המבקר המוסרי
המבקר המוסרי
"היה היה פעם צייר אמן. צייר הצייר תמונה קטנה אך יפה להפליא והציבה כך שיוכל לראותה במראה הקבועה בכותל. אמר הצייר: "כך הריני מכפיל את המרחק ומרכך אותו, והרי התמונה נאה כפליים משבתחילה."1
אמן יוצר מתוך מחשבה. מעבר למיומנות ולכישרון, הוא מקדיש כוונה גם לאופן הצגת והנגשת היצירה, כדי לבטא את הגרעין האמנותי שבה בצורה המיטבית והמוצלחת ביותר. אך באמנות, כמו בכל דבר, הרבה טמון בפניותו של המבקר או הצופה, במומחיות ובתשומת לב.
גם להתייחסות נכונה צריך מזל.
חתול הבית סיפר לחיות היער על דבר יצירתו המופלאה של הצייר האמן. בסיפור הזה הוא המבקר־המתווך, דמות מוערכת שדבריה מתקבלים ברוב קשב. ברם החתול, אולי בגין היותו חתול ועל אף היותו מלומד ומשכיל, אינו הגורם הסמכותי המהימן ביותר להסביר ולמעשה לגשר בין עולם היצירה לעולמם של צרכי התרבות:
"אותה חדשה הביאה לידי התרגשות רבה והכול הציפו את החתול בשאלות, כדי להבין את העניין לאשורו. ראשית שאלו תמונה מהי, והחתול נתרצה להם והסביר: "זהו דבר שטוח," אמר להם, "שטוח באופן נפלא, באופן מקסים, נחמד ועדין, וכה יפה!"
הסבר זה עורר ריגשה רבה בקרב הכול, והם נשבעו שטוב להם לוותר על כל הבלי עולם ובלבד שיראו אותה תמונה. אז שאל הדוב: "ומה העושה אותה כה יפה?"
"מראה," השיבו החתול.
תשובה זו מילא אותם הערצה עם חוסר ביטחון רב. ההתרגשות גדלה יותר מתמיד, ואז הרהיבה הפרה עוז ושאלה:
"מה זה מראה?"
"זהו חור בכותל," הסביר החתול, "שכאשר מתבוננים בו, אפשר לראות את התמונה, שהיא כה נאה ומקסימה, כה מלהיבה ונהדרת ביופייה, עד שהראש מסתחרר, וחשים, כאילו נתונים אותה שעה בשיכרון חושים."2
פרשנותו המוטעית של החתול אינה מטעה רק אותו ואת חבר מעריציו־חסידיו – היא גם משבשת את האופן הנכון שבו נדרש היה להתרשם ולהעריך את היצירה האמנותית שהושקעו בה, כאמור, כישרון, תשומת לב וכוונה מושכלת. החיות לא מחפשות את האמנות אלא את מה ש"הנחה" אותן החתול לחפש, בין אם באופן ישיר ובין אם באופן עקיף, ולפיכך מה שאמור היה להיות מעשה הערכה והתרשמות הופך לניסיון הפרכה והאדרה עצמית:
"החמור שלא השמיע עד כה אף מילה, החל עתה מביע ספקותיו. הוא אמר, שאם נדרש היה מלוא סל שפופרות כדי ליצור מלאכת מחשבת כזאת, מעורר הדבר חשדות בליבו.
קל היה להיווכח שספקות אלה השפיעו מיד על החיות, והחתול נפרד מעליהם כשהוא סר וזועף ונעלב. במשך ימים אחדים לא נגעו באותו נושא, אך ידה של הסקרנות הייתה על העליונה, ושוב החלו החיות לגלות עניין באותו דבר יפה ומוזר.
הכול האשימו את החמור על הפליגו במילים ובספקות, עד כדי הטלת דופי בתמונה, מבלי שייווכח כלל שבאמת אינה יפה. אך החמור לא נטרד משפע הגערות והנזיפות ושמר על שלוות נפשו. הוא אמר שישנה דרך אחת כדי לדעת מי הוא הצודק, הוא או החתול: הוא עצמו ילך להתבונן באותו חור וישוב היערה כדי לספר את אשר ראה. החיות עשו עצמן כמשוחררות ממועקה כבדה וביקשו ממנו שייצא לדרך מיד.
הוא לא איחר ויצא לדרך.
ואולם, החמור לא ידע היכן הוא צריך לעמוד, ולפיכך תקע עצמו בטעות בין התמונה והמראה. התוצאה הייתה שלתמונה לא הייתה כל אפשרות להיראות בראי. לאחר שהשביע החמור עיניו בחומר, שב היערה, נשא קולו ואמר: "החתול שיקר. לא היה באותו חור מאומה, זולת חמור. כל דבר שטוח לא נגלה לעיני. היה שם, בחור, חמור יפה־תואר וידידותי מאוד, אבל אין זה אלא חמור – ותו לא."
הפיל חאתחי שאל: "האם ראית זאת יפה וברור? ההיית קרוב לאותו חמור?"
