קסמן של אגדות
קסמן של אגדות1
לכל מבוגר יש את אגדת הילדות האהובה עליו. זו שעיצבה את חלומותיו, מילאה את ימיו והיוותה מקור מפלט, הרפתקאות והשראה.
על אף השנים שחלפו, קסם הילדות אינו יודע טעמו של פחת; מרגע שנוצר הריהו חלק מזהותו של מי שהפך מילד למבוגר ולכן כבר אינו יכול להאמין באגדות כדרכם של ילדים. כיצד יוכל המבוגר להתחבר רגשית אל ביטוי המוצג בצורה בדיונית, שלא לומר – בלתי מציאותית, ולקבל את הרעיון המובע מאחוריו?
אמנם נכון, ביצירת דימויים אגדיים קמאיים אנו מצליחים לגלות את עצמנו ואת מארג החיים האנושי, מתוך הזדהות וביקורת הנמסרות בקריצה. אך האם נוכל לעשות זאת, גם כאשר אנו יודעים שהמוצג לנגד עינינו משולל כל יסוד הגיוני?
האם יוכל המבוגר המפוכח ליהנות מקסם האגדות גם בשלב השכלתני יותר של חייו?
האם גם בעולם של מציאות צינית, למודת הבטחות והתפכחויות מאשליה, יש עדיין מקום להאמין וליהנות מאגדות?
לאמתו של דבר, מבוגרים כמהים לאגדות לא פחות מילדים, כמיהה שהיא מצרך חיוני לחיים מלאי רגש ותוכן. אך משום שבמרוצת הזמן, ההיכרות וההתמודדות עם החיים עשויה להקשות על היכולת להאמין וליהנות מכוחו של הקסם הסיפורי, הרי שגישתו אל הסיפור צריכה אף היא לעבור שינוי צורה מסוים, אשר יתאים עצמו לקהל היעד הישן – חדש.
"אגדה סיפורית" המסתתרת בין דפיו של ספר ממשי, קלה יותר להתחברות ולקבלה; המילים המודפסות, גבולות הנייר, הכריכה – כל אלה יוצרים מסגרת המבדילה בין העולם שבחוץ לעולם הדמיון שבפנים. הדברים משתנים כאשר מדובר בסרט (עלילתי – לא מצויר), המציג את האגדה כמציאות ופונה לטווח גילאים רחב ומגוון.
עם זאת, מובן שלא כל סרט המטפל או עוסק בנושא אגדתי, יכול להתאים לילדים ומבוגרים באותה המידה. העניין תלוי בתחכום העלילתי ובמורכבות המציאות המוצגת. שבירת הסרט את גבולות הסוּגָה היא שמעידה על היותו אגדה המיועדת (גם) למבוגרים; ילד יצפה בסיפור ויוכל להבין את המסר החינוכי הגלוי שבו, אך מבוגר יתפוס גם את הרעיונות שמעבר לעלילה החזותית – את המאבק הפנימי בין נאמנות לצורך בביטוי אישי, את הקריאה לחופש ושחרור תוך התחשבות במסגרות קיימות, את השאיפה לחדשנות עם רצון לשימור ערכים מקדמת דנא. ניתן לבחון זאת באמצעות שלוש פרשנויות לאחד מסיפורי האגדה המפורסמים ביותר – סינדרלה – פעם כשהוא מיועד לילדים בלבד, פעם למבוגרים ופעם לשניהם גם יחד.
הקסם של אלה2 הוא סיפורה של נערה שברכתה המקללת של פייה3 מחייבת אותה להיענות תמיד לכל המצווה עליה.
אביה של אלה נושא אישה – אם חורגת, ולה שתי בנות. בנות – אחיות חורגת אלה מתעמרות באלה, אחותן החדשה, כשהן מבינות את כוח הציווי המכושף וכופות עליה לשרתן. אלה, כסינדרלה, מתאהבת בנסיך יפה תואר העומד לפני נשף הר גורל, בו יידרש לבחור לו כלה. הנסיך רוצה באלה, אולם צייתנותה הכפויה מערימה קשיים על מימוש הקשר, כדרך שצייתנותו של הנסיך כלפי דודו הרשע, מעמידה בסכנה את גורל הממלכה כולה.
