ארבעת הוורדים
ארבעת הוורדים1
'ורד אחד אשזור בשערך,
(ורד לבן, המדבר על ערך);
ואחד שהנחת על חזך –
(ורד אדום, חותם אהבה של לידה).
את תולשת ורד אחר מגבעולו
(ורד תה, שמשמעותו כן);
ואחד שנתתי – שקדח עבורי
את קוצי הזיכרון."
"זה ממתק רציני2," אמר סאמי בהערצה.
"יש עוד חמישה בתים," אמר רבנל3 בסבלנות עוקצנית. "כל אחד מסתיים באופן טבעי בסיומה של כל שורה. כמובן…"
"הו, בוא נשמע את היתר, איש זקן," צעק סאמי, מלא חרטה. "לא התכוונתי לקטוע אותך. אני לא מומחה גדול בשירה, אתה יודע. מעולם לא ראיתי שיר שלא נראה כאילו הייתה חייבת להיות לו פשטות קטלנית בסוף כל חרוז. גלגל את ההמשך."
רבנל נאנח והניח את העיתון.
"בסדר גמור," אמר סאמי בעליזות, "נעשה את זה בפעם הבאה. אלך לדרכי עכשיו. יש לי פגישה בשעה חמש."
הוא העיף מבט אחרון בגן הירוק ועזב, שורק בזיוף באווירה לא מכוונת מבַּדְחִית נטולת גג4.
באחר הצהריים שלאחר מכן רבנל, בעודו מלטש שורה ממורטת של סונטה חדשה, נשען על החלון, מביט על הגן המכותר של רוזן לא־רודף־בצע. לפתע התיישב, איית שני חרוזים והברה או שתיים.
מבעד לעצים נראה בבירור חלון אחד של האחוזה הישנה. בחלון זה, מכוסה וילון לבן שופע, נשען המלאך של כל חלומותיו על אהבה ופיוט. צעירה, רעננה כמו טיפת טל, חיננית כמו רסס נורית5, מעניקה לגן, התחום מפני שאגת שאון התנועה, את אווירת סוכתה המוצלת של נסיכה, יפיפייה כמו פרח שהושר על ידי משורר – כך רבנל ראה אותה בפעם הראשונה. היא השתהתה למשך זמן ואז נעלמה פנימה, מותירה כמה אדוות שיר דמויות ציפור שתגענה לאוזניו המוקסמות דרך שקשוק המוניות ונהימות המכוניות החשמליות.
לפיכך, כאילו כדי לערער על רברבנות המשורר בנוגע לאהבה ולהענישו בגין התעניינותו ברוח הנצחית של נעורים ויופי, פגע בו חיזיון זה בכוח מרגש ומאשים. וכה מהיר היה הכוח שברגע אחד חולקו מחדש כל אטומי עולמו של רבנל. עגלות המשא העמוסות שחלפו על פני הבית שבו גרה קרקשו בבס כפול לצליל האהבה. צעקותיו של נער העיתונים היו הערותיהן של ציפורי שיר; הגן ההוא היה מתוחם כגן קפולט6; השרת היה עוג7; בעצמו אביר, מוכן עם חרב, חנית או קַתְרוֹס.
כך מראה הרומנטיקה את עצמה בתוך יערות של לבנים ואבנים כאשר היא אובדת בעיר, ויש להפעיל את האזעקה הכללית כדי למצוא אותה שוב.
בשעה ארבע אחר הצהריים הסתכל רבנל על הגן. בחלון תקוותיו היו מונחים ארבעה אגרטלים קטנים, כל אחד מכיל ורד גדול בשיא פריחתו – אדום ולבן. ובשעה שהתבונן, היא רכנה מעליהם, מביישת אותם עם יפעתה ונראית כממקדת את עיניה באופן מהורהר אל עבר חלונו שלו. ואז, כאילו תפסה את מבטו המכבד אך הנלהב, נמסה הלאה, מותירה את הסימן הריחני על אדן החלון.
