המכשפה והכרת "האני"
המכשפה והכרת "האני"
להלן רשימת דימויים מייצגת בהקשר למכשפות: כיעור מעבר לנתפס, אף ארוך עם יבלת בקצה החוטם, כובע מחודד, מטאטא מכושף, צחוק מרושע וחתול או עורב (שחורים כמובן) כבני לוויה.
מבחינה מעשית נוהגות המכשפות לזמום, להסית, להתחפש ולהפוך אנשים לבעלי חיים (צפרדעים ועכברים הם אפשרות מועדפת).
מבחינה בין־אישית הן עוקצניות, לגלגניות ואכזריות ברובו המוחלט של הזמן.
על פי רוב נוהגים בני האדם להירתע מדברים דוחים או מזוויעים, בין אם מדובר בתופעה חברתית או בהתנהגות בלתי מקובלת. לאור זאת, קשה להבין את מוקד העניין המתמשך בדמות המכשפה, העומדת בסתירה לכל מה שהוא טוב וראוי. על פניו, חזותה והתנהלותה מעוררות רתיעה ובידול, אך אף על פי כן הופעתה שכיחה ומקובלת באגדות בכלל ובסיפורי ילדים בפרט.
יתר על כן, המקום שמכשפה תופסת בעולם הסיפורים חורג הרבה מעבר לשירות העלילתי הנדרש, ולעתים אף זוכה למעמד של כבוד וחשיבות בפני עצמו, לכאורה בניגוד לכל היגיון.
מדוע אנו מקבלים ואוהדים סיפורים המעמידים במרכזם מכשפות? מהיכן נובע הרצון להיחשף שוב ושוב אל מעלליהן והופעתן המחרידה? מאיזו סיבה אנו מוסיפים לחפש אחריהן גם כשאנו מתבגרים וכיצד לא עולה בנו התנגדות שגם ילדים קטנים יפיקו הנאה מגורם שעשוע מפוקפק שכזה?
חלק מהותי מתרבות המכשפה צמח מתוך צורך השעה, במטרה להגן על חייהם ורווחתם של ילדים באזורים מועדים לפורענות כפי שעולה מגרסתו המקורית של הסיפור זהבה ושלושת הדובים1. גרסה זו מיטיבה לספר כיצד נחרדת הילדה הקטנה מול חזרתם הביתה של משפחת הדובים; היא מתעוררת בבהלה מקול נהימותיהם הנזעמות, נסה במהירות דרך החלון הפתוח וממלטת נפשה מפני הדובון המבקש לנשוך אותה (והמוסיף לדלוק אחריה עד אמצע היער).
קשה להבין מה לסיום מבהיל שכזה עם מעשייה המיועדת לילדים: האמנם הפחדות ואיומים הם המסרים המומלצים ביותר לפני השינה?
מסתבר שכן: עובדה היסטורית היא כי כפרים רבים באירופה נבנו בסמיכות ליערות המאוכלסים, כדרכם של יערות, בדובים ושאר חיות טורפות, כמו גם בטיפוסים מפוקפקים ומאיימים. בכדי לסכל את שיטוטם של ילדים באזורים מסוכנים אלה, סיפרו להם סיפורים מעוררי אימה על אודות דובים, זאבים ומכשפות האוכלות ילדים תועים שאבדו בדרך. הייצוג מעורר החלחלה לא נועד אלא ליצור תגובת הרתעה חזקה ולהגן מפני סכנה אפשרית ומציאותית ביותר.
מכשפה, על רקע נסיבות כאלה, הייתה אפוא שם קוד, מילת מפתח לכל מי וכל מה שצריך להיזהר מפניו, גורם התרעה נגד המאיים והבלתי רצוי. ואולם, על אף שמקורה והצורך שממנו פרצה מאפיין גם יצירות נוספות, ייחודה של המכשפה הוא במקום לו זכתה במרוצת ההיסטוריה הסיפורית: לא עוד דמות נוספת במארג ייצוגים מאיימים ומפחידים אלא טיפוס בעל מאפיינים, הגדרות וייצוג פרטני עשיר משל עצמו.
השתנות הזמנים והנסיבות היו יכולים ליטול את העוקץ מדמותה של המכשפה ולבטל את הצורך שבהופעתה אך לא זו בלבד שביטול כזה לא התרחש אלא שתפיסת המכשפה גדלה והתעצמה אף יותר, תופסת לעצמה עוד ועוד מקום וביטוי.