"ראיתיו היטב וברור, חי חאתחי, מלך החיות. הייתי כה קרוב אליו עד שחיככתי חוטמי בחוטמו."
"דבר מוזר הוא זה," אמר הפיל, אף תמוה. "עד כה נראה היה לי החתול חיה נאמנה שאינה מוציאה דבר שקר מפיה, וזאת, ככל שיכולנו לברר, כמובן. הבה ננסה עד נוסף. לך, באלו, התבונן נא באותו חור, ושוב לכאן והודע את אשר ראית.""3
וכך מתחילה לה מסכת ארוכה של ניסיונות, שמטרתם לבדוק ולאשר מיהו דובר האמת ומיהו דובר השקר.
הדוב, הפרה, הנמר, האריה, הברדלס, הגמל והפיל – כולם עולים לרגל ומוצאים ביצירת האמנות אך ורק את עצמם.
מציאת "האני" ביצירת אמנות היא הישג גדול: האופן שבו סיפור, פסל או ציור יכולים להדהד תהליכים רגשיים ולעורר הזדהות והבנה, מעיד על ערך כבד משמעות ומשקל. יתר על כן: יצירה רחבה ומורכבת מסוגלת להניב מתוכה פרשנויות והתייחסויות אין־ספור, ריבוי המעיד על איכות ולא על חיסרון. אלא שהחיות פשוט החמיצו את הנקודה: כל חיה ראתה אך ורק את עצמך משום שלא היה בכוונתה לראות דבר אחר, זולת עצמה.
הדוב, הפרה, הנמר, האריה, הברדלס, הגמל והפיל – כל אחד ואחת ביקש וביקשה להכריע בדיון כוחני ויומרני שאין לו דבר וחצי דבר עם יצירת האמנות, שהייתה, כאמור, נושא הדיון והשאלה.
"בשובו אל החיות, חירף הפיל וגידף את כל צאן מרעיתו וכינם בשם כזבנים. הוא נשבע לקטוף את אוזניו של אותו חתול אשמאי מפיח כזבים, ואמר שכל אחד זולת שוטה קצר רואי ייווכח על נקלה שבאותו חור לא היה דבר אחר זולת פיל.
מוסר ההשכל על ידי החתול: תמיד תוכל למצוא בכתוב את אשר תביא עמך. עליך רק לחצוץ בין החומר שנכתב לבין ראי דמיונותייך. ייתכן שלא תראה את אוזניך, אך דע כי הן נמצאות שם."4
האם ביקורת פירושה הערכה או עמידה על טעויות? האם אנו מחפשים את מה שציפינו לראות או מתמודדים עם מה שאנו רואים? אין ספק כי קיימים עקרונות וכללים שיש לשפוט על פיהם אך האם ביקורת היא בהכרח האמת? ואפילו אם היא האמת, האם מוכרחים תמיד לומר אותה? האם האחריות כלפי קהל הצרכנים התרבותי עולה על האחריות כלפי היוצר והאם האחריות של המבקר כלפי עצמו עולה על כולן?
סיפורו של מארק טווין מדבר על האכזבה מיצירת האמנות, שלא עמדה כביכול באמות המידה המצופות שהתלוו אליה. אך אכזבה זו לא נשארה בגדר אכזבה פרטנית בלבד והיא לוותה במטח פוגעני של השמצות, העלבות ומריבות. התפיסה העכשווית בדבר חוכמת ההמונים מוכיחה את עצמה, לפחות בסיפור זה, כבלתי אמינה לחלוטין: ההמונים נוהרים אחר הטעות, מנציחים ומאדירים אותה בהתעקשותם הנחרצת ובהעצמת צדקתם על חשבון זה שלא התנהג "כראוי". האם תפיסה זו לא עומדת בבסיסו של כל חרם חברתי?
באם מדובר ביצירת אמנות מסוג בינוני ומטה, הרי שניתן לשאוב עידוד מהעובדה כי המבקר שרד את החוויה הקשה ואף חזר כדי לספר. בהתבסס על כך יש יסוד להניח שאף צרכנים אחרים ישרדו את החוויה מבלי שכל רע יאונה להם. מה גם שיצירות לא מושלמות יכולות להותיר רושם בל־יימחה בלב צופיהן, חרף היותן משוללות כל ערך אמנותי או אפילו איכותי. האם לא צריך לקחת בחשבון (גם) את החלק הזה?
"כינורי: הייתה הצגה נהדרת. נדמה לי שגם ד"ר גמזו כתב עליה לא רע.
פודמניצקי: "ד"ר גמזו"? מי זה?
כינורי: המבקר התיאטרלי. אינך מכיר אותו, מר פודמניצקי?
