האנושיות הבהמית
האנושיות הבהמית
על פניו נדמה כי מחשבות מוסריות נוגעות תמיד בנושאים הנמצאים ברומו של עולם. התעסקות במוסר נתפסת כמעשה חשוב, עִלִּיתָנִי במהותו. אולם למוסר אמיתי יש מעט מאוד במשותף עם חזות מהודרת של נושאים ברומו של עולם.
מוסר אמיתי הוא מה שמתרחש כאן ועכשיו, בין שני אנשים או יותר. הוא האופן הנכון שבו ראוי לאדם לנהוג באחיו, בחברו, בשכנו.
מוסרי אמיתי הוא המעשה שנעשה על אף שאין לו קהל, משום שהוא המעשה שצריך היה להיעשות.
במחויבות שמוסר כזה מעמיד – לא כל אדם יכול לעמוד. מתוך הפשטות שבו, יש מי שמבטל את חיוניותו וחשיבותו, חשיבות ההגינות ההדדית והחמלה האנושית. אך דווקא במצבים השכיחים והשגורים ביותר, מתגלה רגע מכונן בו נדרש האדם למוסר אמיתי בבחירותיו ובהתנהלותו. רגע שבו איש אינו מסתכל ואף הוא עצמו אינו יודע באם הוא עומד, או נכשל, בניסיון.
"אל העיירה הובאה מכפר ביכוב לאחר שמתו שם עליה הוריה, והיא אין איתה אלא חבילה של כלי מיטה ומעט חמימות מטיפוחה של יד אם, אשר התנדפה מהר בתוך צינת הנכר."1
קומץ מטלטלים ושריד קלוש של חום אימהי, זהו כל רכושה של חיה פרומה עלי אדמות. חפצים שהם הנצחה אחרונה של המקום המוגן והבטוח – בית. שברירים מאת דבורה בארון הוא סיפורה של חיה פרומה, יתומה בת חמש. אך האנשים הרואים את חיה פרומה עם שרידי ביתה שאבד אינם רואים יתומה חסרת ישע כי אם סיכון, מטרד, טורח ועול. כך הם הופכים והופכים בגסות של מחשבה ורגש בצרור זיכרונותיה, מפשיטים אותה מהקניין היחיד שנותר ברשותה – תמצית מהוהה של משפחה. באטימותם הם מחפיצים גם את חיה פרומה עצמה, מגלגלים אותה מיד ליד ולה לא נותר אלא לצפות שוב ושוב בעיניים גדולות ועגולות "היאך כריה מתערטלים מציפויים ונחבטים תוך זלזול בידיים זרות."2
מפגשיה האקראיים של חיה פרומה עם זרים הפורשים עליה את חסותם הארעית, הם כמפגשיו של הרכב יונה פוטאפוב, גיבור כאב לב לאנטון צ'כוב, עם נוסעיו המזדמנים. כותרת הסיפור – כאב לב3, יגון4 – מצליחה להביע במדויק את הלך הרוח של היצירה, אשר בדומה לשברירים אינה קריאה בוטה בגין סבל האדם, כי אם תיעוד מטריד על אודות קשיחותו של הטבע האנושי.
יונה פוטאפוב, אשר שכל את בנו הצעיר לפני שבוע ימים, מבקש נואשות אחר מישהו לשוחח עמו, מישהו שיאפשר לו לפרוק את העול הכבד הרובץ עליו, מישהו שיקשיב. יגונו של יונה מבודד אותו מן המציאות סביב, אולם הצורך בקרבה אנושית, בשיתוף, חזק יותר אפילו מכוחו המצמית של המוות.
העוברים ושבים בעולם של יונה נחפזים לדרכם. כל איש טרוד בענייניו ובעיסוקיו, מקיף עצמו בחומת אדישות ועוינות כנגד כאבו של אב וידו המושטת בתחינה. מול עיניים עצומות או נוסעים היורדים מן העגלה ניסיונו נבלם, נגדע בטרם עת. יונה משתתק, לא מצער, כי אם מהעדר קהל. ההשמצות, הגינויים, הצעקות והקריאות, האנשים הממהרים מתחת וסביב העגלה, המתנגשים, העולבים בו – אפילו הם אינם מעבירים את הבדידות האיומה שבלבו. כה גדול הכאב, כה עמוק היגון.
הנוסע הראשון, איש צבא, הוא פתח תקווה עבור יונה: מישהו שמתעניין ולו מכורח הנימוס. יונה נרגש, להוט לתקשר, אך ההמולה ברחוב מושכת אותו חזרה אל המציאות הקרה, מנתקת באיבו את הקשר הרופף שנוצר. כך אירע גם לחיה פרומה, כשזקנה כפרית הביאה אותה אל ביתה שברחבת ההר. לא פסגה גבוהה, אך לפחות לא עוד שפל תחתיות. ברם, כשלאסונה של חיה פרומה מתגלה נטייתה הטבעית לאכול, נחרדת ממנה הזקנה והיא מוחזרת במהירות אל הגיא, נדונה להמשיך לנוע, עזובה ובלתי נאהבת, מגונה בגין יתומתה, גילה והופעתה המוזנחת.