אפשר כי שורש קסם המשיכה נעוץ בכך שהמכשפה, ככל דבר רע, הינה בחזקת "מים גנובים ימתקו": הסקרנות מפני מה שאסור ונסתר גדולה מזו על מה שהוא רגיל ושכיח. יתר על כן, הכמיהה אל האיסור באה דווקא משום שהוא מתיר את מה שאינו ניתן להתרה בדרך אחרת. כך עושה בת הים הקטנה, בעסקת החליפין שלה עם אורסלה, מכשפת הים. כך עושה פאוסט בבריתו עם המכשף הגדול מכולם – השטן בכבודו ובעצמו. את מה שהרע מאפשר, מה שאינו ראוי או נכון לבקש, לא יאשר אף כוח טוב אך משום שהרצון הפנימי העז מבקשו בכל זאת, הפניה אל המכשפה מתבצעת אף על פי כן, כמעט כמובן מאליו.
הסבר חשוב נוסף נזקף לעובדה כי מכשפה הינה דמות מעוררת פחד ופחד, כידוע, הוא גורם בעל עניין. הפחד והרוע2 הם הכוח המניע המייצר את התפנית שבסיפור. פיה לא תוכל לפתור בעיות ללא מכשפה שתיצור אותן מלכתחילה. מעצם מהותה מהווה המכשפה התרסה וניגוד להתנהלות על מי מנוחות. בחיים המציאותיים, היום־יומיים, התנהלות כזו היא אולי השאיפה הנכונה והמושכלת, אך בסיפורים היעדרה יחרוץ גזר דין מוות של שעמום וחוסר עניין.
כאחיות למקצוע, גם אם משני צדי המתרס, שולטות הקוסמות והמכשפות ברזי המאגיה והלחש בדיוק באותו האופן ועדיין המכשפה היא זו הנראית מעניינת ומסקרנת יותר, עובדה היכולה להצדיק את ריבוי הסיפורים על אודותיה, בהשוואה להופעתה החד־פעמית והאנמית משהו (אם כי עדיין זוהרת וחיננית) של הקוסמת הטובה, הופעה נטולת זהות ייחודית או מארג רגשות רחב. מורכבות אינה מניעה אותה ומרגע שסיימה את מלאכתה – לגמול טוב לזה הראוי לו – היא מתעופפת או נעלמת כמטה קסם, כמו לא הייתה.
ראוי לציין כי גם הביטוי השלילי המוכר בדמות המכשפה לא נשמר באופן עקבי לאורך זמן והעיסוק בו התרחב הרבה מעבר לגבולות המקום והנסיבות שמתוכן ובהשראתן נוצר. דוגמה מעניינת לכך נמצאת בהקוסם מארץ עוץ מאת פרנק באום3: כדי לשמור על הצלבה מקבילה עם שתי דמויות המכשפה – המכשפה המרושעת מהמזרח והמכשפה המרושעת מהמערב – העמיד מולן באום את המכשפה הטובה מהצפון והמכשפה הטובה מהדרום. תפקיד המכשפות הטובות בסיפור מצומצם ונועד להגן על דורותי מפני פועלה של המכשפה המרושעת מהמערב, אך כל ארבע המכשפות משרתות את דורותי במסעה ותורמות לחזרתה הבטוחה והשלמה הביתה4.
השימוש בתואר מכשפה, ביחס לארבע רוחות השמים, פורש את כוחות הכישוף על פני כל ארץ עוץ שמרכזה, עיר האזמרגד, הוא גם משכנו של הקוסם הגדול, שליט הממלכה. הצבה זו עוזרת למצב את ארץ עוץ כיקום קסום ומכושף, שהטוב והרע בו אינם מובדלים על פי הגדרה ("טוב" מול "רע") אלא על פי מעשים בלבד.
הצגה של מכשפה טובה, משוללת רוע ואכזריות מופיעה גם בסדרה סמנתה5. על אף אפיוניה החיובי, סמנתה אינה קוסמת ותכליתה אינה לעזור ולסייע לאנשים במצוקה. אומנם, בשונה מאימה הנרגנת ומדודניתה השובבה סרינה, סמנתה היא טיפוס אדיב וחביב להפליא, אך היא עסוקה בחייה ובחיי משפחתה ומנסה לקיים אורח חיים רגיל ככל האפשר. מעשי הכישוף משרתים אותה רק במקרים של חוסר ברירה וכמוצא יצירתי לבעיות שונות שהיו מתקשות להיפתר בדרך אחרת. בשונה מאפיונם הברור והמועיל של מעשי הקוסמת, כישופיה של סמנתה מסתיימים על פי רוב בתקרית מבדחת ועל אף שלעולם אינם מסבים נזק ממשי עדיין קיים בהם ממד של אי־נוחות שקוסמת אמיתית לעולם לא הייתה מאפשרת שיצא תחת ידה6.