הסרט מבוסס על ספר הילדים המצליח אלה המכושפת4, אשר המחיש וביקר את השתעבדות האישה לעולם ולאנשים סביבה. הסרט שומר על הרעיון אך נוטל ממנו את העוקץ החשוב כל כך להבנת המסר, הופך אותו בכך משני לחוויית הציפייה המכוונת לקהל צעיר במובהק: תחומי התוכן והבדיחות נגזרים מעולמם של בני נוער. ההשתלשלות העלילתית משוללת מורכבות ושוללת התמודדות שכלתנית ורגשית עם הנושאים המובאים. ייצוגם הטיפוסי של הגיבורים מעמיד את הסיפור על ציר של מלחמה חד ממדית בין אלה "הטובה" לאחיותיה "הרעות" ובין הנסיך, יורש העצר הראוי, לדודו המושחת והשפל. כל אלה יוצרים מעשייה המיועדת בעיקר לילדים, הקבועה בין גבולות ברורים מאוד וחד משמעיים באפיונם.
מבוגרים לא יגלו כאן את האגדה, אותה הם כמהים למצוא.
מאז ולתמיד5 הוא אותו הסיפור, אלא שהוא נראה כאגדה לכל דבר: סינדרלה היא שפחת ניקיון חרופה של אם חורגת מרושעת להפליא, הנסיך הוא בן מלכות תמים בעל דם כחול והנשף (האמיתי) מחזיר את הסדר על כנו: הטובים זוכים לטוב והרשעים למנת חלקם.
הגוון האישי וייחודו של הסרט הם בכך שהפייה הקוסמת מוחלפת בדמותו ההיסטורית של ליאונרדו דה וינצ'י6 ודגש לא מובטל מושם על השכלתה של סינדרלה, כמו גם על יצר לוחמנותה וחוכמתה.
מאז ולתמיד שומר היטב על כללי הסוּגָה, הן מהבחינה הצורנית והן מהבחינה העלילתית, בקרבה בולטת לסיפור סינדרלה: התפאורה, ההתרחשויות, מניעי הדמויות ואופן פעולותיהן. כאן השחקנים מבוגרים יותר, העלילה מורכבת יותר ובעלת מימד מתוחכם יותר (גם כאשר הוא מתרחש בתוך מערך בלתי מציאותי). אף הביצוע מלוטש יותר ופחות מתיילד7 מה שמאפשר לחוויית הציפייה להיפרש על פני טווח גילאים רחב ומגוון.
נימתו העכשווית של הסרט מאפשרת לסינדרלה להציל את הנסיך כדרך שמציל הוא אותה ולשניהם לחיות יחדיו באופן הרמוני ושוויוני, כיאה לסרט הנוצר בגבולות הזמן של המאה העשרים.
אישה יפה8 הוא העיבוד "המעשי" ו"המבוגר" לאגדת סינדרלה; לכלוכית היא פרוצה, הכרכרה היא לימוזינה, במקום נשף פאר יש אופרה, את נעל הזכוכית מחליף מגף עור והנסיך הוא אל הון, הניצל בזכות נערה, אותה הוא גואל מחיים של עבודה ברחוב. כנגד כל הסיכויים וההיגיון, חוברים שני הקצוות ופוסעים בצוותא אל מציאות יום־יומית לחלוטין, אל חיים מלאי אושר ועושר, כבכול האגדות. הסרט עומד בפניו עצמו, אך הזיקה אל המקור האגדי מוחשית וברורה (ואף נרמזת בגוף הסרט עצמו). היא שמקיימת את התשתית הקוסמת כל כך של העלילה, את התממשות ההבטחה האגדתית בחיי היום־יום.