"כן, ריחני!" הוא היה חסר ערך אלמלא הבין. היא קראה את שיריו, ארבעת הוורדים; הם נגעו לליבה; וזו הייתה התשובה הרומנטית. כמובן היא הייתה חייבת לדעת שרבנל, המשורר, גר שם מעבר לגן שלה. היא וודאי ראתה את תמונתו בעיתונים. לא ניתן היה להתעלם מהמסר העדין, הרגיש, הצנוע, המחמיא.
רבנל הבחין בעציץ קטן לצד הוורדים שהכיל שתיל. ללא בושה הביא את משקפי האופרה שלו והפעיל אותם מקצה וילון חלונו. גֶּרַנְיוּם מוּסְקָט!8
עם חושיו האמיתיים של משורר הוא גרר ספר של מידע מיותר ממדפיו וקרע לרווחה את הדפים בשפת הפרחים.
"גֶּרַנְיוּם מוּסְקָט – אני מצפה לפגישה."
אם כן! אהבה לעולם לא עושה חצי עבודה. אם היא חוזרת אליך היא מביאה מתנות ואת סריגתה, ותתיישב בפינת הארובה שלך אם תניח לה.
וכעת רבנל חייך. המאהב מחייך כשהוא חושב שניצח. האישה שאוהבת מפסיקה לחייך עם הניצחון. הוא מסיים קרב; היא מתחילה את שלה. איזה רעיון יפה להציב עבורו את ארבעת הוורדים בחלונה כדי שיראה! ללא ספק יש לה נפש מתוקה ופיוטית. וכעת לתכנן את הפגישה.
שריקה וטריקת דלתות הקדימו את הגעתו של סאמי בראון.
רבנל חייך שוב. אפילו סאמי בראון הואר על ידי קרני התחייה המרוחקות. סאמי, עם בגדיו הקיצוניים, סיכת הפרסה שלו, פניו השמנמנים, עגתו השחוקה, הערצתו הלא ברורה כלפי רבנל – פקיד סוכן הבורסה היווה טשטוש מוצלח לאורח החדש, הבוהק והבלתי נראה לדירתו הקודרת של המשורר.
סאמי הלך למושבו הישן ליד החלון והסתכל החוצה מעבר לעלים הירוקים המאובקים בגן. לאחר מכן הסתכל בשעונו והתרומם בחיפזון.
"בשם התפיסה!"9 צעק. "עשרים אחרי ארבע. איני יכול להישאר, קשישא; יש לי פגישה בארבע וחצי."
"מדוע באת אם כן?" שאל רבנל עם היתולי לעגני, "אם הייתה לך התחייבות בזמן הזה. חשבתי שאנשי עסקים כמוך ניהלו דו"ח טוב יותר מזה על דקותיכם ושניותיכם."
סאמי היסס בפתח הדלת והפך ורוד יותר.
"העובדה היא, ראבי," הסביר כמו ללקוח בעל רווח קלוש, "לא ידעתי שהייתה לי פגישה עד שבאתי. אומר לך, קשישא – יש בחורה גנדרנית בבית הישן ממול שאני מת לצאת איתה. אומר זאת ישירות – אנחנו מאורסים. הזקן אומר "טומטום" אבל זה לא הולך. הוא שומר עליה קרוב למדי. אני יכול לראות את חלונה של אדית מחלונך כאן. היא נותנת לי רמז כשהיא יוצאת לקניות ואני פוגש אותה. זה היום בשעה ארבע וחצי. אולי הייתי צריך להסביר לך את זה מוקדם יותר, אבל אני יודע שהכול בסדר איתך… להתראות."
"איך אתה מקבל את ה'רמז' שלך, כפי שאתה קורא לו?" שאל רבנל, מאבד מעט ספונטניות מחיוכו.
"ורדים," אמר סאמי בקצרה. "ארבע מ'ם היום. פירושו שעה ארבע בפינת ברודווי ורחוב עשרים ושלוש."
"אבל הגרניום?" התעקש רבנל, נאחז בקצה שובל גלימתה של הרומנטיקה הנמלטת.
"פירושו חצי אחרי חמש," צעק סאמי מהמסדרון. "נתראה מחר."