הגדילה לעשות הסדרה מכושפות7 כשהציגה מציאות הפוכה שבה המכשפות הן דמויות חיוביות, שומרות הסף בין המציאות לעולם שמעבר וכל זאת תוך נאמנות למורשתן ההיסטורית. החתול השחור וספר הכשפים העתיק בעליית הגג משמשים אותן לפתור בעיות, לא לחולל אותן. זאת ועוד: לא רק ששלוש האחיות אינן נלחמות בבני אדם, הן אף מגינות עליהם מפני כוחות כישוף ואופל שצמחו מתוך כור מחצבתן ממש. למרבה הפליאה, השינוי המהותי אינו סותר או מערער את הצגתן כ"מכשפות" ואולי אף מחזק אותה. ממכשפה, כך נדמה, נדרש ומצופה להילחם. זהו חלק מהגדרת זהותה. בשונה מטיפוס מואר ויפה כמו פיה או קוסמת, מכשפה "מלכלכת" את הידיים בצורה מעשית ולכן גם עשירה יותר בפעולה ובתוכן. לכן, כשהתעללות בחסרי הישע מפנה את מקומה להגנה על החלשים ולהשגת שלום ושלווה, הופך מאבקן של האחיות לצודק ונכון ומעמדן לחיובי ומהוגן. כישוף מצד אחד בצירוף מטרה והתנהגות ראויה מצד אחר יוצרים מכשפה משודרגת וידידותית לסביבה (כשמדובר במכשפה טובה. המכשפה הרעה יוצאת כשידה על התחתונה).
מכשפה נוהגת גם להתחפש לדמויות מגוונות – זקנה נקמנית ומאיימת בסרט העגיל8, ובמקרים מתקדמים יותר אף לבישוף, כפי שמוצג בסרט ליידי נץ9. הבישוף אינו מכשף מוצהר ע"פ הגדרה10, אך הינו מכשף על פי כן. הכפילות המתקיימת בו, בין תואר תפקידו למעשיו בפועל, היא שמניעה את גלגל העלילה קדימה, כדרך שעושה כל מכשפה המבקשת לסכסך בין אהוב לאהובה ולנכס לעצמה את הכוח לנהל את המציאות לפי ראות עיניה ושרירות רצונה.
ועדיין, האימה והרוע נותרו מאפיין חד וברור בייצוגן מכשפות, לא רק בזכות העניין שהן מעוררות, אלא גם הודות למאבק הזהות בין דמותן המרושעת לדמות הגיבור – ילד או נער צעיר ברובם המוחץ של המקרים.
הוקוס פוקוס11 מתאר את מאבקם של ילדה ושני מתבגרים בשלוש מכשפות המבקשות לזכות בחיי נצח באמצעות "כישוף אחרון ודי". הסרט משתמש בכל הקלישאות המצויות בכדי ליצור היצג שעשע ובלתי מאיים, השומר נאמנה על כללי הסוּגָה, לרבות המאפיינים החיצוניים והסוף שבו הילדים מנצחים, המכשפות מובסות והסדר שב על כנו12.
גם נני מקפי13 מצטיירת כסוג של מכשפה, ההיפוך המוחלט של מרי פופינס האל־מותית: אומנת עם יבלת על החוטם, כובע שחור ומקל קסמים, המכשפת את מי שאינו סר למרותה ללא כל היסוס או קושי. ילדי המשפחה מתמרדים נגדה, מנסים להיאבק בה בכל כוחם וזוממים לסלקה מביתם אך דווקא הודות למאבק זה עולה בידם להבין את החסר האמיתי בעולמם, גילוי שיוצר שינוי של ממש בחייהם והופך את נני מקפי לפיה הטובה מהאגדות14.
בשונה משתי דוגמאות אלו, רוב המאבקים במכשפות שומרים על נימה רצינית ומפחידה כראוי, כך באבק כוכבים15, שבו הגיבור טריסטן מתמודד אל מול הסכנות שמציבות שתי מכשפות מאיימות בדרכו, מאבקים שהופכים אותו מנער שוליה פשוט לגיבור ראוי ולמלך בזכות ולא בחסד, וכך בדומינו16, על אף שדמות המכשפה בו הינה כשל אישה רגילה לכל דבר. גם ההתמודדות מולה נראית שגרתית, כמעט בלתי מורגשת, אולם המחיר שהיא גובה מסוכן ומאיים כמחירו של כל עיסוק אמיתי עם מכשפה.
אליאנה, בחורה צעירה, מגיעה אל מכשפה בכדי לתקן טעות שעשתה. המכשפה נעתרת ברם עזרתה מבהירה לאליאנה כי מה שביקשה היה אך אשליה וכי ליבה משתוקק אל משהו אחר, עמוק וחשוב יותר לאין שיעור. בכדי לסייע בהגשמת רצונה האמיתי, דורשת המכשפה מחיר מופרך: את חייה של אליאנה, במידה ותיכשל. אליאנה מסכימה ומרגע זה יוצאת במטרה להחזיר לה את אהוב נעוריה ולשמור על עצמה בחיים, מסע שהוא מאבק בין כוח האמונה, העזה ותקווה לבין פחד מסרס ועבר למוד אכזבות. המאבק הופך מעניין במיוחד כשהוא חוצה גבולות של זמן, חיים ומוות, ומצליח, בסופו של דבר, גם לנצח בכבוד וגם לא להפסיד דבר.