סוד הצלחתה של אגדה למבוגרים טמון ביכולתה להעביר את הקסם האגדי גם אל קהל צופים שכבר אינו מאמין בקסמים. הנסיכה הקסומה9 הוא דוגמה מובהקת לאגדה מופלאה הנוגעת לכל קהל צופים בכל גיל: הקרבות, הפיראטים, הענקים והגמדים, נורית ובן החווה, הנסיך המרושע, בעל הניסים ובור העינויים – כל הדברים שאין להם מקום בקיומה השכלתני של המציאות, זוכים לאשרור הודות לתסריט ממולח ושנון, מלא מודעות עצמית, ספוג בעוקצנות חושפת פגמים ועמוס בדיחות לעייפה. אפילו הדמויות אינן לוקחות עצמן ברצינות רבה מדי. מערך מתוחכם זה מאפשר לילדים ולמבוגרים למצוא בהנסיכה הקסומה את המתאים להם על פי גילם ועדיין ליהנות באותו האופן ולחוות את אותו הקסם מאותה חוויית צפייה.
גם אבק כוכבים10 מצליח ללכוד וללכד קהל צופים צעיר ומבוגר כאחד11. לכאורה יש בו את כל המרכיבים שיוכלו להדיר את רגליו של אדם הגיוני מצפייה בו: מכשפות, כוכבים נופלים שהופכים לבני אדם, קרבות ירושה עם רוחות רפאים ואויבים מסוכנים וקסומים. אך רובד עלילתי זה משמש תשתית למצע רעיוני רחב הרבה יותר; המכשפה למיה, הרודפת בנחישות אחרי אייבון, הכוכב הנופל שהפך לנערה יפיפייה, על מנת להשיב באמצעותה את נעוריה שאבדו, היא ייצוג מוחשי למרדף הנעורים של התקופה המודרנית. מרדף סיזיפי, עיקש ואכזרי לפעמים, שאינו בוחל באמצעים לשם השגת חיי נצח בגוף רענן וצעיר. אייבון, כדרכה של כל כוכבנית, זוהרת כשהיא שמחה וכבה כשליבה נשבר – דימוי כה קסום ועם זאת כה אמיתי למציאות של כל בן אנוש, הזוהר באושרו ושפוף ביגונו. שודד הים שיקספיר, שלובש כלפי חוץ חזות מפחידה ומאיימת, מסתיר את אישיותו הנשית והמעודנת מעין רואים. הגיבור טריסטן שמתחיל כנער מכולת פשוט ומתבגר לכדי גבר עצמאי. הנערה הנערצת שמעדיפה את היָפֶה ביותר במקום את הטוב ביותר. האין אלה החלקים המרכיבים את המרקם האנושי של עולמנו?
האופן שבו נמסרים ומוצגים הדברים, כיצירה בדיונית מלאת חן, משמר ומבליט את חשיבות הרעיון ומאפשר לצופה המבוגר ליהנות שכלית ורגשית מן הקסם האגדי, לא פחות מהילד הקטן שרואה בה אגדה אמיתית לכל דבר.
ייתכן בהחלט שילד בר דעת, כפי שילד בן המאה העשרים ואחת עשוי להיות, לא יאמין כי כוכב נופל יהפוך להיות אישה בשר ודם, ואולם מילת המפתח כאן היא "ייתכן": אפשר שכן, אפשר גם שלא. מבוגר, לעומת זאת, לא יאמין. ילד יאמין בקסם, עד שיאמרו לו שהקסם הוא תעלול. מבוגר הוא ילד שכבר גילו לו. השאלה אינה האם ילד נהנה מסרט באופן שונה ממבוגר, אלא האם מבוגר יכול ליהנות מסרט, על אף שהוא חווה אותו באופן שונה מילדים?
