בדיוק כמו באליקוב.

אדם בנרתיק הוא סיפור מטריד לא בגלל סופו או סבלם של אחרים אלא דווקא בגלל האפשרות שהוא מציג – היכולת להבין אדם שמפחד את חייו למוות בעולם חסר וודאות.
באליקוב הוא מקרה קיצון אבל הסיפור שלו פוגש רבים אחרים בדרך, כאלה שרואים רק את הקושי ולא גם את היופי, רק את המאמץ ולא גם את הגמול.
אצל באליקוב אין סיבה, תכלית או ייעוד.
האיסור מתקיים רק כדי שהרע לא יהפוך גרוע יותר.

כמה עוד אנשים כולאים את עצמם בנרתיקי חשש שכאלה, מפחדים לחיות באמת ונאחזים בכיסויים שיעידו עליהם את מה שאין בכוחם לגלות?
כמה קשים ומיותרים חיי סרטן הנזיר האלה.
כמה כואבים ומוחמצים.