נדמה שהדוגמה החזקה ביותר מתקיימת בספר מכשפות17 ובסרט המבוסס עליו18. מלכת המכשפות עורכת כנס מכשפות בכדי להפוך את ילדי העולם לעכברים. רק אחד יכול לעצור בעדה – ילד אנגלי צעיר, יתום, שאף נהפך בעצמו לעכבר.
ילד זה הוא הייצוג ההפוך לדמותו של הגיבור הראוי: לא גדול, לא מיומן, לא ערמומי, לפרקים אפילו לא אנושי אך אף על פי כן הוא מצליח, מזימתן של המכשפות נכשלת והעולם נותר שלם ומוגן.
מדוע דווקא הוא? מה יש בו, כמו גם בטריסטן ובאליאנה, המבדיל אותו מכל היתר והופך אותו למנצח?
התשובה טמונה בניצחונו של גיבור אחר, פרסאוס. המדוזה המיתולוגית, מפלצת המאבנת את כל הקרב אליה במבט, היא מבצר אימים שאין להכניעו. רק פרסאוס מצליח לערוף את ראשה דווקא משום שהוא אינו רואה עצמו כגיבור אלא כאדם בעל חסרונות העומד מול כוח בלתי מובס.
המתעמת עם המכשפה יהיה לעולם קטן, חלש ואנושי. משום שאין בו כוחות, הוא נדרש לחולל את הקסם מתוך עצמו, מתוך מציאת אומץ הלב, התושייה ותעצומות הנפש הטבועים בו. מסיבה זו הפכה מכשפה לדמות מרתקת כל־כך שכן ההתמודדות איתה היא בראש ובראשונה התמודדותו של האדם מול עצמו וניצחונו של הכוח האנושי על פני כישוף ולחשים.
לכן, ככל שתהיה המכשפה ייצוגית יותר, מכוערת יותר, חזקה יותר, מצדיקה יותר את כינוייה כמכשפה, כך יעצים
המאבק מולה והניצחון אותה את זהותו של הגיבור האנושי הנלחם בה, מולה ומול מגבלותיו שלו־עצמו.
דמותה השלילית של המכשפה מבטאת את ההיבטים החיובים שבגיבור היום־יומי, הרגיל, הפשוט – הגיבור שמייצג אותנו, קהל הקוראים והצופים. האדם האנושי במציאות של בעיות שאינן יכולות להיפתר באמצעות לחש או בהינף שרביט, אלא הודות למחשבה, נחישות וטוב לב, שהוא לעולם הכוח החזק והראוי ביותר.
דמות המכשפה התרחקה מהייצוג המפלצתי והמרושע והפכה למורכבת ורבת פנים, אך היסוד המאגי עדיין נותר בה, סוד קיומה ומשיכתה.
המכשפות עדיין נדרשות, אפילו אם באמצעות עיבודים חדשים לקלאסיקות ישנות. המכשפה המודרנית מעניינת לא פחות מהמכשפה המיתולוגית, משום שהיא נעה על שני קטבים – מסורתי וחדשני, שמרני ויצירתי. שני הקטבים משרתים מטרה אחת מהותית: הם מייצגים אותנו, לכן האופן שבו אנו מתייחסים אליהן מעיד עלינו, על המלחמות שאנו מנהלים ועל המאבקים והכוחות שסוערים בתוך נפשנו פנימה.
פעם מכשפה הייתה אמצעי שנועד להזהיר מפני סכנה האורבת לאדם בפינותיו החשוכות של היקום. התמוססותו של צורך זה הותירה רעיון, המאפשר לאדם להכיר את כוחו ולבסס את "האני" האנושי שלו באמצעות מאבק עם מה שנראה כביכול מעבר לכוחותיו.
בעולם נטול כשפים, התמודדות עם מכשפות היא מסע התמודדות להכרה ואמונה ב"עצמי".
לכן, ככל שייצוג המכשפה יהיה רחב יותר, עשיר יותר ועתיר רבדים ומימדים, כך תוביל ההתמודדות איתו לגילוי ועיצוב נכון של הגיבור המתמודד מולו.
גיבור פשוט, רגיל, יום־יומי.
גיבור שהוא אנחנו.
המאמר פורסם לראשונה בהפנקס – כתב עת מקוון לספרות ותרבות לילדים