התקווה האפשרית שהבהבה רגע בשמי קיומם של יונה וחיה פרומה נגוזה עד מהרה באפלת המציאות.
הקבוצה השנייה העולה על עגלתו של יונה מונה שני צעירים וגיבן, המכה את יונה כדי להחיש את קצב הנסיעה. נערים אלה הם כילדים העולבים בחיה פרומה, אכזרים כדרכם של ילדים. אך דווקא המבוגרים הם שפוצעים את נפשה, מצלקים אותה בניכור הקשה מהגינוי. כך קורה לה בבית השמש, שבו היא משמשת כעוזרת; בת השמש היא הנערה היפה שחיה פרומה לעולם לא תהיה. כשם שאין נמשכות הבריות אל היתומה משוללת החן, כך נמשכת חיה פרומה אל הנערה בעלת העיניים הצוחקות ושיער הזהב. בת השמש מזכירה לה את אימה – זיכרון מושלם ונטול דופי. באפלולית המטבח – באפלולית חייה – מאירה בת השמש בקדושה של זהב, הקדושה אותה נוסכת חיה פרומה בפמוטות שהיא מצחצחת5. בעיצומו של רגע מבקשת חיה פרומה לגעת בשערה, לגעת שוב בזיכרון הרחוק של אימה המנוחה, להתחבר, סוף־סוף להתחבר למשהו, למישהו. בת השמש נסוגה, נרתעת מעט, "כמתוך הפתעה לא נעימה"6, אך אמה היא זו אשר מסתערת בשצף קצף על חיה פרומה, שכך העזה לעשות. בגללה מבינה חיה פרומה לראשונה כיצד היא נתפסת בעיני אחרים: דמות עלובה ומכוערת, מישהי שיש בה פגם. האירוע הקטן משנה משהו בחייה. היא יוצאת מבית השמש לבלי שוב, מנתקת עצמה ממנו ומכל הבתים האחרים, הדומים לו כל־כך. מיום זה ואילך נעשית עבודתה מתוך ריחוק נפשי והשפלת עיניים, מתוך ידיעה מרה למודת ניסיון שגם אם תעז לשאת אותן, לא יפגוש מבטה במבט אנושי חם.
שיא הבריחה מתרחש עם נישואיה של חיה פרומה לבעל המשקאות מכפר קמינקה; איש זר, נטול שם. מישהו שעמו היא חולקת בית אך לא חיים. גם כאן בורחת חיה פרומה אל עבודת הניקיון: את מה שלא רואים בה מבחוץ, הברק והחן, מפיקה היא בניקיון ביתה. אך זה אינו ביתה. כשהיא מסיימת את מלאכתה, מבקשת חיה פרומה לקום וללכת, כשם שנהגה ביתר הבתים בהם עבדה, מרגישה כי גם כאן אין מקבלים אותה כאדם, אלא ממתינים שתסיים ותסתלק לה.
כך, אט־אט אך בשיטתיות, היא נאלמת ונעלמת, מוצאת אהדה בברק המשתקף אליה מעבודתה הנמרצת7, זוכה לחיבה מעצים וחפצים דוממים, מבודדת בעולם שנקלעה אליו מתוך קרירות ליבם של הבריות סביב.
חיה פרומה ויונה פוטאפוב חיים בתוך צינה מושלגת, חוט הנמתח בין הקרח שבחוץ לקרח שבלב. אך יונה פוטאפוב אינו אומר נואש8; מנוסע לנוסע, מאדם לאדם, הוא ממשיך להתעקש, ממשיך לחפש ובסופו של דבר גם מוצא מישהו שיקשיב לו: הסוסה. בפניה הוא שופך את ליבו, והיא אינה אומרת או מבקשת דבר. היא פשוט נמצאת שם, פנויה ונכונה להאזין, או לפחות, לאפשר ליונה סוף־סוף לדבר.