קסם האגדה נשמר ומועבר גם במקרים דמיוניים פחות וממשיים במובהק. כך בסרט סיפור חצי רוסי12 המציג תמונה ישירה וכואבת על אודות המציאות הישראלית – רוסית בת ימינו. המצבים הקשים, ההתפרקויות, הכאב וההתמודדויות עם קשיי היום־יום – כל אלה מתנקזים אל רחבת הריקודים במתנ"ס השכונתי של העיר אשדוד. בשום רגע אין יציאה או בריחה מחוץ לתיאור החריף של מהלך העניינים סביב ודווקא משום כך מהווים הריקודים את המקום הכן והטהור, שבו ובאמצעותו יכולים גיבורי הסרט למצוא את עצמם: חן, הילד הצעיר שעומד במרכז העלילה ומתבונן על העולם המתפורר סביבו, הוא הדמות שמחוללת את הקסם ומאחה את שברי החלומות המנופצים. גם כאן יש רשעים מנוולים (ילד שבגיל עשר כבר מתנהל כמאפיונר, מוקף שומרי ראש, חיילים עושי דברו) ונסיכה במצוקה (הילדה אותה מבקש חן להציל ולאהוב) – הכול באופן מוחשי עד כדי כאב.
הסרט אינו שונה מסרטים אחרים עם גיבור, אהובה בלתי מושגת, נקמה וסוף טוב, א ייחודו בכך שהוא מאפשר לאפיונים אלה – גיבור, אהובה בלתי מושגת, נקמה וסוף טוב – להתקיים במערך שנראה על פניו מנותק ובלתי שייך מכל מה שהורגל להיכלל במסגרת הסוּגָה עד כה.
המאבק לזכות בחיים שיש בהם ולו פיסה קטנה של אושר נראה בלתי אפשרי בחייו של חן, אך הוא אינו מוותר. לא כוחות קסם עומדים לרשותו, לא תכונות על של גיבור רב כוח, לא חוכמה מפולפלת – רק עקשנותו לבדה. עקשנות שבגינה הוא מסרב לוותר; לא על ניסיונותיו לשמח את אמו, לא על הילדה שהוא אוהב ואשר דוחה את אהבתו. לא על הריקודים.
וכך, לבסוף, הוא מצליח.
חן מצליח להציל לא רק את עצמו אלא גם את כל סובביו;
המורה לריקוד מוצאת את הכוח להתנתק ממערכת היחסים ההרסנית שבה היא כלואה הודות לחן ולחן שבו.
הקרע בין אביו ואמו, האוהבים זה את זה אך אינם מצליחים לגשר על הפערים התרבותיים והבינאישיים ביניהם, מתאחה בזכותו.
היפיפייה העצובה שביקש להציל אמנם נותרת שבויה במגדל עולמה הצר והקשה, אך סופו של דבר זוכה חן להתאהב בנערה הנכונה עבורו, נחושה ועיקשת ממש כמוהו, אהבה של אגדה אמיתית ולא של אשליה בלתי מפוכחת.
לאגדות יש קסם: הן מנתקות אותנו מן העולם המודרני, רק כדי להחזיר אותנו חזרה – מעט שונים יותר, מפויסים יותר, מאמינים יותר ולכן גם חזקים יותר.
לא ההיאחזות בחלום היא החשובה ולא משאלת הלב הלא מציאותית שאל תוך המציאות הטכנולוגית והקרה של המאה העשרים ואחת יתגנבו שוב קרבות אבירים וגיבורים מלאי עוז, שיביסו ויניסו בחרבם את כל הבעיות.
לאגדות אמיתיות יש את קסם היופי,
את קסם האמונה
ואת קסם התקווה.
מאגדות כאלה אפשר וצריך ליהנות בכל גיל, על אף ההתבגרות, ההתפתחות, השכלתנות – או דווקא בזכותן.
באגדות כאלה טמונים הטעם, הסיבה והתכלית.
הן ההפוגה וההשראה למציאות שבתוכה אנו חיים. הן הכוח המניע והמרפא13.
כך, עדיין, כשלהבת שאינה כבה, הזיקה אל האגדה קיימת ובוערת, חיה ומתגברת, כעת כמו פעם ונדמה גם, שלתמיד.
המאמר פורסם לראשונה בהפנקס – כתב עת מקוון לספרות ותרבות לילדים