פודמניצקי: זה 22 שנה אינני קורא ביקורות, ידידי. למה זה לי? רק כדי להתרגז על השטויות שהמבקרים לוהגים על האדם? ברוך השם, אני כבר מעבר לדאגות האלה. אם אני רואה ביקורת תיאטרלית אני זורק את העיתון חת־שתיים… […] הנה, למשל, גינזשטיין מ"עולם הסינמה". שמעתי ממישהו, שהוא כתב עלי עכשיו ב"קוזאקים", שבמערכה השנייה, כשאני שופך את המים ואינני מראה שאלה בעצם המים האחרונים שלי, כאן "עליתי לפסקה משחקית לא ידועה עד כה"! […] גם דוד שטיינר כתב זאת ב"ידיעות טובות". אבל, למען השם, מי מעוניין בזה? האם ירדן פודמניצקי צריך לשמוע כל פעם שהוא יודע לשחק? באמת, ידידי, נדבר על נושא אחר. […] או אולי גם אתה חושב שהייתי חיוור במערכה השלישית לפני מות הדוכס?
[…]
כינורי: אה, כן… היית טוב מאוד… מי אמר שלא היית?
פודמניצקי: פסח זילגמן ב"הפועלת הצעירה". אבל אם אתה חושב כינורי, שבאמת הייתי חיוור, אז תאמר לי בשקט! […] כנראה, אינך מבין אותי, ידידי! לא ביקשתי קומפלימנטים! תאמרי לי את דעתך באופן גלוי. […] הקומפלימנטים האלה יוצאים לי מן האף! אני רוצה לשמוע ביקורת כנה. אפילו ביקורת קטלנית, לא אכפת לי! […] ובכל זאת, על הסצינה הזאת כתב למ"ד שמירקיביץ ב"חי עולם" ש"כור האינטונאציה של פודמניצקי לא עמד לו הפעם בסצינת הצליעה". עכשיו מה אתה אומר לזאת?
כינורי: למד שמירקיביץ הוא אפס.
פודמניצקי: לא ידידי! למ"ד שמירקיביץ שונא אותי זה 17 שנה שנאת מוות, מפני שאז אמרתי עליו במסיבה אחת שיש לו אולקוס. ומאז הוא רודף אותי. […] יש לך מושג, ידידי, מה כתב עלי ד"ר גמזו? […] אני אראה לך, ידידי! (מוציא אלבום גדול מתחת לחולצתו) אני גוזר כל ביקורת מן העיתונים ומדביק אותה באלבום הזה! את הכול תמצא כאן, כינוי! חכה… אני רק עובר על סדר שמות המבקרים (מקריא): "גודנסקי"… "גיזשטיין"… "גלבר"… "גמזו"… עמוד 63. בבקשה! (מראה לו) אתה רואה, כינורי, עלי כותב גמזו ב"קוזאקים" שתי שורות ושלוש מילים, שאחת מהן, כפי שאתה רואה, רק "או" בלבד, שהיא כמעט לא מילה, ואילו על הוניגמן, שהיה לכל הדעות גועל נפש, כתב גמזו שש שורות שלמות עם ציטטות, וגם בסוף הביקורת הזכיר את שמו בין אלה שרצחו את ההצגה נפש! האם זה מגיע לי?
[…]
כינורי: שכח את המבקרים, מר פודמניצקי…
פודמניצקי: (בוכה) אי אפשר! האדם ממילא אף פעם לא בטוח בעצמו."5
הדבר החמור ביותר שביקורת עושה הוא לערער על מידת ראויותו של מושאה. קשה להבדיל היכן המקצועיות נגמרת והיכן האישיות מתחילה. ואולי בעצם אין הבדל, או הבדל משמעותי מדי.
צריך מידה של חוסן נפשי כדי לבודד את הרושם שמנסה לכרסם, אולי שלא מדעתו, בעד מסגרת התפיסה העצמית, אבל צריך מידה גדולה הרבה יותר של זהירות, אחריות ותשומת לב כדי לוודא שהביקורת לא זולגת למחוזות אישיותיים שכאלה. לא משום שהיא אינה יכולה – היא יכולה – אלא משום שהנזק, צריבת הכיעור בבשר, יכולה להפוך לצלקת שלא במהרה, ואולי גם לעולם לא, תגליד.
בגללה, בגינה, בזכותה, המבוקר לומד לבקר (גם) את עצמו.
בסיפורו של מארק טווין – כולם מפסידים: האמן, החתול והחיות שנהרו זו אחרי זו, לא כדי לבדוק את יצירת האמנות או כדי ליהנות ממה שהיה לה להציע, אלא כדי להוכיח את צדקתן, להכריע בדיון, להתבסס בצורה איתנה יותר בתוך תפיסתן העצמית.
ביקורת כזאת היא ניסיון לבסס שליטה, עמדה ומעמד.
ביקורת כזאת, דווקא במקום שהיה אמור להרחיב את הדעת ולהעמיק את החשיבה, לא רק מחמיצה את הטעם אלא בעיקר מצמצמת את הנפש וגובה מחיר מיותר וגבוה מדי מכל המעורבים.
בעולם לא מושלם הצורך להדק, לשפר, להיטיב ולהשביח הוא הכרח קיומי.
ביקורת מתנערת, מגנה ושופטת לחומרה אינה מעודדת אף אחת מהפעולות החשובות והמוצדקות האלה.
חמור מכך: היא מונעת אותן.
ובעולם של הימנעות, היכן וכיצד תפרח היצירה?