כפי שאירע ליונה אירע גם לחיה פרומה וגם היא מוצאת את גאולתה בחיה, פרה בשם ריז'קה. ריז'קה הינה פרה מבכירה, הזועמת וזועקת את כאב הניתוק מילדה הראשון. באמצעות השימוש במילה "מבכירה", מאנישה המספרת את הפרה ומעלה אותה מדרגה של בהמה – לאם. ריז'קה נושאת את עיניה אל חיה פרומה כדרך שחיה פרומה נשאה את עיניה אל אשת השמש, כשם שיונה נושא את עיניו אל נוסעיו – מבקשים למצוא בהם ראי, הזדהות והבנה אנושית. חיה פרומה לא זכתה למצוא את מבוקשה בזולת, אך ריז'קה מוצאת את מבוקשה בחיה פרומה. האם שנקרעה מבנה פוגשת בבת שנקרעה מאב ואם ובין השתיים נולדת הבנה וקרבה המייבשות את הטחב, מסלקות את הבדידות ומפיגות את המועקה הסמיכה, הפוצעת, הממיתה שמסביב: "וכאשר בשעת ערב פעם, בשבתה בבדידותה בפתח הרפת, נפנתה אליה הפרה בתנועת חיבה וליקקה בלשונה המחוספסת את ידה, היה זה לה כאילו התפשט חיוך פנימי בקרבה – היא, אשר לא ידעה צחוק – ולבה השמם, הסגור על מסגר, כמו נמלא המון שברירי אור."9
הבהמה היפה, אשר הזהב בפמוטות הנחושת ובשערות בת השמש נמצא גם בעורה הקטיפתי, מקרינה על חיה פרומה, ולראשונה בחייה מביאה אותה לחוש את ה"אהדה" שביקשה לעצמה תמיד ואשר לא זכתה לה מעולם.
גם הדמיון בין יונה לסוסתו מודגש כבר בפתיחת היצירה: הם עובדים יחד, נעים יחד כיחידה אחת שלמה, מכוסים כל כולם בשלג, שקועים במחשבות, עקורים ממקומם הטבעי (יונה מכפרו והסוסה מהשדה) – שני קורבנות של נסיבות טרגיות הקושרות חיים באחוות גורל משותפת.
כל הארבעה – יונה וחיה פרומה, ריז'קה והסוסה – הינם דמויות תלושות, נוודיות במהותן, שבאבחה של רגע נקרעו מעָבָר של משפחה וחמימות והושלכו אל הווה של תוהו ובוהו עירוני.
ממציאת הגאולה בבעלי החיים נראית במעשה של חוסר ברירה, בגין העדר הבנה והקשבה מצד היצורים האנושיים. בעלי החיים אינם יכולים להפעיל מערכת העדפות ושיקולי חשיבות: הם פשוט חיים. חייתיות זו אינה מעידה על יתרונם דווקא, כמו על חסרונם של בני האדם, שעל אף שכלתנותם היתרה, המהוללת, אינם משכילים לעשות את מה שחיות עושות באופן כה טבעי, מתוך העדר גמור של מחשבה: לראות ביונה ובחיה פרומה ישויות ממשיות, עולם ומלואו, מישהו שתופס מקום ונפח בהוויה.
ההשקה והדמיון בין שתי היצירות אינו מקרי: "השפעתו הרבה של צ'כוב על סופרי התקופה היא מהמפורסמות […]. אין ספק שגם דבורה בארון למדה ממנו רבות ובמיוחד מיכולתו לתאר את גיבוריו בסיטואציות מרגשות ומעוררות רחמים, מתוך יחס של קרירות כביכול, כדי שלא לגלוש לסנטימנטליות ולפאתוס"10 – למדה ואף תרגמה רבים מסיפוריו, ביניהם גם כאב לב, לעברית.
ההשפעה הספרותית־יצירתית רקמה מתווה מהותי של עולם תכליתי, שבו לאנשים הטרודים בעצמם, בתועלתם ובטובתם נשאר מעט רצון, אם בכלל, לבצע מאמץ כלשהו בעבור אדם אחר.
מה מצריך מאמץ זה? רק מוכנות להקשיב. היכולת לשים עצמך בצד כדי שהזולת שלצידך יוכל לשים עצמו במרכז, ולו לרגע. הרצון להעניק את חסד ההשתתפות, חסד הקִרְבָה האנושית. אבל קרבה כזו אינה קיימת בסיפורם של אנטון צ'כוב ודבורה בארון. רק החיות המשוללות רתיעה של מחשבה ושיקול דעת, רק הן מפגינות רגישות אנושית כנה ואמיתית. אנושיות מן המעלה הראשונה.
מדוע דווקא הן מצליחות במקום שבו הכזיבו כל האחרים, רבים כל־כך בכישלונם?
זו השאלה שאנטון צ'כוב ודבורה בארון מניחים לקוראיהם לנסות ולהבין, לנסות ולפענח, אך חשוב מכך – לנסות ולהתמודד איתה בכדי להימנע מהצורך להשיב עליה אי־פעם, כעת ובעתיד.
המאמר פורסם לראשונה במעמקים – כתב עת וירטואלי לספרות ואמנות.